"זה הזמן לשינוי"

מנסור עבאס, יו"ר רע"ם, מסיים את אחד הנאומים המדהימים שנשמעו בישראל בעשורים האחרונים, 1 באפריל 2021

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מנסור עבאס אינו נואם סוחף במיוחד וגם לא מבורך בכריזמה יוצאת דופן. אבל הנאום חסר התקדים שלו אמש (חמישי בערב), שהועבר בשידור חי – חסר תקדים לכשעצמו – בכל מהדורות החדשות, היה אחד המפגנים הפוליטיים הנועזים והמפתיעים שנראו פה מזה שנים.

כשהמערכת הפוליטית היהודית עסוקה בכל מיני חישובים מסובכים של נאמנויות ואינטרסים, התייצב עבאס מול פני האומה ואמר בצורה הפשוטה ביותר, בעברית וגם קצת בערבית: חברים, גם אנחנו כאן. תמיד היינו. אנחנו לא הולכים לשום מקום. והגיע הזמן שנתחיל לשתף פעולה לטובת כולנו.

אז כן, מנקודת מבט ליברלית וחילונית, קשה לבלוע את השמרנות הדתית והלאומית של עבאס, בדיוק כפי שקשה לבלוע את השמרנות הדתית והלאומית של מקביליו היהודים. אבל גם אי אפשר להתעלם מכך שכשעבאס סיכם את נאומו הקצר במילים "זה הזמן לשינוי", הוא בפעם הראשונה מזה זמן רב הציע לחברה הישראלית שינוי אמיתי. כזה שכמוהו עוד לא ראינו.

עכשיו העיניים נשואות אל מקביליו היהודים, מנהיגי "גוש השינוי". אבל רגע – איזה שינוי מקווים לחולל בישראל מנהיגי "גוש השינוי"?

אנחנו יודעים שהם מאוחדים בשאיפה הנעלה לשנות את ההרכב הדמוגרפי של דיירי רחוב בלפור בירושלים. אך כבר כאן נדרשת הסתייגות ראשונה: אפילו בעניין הזה, הפשוט יחסית, מנהיגי "גוש השינוי" מסכימים איזו משפחה צריכה לעזוב את הרחוב השקט הסמוך לכיכר פאריז, אבל מתקשים להסכים איזו משפחה צריכה לארוז את מטלטליה ולעבור לשם.

חייבים להודות שזה עניין מעט מאכזב מאנשים שכבר כמעט שבועיים מסתופפים תחת תואר בומבסטי ומחייב כמו "מנהיגי גוש השינוי".

אפילו בעניין הזה, הפשוט יחסית, מנהיגי "גוש השינוי" מסכימים איזו משפחה צריכה לעזוב את הרחוב השקט הסמוך לכיכר פאריז, אבל מתקשים להסכים איזו משפחה צריכה לארוז את מטלטליה ולעבור לשם

האם חבורת הגברים הזו, שמשחקת לעינינו כיסאות מוזיקליים כבר מי-יודע-כמה-זמן, ונהנית ממטרייה תקשורתית מפנקת, מסוגלת להסכים על שינוי נוסף כלשהו שחיוני לחברה הישראלית? נגיד ביחס לערביי ישראל, לחרדים, לפלסטינים, ללהט"בים, לכלכלה, לדיור, לתקשורת, לתחבורה, לחינוך, לבריאות, למערכת המשפט, לאיכות הסביבה, לקשר עם יהודי העולם?

האם הנושאים הפעוטים האלה, שאמנם אינם דוחקים ובוערים כמו השאלות איך, מתי ועל ידי מי יוחלף בנימין נתניהו, בכלל מעסיקים מישהו ב"גוש השינוי"? כי בכל זאת, כל אחד מהנושאים בנפרד משווע לאיזה גוש שינוי קטנטן שיתגבש סביבו, ויטפל ברצינות ובמקצועיות בכל מה שטעון תיקון ושינוי.

כל מה שהוזנח לאורך התקופה המטורללת הזו, שבה התמכרנו לריטואל של הליכה עונתית לקלפיות ולקולו המשועשע של עמית סגל, שלפני הבחירות מנתח את הסקר האחרון ומסביר למה הסקרים אינם אמינים ואחרי הבחירות מנתח את התוצאות ומסביר למה סיבוב בחירות נוסף הוא גזרת גורל בלתי נמנעת.

יש מעט מאוד דברים שאפשר ללמוד מאביב גפן, אבל שיעור אחד חשוב מאוד הוא בכל זאת העניק לנו. מי שצורח בגרון ניחר "רוצים שינוי?!" בדרך כלל לא רוצה שום שינוי אמיתי. הוא רק רוצה לדחוק הצידה את מי שהיו לפניו ולהשתלט על כמה שיותר פרסום, תהילה, כסף, כוח והשפעה. הוא לא רוצה שינוי – אלא עוד מאותו דבר. הוא רק רוצה לעשות את העוד-מאותו-דבר הזה בעצמו, זה הכול.

אביב גפן בימים שהוא רצה שינוי, 1989 (צילום: משה שי/פלאש90)

אם אתה באמת מעוניין לחולל שינוי אמיתי, יסודי, משמעותי, בחיים של בני אדם, אתה צריך – לדוגמה – לשבת ולכתוב את "הקפיטל". אבל זו כבר משימה הרבה יותר מסובכת ממיתוג ושיווק, ולמי יש כוח וסבלנות לשבת ולחשוב ברצינות על העולם ועל הבעיות שלו ועל חייהם של בני האדם, ולנסות למצוא לבעיות פתרונות שיהיו מורכבים קצת יותר מסאונדבייט טלוויזיוני או מם טיקטוקי? הרבה יותר פשוט ומתגמל לצרוח "רוצים שינוי?!" או להקים את "גוש השינוי".

אם אתה באמת מעוניין לחולל שינוי אמיתי, יסודי, משמעותי, בחיים של בני אדם, אתה צריך – לדוגמה – לשבת ולכתוב את "הקפיטל". אבל זו כבר משימה הרבה יותר מסובכת ממיתוג ושיווק

מאיפה בכלל נכנס לחיינו הביטוי "גוש השינוי" ואיך הוא נקלט כל כך מהר, עד שאפילו אבישי בן-חיים החכם באדם נתפס לא מוכן? "אתמול מצאתי את עצמי אומר בשידור 'גוש השינוי'. אחר כך שאלתי 'סליחה, מתי ההגמוניה הורידה לי הוראה לדבר ככה?' אני מת לדעת מי יילד את זה ואיך זה התגלגל והתקבל פתאום", הוא צייץ השבוע בטוויטר.

ההגמוניה האכזרית כנראה מונעת מהוגה הדעות רך הדיבור גישה למנוע החיפוש ההגמוני גוגל. ניצלתי את זכויות היתר שלי כפריבילג מישראל הראשונה וזה מה שמצאתי:

הראשון שהשתמש בביטוי היה – ככל הנראה – מזכ"ל מפלגת העבודה, ערן חרמוני, שב-8 באפריל 2019, ערב סיבוב הבחירות הפרהיסטורי הידוע היום כמועד א', פרסם פוסט בפייסבוק ובו המליץ לכולם להצביע לנבחרת המעולה של מפלגת העבודה בהנהגתו הבוטחת של אבי גבאי כשלצידו – איזה כיף לשקוע בנוסטלגיה לימים היפים שהיו לפני שנתיים – מועמדים מבטיחים כמו טל רוסו במקום השני, איציק שמולי במקום השלישי, סתיו שפיר במקום הרביעי, שלי יחימוביץ' במקום החמישי ועמיר פרץ במקום השישי.

יו"ר העבודה אבי גבאי והמזכ"ל ערן חרמוני (צילום: גילי יערי/פלאש90)

"קול של אמת למפלגת העבודה הוא קול לנבחרת הכי טובה. נבחרת של לוחמות ולוחמים", התפייט חרמוני, "נבחרת שאתה יודע שתתגאה בה בקדנציה הקרובה. שתהיה שם כולה למענך ולמען הערכים שלך. קול של אמת למפלגת העבודה הוא הקול הכי ודאי לשינוי והחלפת נתניהו. מי שמחזק את מפלגת העבודה – מחזק את גוש השינוי".

בום! "גוש השינוי" בא לעולם, ועוד נכונו לו עלילות גדולות.

שישה מנדטים בלבד קיבלה אז מפלגת העבודה, לאכזבתה של מרב מיכאלי שהגיעה רק למקום השביעי ברשימה. אבל חכו – זה עוד לא נגמר. כלומר לאבי גבאי זה כן נגמר, וגם לנבחרת הלוחמים והלוחמות שלו נותרו עוד מעט מאוד ימים לשנות ולהנחיל לנו את ערכיהם, אבל למרב מיכאלי ול"גוש השינוי" עוד צפויים ימים יפים.

בינתיים ישראל יצאה לעוד סיבוב בחירות בספטמבר 2019 ומיד אחריהן – מכוח האינרציה – נקבע עוד סיבוב בחירות במרץ 2020, כשהפעם עמיר פרץ מוביל את מפלגת העבודה ולצידו הרכש הלוהט אורלי לוי-אבקסיס, שלא עברה את אחוז החסימה בסיבוב הראשון במסגרת "גשר" ומצאה מקלט זמני בגוש השינוי של פרץ.

עמיר פרץ ואורלי לוי-אבקסיס מכריזים על איחוד ב-18 ביולי 2019 (צילום: רועי אלימה/פלאש90)

לקראת הבחירות האלה – שים לב, אבישי בן-חיים, זה יעניין אותך – ראש הממשלה נתניהו גיבש סביבו את "גוש הימין". פורסמו אז הדלפות לפיהן נתניהו בדק בסקרים את האפשרות להתמודד בבחירות בראש "גוש הימין", מה שהכניס את מי שהתמודדו מולו לבעיה מיתוגית ושיווקית. כי נתניהו עצמו הקדיש את חייו הפוליטיים לרמיסה, טינוף, וביזוי ארסיים ושיטתיים של "השמאל" על שלל הטיותיו.

ולכן היה ברור שאם נתניהו יתייצב בראש "גוש הימין" יהיה קשה להתחרות בו עם "גוש השמאל" ששכח מה זה להיות יהודי ומוכן למכור את קודשי ישראל לאויבינו הערבים – כן, העסק עד כדי כך אינפנטילי, אבל נניח לזה – וכך עמיר פרץ נזכר במושג הנעים לאוזן ההוא, שהמציא המזכ"ל שלו, וצייץ בינואר 2020:

"כחול לבן צריכים להתעשת ולהבין שהזמן אוזל – חייבים להבטיח את ניצחון גוש השינוי והתקווה מול בלוק הימין הקיצוני בראשות הנאשם נתניהו".

אנשי מפלגת העבודה התלהבו מהקונספט, שפטר אותם מהצורך להתעמת עם העובדה שהם, ובכן, מפלגת שמאל. ערן חרמוני, אותו אחד שכזכור הגה את המושג שנה קודם, חזר באותה התלהבות לדרבן את הבוחרים להצביע לרשימה החדשה שגיבש עמיר פרץ, על חורבות הרשימה הקודמת.

"היום מצביעים למען ניצחון גוש השינוי והתקווה", הוא צייץ ב-2 במרץ 2020, "היום לא לוקחים סיכונים מיותרים. הצבעה לעבודה-גשר-מרצ היא ההצבעה הבטוחה ביותר לניצחון גוש השינוי. הצבעה אידיאולוגית והצבעה אסטרטגית, כי הבחירות יוכרעו רק לפי גודל הגוש".

אחרי הבחירות רוב חברי גוש השינוי והתקווה ההוא של עמיר פרץ ויתרו על השינוי ועל התקווה וזחלו אל ממשלתו של נתניהו, כדי להתבזות שם (ובמקרה של פרץ ושמולי גם לסיים את הקריירה הפוליטית, לפחות לעת עתה).

עמיר פרץ, איציק שמולי ואורלי לוי-אבקסיס מגישים את רשימת העבודה-גשר לועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-22 (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)

פוליטיקאים עלו וירדו, אורלי לוי-אבקסיס דילגה מצד לצד, גדעון סער נמלט לצד השני, נפתלי בנט ניצח את הקורונה, ליברמן המשיך לזלול חרדים, יאיר לפיד גילה קור רוח מעורר התפעלות והמושג הזה – "גוש השינוי" – התנחל בלבבות, ובעיקר בתקשורת.

הפעם גם בזכותם של 130 מפקדים – רמטכ"לים, אלופים, ראשי מוסד ושב"כ ובכירי מערכת הביטחון לדורותיה – שחודש לפני הבחירות האחרונות קראו במכתב פומבי לבני גנץ לגלות אחריות ולפרוש.

מכתב המפקדים לבני גנץ

"בני עד כאן!", זעקה הכותרת, "אל תיתן יד לבזבוז קולות למחנה השינוי. לסיכוי לשינוי. ישראל פצועה. ישראל צוללת. ישראל תצדיע לך. שים באמת את ישראל לפני הכול".

גנץ, כידוע, לא שעה לשוועתם של כל מומחי הביטחון והמודיעין האלה. ולמרבה הפלא, גם התחזית הקודרת הזו שלהם לא התממשה. וכך גנץ ושמונה המנדטים שלו הם שוב מרכיב משמעותי ב"גוש השינוי" החדש, שהוא אמנם לא ממש גוש וגם לא ברור איזה שינוי הוא מבקש לחולל, אבל איך שלא מסובבים את זה – גם הוא כנראה מוכתב מלמעלה על ידי ההגמוניה המסתורית שאינה מודעת להגמוניותה.

לפחות עד לסיבוב השינוי הבא שגם אחריו נרגיש מעט מאוד שינוי בחיים האמיתיים, אלה שמתנהלים מחוץ לגלקסיה הפוליטית והתקשורתית שמסתובבת סביב כוכב הלכת בלפור.