מפגינים מוחים בעקבות פיגוע הירי באטלנטה, שבו נורו למוות שמונה בני אדם, בהן שש נשים ממוצא אסייתי, 21 במרץ 2021 (צילום: Steven Senne, AP)
Steven Senne, AP

רציתי שאנשים יראו אותי כיהודייה, אבל הם שנאו אותי כקוריאנית

בעקבות פיגוע הירי באטלנטה בשבוע שעבר, שבו נרצחו שמונה בני אדם, בהם שש נשים ממוצא אסייתי, משתפת רבקה קאס בחוויותיה כקוראנית יהודייה ● הגזענות והאפליה שספגה - כשנשאלה האם היא בטוחה שהיא יהודייה והאם איננה מאומצת - והניסיונות להסתיר את זהותה האסייתית ● נוכחותי במרחב היהודי, היא אומרת, נתפסת כאיום, כאילו גזלתי את מקומו של יהודי "אמיתי"

במשך השנים התמודדתי עם תגובות רבות מאוד לעובדת היותי קוריאנית ויהודייה. הן נעו מתגובה אבסורדית (את בטוחה?) דרך תגובה כועסת (לא יכול להיות!) ועד לתגובות שפשוט התישו אותי (אה, אז את מאומצת?).

אבל כשמתוודעים לסיפור הזהות שלי, התגובה הכללית העוברת כחוט השני בקרב רוב בני שיחי, בעיקר אלה מהקהילה היהודית, היא – אי אמון. הצצה אחת קצרה בתווי פניי הקוריאניים מאפשרת להם, כביכול, לדעת הכול על יהדותי, והם אינם מסוגלים להעלות בדעתם שהיא אמתית ומבוססת או משמעותית כמו היהדות שלהם.

אחד ממכוני העיסוי, שבהם בוצע פיגוע הירי, שבו נרצחו שמונה בני אדם באטלנטה שבג'ורג'יה, 17 במרץ 2021 (צילום: Mike Stewart, AP)
אחד ממכוני העיסוי, שבהם בוצע פיגוע הירי, שבו נרצחו שמונה בני אדם באטלנטה שבג'ורג'יה, 17 במרץ 2021 (צילום: Mike Stewart, AP)

במשך שנים ארוכות התקיים סיפור אחד ויחיד המתאר את המשמעות של היותך יהודי – סיפור של גורל משותף, אמונה משותפת ודיכוי משותף. ולמרות מה שלימדה אותנו הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה בנוגע לסכנה הטמונה באמונה בסיפור אחד ויחיד, אין בקהילה היהודית מקום כלל וכלל למי שמאתגר את הנרטיב המקובע.

נוכחותי במרחב היהודי נתפסת כאיום, כאילו גזלתי את מקומו של יהודי "אמיתי". עצם קיומי נחשב לתערובת מקרית של מזל וטעות, כאילו יהדותו של אבי מלידה שוללת ממנו כל אפשרות להעמיד צאצאים עם מי שאינו בן דתו. מתייחסים אל הסיפור שלי כאל סיפור אגדה – אבל לא מהסוג של "והם חיו באושר ועושר עד סוף ימיהם", אלא מהסוג של "יש בוודאי כישוף שיסביר תופעה שלא אמורה להתקיים".

כשמתוודעים לסיפור שלי, התגובה הכללית, העוברת כחוט השני בקרב רוב בני שיחי, בעיקר היהודים שבהם, היא – אי אמון. הצצה קצרה בפניי הקוריאניים מאפשרת להם, כביכול, לדעת הכול על יהדותי, והם לא מסוגלים להעלות בדעתם שהיא אמתית כמו שלהם

אבל אני אכן קיימת וסיפורי אמיתי מאוד, ואני רוצה לחלוק עמכם חלק ממנו בתקווה שזה ישנה ולו את דעתו של אדם אחד בנוגע לסיפור האחד והיחיד של היהודים. למען האמת, לא ידעתי בדיוק במה לפתוח – כי איפה מתחילים כשיש כל כך הרבה שנאה? – אבל הבנתי בסופו של דבר שסיפורי, כמו שיכולות להעיד אסייתיות רבות בנות דור שני לתופעה זאת, צריך להתחיל באמי.

זכרוני המוקדם ביותר הוא מגיל ארבע. אמי באה לאסוף אותי מגן הילדים במרכז הקהילתי היהודי. אלא שהגננת סירבה להפקיד בידיה את הילדה כיוון שאיש לא טלפן אליה להודיע ש"העוזרת" עומדת להגיע לאסוף את הילדה.

בגיל 11 זכיתי במלגה מלאה ללימודים בבית הספר ללימודי יהדות בעירי, ואמי הגאה הקדישה את כל סוף השבוע להכנת קימצ'י – אותו מעדן קוריאני העשוי מירקות כבושים מתובלים שהכנתו מצריכה השקעה רבה, סבלנות והרבה אהבה – לכבוד יומי הראשון בבית הספר. אלא שבבית הספר זימנו אותי למנהל וביישו אותי כיוון שהתלמידים האחרים האשימו אותי שאני אוכלת "עוברים של תינוקות" בקפטריה.

מפגינים בשיקגו נושאים שלטים שעליהם נכתב "הגנו על חיי אסיאתיים" ו"הפסיקו את שנאת האסיאתיים" בעקבות פיגוע הירי באטלנטה, שבו נרצחו שמונה בני אדם, בהם שש נשים ממוצא אסייתי, 20 במרץ 2021 (צילום: Nam Y. Huh, AP)
מפגינים בשיקגו נושאים שלטים שעליהם נכתב "הגנו על חיי אסייתיים" ו"הפסיקו את שנאת האסייתיים" בעקבות פיגוע הירי באטלנטה, שבו נרצחו שמונה בני אדם, בהם שש נשים ממוצא אסייתי, 20 במרץ 2021 (צילום: Nam Y. Huh, AP)

בגיל 13, אמי – שעבדה בשלוש עבודות במשך חודשים כדי שתוכל להרשות לעצמה לקנות לי שמלה לפי מידותיי ולארח במסעדה אותי ואת חבריי – לא הוזמנה לשבת על הבימה בחגיגת בת המצווה שלי, בעוד אבי, אדם לבן שנטש אותי במשך רוב שנות חיי בכל המובנים שבהם הורה יכול לנטוש את ילדו, אך קרה שנולד יהודי אורתודוקסי, נכנס בשלווה ובגאון לבית הכנסת והתיישב במקום המכובד לידי.

זכרוני המוקדם ביותר הוא מגיל ארבע. אמי באה לאסוף אותי מגן הילדים במרכז הקהילתי היהודי. אלא שהגננת סירבה להפקיד בידיה את הילדה כיוון שאיש לא טלפן אליה להודיע ש"העוזרת" עומדת להגיע לאסוף את הילדה

מה שמצחיק כאן – ואני מתכוונת למצחיק במובן של מכעיס, שובר לב ומזלזל – הוא שאמי היא יהודייה מהגאות ביותר שנתקלתי בהן אי פעם. היא התגיירה כמעט מייד לאחר שהגיעה לארצות הברית (ארבע שנים לפני שנולדתי) ומעולם לא התחרטה על כך. היא אוהבת את התפילות, את החגים ואת שירי מחנות הקיץ היהודיים. יהדותה היא חלק בלתי נפרד ממנה, ואמונתה מעולם לא התערערה.

ככל שזכרוני מגיע אני יודעת שאמי הבינה בכל נימי נפשה מה שהעולם הלא-יהודי לעיתים מתקשה להבין: שאולי לא נסכים על הגדרה מדויקת לגבי הסוגיה מי הוא יהודי, אך אנחנו בכל זאת יכולים להסכים שהיהדות היא יותר מדת.

זרי פרחים ושלטים שהונחו בעקבות רציחתם של שמונה אנשים, בהם שש נשים ממוצא אסייתי, באטלנטה, 19 במרץ 2021 (צילום: AP Photo/Candice Choi, File)
זרי פרחים ושלטים שהונחו בעקבות רציחתם של שמונה אנשים, בהם שש נשים ממוצא אסייתי, באטלנטה, 19 במרץ 2021 (צילום: AP Photo/Candice Choi, File)

מבחינה זאת, התייחסה אמי מאז ומתמיד ליהדותה כשזורה בזהותה האמריקאית. היא הייתה מאוד מודעת לאתגרים שאיתם אתמודד כבת לאיחוד בין-גזעי של אמריקאי לבן ומהגרת מקוריאה, עד כדי כך שנהגה לומר לי מדי יום לחשוב ולנהוג "קודם כל כיהודייה ורק אחר כך כקוריאנית". היא ידעה היטב שיהדותי היא כרטיס הכניסה שלי לעולם הלבנים, ושזה יהיה כרטיס הכניסה שלי לכל דבר כמעט.

והיא צדקה. זכיתי בפרסים על שליטתי בעברית, היו לי חברים רבים מאוד, שהם בנים למשפחות יהודיות, עשירות ולבנות, שהזמינו אותי להתלוות אליהם לחופשות היוקרה שלהם, הייתי ראש ועד הכיתה בתיכון וזכיתי במלגה לקולג'.

אמי הקדישה את כל סוף השבוע להכנת קימצ'י – מעדן קוריאני העשוי מירקות כבושים מתובלים שהכנתו מצריכה השקעה רבה. אלא שבבית הספר זימנו אותי למנהל וביישו אותי כיוון שתלמידים האשימו אותי שאני אוכלת בקפטריה "עוברים של תינוקות"

האם זכיתי בכל אלה כי הקדשתי חלק נכבד מילדותי בהתכחשות למוצאי הקוריאני ובאימוץ מוחלט של היהדות כגורם היחיד המגדיר את זהותי? אני חושבת שלעולם לא אדע מה התשובה, אבל אני יודעת שמהר מאוד למדתי שאם אשיב לשאלה שממנה כה חששתי – "מהיכן את?" בתשובה "אמי מקוריאה… אבל אני יהודייה", אז יהדותי תנטרל את מה שאחרים ראו כזרותי המובנית.

אני יודעת ששאפתי להסתיר את החלק הקוריאני שבי לטובת השתלבות בקהילה היהודית הלבנה, ובמדינה בכלל. אני יודעת שהשתוקקתי שיחשבו עליי כמשתייכת לקהילה, כמי שמובנת ומקובלת – ולכן לא דיברתי כלל על החלק הקוריאני בזהותי.

לא דיברתי על חג ההודיה הקוריאני צ'וסוק או חגיגות ראש השנה הקוריאני שנהגנו לקיים בבית. חדלתי לדבר בדיאלקט המשפחתי המכונה "קונגליש" (קוריאנית ואנגלית) שנשזרו בו משפטים ביידיש. לא הבאתי חברים הביתה וחדלתי להביא קימצ'י לבית הספר. סיפרתי שהדמות האהובה עליי מספרי "מועדון הבייביסיטריות" של מארי אן מרטין היא לא קלאודיה, בת הדור השני למהגרים יפניים לארצות הברית, אלא מארי-אן הלבנה הכל-אמריקאית.

מפגינה מוחה באטלנטה בעקבות פיגוע הירי, שבו נורו למוות שמונה בני אדם, בהן שש נשים ממוצא אסייתי, 20 במרץ 2021; על השלט שמונף נכתב "עצרו את שנאת האסיאתיים" (צילום: Ben Gray, AP)
מפגינה מוחה באטלנטה בעקבות פיגוע הירי, שבו נורו למוות שמונה בני אדם, בהן שש נשים ממוצא אסייתי, 20 במרץ 2021; על השלט שמונף נכתב "עצרו את שנאת האסייתיים" (צילום: Ben Gray, AP)

כשאני מתבוננת לאחור אני יכולה לומר היום בבטחה שהחיים בהתכחשות מתמדת למורשתי הקוריאנית במשך חלק כה גדול מילדותי גרמו לי לנזק רגשי ונפשי שנמשך גם בשנות השלושים לחיי.

חלק ממני היה רוצה לתלות את האשם בכל מה שקרה לי באמי, אבל אני לא יכולה. אני יודעת שהיא שיחקה במשחק שבו לא יכלה לנצח, משחק שבו משחקים בארצות הברית כל כך הרבה מהגרים ואמריקנים שאינם לבנים – משחק שדורש מאתנו להקריב כל דבר שהוא אנחנו למען החלום האמריקאי שלא רק שאינו קיים אלא אף מחייב אותנו להמשיך לשקוע בייאוש, בכאב ובמוות כדי לקיים את העליונות הלבנה שהאומה האמריקאית נבנתה עליה וממשיכה לטפח.

לא דיברתי על חגיגות ראש השנה הקוריאני שנהגנו לקיים ולא הבאתי חברים הביתה. סיפרתי שהדמות האהובה עליי מספרי "מועדון הבייביסיטריות" של מארי אן מרטין היא לא קלאודיה, בת הדור השני למהגרים יפניים, אלא מארי-אן הלבנה הכל-אמריקאית

זאת, מכיוון שלא משנה עד כמה הדגשתי את יהדותי בעיני העולם, לא היה בכך כדי להגן עליי מהמתקפות של העליונות הלבנה. זה לא הועיל כשהייתי בת שמונה ואישה לבנה תקפה אותי בחנות וכינתה אותי "מלוכסנת-עיניים מזוינת". לא יכולתי להיעזר ביהדותי כאשר עקב אחרי באחד הלילות אדם לבן והציע לי "לרכב לצפון קוריאה על הזין שלו". זה לא הגן עליי כאשר בקולג', בחור יהודי שמצא חן בעיניי ושחשבתי שמצאתי חן בעיניו, הקליט אותנו במהלך יחסי מין והציג את ההקלטה בפני כל חבריו במהלך "חגיגות הקדחת הצהובה" שנהגו לערוך מדי שנה.

גדלתי במחשבה שאוכל להכריח אנשים לראות אותי קודם כל כיהודייה, אלא שהם שנאו אותי קודם כל משום שאני קוריאנית. לא היה מוצא, לא היה כרטיס כניסה – היו אלה שנים על שנים של התכחשות למהותי כדי להשתייך לקהילה שדחתה את אמי, שאני לא עניינתי אותה ושהקיאה אותי מתוכה ברגע שבו העליתי את האפשרות שסיפור היהדות שלי וסיפור יהדותם של אחרים בני גזעים שונים עשוי להיות שונה מהסיפור האחד והיחיד של היותך יהודי ומשמעותו.

עצרת זיכרון בקליפורניה לזכר קורבנות פיגוע הירי באטלנטה, שבו נורו למוות שמונה בני אדם, 20 במרץ 2021 (צילום: Damian Dovarganes, AP)
עצרת זיכרון בקליפורניה לזכר קורבנות פיגוע הירי באטלנטה, שבו נורו למוות שמונה בני אדם, 20 במרץ 2021 (צילום: Damian Dovarganes, AP)

אם אתם מבקשים למצוא מענה בשורות אלה – אאכזב אתכם. אך אני גם לא מוחלת ללבנים החשים אשמה, לא מעלה הצעות כיצד להיות בעל ברית טוב יותר, ולא מציעה דרכים לקהילה היהודית כיצד להגן על יהודים בני גזעים שונים ולהעריך אותם. כל שיש לי הוא סיפורי, שאותו הענקתי לכם. לי יש את אהבתי ליהדות, שכה רבים ניסו בכל כוחם לעקור מלבי, ונותר לי עדיין האמון בבני אדם, אף שהוא תלוי על בלימה.

אבל בכל זאת אשאיר לכם את המסר הבא: לאחר המתקפה האלימה והקטלנית שאירעה באטלנטה בשבוע שעבר, מתקפה שבה נרצחו שש נשים אסייתיות, ישבתי עם אמי ובכינו (כמו רבות מבנות הדור השני למהגרות אסייתיות, היא גרה איתי). חשתי מותשת, ריקה וזועמת. הרגשתי, שכל מה שהתנסיתי בו בעולם הזה היו דחייה, פחד ומוות. השאלה היחידה שעלתה במוחי הייתה – "למה?", ואמי – אמי היפה, החזקה, העיקשת והחכמה – אמרה "אנחנו יהודים. אנחנו סובלים".

כשאני מתבוננת לאחור אני יכולה לומר היום בבטחה שהחיים בהתכחשות מתמדת למורשתי הקוריאנית במשך חלק כה גדול מילדותי גרמו לי לנזק רגשי ונפשי שנמשך גם בשנות השלושים לחיי

אנחנו יהודים. אנחנו סובלים. היא לא אמרה שסבלנו בעבר (אף שבהחלט סבלנו), או שאנחנו למודי סבל (אף שזה המצב). אנחנו סובלים, בהווה. וכשאחד מאתנו סובל, כולנו סובלים.

בימים אלה, הקהילה האמריקאית-אסייתית – קהילה שכוללת יהודים רבים – לא רק סובלת אלא גוועת. אז תפסיקו לחפש דרכים להפריד בין היהדות שלנו ליהדותכם שלכם, הפסיקו למנוע מאתנו מקום מקלט בטוח בקהילה היהודית – הקהילה שלנו – ותחת זאת פיתחו את ליבכם ונפשכם לכאבנו, לקיומנו, לסיפורנו. משום שזהו סיפורו של העם היהודי.

רבקה קאס היא עורכת ספרי ילדים המתגוררת בניו ג'רזי

עוד 1,403 מילים
סגירה