אביב לביא
הזמן של
אביב לביא

"האיש הירוק", כתב לענייני סביבה, זמן ישראל

תחנת רכבת נבון בירושלים (צילום: רכבת ישראל)
רכבת ישראל

תחנת רענון הצצה לעתיד באדיבות החום הקיצוני

יותר ויותר מתכננים ויזמים מזהים את היתרונות הטמונים בבנייה לעומק ● הטמפרטורות הנמוכות השוררות היום בתחנת הרכבת החדשה בירושלים, הממוקמת 80 מטר מתחת לפני הקרקע, מבהירות למה

שימו לב למקום עם האקלים הכי נעים בשעות האחרונות בישראל – ובלי מזגן: תחנת הרכבת ״נבון״ בירושלים.

ברגעים אלה, בעוד בחוץ הטמפרטורות במקומות רבים בארץ עוקפות בקלות את ה-40, הטמפרטורה ברציפי תחנת הרכבת נעה בין 23 ל-26 מעלות.

הסיבה לכך פשוטה: בגלל אילוצים הנדסיים ותחבורתיים (השיפוע שבו הרכבת מסוגלת לטפס מתל אביב לירושלים), התחנה נבנתה בעומק של כ-80 מטר מתחת לפני האדמה, שם הנוסעים נהנים ממיזוג טבעי.

בתחנה מותקנים מפוחי ענק ששואבים פחמן דו חמצני ומזרימים פנימה חמצן, אבל בכל הנוגע לקירור – חוקי הטבע והפיזיקה כבר עושים את העבודה.

תחנת רכבת נבון בירושלים (צילום: רכבת ישראל)
תחנת רכבת נבון בירושלים (צילום: רכבת ישראל)

בשנים האחרונות המגמה של הבנייה התת-קרקעית תופסת תאוצה ברחבי העולם. אם עד לא מזמן חשבו שהפתרון לצפיפות טמון רק בבנייה לגובה, יותר ויותר מתכננים ויזמים מזהים את היתרונות הטמונים גם בבנייה לעומק.

מעבר להיותו של מעבה האדמה משאב נדל"ן עם פוטנציאל כלכלי עצום, יש לו שני יתרונות נוספים: ביטחון (כבר היום חניונים תת קרקעיים מתפקדים גם כמקלטי ענק לשעת חירום), והגנה מפני פגעי מזג האוויר.

הקרקע מהווה שכבת בידוד יעילה ובעומק של כמה עשרות מטרים שוררת ברוב המקרים טמפרטורה נוחה וקבועה, שכמעט לא מושפעת מהתנאים בחוץ, שהולכים ומקצינים ככל שמשבר האקלים מחריף.

כמובן שלשהייה ממושכת מתחת לאדמה יש גם חסרונות רבים: היעדר חשיפה לשמש שבמינונים הנכונים היא בהחלט בריאה, מחסור בנוף (ומצד שני – בנייה מתחת לקרקע גם לא פוגעת בנוף…), ועבור קלאוסטרופוביים מדובר בסיוט. ובכל זאת, זה יותר ויותר נפוץ.

חדר הבקרה של תחנת ירושלים נבון (צילום: רכבת ישראל)
חדר הבקרה של תחנת ירושלים נבון (צילום: רכבת ישראל)

בסינגפור יש מרכזי קניות ענקיים מתחת לאדמה שמספקים מפלט מחום הקיץ בלי צורך במיזוג, ומדינות צפוניות כמו קנדה בונים מרכזי קניות תת קרקעיים שמציעים חמימות מגוננת גם כשבחוץ משתוללות סופות שלגים.

רוב אזור התעשייה של קנזס סיטי ממוקם מתחת לאדמה, בתוך רשת של מחצבות ישנות, שבהן שוררת טמפרטורה קבועה של 16 מעלות צלזיוס.

במקסיקו סיטי בנו 'גורד אדמה' למגורים ומשרדים בעומק של 70 קומות. פעם היו קוברים את המתים מתחת לאדמה ובונים עבור החיים לגובה, היום המגמה מתחילה להתהפך.

הבנייה של תחנת הרכבת בירושלים בעומק רב הייתה אילוץ, אבל ייתכן שמה שהתחיל מחוסר ברירה יספק חומר למחשבה לשנים הבאות – שבהן, אם נרצה או לא, יהיו לא מעט ימים שבהם יהיה הרבה יותר נעים מתחת לפני האדמה מאשר מעליה.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 329 מילים

הכל דיבורים? הקאמבק של נסראללה והאמוניה

מנהיג חיזבאללה הצליח להפר בסוף השבוע את שלוות החיפאים, כשאיים להרים על טיל את מפרץ חיפה על תושביו ● אז בואו נעשה סדר בדברים: מיכל האמוניה בחיפה רוקן לפני שנתיים, והאמוניה מגיעה כיום למפעלים במיכלים קטנים שיהיה קשה מאוד לפגוע בהם ● מצד שני, אין דבר כזה "אפס סיכון" כאשר מתעסקים עם חומרים מסוכנים

ביום שישי לקראת ערב התחיל הטלפון שלי לפלוט הודעות בקצב מואץ. על הקו: חיפאים מודאגים שחסן נסראללה הצליח להפר את שלוות הסופ"ש שלהם.

שוב אמוניה, שוב איומים להרים על טיל (תרתי משמע) את מפרץ חיפה על תושביו. מאז שמיכל האמוניה המפורסם רוקן לפני כשנתיים, זכו החיפאים לשקט לפחות בחזית הזו, והנה – קאמבק.

בראיון לערוץ הבית, "אל מנאר", שחלקים ממנו שודרו וצוטטו גם בתקשורת הישראלית, הציג מנהיג חיזבאללה את בנק המטרות בעורף הישראלי, בראשו "המתנחלים" שמתגוררים בין אשדוד לנתניה.

נסראללה נהנה מאמינות לא מבוטלת בציבור הישראלי. חיפאים ששמעו אותו שולף את איומי האמוניה תהו למה בעצם הוא מתכוון? אולי הוא יודע משהו שלא מספרים לנו?

בהמשך הזכיר גם את מיכל האמוניה שבאמצעות פגיעה בו אפשר יהיה לפגוע ברבבות ואפילו במאות אלפי ישראלים.

אז מצד אחד ידוע שמיכל האמוניה ריק ולא מהווה שום סכנה, אבל מצד שני חסן נסראללה נהנה מאמינות לא מבוטלת בציבור הישראלי. לא מעט חיפאים ששמעו אותו שולף מהבוידעם את איומי האמוניה תהו למה בעצם הוא מתכוון? אולי הוא יודע משהו שלא מספרים לנו?

אז הנה ניסיון לעשות סדר בדברים: מיכל האמוניה של "חיפה כימיקלים" אכן ריק ולא נעשה בו כיום שימוש. לחברה בכלל אין היתר להחזקת רעלים וחומרים מסוכנים.

ובכל זאת, יש אמוניה במפרץ חיפה. הרי התעשייה בישראל ממשיכה להשתמש באמוניה לשתי מטרות עיקריות – קירור וייצור דשנים, והמפעל שהיה אמור לקום במישור רותם בדרום, ולספק את צורכי התעשייה טרם קם (המכרז שהממשלה פרסמה נכשל).

במשרד להגנת הסביבה עדיין מאמינים שהמפעל הדרומי יקום, אבל מן הסתם התהליך הזה ייקח זמן, ובינתיים צריך אמוניה. אז איך היא מגיעה ואיפה היא מאוחסנת?

הסוגיה הזו עמדה במרכז מחלוקת סוערת לקראת סגירת מיכל האמוניה. בשלב מסוים עלתה הצעה להחליף את המיכל היבשתי באניית אמוניה שתעגון במפרץ חיפה, שתוכל להרים עוגן ולהימלט בזמן מלחמה.

המתנגדים, ביניהם אנשי עמותת "צלול", טענו שזה אומר להחליף סכנה בסכנה – אנייה אולי ניידת יותר ממיכל, אבל ממוגנת הרבה פחות.

מיכל האמוניה בחיפה (צילום: Flash90)
מיכל האמוניה בחיפה (צילום: Flash90)

במקביל נבחנו כ-12 חלופות שונות, שנבדקו על ידי כל גורמי הסביבה והביטחון, ביניהם פיקוד העורף והמועצה לביטחון לאומי. בתום הבדיקה נבחרה חלופה שככל הנראה אין לה תקדים בעולם בהיקפים כאלה – "איזוטנקים".

האמוניה מגיעה למפרץ חיפה באניות בתוך איזוטנקים, שהם מיכלים אטומים ייעודיים. כל מיכל מכיל 11-12 טונות אמוניה (לשם השוואה – במיכל האמוניה הגדול היו 12 אלף טונות), ובכל אנייה יש כמה עשרות מיכלים כאלה.

האיזוטנקים נפרקים בנמל ומובלים במשאיות למפעלים ולאתרי התעשייה, שבהם האמוניה נדרשת.

לא רק גורמי הביטחון סברו שזו החלופה המועדפת – גם ב"צלול" מסכימים שכל עוד המפעל בדרום לא קם, האיזוטנקים הם הדרך הבטוחה ביותר לשנע את האמוניה.

האם, אם כך, אין כל סיכון? כשעוסקים בחומרים מסוכנים אין דבר כזה "אפס סיכון". תאורטית, חיזבאללה יכול באמצעות טיל מדויק (מאוד) לפגוע באנייה שעוגנת בנמל ובבטנה יש איזוטנקים עם כמה מאות טונות אמוניה. בפועל, יש סכנה הרבה יותר גדולה שטיל יפגע באניית נוסעים, ברכבת, או סתם ברחוב חיפאי סואן.

הסתברותית כנראה נשקפת לציבור הישראלי סכנה גדולה יותר מהאפשרות שמשאית שמובילה אמוניה תתהפך בכביש, או שתהיה דליפה מאחד המפעלים (כמו זו שהתרחשה לאחרונה בעכו), מאשר מהנשק של נסראללה.

קשה להאמין, אגב, שנסראללה לא יודע שלהפחדות שלו אין בסיס; כשמיכל האמוניה רוקן, מנהיג חיזבאללה פרסם הודעות חגיגיות שבהן טען – במידה מסוימת של צדק – שהמיכל נסגר בגלל האיומים שלו.

אבל נסראללה גם יודע שדי באזכור המילה אמוניה כדי להקפיץ את הישראלים. רק שבניגוד לעבר, יש סיכוי קטן מאוד שלצ'ק הזה יהיה כיסוי.

עוד 519 מילים ו-1 תגובות
ציפור ספוגה בנפט, בעקבות האסון האקולוגי במפרץ מקסיקו ב-2016 (צילום: AP Photo/Gerald Herbert)
AP Photo/Gerald Herbert

למדינת ישראל דרושים: מפקחי ים

שלל קידוחי הגז והנפט המתקרבים לחופי ישראל מחייבים הכנה למקרה של תאונה או דליפה, אשר תזהם את הים ותאיים על קו החוף ● במשרד להגנת הסביבה דרשו ממשרד האוצר תקנים ל-25 מפקחי ים ● נכון לעכשיו, לא קיבלו אפילו אחד

הים הופך לזירה הסביבתית המשמעותית ביותר בישראל, אבל נראה שבממשלה לא מפנימים שמישהו צריך לנהל את הזירה הזו.

כדי להיערך לפיקוח על שלל קידוחי הגז והנפט ולהיות מוכנים למקרה של תאונה/דליפה שתזהם את הים ותאיים על קו החוף, במשרד להגנת הסביבה דרשו ממשרד האוצר תקנים ל-25 מפקחי ים. נכון לעכשיו, לא קיבלו אפילו אחד.

כבר לפני מספר שנים, אחרי אסון דליפת הנפט במפרץ מקסיקו ועם הפיכת הים הישראלי למרחב שוקק קידוחי גז ונפט, הבינו במשרד להגנת הסביבה שבמצבת כוח האדם הנוכחי אין סיכוי שמדינת ישראל תהיה מסוגלת להתמודד עם תאונה עתידית.

אסדת הקידוח ״תמר״, כ-24 ק״מ מחוף אשקלון (צילום: משה שי/פלאש90)
אסדת הקידוח ״תמר״, כ-24 ק״מ מחוף אשקלון (צילום: משה שי/פלאש90)

כשבכיר במשרד להגנת הסביבה נשאל בזמנו מה נוכל לעשות במקרה של תאונה באחד הקידוחים, הוא השיב: ״להתפלל״. מאז הצטיידו במשרד בספינות ובציוד לעצירת זיהום, אבל בכל מה שנוגע לכוח אדם מיומן, ולמעשה לכוח אדם בכלל, העניינים מדשדשים.

כדי להתמודד עם האתגרים הימיים, המשרד להגנת הסביבה ביקש מהאוצר הקצאה של 25 תקנים למפקחי ים. לאחר מו"מ ממושך האוצר הסכים לאשר שמונה, מתוכם שישה ל-2020 ושניים באופן מיידי. אלא שגם השניים האלה עדיין לא הגיעו – האיוש שלהם מתקדם באיטיות בצנרת הביורוקרטית של מכרזים ואישורים.

בעמותת ״צלול״ פרסמו עצומה הקוראת לאוצר להקצות את כוח האדם הדרוש לפיקוח על הנעשה בים. "המזהמים מזהמים, ולאף אחד לא אכפת", נכתב בעצומה, עליה חתמו כבר יותר מ-450 אזרחים.

ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "המשרד להגנת הסביבה ומשרד האוצר הגיעו לסיכום במסגרתו יחידת הפיקוח בים תחוזק ב-8 תקנים, וזאת בהתאם לבקשת המשרד".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 219 מילים
נסיונות הצללה בירושלים (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)
יונתן סינדל/פלאש90

הצל שלי ואני מחקר חדש קובע: הצל משתלם כלכלית

יושבים על ספסל? מחכים לאוטובוס? חוצים את הכביש? השמש קופחת, וקשה למצוא מחסה ● גם מעט הצל שבנמצא במרכזי הערים - עומד להיעלם ● הרשויות המקומיות מקדמות במרץ תכניות בנייה, המובילות לכריתת עצים במרכזי הערים על ימין ועל שמאל ● ככה זה כשליזמים יש לובי - ולעצים לא

באיחור קל של כמה עשורים, נראה שחשיבות הצל מתחילה לחלחל למוקדי קבלת ההחלטות בישראל. לפני כמה ימים המליצה המועצה הארצית לתכנון ובנייה לאפשר לרשויות מקומיות להתקין פרגולות ומתקני הצללה אחרים מבלי לעבור את המסלול המסורבל והמתיש של אישורים והיתרי בנייה.

בישראל אפילו לצל יש ביורוקרטיה, ומעתה היא אולי תצטמצם מעט. עכשיו מפרסמים משרד הבינוי והשיכון ומשרד הבריאות מחקר משותף על ההיבט הכלכלי של הצל: מתברר, תחזיקו חזק, שהוא רווחי לאללה.

העבודה שהכינו במשרדי הממשלה על המשמעויות הכלכליות של הצל היא מסוג המסמכים שמתקבל ברגשות מעורבים. מצד אחד, במדינה מתוקנת חשוב לבחון חלופות בצורה מסודרת ולהצמיד לכל אחת מהן תג מחיר. מצד שני, לעתים נדמה שמרוב רצון להכניס כל סוגיה לטבלאות אקסל ולחפש הוכחה מדעית חותכת כדי להצדיק כל מהלך, שכחנו להשתמש בכלים פשוטים כמו שכל ישר ותפיסת עולם.

ואם התחשיבים היו מגלים שצל אינו כלכלי – האם זה היה אומר שאין בו צורך? גם חינוך ציבורי ובתי חולים אינם כלכליים. אבל בדיוק בשביל זה אנחנו משלמים מסים, לא?

חתיכת צל (צילום: Zack Wajsgras/Flash90)
חתיכת צל (צילום: Zack Wajsgras/Flash90)

ובכל זאת, צריך לברך על העבודה שנעשתה במשרדי השיכון והבריאות, גם אם היא בסך הכל נותנת תוקף לדברים שכל בר דעת שצועד על מדרכה בישראל יודע מזמן: צל במרחב הציבורי מעודד אנשים לפעילות גופנית, אנשים שעושים פעילות גופנית הרבה יותר בריאים, ואנשים בריאים עולים הרבה פחות למערכת הבריאות.

ועוד: צל מגן עלינו מפני סרטן עור, וסרטן עור עולה המון למשלמי המסים. רק ב-2015 אובחנו 1,674 ישראלים במלנומה של העור, 185 נפטרו.

 ראש רשות מקומית אחד הציג את הטיעון הבא, במסגרת עימות עם הורים שמחו על כך שהמגרשים והחצרות בבתי הספר ביישוב חשופים לשמש: "כשהייתי ילד שיחקתי כל הזמן בשמש, ותתפלאו – אני בסדר גמור"

להצללה טבעית – כזו שמושגת באמצעות עצים וצמחים – יש יתרון נוסף: היא סופחת חלקיקים מזהמים ומשפרת את איכות האוויר שאנחנו נושמים, ואוויר נקי=פחות תחלואה=פחות נטל כלכלי על מערכת הבריאות. בעברית קוראים לזה WIN-WIN.

אבל עוד לפני החיים עצמם, צל הוא גם איכות חיים במובנה הבסיסי ביותר. ישראל הולכת ומתחממת. הקיץ משתרע על פני מחצית השנה, מאפריל-מאי עד אוקטובר-נובמבר. החוצות של רוב ערי ישראל הן מדבר בטון רותח ומסנוור. רחוב לוהט הוא רחוב מת: אנשים לא הולכים בו ברגל, ומעדיפים להתנייע מדלת לדלת במכונית ממוזגת.

עיר בלי צל היא עיר שמחסלת במו ידיה את העסקים הקטנים, את האינטראקציה הבין-אישית שמתקיימת ברחוב עירוני שוקק, את מה שהופך אוסף של בתים ואנשים להוויה אורבנית תוססת. עיר בלי צל היא מקום עצוב ושומם.

נסיונות הצללה בירושלים (צילום: נתי שוחט/פלאש90)
נסיונות הצללה בירושלים (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

אז למה כל כך הרבה ראשי ערים בישראל לא מבינים את זה?

פשוט כי הם לא חיים את זה. הם לא חווים את היומיום מנקודת המבט של ההורים הצעירים, שצריכים לדחוף עגלה ברחוב מוכה השמש, או של הקשישים שנמסים תוך כדי המתנה בתחנת האוטובוס. חלקם גם תקועים בעולם המושגים של העבר, שבו עור שחום ושזוף היו סמל סטטוס של הצבר הקשוח.

למשל, ראש רשות מקומית אחד, שבמסגרת עימות עם הורים שמחו על כך שהמגרשים והחצרות בבתי הספר ביישוב חשופים לחלוטין לשמש, הציג את הטיעון הבא: "כשהייתי ילד שיחקתי כל הזמן בשמש, ותתפלאו – אני בסדר גמור".

עצים דורשים תחזוקה והתעסקות. לחלק מהעצים שמטילים צל נדיב – מי אמר פיקוס? – יש שורשים פעילים מדי שמייצרים צרות צרורות למחלקות התשתית והביוב. עיריות נוטות לחפש לעצמן חיים קלים, וחיים קלים זה אומר עצים שאולי נרשמים בסטטיסטיקת העצים העירונית, אבל התרומה שלהם לצל אפסית. הם לא גורמים נזק, אבל גם לא מביאים תועלת. עצים פרווה.

קבוצות של פעילים שמכירים בחשיבות הצל והעצים מנהלות בימים אלה קרבות בלימה בכל רחבי הארץ. תכניות בנייה מקודמות במרץ והאווירה מעודדת יזמים וקבלנים להשתולל עם המישור ולכרות עצים על ימין ועל שמאל. גם מעט הצל שיש נמצא בסכנה. האינטרס הנדל"ני המידי תמיד נראה דחוף וחשוב יותר מהאינטרס הציבורי ארוך הטווח. ליזם יש לובי ועורך דין ולעץ לא.

צל הוא לא רק אינטרס עירוני, אלא גם ממשלתי. כשם שהממשלה תומכת בראשי ערים שמקדמים תחבורה ציבורית, היא צריכה לתת רוח גבית ותקציבית גם למי שמקדם צל, בעיקר כשמדובר בערים חלשות בפריפריה

טוב שיש עכשיו דוח ממשלתי רשמי, שקובע שהשקעה בצל היא השקעה עם תשואה גבוהה במיוחד, אבל הוא גם טומן פרדוקס: ההשקעה בצל יוצאת מתקציב העירייה; מהרווח – למערכת הבריאות למשל – ייהנה תקציב הממשלה. למה שלראש העירייה יהיה אכפת מהתועלות התקציביות של הצל למערכת הבריאות?

המסקנה היא, שצל הוא לא רק אינטרס עירוני, אלא גם ממשלתי. כשם שהממשלה תומכת בראשי ערים שמקדמים תחבורה ציבורית, היא צריכה לתת רוח גבית ותקציבית גם למי שמקדם צל, בעיקר כשמדובר בערים חלשות בפריפריה.

מעודד לדעת שסוגיית הצל מתחילה לפלס את דרכה אל הלשכות הנכונות. רק שהמרחק בין מודעות לבין תוצאות בשטח נמדד לעתים בשנים, ואין לנו את הלוקסוס לחכות את הזמן הזה. השמש מכה כאן ועכשיו, והדרישה הציבורית צריכה להיות פשוטה וברורה, כשם התערוכה הייחודית שפרופ' מרטין וייל הציג כבר לפני ארבע שנים: צל עכשיו!

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
תודה אביב, על הפעילות המבורכת שלך בעניין הזה, ועל התמיכה החשובה שלך בהצלת עצי הפיקוס האדירים בשדרות ירושלים ביפו. כל מי שטיילו באירופה מבינים את החשיבות של עצי עד בערים הגדולות גם כשהאק... המשך קריאה
תודה אביב, על הפעילות המבורכת שלך בעניין הזה, ועל התמיכה החשובה שלך בהצלת עצי הפיקוס האדירים בשדרות ירושלים ביפו. כל מי שטיילו באירופה מבינים את החשיבות של עצי עד בערים הגדולות גם כשהאקלים מתון והשמש לא קופחת. נתון כלכלי נוסף: חיזוק התיירות, כי מקומות מוצלים וטבע בתוך העיר מושכים מבקרים. יש לעצים חשיבות אסתטית ומרפא לנפש ולגוף (מחקרים מהתקופה האחרונה מוכיחים שחולים מחלימים מהר יותר כשהנוף הנשקף מהחלון ירוק) וניטור זיהום האוויר גם לו יש השלכות כלכליות (סרטן הריאות, לא רק סרטן העור!).
עוד 736 מילים ו-2 תגובות
מערכת כיפת ברזל ליד חיפה, 2013 (צילום: גיל יערי פלאש 90)
גיל יערי פלאש 90
חלקו הראשון של דוח המסוכנות בחיפה אינו עוסק במלחמות וברעידות אדמה

החיפאים ייאלצו להמתין כדי לדעת כיצד תסכן אותם מלחמה עתידית

המשרד להגנת הסביבה קובע כי המפעלים במפרץ חיפה לא יהוו סכנה מידית לתושבים במגוון תרחישים ● אבל תרחישי הקיצון האמיתיים - מלחמה ורעידת אדמה - ייבדקו רק בפעימות הבאות

מישהו כבר אמר פעם שיש שני דברים חשובים בחיים – תזמון וטיימינג. בשניהם כנראה המשרד להגנת הסביבה לא מצטיין.

יותר משלוש שנות עבודה הושקעו בדוח הסיכונים במפרץ חיפה, אבל לפרסם אותו שבועיים אחרי דוח מבקר המדינה על המפרץ זו ירייה ברגל.

הרי המבקר, בלשון עדינה, לא התפעל מההתנהלות ויכולת העמידה של המשרד מול המפעלים והתעשייה, ולכן כל מסקנה או קביעה שתצא מהמשרד להגנת הסביבה כעת – מנומקת ומבוססת ככל שתהיה – תעמוד בצל מסקנות המבקר.

ואגב טיימינג: בהחלטת הממשלה שהתקבלה ב-2015 נקבע שהמשרד להגנת הסביבה צריך לבצע סקר סיכונים לגבי מפרץ חיפה עד 31.12.2016. הסקר הסתיים כמעט 3 שנים אחר כך, איחור "קל" שצוין על ידי המבקר בדוח שלו.

"מהר מאוד הבנו שהלו"ז שלקחנו על עצמנו לא ראלי", מודה רומי אבן דנן, מנהלת אגף חומרים מסוכנים במשרד להגנת הסביבה. "בחירת היועצים, גיבוש המתודולוגיה, גיוס של ארבע חברות חיצוניות שיבצעו ביקורים ב-67 מפעלים – אין סיכוי לסיים את זה בשנה, והודענו לממשלה מראש שלוח הזמנים יתארך".

באשר לתזמון – הסמיכות לדוח המבקר – היא אומרת "אנו מודעים לכך שזה לא עיתוי טוב, אבל הוא נקבע מראש, ואם יש לנו דוח מוכן חובתנו לפרסם אותו".

מדובר במבצע שאפתני, מורכב ורחב יריעה, שמכניס למרכז השיח הציבורי סביב התעשייה בחיפה זווית שבדרך כלל נדחקת לשוליים. הפעם לא מדובר בזיהום האוויר והשלכותיו על איכות החיים והחיים עצמם; הדוח עוסק בסיכונים שנשקפים לאוכלוסייה המתגוררת במפרץ מאירועי קיצון נקודתיים וחד פעמיים – שריפה, התפוצצות מיכל גז, דליפת חומר מסוכן וכו'.

"מה שבדקנו זה את הסכנה המצרפית", אומר ד"ר אלי שטרן, שביצע את הדוח, "להבדיל מהסכנה הספציפית מכל מפעל. מדובר באזור קטן עם כ-800 חומרים מסוכנים וכ-1500 גורמי סיכון, ובשלב ראשון היינו צריכים לבנות את המתודולוגיה שתאפשר לחשב את הסיכון המשולב שעולה מהם".

מפעל במפרץ חיפה (צילום: Basel Awidat/FLASH90)
מפעל במפרץ חיפה (צילום: Basel Awidat/FLASH90)

פרק ראשון בסדרת דוחות

חשוב לציין שהדוח הזה הוא רק הפרק הראשון בסדרה: הוא לא כולל את הסיכונים שנגזרים מאיומי מלחמה או מרעידת אדמה. זמנם של אלה יגיע בהמשך.

האירוניה היא שהמתקן שנחשב למסוכן ביותר בהקשר של אירוע קיצון – מיכל האמוניה – כבר איננו פעיל. למעשה הוא רוקן תוך כדי העבודה על הדוח, מה שייתר את הצורך לנתח את הסכנות הנשקפות ממנו.

בשורה התחתונה, צוות המומחים בראשות ד"ר שטרן קובע שהתעשייה בחיפה לא מהווה סיכון בלתי קביל לאוכלוסייה על פי המדדים הבינלאומיים המקובלים. המשמעות היא שגם בתרחישי קיצון של תאונות או תקלות תפעוליות, הסבירות שהציבור החיפאי ייפגע שואפת לאפס.

המסקנה המעודדת הזו נגזרת מחישובים הסתברותיים סבוכים, אלא שיש מרכיב אחד שקצת קשה לתרגם לסטטיסטיקה: המרכיב הישראלי; הסבירות שתתרחש תקלה במפעל בישראל לעומת הסבירות שהיא תתרחש במפעל בגרמניה, למשל. אם תשאלו את החיפאים למודי הדליפות והתקלות, מדובר בהסתברויות שונות לגמרי.

על אף שמסקנת המחברים היא שאין שום "רצפטור ציבורי" – מבנה ציבור, מרכז קניות או בתי מגורים – שנמצא בטווח של סכנה בלתי קבילה, יש 4 מפעלים שמוזכרים ככאלה שרמת הסיכון מהם גבוהה יחסית: "דשנים", "דור", "גדיב" (מקבוצת בז"ן) ו"גדות מזרח".

לדברי אבן דנן, הם יידרשו ליישם צעדים מידיים להפחתת הסיכון ולאחר מכן ייכנסו, כמו שאר המפעלים באזור, לתכנית מפורטת של ניהול סיכונים.

אחד השימושים החשובים שעשויים להיות לדוח כזה, הוא מניעת קידום תכניות בנייה שמכניסות בתי מגורים ומבני ציבור לטווח הסכנה כפי שמוגדר במפות ששורטטו על ידי מחברי הדוח.

הבעיה היא, שפעמים רבות עמדתו של המשרד להגנת הסביבה – המשרד שמחזיק בידע המקצועי המוסמך באשר לחומרים מסוכנים – לא נספרת. ראו הקירבה המופרכת – שעלתה השבוע לכותרות אחרי דליפת אמוניה ששיתקה את כל האזור – בין קניון עזריאלי בעכו למיכל האמוניה שבמפעל "יוניליוור" הצמוד לו, קירבה שנוצרה על אף התנגדותו הנחרצת של המשרד להגנת הסביבה.

הכור בצ'רנוביל, 1986 (צילום: AP Photo/Volodymyr Repik)
הכור בצ'רנוביל, 1986 (צילום: AP Photo/Volodymyr Repik)

ומה עם דימונה?

החיפאים, כאמור, ייאלצו להמתין לפרקים הבאים כדי לדעת איך המומחים מעריכים את מצבם בזמן מלחמה עתידית. חבל שמחברי הדוח לא יוכלו לראיין את אחד הגורמים הרלוונטיים ביותר לסוגיה – חסן נסראללה, שבמלחמת לבנון השנייה כבר נפלו כמה טילים מטעמו במתחם בז"ן ובמזל גדול גרמו נזק מוגבל.

והערה אחרונה, בהשראת סידרת המופת "צ'רנוביל': צריך להעריך את השקיפות שבה נוקט המשרד להגנת הסביבה, ואולי זה המקום להצטער שאין לו סמכות לפרסם דוח כזה על המפעל המסוכן ביותר בישראל, זה ששוכן הרחק ממפרץ חיפה וממוקם ליד דימונה. עד להודעה חדשה, הדיון על הסיכונים הנגזרים ממנו מתנהל במחשכים, אם בכלל.

דוח המשרד להגנת הסביבה על מפרץ חיפה
עוד 641 מילים ו-1 תגובות

טרור הבלונים

בעולם כבר מבינים: להפריח בלון זה למעשה ללכלך ● אחרי שעיריות הרצליה ואילת אסרו הכנסת כלי פלסטיק חד-פעמיים לחופי הים, עיריית אשדוד קיבלה החלטה תקדימית: לאסור הפרחת בלוני הליום בארועים ציבוריים ● הרשויות המקומיות ממשיכות להאבק בזיהום הסביבה, ורק הממשלה לא עושה דבר

בלונים על חוף הים (צילום: Canetti/iStock Photos)
Canetti/iStock Photos

בעולם כבר מבינים: להפריח בלון זה למעשה ללכלך ● אחרי שעיריות הרצליה ואילת אסרו הכנסת כלי פלסטיק חד-פעמיים לחופי הים, עיריית אשדוד קיבלה החלטה תקדימית: לאסור הפרחת בלוני הליום בארועים ציבוריים ● הרשויות המקומיות ממשיכות להאבק בזיהום הסביבה, ורק הממשלה לא עושה דבר

הרשויות המקומיות ממשיכות למלא את הוואקום שמותירה הממשלה בכל מה שנוגע למאבק בזיהום הסביבה.

אחרי שעיריות הרצליה ואילת הודיעו על חקיקת חוקי עזר שיאסרו הכנסת כלי פלסטיק חד פעמיים לחופי הים, מועצת עיריית אשדוד קיבלה השבוע החלטה לאסור על הפרחת בלוני הליום באירועים עירוניים. את ההחלטה יזמה סגנית ראש העיר שרון מרק מסיעת "הלביאות", שעוד טרם כניסתה לפוליטיקה העירונית עסקה שנים רבות בנושאי סביבה.

בלוני הליום בנמל תל אביב (צילום: Esther Rubyan/Flash90)
בלוני הליום בנמל תל אביב (צילום: Esther Rubyan/Flash90)

"ביום העצמאות הלכתי לחגיגות העירוניות", מספרת מרק על הרגע שבו נולד הרעיון, "ובסוף הטקס ראיתי מאות ילדים מפריחים בלוני הליום לשמים. חשבתי לעצמי שזה לא הגיוני שעירייה שאני ממלאת בה תפקיד בכיר תמשיך עם זה".

בישראל בלונים נתפסים כאביזר חמוד לימי הולדת או, להבדיל, כנשק בשירות חמאס, אבל בעולם מתייחסים אליהם יותר ויותר כאל איום סביבתי.

בלוני ההליום שמופרחים באירועים חגיגיים מגיעים לגובה רב בזכות הגז שמשקלו קל מהאוויר. כשההליום מתחיל להתנדף, הבלון נקרע והשאריות צונחות ומתפזרות על הקרקע. במקרים רבים הן מגיעות אל המקום הנמוך ביותר בסביבה – הים.

בלוני הליום חסרי אוויר נסחפים לים (צילום: balloonsblow.org)
בלוני הליום חסרי אוויר נסחפים לים (צילום: balloonsblow.org)

קשה להפנים, אבל להפריח בלון זה למעשה ללכלך. לפי כתב העת הסביבתי "זווית", במחקר שנערך לאחרונה בחופי וירג'יניה התגלו 170 פריטי בלונים בממוצע לכל קמ"ר של חוף. מעבר לעובדה שמדובר בחומר שמתפרק באיטיות רבה ומטנף במשך שנים את הטבע, הסכנה המיידית היא לצבים, דולפינים ועופות שבולעים את שאריות הבלון ומתים מחנק או מסתימת מערכת העיכול.

שורה של מדינות בארצות הברית – ביניהן קונטיקט, פלורידה, וירג'יניה וטנסי – כבר אסרו על שימוש בבלוני הליום. עכשיו תורה של אשדוד. הדיון במועצת העיר לווה בתקשורת ישירה עם אנשי האגודה הישראלית לאקולוגיה, שנתנו ביסוס מדעי ומחקרי למהלך וסייעו למרק במלאכת השכנוע. זה הצליח, אולי מעל למצופה: ההחלטה התקבלה פה אחד, בתמיכת הקואליציה והאופוזיציה.

המגמה כנראה לא תיעצר בבלונים: בצנרת כבר נמצאת תוכנית ליירוק כל האירועים הציבוריים באשדוד שתיכנס לתוקף ב-2020. התכנית כוללת בין השאר הקפדה על דוכני מזון בריא, הפסקת השימוש בקשיות מפלסטיק, שימוש בזיקוקים שקטים (להבדיל מהרועשים שמפחידים בעלי חיים ואוכלוסיות רגישות כמו אנשים פוסט-טראומטיים וילדים עם צרכים מיוחדים) ועוד.

וכמו במקרה של חוקי הפלסטיק החדשים של הרצליה ואילת, נותר לחכות ולראות מי העיריות הבאות שירימו את הכפפה, ולתהות לאן נעלמה הממשלה.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 325 מילים
כוחות לוחמי אש ומשטרה בארוע דליפת האמונה בקניון בעכו ב-27 ביוני 2019 (צילום: מאיר ועקנין/פלאש90)
מאיר ועקנין/פלאש90

תרבות הסמוך כרוניקה של אסון סביבתי ידוע מראש

הקניון בעכו שבו התגלתה דליפת אמוניה ביום חמישי האחרון, הוקם לפני שמונה שנים, תוך התעלמות מוחלטת מאזהרות המשרד להגנת הסביבה ● במשרד דרשו מרחק של לפחות 100 מטר בין הקניון למפעל הסמוך ● בפועל, המרחק בין קיר המפעל לקיר הקניון הוא 6 מטרים ● בישראל כמו בישראל, עד שלא יהיה אסון - לא מקשיבים למומחים

שעות ארוכות של לחץ ודאגה עברו ביום חמישי על תושבי עכו והסביבה.

בערך ב-12:30 בצהריים חשו כמה מבקרות בקניון עזריאלי צריבות בעיניים וקשיי נשימה. במקביל בקעה אזעקה מגלאי האמוניה שמותקנים ברחבי הקניון ובמפעל הגלידות שמעבר לקיר, פעם של 'שטראוס' והיום בבעלות 'יוניליוור', שמחזיק כ-17 טון אמוניה לצרכי קירור.

עד מהרה אותרו נקבים באחד הצינורות שמובילים את האמוניה.

כוחות לוחמי אש ומשטרה בארוע דליפת האמונה בקניון בעכו ב-27 ביוני 2019 (צילום: מאיר ועקנין/פלאש90)
כוחות לוחמי אש ומשטרה בארוע דליפת האמונה בקניון בעכו ב-27 ביוני 2019 (צילום: מאיר ועקנין/פלאש90)

אמוניה, כידוע, היא גז מסוכן ונפיץ, והמשטרה וכיבוי אש לא לקחו סיכונים. הקניון פונה במהירות, תושבים ברדיוס של כמה מאות מטרים הונחו להסתגר בבתים. תנועת הרכבות על המסילה הסמוכה הופסקה ותחנות עכו ונהריה נסגרו. רק לקראת ערב, ובתום יום שבו חייהם של רבבות אנשים שובשו, הכריזו הרשויות על חזרה לשיגרה.

הדיווחים על הקירבה יוצאת הדופן בין המפעל לקניון נשמעו לי מוכרים, ואכן חיפוש מהיר העלה טור שפרסמתי ב'מעריב' לפני כשמונה שנים – בשבוע שבו נפתח הקניון.

אירוע ההשקה החגיגי נערך על רקע מחאותיו הנמרצות של המשרד להגנת הסביבה. מתברר שאנשי המשרד סברו שבין מפעל שמחזיק כמות כזו של אמוניה לבין מקום ציבורי שמושך אלפי מבקרים ביום צריך להיות מרחק של לפחות 100 מטרים; בפועל, המרחק בין קיר המפעל לקיר הקניון הוא 6 מטרים.

במקרה של תקלה, התריעו במשרד להגנת הסביבה, עלול להתרחש אסון, אבל הועדה המקומית, בראשות ראש העירייה שמעון לנקרי, החליטה להתעלם מנבואות הזעם

במקרה של תקלה, התריעו במשרד להגנת הסביבה, עלול להתרחש אסון, אבל הועדה המקומית, בראשות ראש העירייה שמעון לנקרי, החליטה להתעלם מנבואות הזעם. עו"ד אלונה שפר-קארו, אז מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה, נפגשה עם לנקרי וניסתה לשכנע אותו, ללא הצלחה. "אתם לא תעצרו את הפיתוח של עכו", הוא אמר לה. "במקום להתמודד עם הבעיה", היא סיכמה, "הרגו את השליח".

בחזרה ל-2019. האירוע ביום חמישי הסתיים, פחות או יותר, בשלום, אבל סיפק תזכורת לאחד האבסורדים בחוק התכנון והבנייה: המשרד הממשלתי שמחזיק בידע המקצועי לגבי חומרים מסוכנים ומצוייד בכלים להעריך את הסכנה הנשקפת מהם לציבור, בכלל לא שותף במקרים רבים בהליך קבלת ההחלטות.

"כשמדובר בוועדות מקומיות של העיריות", אומרת דורית זיס, מנהלת מחוז צפון במשרד להגנת הסביבה, "ברוב המקרים בכלל לא חייבים לשמוע את עמדתנו. יש מקרים שבהם מחליטים על מיקום של מפעל או תשתית בלי לשאול אותנו ואנחנו לומדים על זה רק בדיעבד. במקרה הזה הצגנו עמדה ברורה, אבל לא הייתה לנו זכות הצבעה".

עיריית עכו שמעה מה ששמעה, והחליטה שיהיה בסדר. זה יכול לקרות רק בחסות הזלזול שבו מתייחסים בישראל לאיומים סביבתיים. הרי אם היה מדובר במיקום בעל רגישות ביטחונית (להבדיל מבטיחותית), ומערכת הביטחון הייתה קובעת שאסור להקים במקום קניון, שום עירייה או מוסד תכנוני לא היו מעלים על דעתם להתעלם מהאזהרה.

"גם עכשיו, כשאנחנו מדברים", אומרת דורית זיס, "מקודמות במקומות שונים תוכניות לאיזורי תעשייה שמקפלות בתוכן הרבה סיכונים מיותרים.

"לפי תפיסתנו, מפעל שמחזיק חומרים מסוכנים צריך להיות מרוחק לפחות 100 מטר מריכוזי אוכלוסייה. אם בצמוד למפעל שמחזיק אמוניה יש מפעל אחר, אפשר לוודא שהעובדים שם עוברים הכשרות ותרגולות ויודעים איך לתפקד בזמן חירום ולהגן על עצמם. אבל אם יש שם קניון שבו עוברים כל יום אלפי אורחים מזדמנים, אין שום דרך להכין אותם לזה".

כוחות לוחמי אש ומשטרה בארוע דליפת האמונה בקניון בעכו ב-27 ביוני 2019 (צילום: מאיר ועקנין/פלאש90)
כוחות לוחמי אש ומשטרה בארוע דליפת האמונה בקניון בעכו ב-27 ביוני 2019 (צילום: מאיר ועקנין/פלאש90)

במשרד להגנת הסביבה מקווים שמעז ייצא מתוק, ושהאירוע ביום חמישי, שהלחיץ כהוגן את התושבים והעירייה אבל הסתיים בלי פגיעות בנפש, יספק את קריאת ההשכמה הנחוצה. לא בטוח שזה יקרה. למעשה, מספרת זיס, בימים אלה מתכוונים בקניון, בניגוד גמור לעמדת המשרד, לפתוח מרפסת חדשה, חשופה לאוויר.

למעשה, מספרת זיס, בימים אלה מתכוונים בקניון, בניגוד גמור לעמדת המשרד, לפתוח מרפסת חדשה, חשופה לאוויר

בישראל כמו בישראל, הזיכרון קצר, החזרה לשיגרה מהירה, ועד שלא קורה אסון של ממש – ולעיתים גם אחרי שהוא קורה – תרבות הסמוך מנצחת.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
אביב, ערוב שימושים שכה מתפארים בו אכן נמתח עד הקצה וחשוב להגבילו במקרה של חומ״ס. טרם דווח לציבור מדוע ארע הכשל ומה היה טיבו (כיצד נגרמו חורים בצנרת)? וכן מדוע מערכות ההתרעה של המפעל לא... המשך קריאה
אביב, ערוב שימושים שכה מתפארים בו אכן נמתח עד הקצה וחשוב להגבילו במקרה של חומ״ס. טרם דווח לציבור מדוע ארע הכשל ומה היה טיבו (כיצד נגרמו חורים בצנרת)? וכן מדוע מערכות ההתרעה של המפעל לא עבדו? להזכירנו, הציבור התפנה בעקבות המעגל השני של מערכות ההתרעה שהוצבו בקניון הסמוך ולא בגלל מערכות ההתרעה של המפעל. כמה פעמים בשנה קורים ארועים של דליפת אמוניה בתוך המפעל שעלולים להסבר סיכון ופגיעה כלשהי בעובדים (גם אם רק בתוך גדר המפעל)? האם כל הארועים מדווחים לרשויות? האם מתקיים תחקור עובדים ובכירים במפעל תחת הזהרה? סיניה
עוד 545 מילים ו-1 תגובות
חוף גבעת עלייה ביפו (צילום: Sliman Khader/Flash90)
Sliman Khader/Flash90

זיהום הים שוחים במי ביוב

בתוך שבוע אחד נסגרו שלושה חופי רחצה ל-48 שעות - הילטון ת"א, גבעת העלייה ביפו וחוף הקשתות בקיסריה ● במצטבר נרשמו מתחילת עונת הרחצה 208 ימים של סגירות חופים ● הסיבה היא דווקא החורף הגשום שהיה לנו, בעקבותיו טוהרו פחות מי ביוב - שהוזרמו לים

מתחילת עונת הרחצה הנוכחית נרשמה עלייה דרמטית במספר הסגירות של חופי רחצה עקב זיהום שמקורו בהזרמת ביוב או שפכים ברמת טיהור נמוכה לים.

לפי נתוני עמותת "צלול", שמתעדת את אירועי הזיהום וסגירות החופים, מתחילת עונת הרחצה ב-12 באפריל, נרשמו במצטבר 208 ימים של סגירות חופים (הכוונה להכפלה של מספר החופים במספר הימים שנסגר כל חוף), לעומת 81 ימי סגירה בתקופה המקבילה אשתקד, עלייה של כמעט פי שלושה.

רק בשבוע האחרון נרשמו שלושה אירועי זיהום בחופי רחצה: חוף האקוודוקט בקיסריה (המוכר גם כחוף הקשתות), חוף הילטון בתל אביב וחוף גבעת עלייה ביפו. בשלושת המקרים החופים נסגרו לכ-48 שעות ובינתיים נפתחו מחדש.

הזיהום ביפו נגרם כתוצאה מתקלה בעבודות על הרכבת הקלה: קבלן שעבד בשדרות ירושלים בשירות נת"ע סתם בטעות תעלת ניקוז בבטון מה שגרם להסטה של הביוב לכיוון הים. לא ברור אם מדובר בהתרשלות של הקבלן או שהוא קיבל מפות שגויות של הצנרת התת-קרקעית.

"לגבי חופים מוכרזים יוצאות הודעות רשמיות, אבל בחופים לא מוכרזים, שציבור גדול מתרחץ בהם, כמעט לא מתבצעות דגימות ואין לאנשים דרך לדעת אם הם שוחים בים מזוהם"

הסיבה העיקרית לריבוי סגירות החופים השנה היא, באופן אירוני, העובדה שהחורף האחרון היה גשום מאוד. משק המים בישראל מתגאה – ובצדק – בכך שרוב הביוב עובר טיהור ומשמש להשקיה של גידולים חקלאיים. השפכים המטוהרים (קולחים) מועברים למאגרים גדולים ומשם אל החקלאים.

עם זאת, כשיש הרבה גשם החקלאים לא נזקקים לקולחים – מים מהשמים תמיד יותר נקיים והם כמובן בחינם – ואז המאגרים מתמלאים ומתחילים לעלות על גדותיהם. כשזה קורה, בלית ברירה, רשות המים מאשרת להזרים את השפכים לנחלים ומשם לים. מאחר שחלק מהביוב עובר טיהור ברמה נמוכה, תוצאות הדיגום שמתבצע בחופים מעיד על זיהום ומשרדי הבריאות והפנים מורים לסגור אותם לרחצה.

חוף פלמחים (צילום: Nati Shohat/Flash90)
חוף פלמחים (צילום: Nati Shohat/Flash90)

אחת הדוגמאות הבולטות לתופעה הזו הוא חוף פלמחים הפופולרי, שנסגר בתחילת עונת הרחצה לחודש שלם בגלל שפכים שהוזרמו באפיק נחל שורק.

החוף שנסגר לתקופה הארוכה ביותר (חודשיים) הוא חוף פולג בדרום נתניה, שספג הזרמת שפכים דרך אפיק נחל פולג. החוף נפתח רק בשבוע שעבר, לראשונה מתחילת עונת הרחצה.

לבעיה הזו יש פתרון משולש: הגדלת הקיבולת של המאגרים כך שיוכלו להכיל את השפכים המטוהרים גם בשנים גשומות; שיפור רמת הטיהור, כך שגם אם יוזרמו קולחים לים הם לא יהיו מסוכנים לבריאות הציבור; ושיפור תשתיות הביוב העירוניות כדי לצמצם את מספר התקלות מהסוג שהביאו השבוע לסגירת חופי יפו, תל אביב והכרמל.

"לפי תקנות ועדת ענבר כל הקולחים בארץ היו אמורים כבר ב-2015 להיות מטופלים ברמה הגבוהה ביותר – הגיע הזמן שזה יקרה", אומרת מאיה יעקובס, מנכ"לית "צלול".

"הזרמה לים של קולחים ברמה נמוכה נוגדת את החוק, נוגדת את אמנת ברצלונה שישראל חתומה עליה, פוגעת במתקני ההתפלה ששואבים את מי הים ומסכנת את בריאות הציבור.

"צריך לזכור שלגבי חופי רחצה מוכרזים יוצאות הודעות רשמיות, אבל בחופים לא מוכרזים, שציבור גדול מתרחץ בהם, כמעט לא מתבצעות דגימות ואין לאנשים שום דרך לדעת אם הם שוחים בים מזוהם".

אם להסתכל על רבע הכוס המלאה, בשלב הזה של הקיץ אפשר להעריך ששיא הבעיה מאחורינו: הגשמים לא יחזרו בחודשים הקרובים, ונותר רק לקוות שתקלות מהסוג שהתרחשו השבוע ביפו לא יחזרו על עצמן.

נכון לרגע כתיבת שורות אלה כל חופי הרחצה פתוחים, אבל המציאות מלמדת שזה עלול להשתנות בכל רגע נתון.

תאריך רשות מקומית שם חוף הים סה"כ ימי סגירה מדד ימי סגירה × חופים גורם הזיהום
18-19.6 ת"א-יפו הילטון דרום 2 2 חריגה בתוצאות דיגום לחידקים צואתיים, גורם לא ידוע
18-19.6 ת"א-יפו חוף העליה ביפו 2 2 גלישת ביוב לים בשל רשלנות/עברינות קבלן של נת"ע
19-20.6 חוף כרמל קסריה, אקוודוקט (חוף הקשתות) 2 2 חריגה בתוצאות דיגום לחידקים צואתיים, גורם לא ידוע
12.4-14.5 אכזיב אכזיב 32 32 הזרמותת ממט"ש נהריה בגלל עודפי קולחין
12-25.4 עכו תמרים וארגמן (צפון ודרום בשניהם) 13 52 הזרמות קולחין בנעמן
26.4-1.5 עכו תמרים (ארגמן – נפתח לרחצה) 5 10 הוסרה ההזהרה מחוף ארגמן בעקבות תוצאות תקינות חוף תמרים סמוך יותר לנעמן
6.6-11.6 קרית ים אלמוגים 5 5 זיהום חיידקי מנקז הזורם בוף לים
מתחילת העונה חיפה דדו דרום- חוף הסטודנטים ניקוז מנהרות הכרמל המגיע לחוף שאליו בעבר בניקוז זה נמצא חריגות ואנדקציות לגלישות ביוב
12.4-18.6 נתניה פולג דרום 68 68 חשש לזיהום עקב זרימת קולחין בנחל פולג הצמוד לחוף לפני ובתחילת עונת הרחצה
19-22.4 הרצליה אכדיה דרום 3 3 לגלישת שפכים בתחנת סניקה סמוכה לחוף
12.4-16.4 ראשל"צ נפרד, סוכה 6 4 4 תוצאות חריגות בדיגום
12.4-7.5. פלמחים פלמחים, גן לאומי וחוף מדרום לנחל שורק (לא מוכרז) 28 28 הזרמת קולחין לשורק
סיכום כלל החופים 163 208

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 610 מילים

חיפה עייפה מדוחות

כל עוד ישכון במפרץ חיפה ריכוז בלתי סביר של מפעלי תעשייה כימית כבדה, המירוץ של החיפאים אחר אוויר נקי משול למרדף אחרי הרוח ● דוח מבקר המדינה מצטרף לזרם שקורא לשקול ברצינות את הוצאת המפעלים משם

מפעל במפרץ חיפה (צילום: Basel Awidat/FLASH90)
Basel Awidat/FLASH90

כל עוד ישכון במפרץ חיפה ריכוז בלתי סביר של מפעלי תעשייה כימית כבדה, המירוץ של החיפאים אחר אוויר נקי משול למרדף אחרי הרוח ● דוח מבקר המדינה מצטרף לזרם שקורא לשקול ברצינות את הוצאת המפעלים משם

1.

במשרד להגנת הסביבה בוודאי מתוסכלים הבוקר. מדובר במשרד עתיר חולשות שבהחלט ראוי לביקורת, אבל בשנים האחרונות שמו שם את מפרץ חיפה על המוקד והשקיעו בו משאבים ומאמצים רבים, עד כדי הזנחת תחומים אחרים שהמשרד אמור לטפל בהם. סדר העדיפויות הזה גרם למבקרים לטעון שהמשרד להגנת הסביבה הפך למשרד להגנת האוויר. אבל מתברר שגם זה לא מספיק. כמו רבים מתושבי המפרץ וארגוני הסביבה, גם מבקר המדינה יוסף שפירא סבור, בלשון המעטה, שהמצב לא משהו.

מסקנה: כל עוד ישכון במפרץ חיפה ריכוז בלתי סביר של מפעלי תעשייה כימית כבדה, המירוץ אחר אוויר נקי משול למרדף אחרי הרוח. המשרד להגנת הסביבה משווה את מצב הפליטות במפעלים למה שהיה לפני עשר שנים, רואה ירידות של עשרות אחוזים (גם המבקר מציין את העובדה הזו) וטופח לעצמו על השכם; תושבי חיפה רואים בדמיונם עיר של הר ירוק, ים כחול ואוויר צלול כיין, ואז פותחים את החלון, רואים ארובות ונושמים אדי בנזן. הפער הזה בלתי ניתן לגישור ומייצר כמויות גדולות של כעס וחוסר אמון.

הפגנה נגד בז"ן, 2017 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
הפגנה נגד בז"ן, 2017 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

2.

המבקר שפירא מציין את "ריבוי החריגות, הפרות החוקים וההוראות והתקלות במפעלי קבוצת בז"ן בשנים האחרונות". שמישהו יעדכן את השקנאים מסרטון התדמית של בז"ן שכדאי להלביש בחזרה את המטפחת על המקור.

3.

המבקר מציין את כניסתו של חוק אוויר נקי לתוקף, לפני כעשור, כאירוע משמעותי במאבק לשיפור איכות האוויר במפרץ חיפה. הח"כ שעמד מאחרי החוק הזה, דב חנין, נפרד לאחרונה מהכנסת עם רזומה מפואר של חקיקה בתחום הסביבה. נקווה שגם בכנסת הבאה יהיה מי שיחוקק חוקים סביבתיים שבעוד עשור או שניים כולנו נכיר להם תודה.

4.

כמו שקורה לעתים קרובות בדוחות של מבקר המדינה, יש מחלוקת בינו לבין המבוקרים על מידת הרלוונטיות והאקטואליות של הביקורת. המבקר, למשל, טוען שרוב המפעלים לא עמדו בנהלי הדיגומים בארובות. במשרד להגנת הסביבה טוענים שזה היה נכון עד לפני שנה-שנתיים, אבל שהיום המצב שונה לחלוטין. תשובות כנראה בדוח של 2027. כידוע, ראש הממשלה וחלק משריו, בראשם בצלאל סמוטריץ', טוענים שמבקר המדינה צריך להתמקד בביקורת על העבר. אלא שכבר היום המציאות מוכיחה שכשהביקורת היא רטרואקטיבית, היא פשוט לא רלוונטית.

5.

המשרד להגנת הסביבה מתגאה בריקון מיכל האמוניה אחרי שנים של דיבורי סרק, אבל המבקר מותח ביקורת חריפה על הכישלון בהקמת מפעל אמוניה חלופי בדרום וכל ההתנהלות שסבבה את המכרז שלא צלח. הלקח לא נעצר באמוניה: אם רוצים לפנות עוד מפעלים גדולים מהמפרץ, חובה לוודא שזה נעשה אחרת לגמרי מאשר במקרה האמוניה. הפרטאץ' הזה לא יכול לחזור על עצמו עם מתקני ענק כמו בז"ן.

6.

מבקר המדינה כותב: "רשות כבאות והצלה עדיין אינה ערוכה לאירוע חומרים מסוכנים שעלול לגרום להיווצרות תגובת שרשרת במפעלים באזור מפרץ חיפה ולשרפות שיפרצו בהם". הקורא חסן נסראללה רשם לפניו בסיפוק.

הלבניות של בז"ן, אוקטובר 2006 (צילום: Yossi Zamir / Flash90)
הלבניות של בז"ן, אוקטובר 2006 (צילום: Yossi Zamir / Flash90)

7.

בתגובה לטענות המבקר, המשרד להגנת הסביבה מציג שורה ארוכה של נתוני אכיפה, התראות, בדיקות פתע, קנסות, שימועים וכו' שננקטו על ידו בשנים האחרונות. אבל בשורה התחתונה יוצאת גם האמת העירומה על מצב כוח האדם במשרד: "תוספת של 2.5 משרות בחמש שנים". משרד שמיובש על ידי האוצר לא באמת יכול להיות יריב שווה כוחות לתעשייה עתירת המשאבים והמשפטנים.

8.

בסופו של דבר, חוזרים לנקודת המוצא: המשרד להגנת הסביבה צודק – מצב איכות האוויר במפרץ חיפה כיום, והביצועים של התעשייה, משופרים ברוב הפרמטרים מכפי שהיו בעידן המערב הפרוע, כלומר רק לפני כעשור. וגם הציבור וארגוני הסביבה צודקים: המצב לא טוב, לחיפאים מגיעה איכות חיים ואיכות אוויר הרבה יותר גבוהות.

המבקר לא אומר זאת במפורש, אבל הוא למעשה מצטרף לזרם הקולות ההולך וגובר הקוראים לשקול ברצינות את הוצאת התעשייה הכבדה ממפרץ חיפה. כדי לבחון את המהלך הזה, הוא מציע להקים ועדה. תרשו לי לחלוק עליו. אם יש דבר שמפרץ חיפה לא זקוק לו, זו עוד ועדה, עוד דיונים ועוד דוחות. הוא זקוק להחלטות ומעשים.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 555 מילים

ימי הביניים

בעתיד יהיו הרבה פחות מכוניות במרכזי הערים הגדולות, ובראשן תל אביב ● בינתיים אנחנו חיים ב"ימי ביניים" אלימים, של התנגשות כואבת בין הולכי רגל, מכוניות - וקורקינטים חשמליים ● מרבית התאונות כלל אינן מדווחות לרשויות

קורקינטים בתל אביב (צילום: הדס פרוש פלאש 90)
הדס פרוש פלאש 90

בעתיד יהיו הרבה פחות מכוניות במרכזי הערים הגדולות, ובראשן תל אביב ● בינתיים אנחנו חיים ב"ימי ביניים" אלימים, של התנגשות כואבת בין הולכי רגל, מכוניות - וקורקינטים חשמליים ● מרבית התאונות כלל אינן מדווחות לרשויות

הנתונים שפרסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על עלייה תלולה במספר ההרוגים והפצועים מבין רוכבי האופניים והקורקינטים החשמליים, מיטיבים לתאר את המגמה – אבל רחוקים מלשקף את כל התמונה. נתוני האמת גבוהים הרבה יותר, בוודאי לגבי כמות הפציעות.

רבות מהתאונות כלל אינן מדווחות למשטרה ועוברות מתחת לרדאר הסטטיסטי. מדובר בעיקר במפגשים כואבים, שלרוב מסתיימים בפציעה קלה עד בינונית, שמתרחשים על המדרכות בין רוכבי הכלים החשמליים להולכי הרגל. במיון של איכילוב מרגישים את זה היטב.

מצוקה של הרשויות

הסיפור האמיתי כרגע הם הקורקינטים החשמליים. הם גם ממחישים את המצוקה של הממשלה והעיריות, שתמיד מפגרות בכמה מהלכים אחרי המציאות הטכנולוגית והאופנתית.

עד שהצליחו לגבש מדיניות, כללים ואכיפה לגבי האופניים החשמליים – אמנם מעט מדי ומאוחר מדי – באו הקורקינטים וטרפו את הקלפים.

את המהפך ניתן להרגיש בחודשים האחרונים בכל יציאה מהבית בתל אביב, ותל אביב בדרך כלל מסמנת את הכיוון לשאר הערים: אם קודם האופניים פינו את מקומם במרחב הציבורי לאופניים החשמליים, עכשיו האופניים החשמליים הולכים ונסוגים מפני הקורקינטים.

לקורקינטים יש יתרונות ברורים – הם קלים, קומפקטיים ומשדרים רוח נעורים אורבנית אופנתית מהסוג שתל אביב כל כך אוהבת להתחבר אליה; כנגד זה עומדת הבעיה הגדולה שלהם – הבטיחות.

בניגוד לאופניים בעלי הגלגלים הגדולים יחסית, כשהקורקינט יורד לכביש הוא נתקל באספלט הישראלי המצוי – ישות מחורצת ועתירת גבשושיות וטלאים.

רוכבי קורקינטים שעושים סלטה אחרי שנתקלו במפגע תשתיתי הם מחזה שגרתי בחוצות תל אביב; כשהסלטה נגמרת מתחת לגלגלי מכונית, זה כבר נכנס לסטטיסטיקה של ההרוגים או הפצועים.

בכנס שנערך השבוע באוניברסיטת בר אילן, תיאר הח"כ היוצא דב חנין את מצב התחבורה בישראל. "אנחנו בזמנים בינוניים", הוא אמר בחיוך מר, "המצב היום יותר גרוע ממה שהיה, ויותר טוב ממה שיהיה".

דב חנין (צילום: הדס פרוש/פלאש90)
דב חנין (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

זה תיאור מדויק גם לגבי ההשתלבות של הקורקינטים החשמליים במערך התחבורה: כרגע לקורקינטים אין מקום. על המדרכות הם מהווים סכנה ממשית להולכי הרגל – בעיקר קשישים וילדים – ובכביש הם ברווזים במטווח שכולל נהגים עצבניים ואספלט ירוד.

המרחב שייך לציבור

מהסבך הזה ניתן לצאת, אבל בשביל זה צריך לקבל החלטות כואבות שדורשות מנהיגות וחזון. על פי החזון הזה, בערים של מדינה מודרנית יש פחות ופחות מקום למכוניות פרטיות.

המרחב הציבורי הוא משאב שצריך לעמוד לרשות הולכי הרגל, רוכבי האופניים, רוכבי הכלים החשמליים למיניהם ונוסעי התחבורה הציבורית. האופניים והקורקינטים צריכים לקבל נתיבים משלהם – על חשבון המכוניות והחניות.

זה כורח המציאות, ומי שלא מבין את זה ומתעקש לדבוק בהתמכרות למכוניות הפרטיות, ימצא את עצמו עם עיר שכבישיה סתומים ועל המדרכות שלה ניטשים קרבות מדממים בין ההולכים והרוכבים.

אופניים חשמליים בתל אביב (צילום: הדס פרוש פלאש 90)
אופניים חשמליים בתל אביב (צילום: הדס פרוש פלאש 90)

לדברי מיטל להבי, סגנית ראש עיריית תל אביב ומחזיקת תיק התחבורה בעיר, צמצום המכוניות הוא גם החזון שהיא מאמינה בו, ולשם תל אביב הולכת. רק שהיא הולכת לאט, והמציאות מתגלגלת מהר מאוד

להבי מגדירה את התקופה הנוכחית כתקופת ביניים שבה כולם צריכים להיות סבלניים ומכילים כדי לחלוק את המרחב הציבורי – תכונות שכידוע הישראלים לא מצטיינים בהן. אסטרטגית, תל אביב קיבלה החלטה שהיא רואה בקורקינטים ובשאר כלי הרכיבה פתרון – לא בעיה.

"אנשים שוכחים שהדבר הראשון שרוצח אותנו זה זיהום האוויר ממכוניות", אומרת להבי, ומזכירה שעל פי ארגון הבריאות העולמי 2,500 ישראלים מתים מדי שנה מתחלואה שנגרמת מזיהום אוויר, ושעל פי דוח של "אדם, טבע ודין", תל אביב מדורגת שנייה בין ערי ישראל בזיהום אוויר מתחבורה ליחידת שטח. במקום הראשון, אגב, בני ברק.

הפגנה מתוכננת

אז תל אביב מקדמת קורקינטים ואופניים, ועד שהמכוניות יפנו את הבמה הולכי הרגל משלמים את המחיר, ונראה שהם לא מוכנים לשתוק יותר.

לאחרונה, בכנס שיזמה עמותת "15 דקות", הטיחו כמה תושבים מבוגרים דברים קשים במיטל להבי וטענו שדמם מופקר על ידי העירייה בכל הליכה על המדרכה.

בימים הקרובים גם צפויה הפגנה של הולכי רגל מול בניין העירייה. עם כל הכבוד לסטטיסטיקה המפחידה של רוכב הקורקינטים, הם אומרים, אנחנו הקרבנות העיקריים כאן.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
הפצוע הקשה האחרון נפגע בהתנגשות בין שני קורקינטים. לא בגלל מכוניות, לא בגלל תשתיות. כלי מסוכן שנוהגים בו בפראות ללא אמצעי מיגון ובמבלי לספור אף אחד ממטר. להחרים כל קורקינט שנוסע יותר ... המשך קריאה
הפצוע הקשה האחרון נפגע בהתנגשות בין שני קורקינטים. לא בגלל מכוניות, לא בגלל תשתיות. כלי מסוכן שנוהגים בו בפראות ללא אמצעי מיגון ובמבלי לספור אף אחד ממטר. להחרים כל קורקינט שנוסע יותר מ 10 קמ"ש. כולל המושכרים..
עוד 564 מילים ו-1 תגובות
סגירה