1

סיפור סינדרלה

לפוליטיקה הישראלית חודרים מעת לעת פיסות של רכילות, ולעיתים נדירות יחסית הן גם נושאות אופי מיני מובהק. כך היה בפרשת "הקלטת הלוהטת" (שלא הייתה) וגרמה לבנימין נתניהו להודות ברומן מחוץ לנישואין בשנות התשעים; כך היה כאשר יאיר לפיד נאלץ להפריך שמועות על רומן שהפריד בינו לבין רעייתו לפני שני עשורים; וכך היה לאחרונה עם הרומן שהיה או לא היה בין בני גנץ לעומר ינקלביץ'.

האמת היא שינקלביץ' לא הייתה הופכת להיות ביג דיל, אלמלא גנץ היה כה שלומיאלי לשחק לידיהם של יריביו ולהגדיל קמפיין הכפשה בשקל תשעים.

מתוך העוגה המקושקשת אליה נדחפו הטלפון הפרוץ, הראיונות המביכים, המינויים הלא ברורים, האתננים השלטוניים בדמות שרים מיותרים, דמי השתיקה לחוקרים הפרטיים והסצנות המביכות של סגידה אדירה למנהיג החדש שהכזיב – קפצה "השרה החרדית הראשונה", כפי שהכתיר אותה שוב ושוב עיתונאי ערוץ 13 אבישי בן-חיים, ומאז היא מדגמנת למצלמות אחת לכמה שבועות סצנה דרמטית שלידה אפילו "דיבוק צא!" של חנה רובינא נראית כמו הופעה מרוסנת.

במשך חצי שעה בהקה בתחתית המסך הסיבה היחידה לשידור הכתבה המביכה הזאת: "עומר ינקלביץ' שוברת שתיקה – השרה משיבה לראשונה לשמועות על רומן עם גנץ". בשביל הסקופ המטורף הזה הסכים ערוץ 13, פעם דגל העיתונות החוקרת בטלוויזיה, להפקיר חצי שעה יקרה ממהדורת החדשות שבוע לפני בחירות ובשלהי עידן של קורונה.

אם ינקלביץ' הייתה מתגלה כדמות שיש לה משהו מעניין לומר על החיים עצמם – שלה, שלנו, של האיסלנדים – דיינו. אבל בדיוק כמו בסרטונים שהופצו בטוויטר לאחרונה, ינקלביץ' שוב התגלתה כקומפרסור אנושי עם קצב דיבור של מלגזה, שלא מפסיקה לספר על עצמה כמה היא גדולה וענקית וחדשנית ומיוחדת, בלי לספק אפילו בדל הוכחה אחד קטן לרפואה. "היא שולטת בקצב של הראיון", התפייט בן-חיים, שישב רוב הזמן משותק, נפעם או מהופנט מול פלא האנרג'ייזר הזה.

אם ינקלביץ' הייתה מתגלה כמי שיש לה משהו מעניין לומר על החיים עצמם – שלה, שלנו, של האיסלנדים – דיינו. אבל ינקלביץ' שוב התגלתה כקומפרסור אנושי עם קצב דיבור של מלגזה, שלא מפסיקה לספר כמה היא גדולה

בן-חיים הצליח להעביר כתבה שלמה בלי להגיד "ישראל השנייה". רק על זה מגיע לו פרס סוקולוב. במקום זאת התעטף בארסנל סופרלטיבים מהסוג שאליזבת טיילור או חנה סנש היו יכולות רק לחלום עליו: "הבטחה גדולה", "סיפור סינדרלה", "מה עוד תבקשי מכורה", "סיפור של פיוס ותקווה", "הסיפור הישראלי הכי יפה", "ז'אן ד'ארק מתפרצת", "סיפור fairy tail", "שברה זכוכיות".

רויטל גנץ ועומר ינקלביץ' (צילום: צילום מסך, ערוץ 13)

בסוף קיבלנו תשובה: לא היה רומן. בן-חיים התנצל עמוקות שהוא צריך לשאול שאלה צהובה כזאת והדגיש בצביעות: "אנחנו משדרים את השאלה רק אחרי שביקשנו אישור מהחברים שלה ואחרי שהיא אישרה לשדר אותה, כי אין לה ברירה".

לקינוח (כי בכל זאת, בעיתונות חוקרת צריך להצליב מידע), הפגיש בן-חיים את ינקלביץ' עם רויטל גנץ, והשתיים התחבקו מול המצלמה מספר פעמים. לבי עם גברת גנץ על המעמד המביך הזה.

אין כמובן שום פסול בקצת טראש טלוויזיוני בשלהי מהדורה כבדה. ואם לשרה נתניהו יש את ניקול ראידמן, מותר לגנציאדה קצת ינקלביץ'. ינקלביץ', יאמר לזכותה, לפחות לא הקליטה אלבום של זיופים.

אין כמובן שום פסול בקצת טראש טלוויזיוני בשלהי מהדורה כבדה. ואם לשרה נתניהו יש את ניקול ראידמן, מותר לגנציאדה קצת ינקלביץ'. ינקלביץ', יאמר לזכותה, לפחות לא הקליטה אלבום של זיופים

הבעיה מתחילה כשמנסים להצמיד לטראש כתרים מיותרים. לאורך כל המיני-סרט הזה לא שמענו אפילו על תרומה אחת משמעותית של ינקלביץ' לחברה. לא לאחיה החרדים, לא לאחיותיה הנשים, לא למשרד התפוצות אותו אכלסה כמו שאר השרים המיותרים בממשלה שהוציאה ימיה אחרי שבעה חודשים.

שרת התפוצות עומר ינקלביץ' במשרדה בירושלים, 26 בנובמבר 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

זה באמת נהדר שיש לה בן לוחם בצנחנים וסחתיין עליה שהיא אוהבת אמנות. אפשר היה לרחם על הצופה, לחתוך 80 אחוז מהסיפור המייגע ולהגיע ישר ממחנה האימונים של גדוד 202 אל פגישת הפסגה בין שתי הנשים. אני בטוח שגם החברה החרדית הייתה סולחת.

2

גיבורת המערכה

"תוציא/י את האוזנייה" הפך בימים האחרונים לסיסמה של הבחירות האלה. כמו פיטבול המשוטט רעב ברחוב, שוב זיהה כאן נתניהו את הפחד של העיתונאים, וסגר עליהם את לסתו בכל הכוח.

"תוציאי את האוזנייה", חבט שוב ושוב במורן אזולאי מ-ynet עד שזו נכנעה ושלפה אותה החוצה. ראה נתניהו כי טוב ודרש זאת גם מניב רסקין – בראיון אנרגטי במיוחד ואחד המעניינים עד כה – בתוכנית הבוקר של "קשת". רסקין לא התבלבל והעיף את האביזר מעליו.

"אז תוציאי את האוזנייה"????

(מורן אזולאי, Ynet) pic.twitter.com/yumXVS28GM

— חרדים10 (@charedim10) March 16, 2021

בראיון עם רינה מצליח נתניהו כבר התייחס אל "האוזנייה" כאל גיבורת המערכה. הפעם איפשר בנדיבות למצליח להשאיר את הפיס בפנים, רק כדי לקבל מתנה קטנה כשעורך התוכנית ביקש ממצליח לשאול את ראש הממשלה אם בכוונתו לפטר את מנדלבליט.

נתניהו חגג: "תבקשי מהם להחליש", אמר למצליח, "שלא ישמעו שנותנים לך הוראות". מצליח ניסתה להכות חזרה, ואולי גם הצליחה, כשהטיחה בנתניהו ש"לפני כמה רגעים העוזר שלך עשה לך סימנים". כי אם אין תוכן ראוי – לפחות שנהנה מקרב בוץ עסיסי.

נתניהו חגג: "תבקשי מהם להחליש", אמר לרינה מצליח, "שלא ישמעו שנותנים לך הוראות". מצליח ניסתה להכות חזרה, ואולי גם הצליחה. כי אם אין תוכן ראוי – לפחות שנהנה מקרב בוץ עסיסי

שוב הצליח נתניהו, הקמפיינר המוכשר בעולם, ליצר ספין מכפיש יש מאין. מראיין בטלוויזיה חייב להיות מחובר להפקה כדי לנהל שידור, ואין פה שום חדש. אלא שנתניהו מומחה בזיהוי חולשות.

במקום שמראיינים יגידו לו: "אדוני ראש הממשלה, אני מנהל פה שידור חי וצריך לדעת כמה זמן יש לי ומהם אילוצי ההפקה. לפיכך יש לי אוזניה באוזן. תלמד לכבד את המקום ואת כלליו" – נפלו כל המראיינים, גם המנוסים שבהם, בפח, ומיהרו להצטדק שאין להם אחות ואין להם עורך שלוחש להם בעור התוף. כאילו מדובר בפשע כלשהו.

הבייס של ביבי אוהב את ההשפלות וההצקות האלה לעיתונאים. כשאין לנתניהו תשובה ראויה, הוא צועק "תראו ציפור". הדרך היחידה להילחם בהסחות הללו היא לא להיגרר.