הגלובוס הירוק: אביר הסביבה של השבוע
פעם, בשבת חורפית שטופת שמש, שוטטתי עם בתי על הגבעות שעוטפות את מודיעין. הירוק היה ירוק מאוד, החרקים היו באופוריה והכל נראה מושלם.
קבוצות של מטיילים הסתובבו עם מדריכים שלבשו חולצות של החברה להגנת הטבע. הילדה – אז היא עוד הייתה ילדה – שאלה מה הם עושים. השבתי שהם מנסים לשמור על הגבעות מפני התוכניות לבנות עליהן בניינים.
לפעמים צריך מבט מלא תימהון של ילדה, ששמעה כרגע את מה שנראה לה כמו הדבר הכי אידיוטי ולא הגיוני בעולם – מה פתאום לבנות על הגבעות המדהימות האלה? – כדי להבין איזה שטויות אנחנו המבוגרים עושים ועד כמה מופרכות התוכניות שאנחנו מתכננים.
ואכן, למוסדות התכנון בישראל יש רזומה כה עשיר של החלטות גרועות, שכל החלטה מוצלחת שיוצאת מתחת ידיהם היא סיבה למסיבה. קל וחומר אם מדובר בהחלטה אסטרטגית שהתקבלה אחרי מאבק סביבתי ואזרחי שנמתח על פני כמעט 20 שנה.
השבוע התקבלה החלטה כזו, והיא בהחלט מצדיקה צל"ש ירוק: הגבעות הדרומיות של מודיעין, המקום שבו השומרון פוגש את שפלת החוף, ניצלו. במקום להפוך לעוד אתר בנייה ולשכונה כעורה, הן יוכרזו כגן לאומי ויישמרו כשטח טבעי פתוח בשולי העיר. ההחלטה התקבלה בוועדת המשנה של המועצה הארצית לתכנון ובנייה (הוולנת"ע).
קצת רקע: מודיעין כולה היא תאונה תכנונית רבת נפגעים. עיר שמתפרשת באופן מאוד לא חסכוני על פני שטחים נרחבים, ויושבת כמו פקק ענק על צוואר הבקבוק של המסדרון האקולוגי שמחבר בין חלקיה השונים של הארץ.
במודיעין מתגוררים כיום כ-100 אלף תושבים. לפי התוכניות היא אמורה לגדול עד קרוב לרבע מיליון. לגדול זה בסדר, השאלה היא אם עושים את זה בתבונה ותוך הבנה שגם אם דירות הן צורך חיוני – מרחבים טבעיים וירוקים לא פחות חשובים.
הגבעות הדרומיות הצליחו להיחלץ מכל תוכניות ההרחבה עד כה, אבל תמיד אפשרות הבנייה בהן ריחפה ברקע על תקן "עתודות עתידיות". עד השבוע.
"לאור הרגישות והערכיות של השטחים בחלקה הדרומי של מודיעין", כתבו חברי הוולנת"ע, "יסומן השטח בייעוד של גן לאומי". התהלוכות השנתיות שארגנה שם החברה להגנת הטבע מדי ט"ו בשבט – בשנים טובות הגיעו 8000 איש – הצדיקו את עצמן.
אם בימי חול רבבות תושבי מודיעין עושים את דרכם למשרד בתל אביב, בשבתות לתושבי גוש דן תהיה סיבה טובה להמשיך לעשות את הדרך ההפוכה ולקבל מנת חמצן על הגבעות הירוקות.
הגלובוס השחור: מזהם השבוע
הים פלט השבוע לא רק נחשול אדיר של זפת. גם תוצר אחר של נפט – פלסטיק. תועפות של פלסטיק.
תראו מה נתפס במסנני הענק של תחנות הכוח של חברת החשמל, ששואבות מי ים כדי לצנן את טורבינות הפחם.
הזפת הגיעה לכאן כנראה מאונייה של עבריינים עם דרכון זר; הפלסטיק שממלא את הים הגיע לשם ברובו המכריע באדיבות עם ישראל. בשעה שאלפי ישראלים טובים מנקים את החופים והים, הרבה יותר ישראלים מטנפים אותו.
טיפ ירוק לשבת
את רודני הירש פגשתי לראשונה אי שם בשנות ה-90'. הטלפון במערכת העיתון צלצל ועל הקו היה בחור עם קול ביישן ומבטא אנגלוסקסי. הוא סיפר שחצה לבד את כל יבשת אפריקה במכונית, מקייפטאון ועד ישראל, ויש לו המון תמונות וסיפורים. הוא שאל אם זה יכול לעניין מישהו.
נשלחתי לחיפה לפגוש אותו, ואו-הו, כמה שזה היה מעניין. בעיקר הסיפורים מסמרי השיער על החקירות במשטרת סודן בעיירה נידחת אי שם על החוף האפריקאי של ים סוף.
יותר מעשור אחרי, נקלעתי למקום קסום בנגב: מקבץ בקתות בלב שמורת חולות, אי שם אחרי צומת משאבי שדה. "חולות מקמן" הוא המקום של רודני, אותו הקים במו ידיו, פיזית ממש, עם אהבה עצומה לטבע ולאנשים שהוא מארח.
כשיורד הערב על המתחם הנהדר הזה, כמות בעלי החיים שרוחשים בחולות והכוכבים בשמים היא חסרת תחרות, ממש כמו הסיפורים של רודני.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם