צילום של ליליאן בסמן מהארפרס בזאר, אפריל 1951 (צילום: ollection of Eric and Lizzie Himmel/ Estate of Lillian Bassman/ The Jewish Museum)
ollection of Eric and Lizzie Himmel/ Estate of Lillian Bassman/ The Jewish Museum
צילום של ליליאן בסמן מהארפרס בזאר, אפריל 1951

המהגרים היהודים ששינו לעד את תעשיית המגזינים

הם היגרו מאירופה לארה"ב לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה ● אמנים, צלמים ומעצבים שייבאו איתם אסתטיקה ייחודית, ושינו דרמטית את התפיסה של מגזינים משפיעים כמו ווג והוואניטי פייר ● תערוכה חדשה במוזיאון היהודי בניו יורק מציגה את פועלם

מעילה צמוד למותניה ובידיים עטויות כפפות שאוחזות במצלמה, מזנקת האישה מעל שלולית באצילות של פרימה בלרינה ובנחישות של מרי פופינס. הצילום האיקוני הזה של ריצ'רד אבדון פורסם בספטמבר 1957 בהרפרס בזאר, כרמן (מחווה למונקאצ'י) הוא אחד מ-150 יצירות שמופיעות בתערוכה החדשה של המוזיאון היהודי בניו יורק, Modern Look: Photography and the American Magazine (מבט מודרני: צילום והמגזין האמריקאי).

כרמן (מחווה למונקאצ'י) (צילום: Richard Avedon, Fraenkel Gallery, San Francisco)
כרמן (מחווה למונקאצ'י) (צילום: Richard Avedon, Fraenkel Gallery, San Francisco)

התערוכה מגלה כיצד אמנים, צלמים ומעצבים, גולים ומהגרים שהגיעו לארצות הברית בין השנים 1930 ו-1950 ייבאו איתם אסתטיקה ייחודית שעסקה בהתבוננות קדימה וחיברה בין צילום, עיצוב גרפי ועקרונות מודרניסטיים. על ידי כך, היוצרים האלה שינו את המראה של מגזינים אמריקאים כמו ווג, ואניטי פייר והרפרס בזאר.

"רציתי להראות איך הדברים השתנו בשנות ה-40 וה-50", אומר מייסון קליין, האוצר הבכיר של המוזיאון. "אנחנו מתבוננים בתקופה שבה היצירתיות התפוצצה כמו צונאמי. הם השילו מעליהם את השרידים המשמימים של התקופה הוויקטוריאנית".

מהות התפקיד: להדהים אותי!

התערוכה מחולקת לחמישה חלקים: אמנות כעיצוב, עיצוב כאמנות, אופנה כתשוקה, התחרות על העמוד, לדמיין מחדש את התעשייה ואפקט גרפי. כל חלק כזה שופך אור על אמנים פורצי דרך במקביל לצילומים וליצירות בנות חלוף שהם יצרו. בין האמנים הבולטים נמצאים המהגרים היהודים אלכסיי ברודוביץ' ואלכסנדר ליברמן, שניהם צלמים וארט דירקטורים.

ברודוביץ', יליד רוסיה, צבע רקעים לבלט רוס בפריז לפני שהגיע לארצות הברית, שם התמנה לארט דירקטור של הרפרס בזאר בין השנים 1934-1958. אהבתו לתנועה באה לידי ביטוי בצילומים כמו  Choreartium (שלושה גברים קופצים) מ-1930 ויצירתו מ-1945 הסימפוניה השביעית (גברים קופצים עם אלמנט אדריכלי).

"שלושה גברים קופצים" של אלכסיי ברודוביץ' (צילום: Collection of Eric and Lizzie Himmel, New York/ The Jewish Museum)
"שלושה גברים קופצים" של אלכסיי ברודוביץ' (צילום: Collection of Eric and Lizzie Himmel, New York/ The Jewish Museum)

כמייסד מעבדת העיצוב בפילדלפיה, ברודוביץ' קידם דור של צלמים ומעצבים גרפיים. במהלך המפגשים השבועיים האלה, הוא איתגר את הסטודנטים ודרש מהם "להדהים אותי!". הם עשו כמצוותו – בין אם זה היה לצאת מהסטודיו עם הרקעים המאוירים שבו או להציג נשים אתלטיות, ולא רק שקולות ומיושבות.

"כמי שהיה מורה למעלה משני עשורים, ברודוביץ' הכריח את הסטודנטים שלו להתעמת עם כל כללי המשחק, ואז לשבור אותם", אומר קליין.

זה בא לידי ביטוי ב"אופנה כתשוקה", שמדגיש את החיבור בין האמנות לאופנה של שנות ה-40 ומראה כיצד השפיע ברודוביץ' על צלמים יהודים כמו אבדון שהוזכר למעלה, אירווינג פן ואדוארד סטייכן.

סטייכן האמין שמסחריות ואמנות לא סותרות זו את זו. הצלם והאמן יליד לוקסמבורג התפרסם בזכות פורטרטים של סלבריטאים שצילם. הצילום שלו מ-1928 שמתעד את גלוריה סוונסון לוואניטי פייר מדגים מדוע פרנק קראונשילד, העורך של המגזין, כינה אותו "צלם הפורטרטים הגדול ביותר של ימינו", אומר קליין.

גלוריה סוונסון בוואניטי פייר (צילום: ואניטי פייר)
גלוריה סוונסון בוואניטי פייר (צילום: ואניטי פייר)

ליברמן, יליד אוקראינה, הגיע לניו יורק ב-1941. הוא היה המנהל המערכתי של קונדה נסט בין השנים 1962 ו-1994. במהלך התקופה שלו בווג, מגזין של קונדה נסט, הוא יצר לעצמו מוניטין בזכות פרסום של צילומי מופת בעמודים מעוצבים לעילא.

"קל מאוד לחטוא בהערכת חסר של ההשפעה של האמנות הגרפית על הצילום, והשערים של ליברמן היו דוגמה מבריקה להשכלה שלו בעיצוב גרפי", אומר קליין.

בתערוכה מוצגים חלק מהשערים שעיצב, ביניהם השער של ינואר 1950. שפתיים באדום-דובדבן, נקודת חן חומה, צללית ירוקה בהירה על העפעפיים וגבה מעוצבת לעילא מרמזים על פניה של אישה במקום לחשוף אותם במלואם.

נצחון הנשים

מספר ארט דירקטוריות וצלמות פורצות דרך מופיעות גם הן בתערוכה, ביניהן סיפ פיינלס, שהיתה חלק מהשקת Charm, המגזין לנשים שעובדות, הצלמת ליליאן בסמן והצלמת פרנסס מקלוכלין-גיל.

"דיק ואדל", צילום של סול לייטר מ-1947 (צילום: Saul Leiter Foundation/ courtesy Howard Greenberg Gallery/ The Jewish Museum)
"דיק ואדל", צילום של סול לייטר מ-1947 (צילום: Saul Leiter Foundation/ courtesy Howard Greenberg Gallery/ The Jewish Museum)

"זה היה ניצחון לנשים, להצליח מעבר לחובות המערכת. חלקן אפילו הצליחו להתאמן בצילום, אבל הנשים שהצליחו, ניסו לקדם אג'נדה כלשהי ולהראות את הצומת הזה באמריקה של אחרי המלחמה, שבו נשים קובעות עבור עצמן מה הן רוצות להיות", אומר קליין.

דוגמה אחת לכך היא צילום של מקלוכלין-גיל, נאן מרטין, סצינת רחוב, השדרה הראשונה, 1949. בצילום מתועדת אישה, גבה למצלמה והיא קוראת עיתון. היא לובשת ז'קט בדוגמת פפיטה, ניגוד גרפי לקווים האנכיים של בניין האומות המאוחדות.

החלק האחרון בתערוכה, התחרות על העמוד, מראה איך השתפרה איכות צילום העיתונות ויצרה סטנדרט חדש של חשיבות הצילום. מי שמייצג את החלק הזה בתערוכה יותר מכולם הוא גורדון פארקס, אומר קליין. פארקס היה השחור הראשון שנשכר לעבוד בווג, וניהל רומן ארוך עם יורשת הון הרכבות גלוריה ואנדרבילט.

פורטרט של גורדון פארקס ממגזין לייף, 13 במאי 1957 (צילום: The Jewish Museum, New York, Purchase: Horace W. Goldsmith Foundation Fund, 2018-75 Artwork © The Gordon Parks Foundation)
פורטרט של גורדון פארקס ממגזין לייף, 13 במאי 1957 (צילום: The Jewish Museum, New York, Purchase: Horace W. Goldsmith Foundation Fund, 2018-75 Artwork © The Gordon Parks Foundation)

פארקס כינה את המצלמה שלו "הנשק המועדף עלי", ולא הסתפק באופנה. הוא מתח גם את הגבולות הפוליטיים והאסתטיים של הצילום ביצירות כמו כלבו במובייל ב-1956 וצ'רלס ווייט מ-1941.

"הוא היה איש רנסנס, אדם מעודן. הוא היה הראשון להראות איך שחורים חיים בצורה חיובית, משפחתית, ולא רק את הייאוש והחרדה של תקופת ג'ים קרואו", אומר קליין, שמקווה שהמבקרים בתערוכה, שתישאר פתוחה עד ה-11 ביולי, ייצאו ממנה עם הערכה מחודשת לכישרון ולחדשנות של הצלמים, העורכים והארט דירקטורים שמוצגים בה.

"בעידן האינסטגרם, כשכל אחד הוא צלם ומתקתק כל היום, אני מקווה שאנשים יעריכו את התקופה שבה תמונות רק התחילו לצבור את העוצמה שלהן, תקופה שבה אנשים ממש חיכו לגיליון הבא של לייף או לוק שיופיע על מפתן דלתם".

"שמי פצצת אטום", צילום של ויליאם קליין מ-1955 (צילום: Howard Greenberg Gallery/ William Klein/ The Jewish Museum)
"שמי פצצת אטום", צילום של ויליאם קליין מ-1955 (צילום: Howard Greenberg Gallery/ William Klein/ The Jewish Museum)
עוד 711 מילים
סגירה