נושא
גזענות
יהודי ארה"ב נגד טראמפ

"אנטישמי או לא אנטישמי - הנשיא עשה טעות"

הצהרתו של דונלד טראמפ אתמול, כי יהודי ארה"ב המצביעים למפלגה הדמוקרטית "אינם נאמנים", מסעירה את הארגונים היהודים בארה"ב ובישראל ● לצד חשש עמוק מעלייה בגילויי האנטישמיות באמריקה הצפונית, אומר דוד לונדון, מנכ"ל התאחדות עולי אמריקה: "יהודי ארה"ב הם האזרחים האמריקאים הנאמנים ביותר"

עוד 303 מילים
מערכת המשפט לצדם, אבל ערביי ישראל עדיין מתקשים לקנות בית בישראל

"השלטון מלבה את שנאת האדם והגזענות"

ביהמ"ש העליון דחה היום את ערעורה של חברת בנייה שסירבה למכור בית לבני זוג ערבים, וחויבה לפצותם ● אבל בני הזוג ועורך דינם אומרים כי מדובר בניצחון קטן מאוד - וכי מדובר בתופעה נפוצה שערבים רבים עומדים מולה חסרי אונים

עוד 777 מילים

תחקיר זמן ישראל פחד ותיעוב בעפולה

איך מנצחים במערכת בחירות בישראל בארבעה שלבים? ● 1. מסיתים נגד האזרחים הערבים ● 2. ממתגים את המתחרה המוביל כשמאלני קיצוני ● 3. נשבעים להגן על "הצביון היהודי" ● 4. נתלים באילנות כמו מנחם בגין ודוד בן-גוריון ● ראש העיר החדש של עפולה, אבי אלקבץ, הבטיח למצביעיו להגן על העיר מפני "פלישת" התושבים הערבים ● אז מה אם יש בעפולה רק 400 כאלה

עוד 2,503 מילים ו-1 תגובות

הדשא של השכן לאוהדי בית"ר יש מה ללמוד מאלופת הקריקט

עם שחקנים מוסלמים, שחקן מברבדוס ושחקן מפתח שנולד במדינה מולה שיחקה (ניו זילנד), נבחרת אנגליה זכתה בגביע העולם בקריקט - בהובלת קפטן מאירלנד ● דיוויד הורוויץ עם כל מה שיש לישראלים ללמוד ממשחק הקריקט הטוב ביותר בכל הזמנים - לא פחות

קרוב לוודאי שרוב הקוראים הישראלים לא צפו בגמר גביע העולם בקריקט שנערך בלונדון ביום ראשון האחרון.

מן הסתם, המשחק לא שודר באף אחד מערוצי הספורט הרבים בישראל. אז תנו לי לתאר לכם מקצת ממה שהחמצתם… ואני לא מתכוון (רק) לדיווח ספורט.

בתור חובב קריקט נלהב יליד לונדון ושחקן בינוני (שניסה, לשווא, לעניין בו את ילדיי חובבי הספורט, שנולדו בירושלים), צפיתי בדרמה שהתפתחה ביום ראשון אחר הצהריים דרך אתרי סטרימינג.

השידור נתקע באופן מרתיח בכמה רגעים מכריעים, אם כי, למרבה המזל, לא בדקות האחרונות. לצד הצפייה קראתי את העדכונים של ה"גרדיאן", והקשבתי לפרשנות ברדיו של ה-BBC.

כך הצלחתי איכשהו לראות ולשמוע את סוף המשחק מורט העצבים. כל מי שצפה במשחק הזה יזכור אותו לנצח. בתור אירוע קריקט, הוא היה חסר תקדים.

"אני לא מאמין למה שאני רואה", צעק שדר הרדיו בשיא הדרמה. "זה לא באמת קרה", הסכים שדר אחר. ואלו היו באמת תגובות ששיקפו את מה שהתרחש במגרש, ולא סגנון מוגזם של שדרנים.

ב"גרדיאן" נכתב: "זה היה הסוף הכי מדהים, ממוזל ובלתי ייאמן של משחק קריקט שאי פעם צפינו בו, שלא לדבר על גמר גביע העולם". הקפטן לשעבר של נבחרת אנגליה, אנדרו שטראוס, הצהיר כי "זה היה משחק הקריקט הטוב בהיסטוריה".

טורניר גביע העולם בקריקט, שנערך פעם בארבע שנים, כלל השנה שבעה שבועות של משחקים יומיים, שהגיעו לשיאם בגמר של יום ראשון, בין אנגליה לניו זילנד. ואם אתם חובבי ספורט, אתם כבר כנראה יודעים: אנגליה ניצחה.

אנגליה ניצחה בזכות סעיף שכמעט אף אחד לא שמע עליו קודם לכן – "מהסיבה האקראית למדי", כפי שנכתב ב"גרדיאן", "שהם חבטו יותר כדורים מחוץ לגבולות המגרש".

המשחק הוכרע כך לאחר שובר שוויון, שגם הוא הסתיים בתיקו, לאחר ששתי הקבוצות כבר השיגו תיקו של 241 ריצות, כשמשחק יום אחד כולל בדרך כלל 50 אוברס (סדרות של הגשות). אם כל התיאור הזה, או רובו, בלתי מובן לכם, אל דאגה; כמו שאמרתי, זה איננו (לגמרי) דיווח ספורט.

בעוד ששדרי קריקט מסביב לעולם מחפשים סופרלטיבים בניסיון לתאר במילים את ההתמודדות על המגרש, שנטתה בכל פעם לטובת קבוצה אחרת, שבחנה את גבולות כישוריהם ואישיותם של השחקנים, ושתוצאותיה לא היו ידועות עד הזריקה האחרונה, גם מי שאינו אוהד נלהב יכול היה להבחין בפלא שהתרחש שם.

שלבי הנוקאאוט הדגישו את היכולת של ספורט לחבר בין אנשים ועמים. הודו ופקיסטן אינן השכנות הכי טובות, מה שהופך את משחקי הקריקט ביניהן לתחרות הרבה יותר מורכבת

שלבי הנוקאאוט בטורניר הדגישו את היכולת של ספורט לחבר בין אנשים ועמים. הודו ופקיסטן אינן השכנות הכי טובות, מה שהופך את משחקי הקריקט ביניהן לתחרות הרבה יותר מורכבת.

אבל היריבות שלהן בקריקט – הספורט הפופולרי ביותר בשתי המדינות, בהודו באופן מדהים במיוחד – התנהלה בכבוד ובלהט ספורטיבי בשלבים המוקדמים של הטורניר, למרות המשמעות הגדולה של המשחק.

בגמר עצמו, ניו זילנד הייתה חסרת מזל, בלשון המעטה, כאשר כדור ניתז שלא במכוון ממחבטו של שחקן נבחרת אנגליה, בן סטוקס, והעניק לה עוד ארבע ריצות. התקרית המוזרה הזאת, שגם גררה טעות בשיפוט, לא עוררה סצנות של עצבנות מצד השחקנים הניו זילנדים, אלא תגובה שנעה מהלם לייאוש לקבלה.

סטוקס, במקום לחגוג את היתרון הלא צפוי, התנצל, ואמר לאחר מכן שימשיך להתנצל למשך שארית חייו. התקרית הייתה "די מבישה", אמר הקפטן של ניו זילנד, קיין ויליאמסון, כשהודה בתבוסה בצורה מאופקת וספורטיבית להפליא.

אולם הדבר הכי בולט בהקשר הרחב יותר, מעבר לקריקט, היה ההרכב של נבחרת אנגליה – הנבחרת האנגלית הראשונה שזכתה בגביע העולם בקריקט, הנבחרת של המדינה אשר מתמודדת כעת עם השלכותיה של ההצבעה על הברקזיט מ-2016 על הזהות הלאומית שלה.

ראשית, קפטן הנבחרת האנגלית הוא אירי, אוין מורגן. השחקן המצטיין של המשחק, בן סטוקס, נולד מכל המקומות שבעולם דווקא בניו זילנד, שמולה אנגליה התמודדה. החובט הפותח שלה, ג'ייסון רוי, הוא מדרום אפריקה. ג'ופרה ארצ'ר, השחקן החדש בן ה-24 שהגיש את הכדורים בסוף הגמר, נולד בברבדוס.

"קפטן הנבחרת הבריטית הוא מהגר, החובט המוביל הוא מהגר, המגיש המהיר ביותר הוא מהגר, האול-ראונדר המוביל הוא מהגר, והספינר הראשי הוא בן של מהגר"

השחקן ה-12 של הקבוצה (המחליף הראשון), מועין עלי, הוא מוסלמי מזוקן מברמינגהם שלמשפחתו שורשים בפקיסטן (שהתאחדות הקריקט העולמית אסרה עליו לפני חמש שנים לענוד צמידים עם הססמאות "שחררו את פלסטין" ו"הצילו את עזה"). שחקן מפתח בנבחרת היה מוסלמי יליד אנגליה נוסף, עאדל רשיד.

כפי שסיכם דניאל לואיס מהארגון Youth Politics, "קפטן הנבחרת הוא מהגר, החובט המוביל הוא מהגר, המגיש המהיר ביותר הוא מהגר, האול-ראונדר המוביל הוא מהגר, והספינר הראשי הוא בן של מהגר".

השחקנים האלה – השונים זה מזה במוצאם, בדתם ובצבע עורם – שהתקרבו להדחה בשלבים המוקדמים של הטורניר, דחפו ומשכו זה את זה לקראת הניצחון. זו הייתה הצלחה שנבעה בסופו של דבר מרוח הקבוצה, בתחושת האחדות שלה.

גמר גביע העולם היה תצוגה מדהימה של ענף הספורט המקסים ביותר. הוא גם הראה שהשלם גדול הרבה יותר מסך חלקיו.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 723 מילים

אם פעם היה ניתן להתעלם מדעותיו הפוליטיות של מוריסי, היום ההתעלמות הזו היא מותרות ● בעידן של טראמפ, ברקזיט והקצנה פוליטית, התמיכה שלו במפלגות וארגונים גזענים כבר בלתי נסבלת ● שאול אדר עושה אנפולו לזמר המיתולוגי של הסמית׳ס

זהו הלילה האחרון של היריד ומישהו מתאהב ומישהו חוטף מכות. אלו הם פרפורי הקריירה של מוריסי ומעריצים חוטפים עוד ועוד מכות, וצריכים להחליט מה הם עושים עם האהבה הישנה הזו. מה עושים עם מוריסי והקשר בן עשרות השנים איתו.

זה הרגע שבו כבר אי אפשר להתעלם ממה שהיה חלק חשוב מהקשר למוזיקה של הסמית'ס – האישיות של מוריסי. ראיתי את זה קורה לאחרים, כשהם גילו שהאמן האהוב עליהם הוא בלתי נסבל. עכשיו זה קורה לי.

השבוע שוב חזר הדיון על מוריסי, המוזיקה הדגולה של הסמית'ס, המילים והשירה שלו, והגיטרות של ג'וני מאר והכתם על המורשת שלו.

באתר הרשמי של מוריסי הועלה פוסט בעקבות ההופעה של סטורמזי, הראפר הבריטי השחור, על הבמה המרכזית בפסטיבל גלסטונברי, תחת הכותרת "רק שמים תכולים עבור סטורמזי ולמוריסי הגרדומים".

בקטע הווידאו המצורף נראו ביקורת חיוביות להופעתו של סטורמזי לעומת דיווחים על אהדתו של מוריסי למפלגות ימין קיצוני, וטענה לפיה הממשל הבריטי מקדם רב תרבותיות על חשבון התרבות הלבנה. מקור הווידאו הוא באתר ימין שמקדם את התאוריה על פיה האוכלוסייה הלבנה של אירופה וצפון אמריקה ניצבת בפני סכנה, בשל גלי הגירה ומלחמת תרבות.

זה היה שיאו של תהליך. מוריסי לא הסתיר את דעותיו ועם השנים הקצין אותן. כבר ב-1986 הוא שר על בנגלי שמנסה להתחנף לבריטים, ומוריסי נאלץ לבשר לו ש"החיים קשים מספיק כשאתה לא שייך לכאן".

הבעיה עם מוריסי היא שאם פעם היה ניתן להתעלם מדעותיו הפוליטיות היום ההתעלמות הזו היא מותרות. בעידן של טראמפ, ברקזיט והקצנה פוליטית, התמיכה שלו במפלגות וארגונים גזענים היא כבר בלתי נסבלת

הוא אמנם תיעב את מרגרט ת'אצ'ר ואת בית המלוכה אבל הביע את סלידתו ממוזיקה שחורה ורגיי כבר לפני יותר מ-20 שנה. בשנים האחרונות הוא הצהיר על דאגתו לתרבות האנגלית, והביע תמיכה במפלגות ימין קיצוני כמו For Britain, מפלגה שאפילו נייל פאראג', מנהיג תנועת הברקזיט הבריטית הכריז שחבריה הם נאצים וגזענים.

מוריסי גם זלזל בעדויות של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, כינה את הסינים תת גזע בשל התעללות בבעלי חיים, ועוד אין ספור התבטאויות בעייתיות.

הבעיה עם מוריסי היא שאם פעם היה ניתן להתעלם מדעותיו הפוליטיות היום ההתעלמות הזו היא מותרות. בעידן של טראמפ, ברקזיט והקצנה פוליטית, התמיכה שלו במפלגות וארגונים גזענים היא כבר בלתי נסבלת.

כמהגר בעצמו שחי בלוס אנג'לס וכבן למשפחת מהגרים מאירלנד, קשה שלא לקרוא לו צבוע. כאמן שכתב בכנות ויושרה, ונוטה לבלבל את התכונות האלה היום בגסות וחוסר סובלנות, פתאום מוריסי נראה כמו האנשים שהתנגד להם ולעג להם, כמו למשל בקליפ ל-Every Day is Like Sunday, שם תיאר את השעמום הקיומי והגחיך שתי קשישות נפוחות וחסרות מודעות מהמעמד הבינוני.

אז מה עושים עם הקוץ הזה בצידי הגוף? ברנדון פלאוורס, מנהיג להקת הקילרז מצליח להתעלם. בראיון שנערך עמו לאחרונה הוא כינה את מוריסי "מלך" ומנה את הישגיו הבלתי מעורערים. בילי בראג, זמר שתמיד נקט קו פוליטי שמאלי ברור, והוא מתומכיו הקולנים ביותר של ג'רמי קורבין ומעריץ ותיק של הסמית'ס התייצב מנגד.

"זה מסריח", הוא אמר, "הם היו הלהקה הגדולה של דורי, עם הגיטריסט הגדול ביותר ומחבר המילים הטוב ביותר. הוא בגד במעריצים, בגד במורשת שלו וכיום הוא מחזק את האנשים שמעריצי הסמית'ס התנגדו להם. הוא הפך לאוסוולד מוסלי של הפופ".

Last Sunday, while much of the British media were lauding Stormzy’s Glastonbury headline show as epoch defining,…

פורסם על ידי ‏‎Billy Bragg‎‏ ב- יום ראשון, 7 ביולי 2019

מוסלי היה ראש המפלגה הפשיסטית הבריטית שתמך בהיטלר ורדף את הקהילה היהודית בבריטניה בשנות ה-40. עבור בראג לכנות את אליל נעוריו בשם הגנאי הבוטה ביותר בלקסיקון הפוליטי שלו, מדובר בשיברון לב.

כמה ימים מאוחר יותר כבר נפרד בראג רשמית ממוריסי ופוסט ארוך שכתב בפייסבוק הסתיים במילים: "מוריסי מפיץ את התאוריה (על מלחמה נגד הגזע הלבן). אלו שטוענים שאין קשר בין מעמדו כאמן לתמיכה הזו צריכים לשאול את עצמם האם בדרישתם שנפריד את הזמר מהשיר הם לא עוזרים לגזענים".

וזו שאלה מצוינת. האם ניתן להקשיב למשל לבילי בראג שר על סנט סוויתנז דיי או אנגליה החדשה, ולהתעלם מהעובדה שהוא תומך במפלגה גזענית בעצמו? בראג רהוט ונבון, אף הצליח להסתבך עם ציוץ שפקפק בנאמנות של יהודי בריטניה, וניאלץ למחוק אותו ולהבהיר את עצמו.

זה מה שקורה שהעיסוק האובססיבי של מפלגת הלייבור ביהודים חשוב יותר מלטפל במשבר לאומי בסדר גודל של ברקזיט. אבל עדיין, לבראג יש נקודות זכות רבות בתרבות האנגלית, כולל העבודה המשותפת על ג'וני מאר, והוא מעלה שאלות ראויות.

האם ניתן להפריד בין מוריסי, האאוטסיידר הרגיש, שנתן קול לאאוטסיידרים אחרים, כולל מהגרים ובני מהגרים, לבין הגזען הממורמר? די קל להתעלם ממוריסי האמן העכשווי שאיבד את דרכו. מספיק להקשיב לשירו "ישראל". עסקת החבילה הזו של גזענות וטראמפיזם כוללת בדרך כלל עסקת חבילה של תמיכה הצהרתית ולעומתית בישראל ומוריסי אינו שונה בכך.

בשיר נורא מבחינה מוסיקלית ומביך מילולית, טוען מוריסי שכולם מקנאים בישראל. צפויה לו אכזבה כשיגלה מה חבריו החדשים חושבים על יהודים.

קשה יותר להפריד מהיצירה של הסמית'ס, החיבור בין המוסיקה והגיטרות של מאר והאישיות של מוריסי. קל לתעב את דעותיו, לחוש מאוים ולדאוג לעתידה של בריטניה, להחליט שלא ללכת להופעות שלו יותר. אבל בלתי אפשרי להיפרד מנכסי התרבות האלו. בסופו של דבר האיש בעצמו כבר תיאר את הסיטואציה.

האור שהיה והבטיח שלא להיעלם כבה כבר מזמן, אבל "חלוף הזמן, עם כל פשעיו, מעציב אותי שוב. אבל אל תשכח את השירים שגרמו לך לבכות, ואת השירים שהצילו את חייך. כן, אתה מבוגר יותר עכשיו, ואתה חזיר חכם, אבל הם היו היחידים שעמדו לצידך".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 793 מילים
קולן של צעירות העדה האתיופית

"הוונדליזם והאלימות הם הוצאת המוגלה"

שוטרים עצרו את ירוס בתחנת אוטובוס צפופה כדי לשאול רק אותה מה יש לה בשקית. סוואעלם אולצה להשאיר את אחיה לבד באתיופיה, מבלי שיורשה לעלות אפילו לרגל חתונת אחותו. למה המחאה היא רק של האתיופים? שואלת אדיסעלם. למה מצקצקים על כאבנו? שואלת גלית. ארבע צעירות יוצאות אתיופיה מדברות על הסבל שהודחק ונפל על אזניים ערלות עד שהתפרץ בלי שליטה

ירוס קסיה

ירוס קסיה תמונה
ירוס קסיה תמונה

אני רוצה לספר קצת על הרגשות שלי בתקופה האחרונה. באופן אישי, אני לא נתקלתי בילדות שלי במצבים לא נעים מול שוטרים וכוחות הביטחון. אבל המון מחברי כן. ככל שאני גדלה אני שומעת על יותר ויותר מקרים של התנכלויות שוטרים לצעירי הקהילה האתיופית, מבלי שנבין מה הסיבה.

כשאת רואה מקרה כזה, שוטר ניגש לאזרח ומבקש ממנו תעודת זהות, סתם בגלל שהותו בפארק שעשועים או ברחוב, והמקרה חוזר על עצמו פעם אחר פעם, את מבינה שמשהו פה לא בסדר.

גם אני חוויתי מקרה דומה פעם אחת. שוטר עצר לידי בתחנת אוטובוס, שהייתי בה האתיופית היחידה בין הרבה נשים עם ילדים ותינוקות, ושאל אותי מה יש לי בשקית. אמרתי לו מה יש בשקית והמשכתי בחיי. רק בתקופה הבוערת הזו אני יותר מבינה שגם אלי הגיע השוטר – ממש ללא סיבה מוצדקת.

אחרי תקופה ארוכה שבני הקהילה סובלים מהתנכלויות של שוטרים הגענו עכשיו למצב הרבה יותר קשה.

שוטר יורה באזרח. איך זה יכול להיות? איך שוטר מוציא אקדח ומכוון אותו כלפי אזרח? זאת לא הפעם הראשונה שהקהילה שלנו מאבדת סבלנות, אבל עכשיו יוצא כל הזעם

שוטר יורה באזרח. איך זה יכול להיות? איך שוטר מוציא אקדח ומכוון אותו כלפי אזרח? זאת לא הפעם הראשונה שהקהילה שלנו מאבדת סבלנות, אבל עכשיו יוצא כל הזעם.

המקרה האחרון של ירי על ידי שוטר עבר כל גבול. בצבא ובמשטרה ברור לכל חייל ושוטר שאם יש סכנה כלשהי – מנטרלים את הסכנה ולא הורגים את האדם מולך. הרי ראינו מה קרה לחייל שהרג מחבל, הוא נכנס לכלא. איך יכול להיות ששוטר רגיל יורה באזרח רגיל במקום לנטרל אותו?

יש המון שאלות שלא נקבל עליהם תשובות אבל אני מקווה מאוד שהמצב הזה ישתנה לטובה. שמשהו יקרה כאן.

כואב לי שחלק מבני הקהילה האתיופית, אם לא רובה, כבר לא סומכים על המשטרה שאמורה להגן עלינו, ובמקום זה קורה אחרת. יקח הרבה זמן עד שהאמון הזה יבנה. המון תפילות.

ירוס קסיה, 21, מתגוררת באשדוד. בוגרת שירות לאומי של שנתיים כקומונרית בתנועת הנוער "עזרא" ובבית ספר יסודי בבית שמש. השנה (תשע"ט) למדה תורה במדרשת "נשמת", בתוכנית מעין.

סאוועלם וורקנך

סאוועלם וורקנך
סאוועלם וורקנך

אני בת 22 וגרה בבאר יעקב. עליתי לארץ בשנת 2003, כשהייתי בת שש, יחד עם שני אחיי, אחותי ואמי. אבי ואחי הבכור נשארו באתיופיה. לאחר 4 שנים של פרידה אבי נפטר ואחי נשאר לבד באתיופיה.

ביקשתי להביע את דעתי בעניין ההפגנות שהיו בשבוע האחרון ברחבי הארץ. כולם מדברים על עד כמה המחאה היתה אלימה ולא על הסיבה שבגללה הנוער שהיה אלים פעל בצורה הזו.

ההפגנות לא היו רק על הרצח של סולומון טקה, אלא על כל היחס הלא צודק והלא שוויוני שאנחנו מקבלים פה בארץ, מהממשלה ומהרשויות שאמורות להגן עלינו.

שורש הבעיה לדעתי מתחיל כבר עם עלייתם של ביתא ישראל. לאחר הסבל הרב שספגנו באתיופיה בגלל יהדותנו, הדרישה שנתגייר כאבה עמוקות. היחס המזלזל והפוגע מצד השלטונות והרשויות התבטא במתן כדורים לאמהות שלנו כדי להפחית את הילודה בקהילה, בשפיכת תרומות הדם שלנו, והדוגמאות עוד רבות.

האלימות שהיתה בהפגנות מביעה כאב עמוק שנשמר בבטן והתפרץ כי הכאב נפל על אזניים ערלות. אני אישית חווה את האפליה מצד משרד הפנים שמסרב להעלות את אחי הגדול לארץ בטענה שהוא לא יהודי.

איך יכול להיות שאחי מאותם אבא ואמא לא זכאי לעלות כי הוא לא יהודי? אז איך אני יהודיה ולמה אני פה?

איך יכול להיות שאחי מאותם אבא ואמא לא זכאי לעלות כי הוא לא יהודי? אז איך אני יהודיה ולמה אני פה? באין ספור טלפונים למשרד הפנים לא הצלחתי לקבל מענה הולם שיניח את דעתי.

כשאחותי הגדולה התחתנה רצינו שאחי יהיה נוכח בשמחה שלנו, שהיא גם השמחה שלו, אבל משרד הפנים סירב לתת לו אשרת כניסה, כי ערערו על כך שהוא בנה של אמי. אני כותבת את זה בשברון לב גדול ובכאב עצום. איך אפשר לשנות את המציאות הלא מתוקנת?

לדעתי הכל מתחיל ונגמר בחינוך. צריך להשקיע בחינוך כבר מהגיל הרך ורק ככה אפשר יהיה לשנות את המציאות ולהפחית את הגזענות. בנוסף לזה אני חושבת שעלינו, הדור הצעיר של הקהילה, ללמוד ולהצליח בחיים, להגיע לתפקידים בכירים שיש להם כוח השפעה, ומשם לנסות ולשנות דברים. בתפילה לשלום בעם ישראל ולגאולה שלמה בעזרת ה'.

סאוועלם וורקנך גדלה באתיופיה בכפר שנקרא וואגרה (קרוב לגונדר) עד גיל 6. היא עלתה לארץ וגרה 4.5 שנים במרכז קליטה במבשרת, עד שעברה לדיור קבע בבאר יעקב. בשירות הלאומי שירתה במשך שנתיים באולפנת אבן שמואל, והדריכה קבוצת בנות בכיתה י"א וי"ב. היום היא לומדת במדרשת "נשמת", תוכנית "מעיין" (שנת מדרשה בשילוב הכנה ללימודי תואר אקדמי), עובדת במדרשת "מסע" של "נשמת" (מסע של זהות עצמית וליווי והכוונת בני נוער למצוא את דרכם). בשנה הבאה מתכננת להתחיל לימודי ביואינפורמטיקה לתואר ראשון.

גלית דג'ון

גלית דג'ון
גלית דג'ון

בעיקר כואב לי לראות את מה שקורה עכשיו. זו זעקה לצדק, זו קריאה של אנשים שיראו אותם. 'אל תראוני שאני שחרחורת'. זו זעקה של קהילה שלמה להיות חלק, לקבל חלק בצורה שווה.

אני מזועזעת בעיקר משיפוט היתר של אנשים סביב הנושא. צקצוק הלשון והדרישה של אנשים להפסיק להתבכיין: "עשיתם לנו מספיק צרות – תחליטו מה אתם רוצים ותשתקו".

אנשים לא קולטים שזה לא רק מקרה חריג בין אחים. זה לא רק נושא בין הקהילה למשטרה. זה קשור למשהו הרבה יותר שורשי ועמוק שמתגלה בדיוק כאן.

כל הוונדליזם והאלימות הן הוצאת המוגלה שכולם מנסים לאטום בפלסטר. אני יושבת קרועה כי אני ממש רוצה להיות חלק, אך מאמינה שאלימות היא לא הדרך. אני בעיקר מתפללת ומחפשת להוסיף טוב לקהילה. מכינה דברים שיקרבו לבבות ויאחו את הקרע.

אני מקווה שההפגנות האלה יסתיימו בשלום וללא פגיעה באף אחד מהצדדים. שהכאב ירפא ושהקרע יתאחה. שנזכה להוציא ממקרים כאלה מעשים טובים ומאחדים ביננו ולא נטיח ונזלזל אחד בשני. עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל. אמן.

גלית דג׳ון, בת 23, היא תלמידה במדרשת "נשמת" תוכנית "מעיין". בשנה הבא תתחיל את שנתה האחרונה בלימודי חינוך מיוחד במכללה האקדמית הרצוג. היא גרה עם משפחתה ביבנה.

אדיסעלם קמפלה

אדיסעלם קמפלה
אדיסעלם קמפלה

לדעתי מטרת ההפגנות של בני העדה האתיופית בשבוע שעבר היא להעביר את החקירה ממשטרת ישראל לועדת חקירה ממלכתית. לבני העדה נמאס לסבול יחס משפיל מהמדינה. בני העדה יצאו להפגין בעבר מספר פעמים וזעקו את כאבם ללא אלימות וכלום לא השתנה. הממשלה הקימה וועדות, שלא פעלו לשינוי אלא רק להרגעת המצב הקיים.

ההפגנות בשבוע שעבר יצאו משליטה משום שהעדה ספגה פגיעות ואובדן של מספר נערים במהלך שנה אחת. הטענה שחוזרת על עצמה היא שהשוטרים נתונים בסכנה ואינם יכולים להשתמש באמצעים אחרים כדי לנטרל את האדם שעומד מולם. אך השאלה שנשאלת היא האם זאת שזאת הדרך היחידה?

למה המחאה היא של בני העדה האתיופית ולא המחאה של כולם?

הרי חייל לא יכול להרוג מחבל גם אם הוא נתון בסכנה וזורקים עליו אבנים, ראינו לא מעט מקרים כאלה. אז למה כאשר רוצחים אזרח זה בסדר? השאלה היא למה שוטרים יכולים לפגוע ולהרוג אזרח אתיופי וזה עובר בשתיקה מצד האזרחים והממשלה? למה המחאה היא של בני העדה האתיופית ולא המחאה של כולם?

כמה עוד אפשר להתעלם? תרומות דם של אתיופים נזרקות לפח. יוסף סלמסה – נרצח על ידי שוטר. סלמון טקה – נרצח על ידי שוטר. חייל אתיופי שנפגע על ידי שוטר. אנשים שמסרבים לקבל טיפול מאחיות אתיופיות במחלקות רפואיות. אברה מנגיסטו – בחור אתיופי לוקה בנפשו, שעבר את הגבול לעזה והממשלה עושה מעט מאוד כדי לחלצו. העדה חווה גזענות סמויה וגלויה במשך שנים. די. לא עוד.

אדיסעלם קמפלה היא מדריכה במדרשת מסע מבית נשמת, מפעילה סדנאות חוויתיות וסמינרים על זהות אישית. למניעת גזענות לילדים בתיכון ובית ספר יסודי ברחבי הארץ. סיימה שנתיים שרות בהתנדבות בבית ספר וגם עם נוער בסיכון ברמת ‏אליהו. בשנה הבאה היא מתחילה ללמוד ‏עבודה סוציאלית.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 1,154 מילים
הקודים הסודיים של הניאו-נאצים ברשת

חשיפה שנאה דוט קום

הדמויות אולי נראות כמו ליצנים וצפרדעים תמימים, אבל מדובר בקודים סודיים של ניאו-נאצים, גזענים והומופובים ● הליצן צבוע בצבעי גאווה וממוקם במשרפות מתקופת השואה, הצפרדע מכוונת רובה צלפים לעבר ליצן להט"בי ● כך פועלת תעשיית השנאה ברשת מתחת לרדאר, וכך היא נתנה השראה למבצעי פיגועים אמיתיים מסביב לעולם

עוד 1,155 מילים

די לגזענות אני מוחמד, והראש שלי מורם

מזה כשבוע התקשורת הישראלית מתדיינת בנושא מוזר. לכאורה, התחושה היא שאתה חי בימי הטינה, השנאה ובתקופת החושך.

נתקעתי במקומי בעודי יושב מול מסך הטלוויזיה ומקשיב לדעותיהם של אוהדי קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. נדהמתי, במיוחד, לשמע דבריה של אוהדת ששמה אביגיל שרעבי, שבסוף השבוע החולף עברה מערוץ לערוץ כדי לבטא את עמדתה.

היא ציינה שאין לה בעיה לצרף את השחקן שחום העור, עלי מוחמד, לקבוצת בית"ר ירושלים. לדבריה, הוא שחקן מצטיין ויכול לסייע בידי הקבוצה הירושלמית לכבוש את המקום הראשון בליגת העל בעונה הבאה.

עם זאת, קיימת בעיה אחת והיא – שמו, "מוחמד". שם זה אינו יכול להתקבל באצטדיון טדי, מגרש הכדורגל של בית"ר ירושלים. "נמצא לו כינוי חדש, וכינויו זה יעלה בקריאות שתושמענה ביציעים של טדי. לא יעלה על הדעת שהשם מוחמד יהיה נושא לשיחתנו ויהי שגור על לשוננו כשנעודד ונברך אותו", הוסיפה שערבי.

מה חושבת אביגיל שרעבי על סערת עלי מוחמד?

"אולי הוא יאהב את הכינוי שניתן לו יותר מהשם שלו?" זה מה שחושבת אוהדת בית"ר ירושלים, אביגיל שרעבי, על סערת השחקן עלי מוחמד

פורסם על ידי ‏החדשות‏ ב- יום שלישי, 11 ביוני 2019

גברתי הנכבדה, הנני להביא בפנייך כמה מכינויו של "מוחמד", שבאמצעותם יכול הקהל המתנשף ביציעים של אצטדיון טדי לעודד את השחקן: "האמין", "דובר האמת", "הנבחר" והרשימה ארוכה.

גברתי הנכבדה, האם את יודעת, כי השחקן הנאה, שחום העור, "עלי מוחמד" הוא בן לדת הנוצרית, אך גם השתייכות זו אינה עומדת לימינו מול משפחת הטינה הירושלמית, "לה פמיליה".

מיום שנכבשה מזרח ירושלים ועד היום מנסים המוסדות הישראליים לספח את תושבי ירושלים כדי שיהיו חלק מירושלים רבתי.

גברתי הנכדה, את יודעת שהשם הנפוץ ביותר בעולם בכלל, ובירושלים בפרט, הוא השם "מוחמד". האם משפחת הטינה "לה פמיליה" תחתור למצוא חלופה לכל ערביי ירושלים הנושאים את שמו של מוחמד?

גברתי הנכבדה, מעשה בנביא הערבי מוחמד, עליו השלום, ושכנו היהודי. השכן היהודי היה נוהג לעקוב אחר צאת הנביא מביתו ולהשליך בדרכו טינופת, כדי שיורע לנביא והטינופת תזהם את בגדו הטהור.

מעשה ההתנכלות נמשך כמה שבועות ופתאום נפסק. הנביא מוחמד, אשר שם לב, כי שכנו היהודי נעלם כבר שלושה ימים, שאל עליו, ונענה: הוא חולה ומוטל על מיטתו. או-אז החליט הנביא לקחת עמו מתנה והלך לבקרו בביתו.

מחאה נגד הגזענות של חלק מאוהדי בית"ר ירושלים (צילום: Yossi Zamir/Flash 90)
מחאה נגד הגזענות של חלק מאוהדי בית"ר ירושלים (צילום: Yossi Zamir/Flash 90)

גברתי הנכבדה, אבי, זכרונו לברכה, היה אנאלפביתי, והוא דאג לקרוא לחלק מבניו על שמות הנביאים: בנו הבכור – שמו מוסא, הוא משה נביא היהודים, עליו השלום; בנו האחר מכונה על שם נביא הנצרות, עיסא, עליו השלום; ובן נוסף קרוי על שם מוחמד, עליו השלום.

בשמותינו, אביו, קיבץ את התהילה על כל גווניה – פאר היהדות, רוח הנצרות ותפארת האסלאם.

גברתי הנכבדה, אני פרופסור מוחמד חוג'יראת, למדתי, חונכתי, עבדתי ולימדתי במוסדות יהודיים וישראליים, שלא התעניינו בחיפוש חלופה לשמי, כדי להימנע מאזכור שמי.

נכון שסבלתי וממשיך לסבול בגלל שמי, "מוחמד", שהיה בשבילי כמו הפרפרים של מולייר, אך יחס זה לא הוסיף לי אלא גאווה וזקיפות קומה.

אומר לך גברתי, ואומר לכל אוהדי בית"ר ירושלים ולכל חולה נפש שיש לו בעיה עם השם "מוחמד", אני מתגאה, מתפאר ומתהלל בעובדה ששמי "מוחמד".

הנני יהודי באורח החיים שלי, נוצרי ברוחי, דרוזי בעוז רוחי ומוסלמי ביצרי, והעיקר בן-אדם וקוראים לי "מוחמד".

פרופ' לחינוך מדעי. סיים את הדוקטורט בנושא כימיה פיזיקלית באוניברסיטה העברית ירושלים. מרצה וחוקר בתחום הוראת המדעים. סופר. מאז 2007 עד היום משמש כסגן ראש המכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל – חיפה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 433 מילים

ארוחת שבת מלחמת התרבות הוכרעה במטבח. המזרחים ניצחו

"בישראל מתחוללת לכאורה מלחמת תרבות, אבל המערכה הוכרעה כבר מזמן - בצלחת" ● פרופ' ניר אריאלי מסביר כיצד האשכנזים המציאו את "המטבח המזרחי", ואיך המזרחים הצליחו להפוך בזכותו לקבוצה החזקה בארץ ● מהיום לא תוכלו לאכול סביח בלי לחשוב על פוליטיקה

עוד 1,947 מילים
סגירה