מתוך סרטו של סטיבן ספילברג, "רשימת שינדלר", 1993

באיראן לימדו אותי לשנוא יהודים. ואז צפיתי ברשימת שינדלר

גדלתי ברחובות שנקראים על שם טרוריסטים שהרגו ישראלים ● השואה, סיפרה שוב ושוב הממשלה שלי, היא לא יותר משקר היסטורי ● רק אחרי שנאלצתי לגלות מאיראן, וגיליתי במקרה את סרטו של סטיבן ספילברג, הבנתי שהאמת שונה לגמרי והרגשתי שאני חייב לבקר בפולין ● אומיד ספרי, שנאלץ לגלות מאיראן, על המסע שלו אחר האמת

אני איראני. נולדתי באיראן ב-1980, שנה אחרי המהפכה. חייתי שם לאורך כל ילדותי וגדלתי במערכת החינוך האיראנית, שתוכננה על ידי כת אסלאמית קיצונית המוכרת לכם כרפובליקה האיסלאמית של איראן.

במשך כל השנים האלה ועד היום, הדוגמה האנטישמית והאנטי-ישראלית ניהלה את החברה, ולימדו אותה בכל ספרי הלימוד של בתי הספר והאוניברסיטאות. בארבעת העשורים של השלטון האסלאמי באיראן, המונח "כובש" תמיד היה שם נרדף לישראל בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות ואפילו בערוצי הסרטים. במשך שנים, הרעיון של השמדת ישראל הוצג כחובה דתית ולאומית של כל איראני באשר הוא.

עוברי אורח ברחובות טהראן, 16 בפברואר 2020 (צילום: Vahid Salemi, AP)
עוברי אורח ברחובות טהראן, 16 בפברואר 2020 (צילום: Vahid Salemi, AP)

אני בא ממדינה שבה רחובות רבים נקראים על שם טרוריסטים שהרגו ישראלים. שלטים אלקטרוניים שמונים את הימים עד לחיסול ישראל מוצבים ברחובות. נציגים רשמיים של הממשלה נוהגים לשרוף דגלי ישראל, לצד הדגל האמריקאי, באירועים רשמיים ובטקסים. בכניסות לאוניברסיטאות ולמשרדי הממשלה מצויר הדגל הישראלי על הרצפה כדי שאנשים יוכלו לדרוך עליו.

מיליארדי דולרים מושקעים מדי שנה בתעמולה של המשטר נגד ישראל ובתמיכה בקבוצות טרור כמו חיזבאללה וחמאס. אבל יותר מהכול, בתעמולה הממשלתית השואה תמיד הוצגה כשקר היסטורי.

בארבעת העשורים של השלטון האסלאמי המונח "כובש" היה לשם נרדף לישראל בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונים ובערוצי הסרטים. הרעיון של השמדת ישראל הוצג כחובה דתית ולאומית של כל איראני באשר הוא

נשיא איראן לשעבר, מחמוד אחמדינז'אד, התייחס לשואה שוב ושוב כאל שקר היסטורי שהומצא כדי להצדיק את הקמת מדינת ישראל. המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, תמיד הכחיש את השואה. רק טבעי שאיראנים כמוני, שנולדו וגדלו והתחנכו תחת שלטון הרפובליקה האסלאמית, מתייחסים אל היהדות, אל ישראל ואל השואה בצורה שלילית, או, במקרה הטוב, מתעלמים מהן.

מחמוד אחמדינג'אד (צילום: AP Photo/Ebrahim Noroozi)
מחמוד אחמדינג'אד בריאיון לסוכנות AP ב-15 באפריל 2017 (צילום: AP Photo/Ebrahim Noroozi)

עד גיל 30 גם אני גרתי באיראן והושפעתי מאותה התעמולה. אחרי שנכלאתי מספר פעמים בגלל הפעילויות הפוליטיות שלי עזבתי את איראן ועברתי לביירות, שם הגשתי בקשה למקלט מדיני בנציבות האו"ם לפליטים (הבחירה דווקא בביירות הייתה אחת הבחירות המוטעות של חיי, ואכתוב בעתיד על החוויות האיומות שחוויתי בשנים שלי שם).

לבנון היא מדינה שמורכבת מ-18 שבטים ודתות, וההבדלים הדתיים והתרבותיים הרבים בין האנשים מובילים לעיתים קרובות למלחמות אזרחים. גם בלבנון כמעט כל ההתייחסויות התקשורתיות לישראל וליהודים מציגות אותם כאויבים, ויש קבוצות טרור לבנוניות ופלסטיניות רבות שנלחמות ומסיתות נגד ישראל.

הרשימות המקוריות – ככל הנראה – של אוסקר שינדלר בתערוכה של Stuttgarter Zeitung בשטוטגרט, 15 באוקטובר 1999 (צילום: Michael Latz, AP)
הרשימות המקוריות – ככל הנראה – של אוסקר שינדלר בתערוכה של Stuttgarter Zeitung בשטוטגרט, 15 באוקטובר 1999 (צילום: Michael Latz, AP)

במהלך השהות שלי בביירות, לפני כעשר שנים, קניתי בטעות די.וי.די של סרט בבימוי סטיבן ספילברג בשם "רשימת שינדלר". התרשמתי כל כך מהסרט, שצפיתי בו חמש פעמים בשבוע אחד – ומאותו הרגע הבטחתי לעצמי שאסע לפולין לפני שאמות, כולל ביקור באושוויץ ובירקנאו.

בשנה שעברה, עשור אחרי שגיליתי את הסרט ואחרי שהיגרתי להולנד, נסעתי לקראקוב. זה היה מסע בן שלושה ימים, שבו הפכתי עד למעמקים המרים של מה שקרה לעם היהודי ולאסירים באושוויץ. במהלך הביקור שלי במפעל של אוסקר שינדלר, הרגשתי שאוסקר נמצא איתי, ושהנשמה הגדולה שלו רואה אותי. הרגשתי שאני מכיר אותו שנים רבות. בליבי אמרתי לשינדלר: אתה היית ליבה של האנושות בתקופה שבה האנושות נעלמה.

אוסקר שינלדר, 1968 (צילום: Peter Hillebrecht, AP)
אוסקר שינלדר, 1968 (צילום: Peter Hillebrecht, AP)

ביום השני של שהותי בפולין ביקרתי באושוויץ. האווירה שם, ההתבוננות בעובדות של הזוועות שביצעו הנאצים ביהודים ובאסירים אחרים היו איומות כל כך, שנכנסתי לדיכאון ועצבות שליוו אותי זמן רב אחרי שובי מקראקוב. סצנות מרשימת שינדלר המשיכו להופיע לנגד עיניי.

אבל מעבר להפנמת רצח העם האכזרי, שלא ניתן להכחישו, שביצעו הנאצים נגד האנושות – גיליתי שהאמת תמיד חושפת את עצמה. בדיוק כמו שסרט של שעתיים הרס 40 שנה של תעמולה שלילית ועיוות שיטתי של המציאות על ידי הרפובליקה האסלאמית של איראן. האמת, כמו נהר, מצאה בסופו של דבר את דרכה דרך הסלעים שחסמו אותה.

במהלך שהותי בביירות קניתי בטעות די.וי.די של סרט בשם "רשימת שינדלר". התרשמתי ממנו כל כך, שצפיתי בו חמש פעמים בשבוע אחד – ומאותו רגע הבטחתי לעצמי שאסע לפולין לפני שאמות, כולל ביקור באושוויץ

זה צריך להיות שיעור חשוב למשטרים דיקטטוריים כמו איראן, צפון קוריאה ואחרים: אתם לא יכולים להכחיש את ההיסטוריה ולעוות אותה לצרכיכם. אתם לא יכולים לקדם מטרות אפלות כמו השמדה של אומה או ארץ אחרת באמצעות התקשורת והתעמולה בבתי הספר ובאוניברסיטאות והשפעה על ילדים קטנים ועל מתבגרים.

תראו אותי. הגישה שלי לישראל וללגיטימיות שלה מראה לכם, הרפובליקה האסלאמית של איראן, שנכשלתם לגמרי. אני מקווה שיום אחד אוכל להיפגש עם סטיבן ספילברג ולספר לו איך הסרט היפה שלו הצליח לפרום את התוכניות והמטרות האפלות והבלתי הומניות של המשטר האסלאמי באיראן נגד אחת האומות שסבלו הכי הרבה בהיסטוריה. ואיך הסרט עודד אותי – שגדלתי באותה מערכת חינוך שקרית – לצאת למסע לחיפוש האמת ולהיות מסוגל לכתוב את הטקסט הזה.

מחנה אושוויץ-בירקנאו, 27 בינואר 2006 (צילום: Czarek Sokolowski, AP)
מחנה אושוויץ-בירקנאו, 27 בינואר 2006 (צילום: Czarek Sokolowski, AP)

אומיד ספרי עזב את איראן אחרי שנכלא שלוש פעמים בגלל שהביע ביקורת על הרפובליקה האסלאמית. הוא חי בהולנד במעמד של פליט.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 684 מילים ו-1 תגובות
סגירה