בשבועות האחרונים, וביתר שאת בימים האחרונים, עולות הצעות וספקולציות – משמאל ומימין – לעסקאות פוליטיות הנוגעות לבחירות לנשיאות אשר הולכות ומתקרבות אלינו בצעדי ענק.

חלק מעסקאות אלה, תיאורטיות ומעשיות, כוללות שינוי של "חוק יסוד: נשיא המדינה", כך שההצבעה תהפוך מחשאית לגלויה. ההצעה כזו, כך נדמה, מתעלמת מצרכיה ומעוגניה הדמוקרטיים של החברה הישראלית. למעשה, היא לא הולמת לא את הרצוי ולא את המצוי.

חלק מהעסקאות, תיאורטיות ומעשיות, כוללות שינוי "חוק יסוד: נשיא המדינה", להפיכת ההצבעה מחשאית לגלויה, תוך התעלמות מצרכיה ומעוגניה הדמוקרטיים של החברה הישראלית. למעשה, היא לא הולמת את הרצוי ולא את המצוי

אין חולק על כך שלממלכתיות הישראלית מספר רגליים, בהן גם כאלה שבהן יחסי רוב ומיעוט משחקים תפקיד רב והכרחי בקבלת החלטות ובקביעת מדיניות. לרוב יש משמעות והשפעה, וטוב שכך. יחד עם זאת, נהוג לראות את ההצבעה החשאית בכנסת כמפלטו הנחוץ והייחודי של החלש.

הצבעה חשאית היא המקום שבו עוצמתו המוצדקת של הרוב מאבדת מעט מכוחה. גם למיעוט – הן מיעוט מספרי והן כזה ששייך לפריפריה של יחסי הכוחות בישראל – יש משמעות, וצריכות להיות לו פלטפורמות השפעה. פלטפורמות ההשפעה של המיעוט הפרלמנטרי קיימות ומוכרות, אבל האימפקט שלהן מוגבל, אפילו מוגבל ביותר.

יש שיגידו שהמציאות הזו בלתי נסבלת, יש שיסברו שאפשר לסבול זאת עד גבול מסויים, אבל כך וכך ברור שיש הצבעות או מוקדים פרלמנטריים שבהם חשוב לייצר גבולות משחק שיאפשרו קצת יותר מרחב, יותר קולות, יותר גוונים של השפעה.

נשיא המדינה ומבקר המדינה הם שני מוסדות שעשייתם עבור המיעוט, החלש או הקטן היא משמעותית ביותר. מוסד הנשיאות הישראלי פעל ופועל דרך קבע להשמעת קולות שלא נשמעים ולמתן מקום ואפילו השפעה לכלל גווניה של החברה ולא רק אלה שבמוקדי הכוח. זה התפקיד שנטלו על עצמם נשיאי ישראל, תפקיד המבוסס על האמון הרב, יחסית, שרוכשים למוסד הנשיאות גם מערכות ומנגנוני המדינה וגם הציבור הישראלי.

מוסד ביקורת המדינה עוסק במקומות בהם מוקדי כוח ושררה פועלים שלא כדין או כהוגן. למעשה שני המוסדות הללו, במהותם, תורמים לחיבורם ההדדי של המדינה וסמליה מזה, וקהלים אשר אינם מיוצגים במוקדי ההשפעה מזה. קיומן של הנשיאות וביקורת המדינה, והידיעה כי השלטון אינו יכול להיות דורסני ללא גבולות, הן בסיס חשוב בקשר ובתחושת השייכות של כלל אזרחי ואזרחיות ישראל, בעיקר כשאינם מוצאים את ייצוגם המשפיע ברשויות אחרות.

ברורה אם כן הסיבה שהצבעה גלויה לנשיאות בישראל אינה רצויה. משום שהיא מאפשרת את דורסנותו הקואליציונית של הרוב – יהא שיוכו הפוליטי אשר יהיה – דווקא בנקודה בה המיעוט יסבול ממנה יותר מכל, בנקודת התורפה של המיעוט. הפיכת ההצבעה לגלויה משמעה הוצאת האוויר מגלגל ההצלה של מיעוטים, ויהא זה מיעוט בכמותו או בהשפעתו. להצבעה החשאית יש משמעות דרמטית, ואכן, ההיסטוריה מראה שהיא הביאה עמה גם הפתעות בבחירות לנשיאות. לא כאלה שפגעו בכוחו של הרוב, אבל בהחלט כאלה שאפשרו למיעוטים להרגיש בני השפעה, ובצדק.

ברורה אם כן הסיבה שהצבעה גלויה לנשיאות בישראל אינה רצויה. משום שהיא מאפשרת את דורסנותו הקואליציונית של הרוב – יהא שיוכו הפוליטי אשר יהיה – דווקא בנקודה בה המיעוט יסבול ממנה יותר מכל

עד כאן הרצוי, ומה בדבר המצוי והאפשרי? ובכן, כמובן שהכול אפשרי בישראל, ועם זאת, ברי לכל שהצבעה חשאית מעניקה כוח למיעוטים מכל הסוגים – כלומר גם לכל מי שנמצא במיעוט פרלמנטרי בשנים האחרונות, וגם לכל מי שנחשב מיעוט זהותי ואפילו אם הוא בקואליציה. כעת, ובהתאמה למקרה הישראלי שבו התפיסה האישית כמיעוט היא החוויה הרווחת, כל מה שנותר לנו זה להמר ולחשב כל אחד ואחת, בחשאי כמובן, מהו המצוי והאפשרי. מה הסיכוי שכלל חברי וחברות הכנסת ששותפים לתחושת המיעוט ירצו לגזול מכוחם שלהם ולהפוך את ההצבעה לנשיאות מחשאית לגלויה.

ינון גוטל-קליין הוא מנהל מרכז הביקורים של בית הנשיא ודוקטורנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, החוקר זיכרון לאומי ובתי קברות

הנתק המדיני בין ישראל לממשל ביידן בנושא סכנת הגרעין האיראני הוא גדול והסיכויים לשנות את עמדת הנשיא ביידן בנושא החזרה להסכם הגרעין שואפים לאפס. בעוד ישראל מכינה את האופציה הצבאית, עליה להגביר את הפגיעה במתקני הגרעין של איראן ולחסל מדעני גרעין בכירים. ההתקפה המוצלחת על המתקן בנתנז היא דוגמה טובה ליכולותיה של ישראל.

הדרג המדיני והביטחוני יצא בימים האחרונים מגדרו כדי להסביר לשר ההגנה האמריקאי לויד אוסטין שביקר בישראל את סכנת הגרעין האיראני וכיצד איראן מוליכה שולל את העולם.

הדרג המדיני והביטחוני יצא בימים האחרונים מגדרו כדי להסביר לשר ההגנה האמריקאי לויד אוסטין שביקר בישראל את סכנת הגרעין האיראני וכיצד איראן מוליכה שולל את העולם

בקרוב יצאו לוושינגטון הרמטכ"ל אביב כוכבי, ראש המוסד יוסי כהן וראש אמ"ן תמיר הימן כדי להסביר בבית הלבן וב-CIA את פעילות ההונאה האיראנית ואת ההכנות החשאיות של איראן להפוך למדינת סף גרעינית ולהשיג בטווח הארוך יותר נשק גרעיני, למרות כל הכחשותיה.

ישראל נקלעה למצוקה מדינית וביטחונית גדולה בעקבות חילופי הממשל בארה"ב. הנשיא ביידן הוא ידיד ישראל, אבל האינטרסים של ארה"ב, כפי שהוא רואה אותם, הם אחרים מאלה של ישראל. הנשיא ביידן רוצה לעצור את הדהירה האיראנית לעבר נשק גרעיני באמצעות החזרתה להסכם הגרעין מ-2015, אולם האיראנים ביצעו כבר הפרות גדולות של ההסכם, בראשן מעבר להעשרת אורניום מרמה של 4 אחוזים לרמה של 20 אחוזים וצבירת כמויות גדולות של אורניום מועשר.

בנוסף לכך, הם התקינו במתקן הגרעיני בנתנז צנטיפוגות מתקדמות שאסור היה להם להתקינן על פי הסכם הגרעין. האיראנים פשוט קובעים עובדות בשטח ומצפצפים על הפקחים הבינלאומיים.

האיראנים הם אלופי המשא ומתן והם  מקפלים את האמריקאים מעמדותיהם בשיחות וינה באופן איטי אך בטוח. התנאים שלהם ברורים ואותם הם רוצים להכתיב: התנגדות עזה להכנסת כל שינוי בהסכם הגרעין המקורי והסרה מלאה וחסרת תנאים של הסנקציות האמריקאיות שהוטלו עליה.

האיראנים הם אלופי המו"מ ומקפלים את האמריקאים מעמדותיהם. תנאיהם ברורים: התנגדות עזה להכנסת כל שינוי בהסכם הגרעין המקורי והסרה מלאה וחסרת תנאים של הסנקציות האמריקאיות

האיראנים מנצלים את הוואקום המדיני ביחסים בין הנשיא ג'ו ביידן לראש הממשלה בנימין נתניהו כדי לקבוע עובדות בשטח. הם יודעים כי הנשיא ביידן איננו מעוניין בעימות צבאי עם איראן, זוהי נקודת המוצא שלו ולכן הם מרשים לעצמם להשתולל ולנסות להכתיב לארה"ב את מהלכיה הבאים.

ממשל ביידן משלה את עצמו כי יצליח לפתוח דף חדש עם טהרן. הוא איננו מבין כי מדיניות ההתפרסות שלו כלפי איראן נחשבת לחולשה גדולה וטהרן מנצלת זאת לטובתה.

האמריקאים אינם מרוצים, בלשון המעטה, מהמלחמה הימית שהסלימה בין ישראל לאיראן שמבחינתם פוגעת בהתקדמות השיחות בוינה.

ישראל מנסה לשכנע את ממשל ביידן כי הוא טועה ואחר כך לנסות ולהיכנס עמו לקרביים של הסכם הגרעין, בניסיון להפוך אותו להסכם חדש שיכלול את הדגשים החשובים לישראל. ישראל רוצה להכליל בו סעיפים חדשים הקשורים לסכנת הטילים הבליסטיים, להתפשטות האיראנית במזה"ת, להארכת מועד פקיעת ההסכם ועוד. אלו הם שינויים המשרתים גם את מדינות המפרץ ששומרות כעת על שתיקה ונותנות לישראל ולאיראן להתכתש ביניהן.

אולם, הסיכוי שהאיראנים יסכימו לכל שינוי בהסכם הגרעין שואף לאפס. ממשל ביידן בא מתוך עמדת חולשה והם באים מתוך עמדת חוזקה וכוח.

לישראל אסור להתערב במגעים בין ארה"ב לאיראן. היא צריכה לעשות כל מה שביכולתה כדי לשכנע את ארה"ב בצדקת עמדתה, אך במקביל עליה להכין את האופציה הצבאית להנחתת מכה על מתקני הגרעין של איראן.

ההתקפה על המתקן הגרעיני האיראני בנתנז המיוחסת לישראל היא צעד מבורך בכיוון הנכון.

ישראל רוצה להכליל בהסכם סעיפים חדשים המשרתים גם את מדינות המפרץ, ששומרות כעת על שתיקה ונותנות לישראל ולאיראן להתכתש ביניהן. אולם הסיכוי שהאיראנים יסכימו לכל שינוי בהסכם הגרעין שואף לאפס

גורמי מודיעין במערב טוענים כי הייתה זו פעולה מוצלחת מאוד של המוסד הישראלי, אשר הצליח להחדיר מטען חבלה גדול למתקן בנתנז ולפוצצו מרחוק. לא הייתה זו מתקפת סייבר כפי שסברו בתחילה. בפיצוץ נפגעו גם סרקזות חדשות, והערכה בישראל ובמערב היא כי יקח לאיראנים לפחות 9 חודשים להחזיר את המצב לקדמותו.

ממשל ביידן לא יאפשר לישראל לתקוף צבאית את מתקני הגרעין באיראן. הוא חושש שהדבר יביא למלחמה אזורית ויבעיר את המזה"ת. אם הממשל יראה שישראל נכנסת לשלב של הכנות מעשיות לתקוף את  מתקני הגרעין האיראניים, הוא יעשה כל מה שביכולתו לעצור את מבצע צה"ל ופירוש הדבר הוא עימות גלוי בין ישראל לממשל ביידן, שיהיה לשמחתם של האיראנים.

לכן ישראל צריכה להתמקד בזמן הקרוב בשתי משימות עיקריות:

1

התקפות יומיות על היעדים האיראניים בסוריה כדי למנוע את ההתבססות האיראנית שם.

2

נוכח ההתקפה המוצלחת על המתקן הגרעיני בנתנז, יש להגביר הפעילות החשאית של המוסד הישראלי נגד מתקני הגרעין האיראניים ונגד האישים הבכירים בפרוייקט הגרעין של איראן, כפי שנעשה במקרה של אבי פצצת הגרעין האיראנית מוחסן פחרי זאדה.

גורמים מדיניים בכירים מעריכים שיקשה מאוד על ישראל לשכנע את ממשל ביידן לשנות את דרכו. הדבר מצריך מאמץ מדיני מרוכז והפעלת גורמי השפעה על הנשיא. הסיכויים לכך אינם גבוהים. לכן צריך להכות באיראנים בלב פרוייקט הגרעין בכל העוצמה. הם מבינים רק את שפת הכוח.

ממשל ביידן לא יאפשר לישראל לתקוף צבאית את מתקני הגרעין באיראן מחשש להבערת המזה"ת במלחמה אזורית. הממשל יעשה הכל כדי לעצור הכנות מעשיות לתקיפה. פירוש הדבר עימות גלוי בין ישראל לממשל ביידן

נוכח מה שקרה במתקן בנתנז בימים האחרונים נראה כי לישראל יש את היכולות לכך. ישראל צריכה להרחיב את יריעת הפגיעה ביעדים באיראן מבלי לקחת אחריות ולהמשיך ולשמור על העמימות, עד שיקרה שינוי כלשהו במדיניות הבית הלבן בנושא.

יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)