לצד ההליך המשפטי המתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ונאשמים נוספים, מתנהל כל העת דיון ציבורי ותקשורתי ער סביב המשפט.

החשיבות המרכזית בעבודת העיתונות בסיקור משפטו הפלילי של ראש הממשלה אינה מסתכמת בדיווח על מידע שניתן לתקשורת על-ידי הרשויות, אלא בחשיפת מידע שאיננו זמין באופן וולונטרי.

חשיפה כזו היא לב-ליבה של העבודה העיתונאית, והיא ניזונה בראש ובראשונה מהדלפות מידע על-ידי גורמים – ברשויות השלטון ובמוקדים נוספים – האוחזים בידיהם את המידע. הדלפות הן מוסד חשוב במשטר דמוקרטי, וזו הסיבה לקיומו של החיסיון העיתונאי, כפי שכתב בעבר השופט מאיר שמגר:

"התהליך הדמוקרטי מותנה באפשרות לקיים ליבון גלוי של הבעיות, העומדות על סדר יומה של המדינה, ולהחליף עליהן דעות בצורה חופשית. בבירור ובליבון האמורים ממלאים כלי התקשורת תפקיד בעל חשיבות ראשונה במעלה. הם המאפשרים פרסום משמעותי ברבים של מידע, על כל תחומי החיים, דבר ההופך אותו לנחלת הכול, והם כלי מרכזי להסברת תורות והשקפות ולוויכוח הציבורי הפתוח עליהן. האינטרס של העיתונאים להגן על מקורות המידע שלהם מפני חשיפתם נובע מרצונם להגן על חופש העיתונות, שהרי זה האחרון כולל בחובו את הזכות לאסוף מידע".

בית המשפט העליון החליט היום (א') לקבל את ערעורה של חברת "רשת מדיה" ולאפשר לעיתונאי רביב דרוקר לשדר, במסגרת תוכניתו "המקור", קלטת וידאו המתעדת את עדותו במשטרה של שעיה סגל, שנמסרה במסגרת חקירת תיק 1000, בעניינו של נתניהו.

אין לדעת מי הדליף לדרוקר את הקלטת – האם מדובר בגורם מהפרקליטות או המשטרה, או שמא מי מבין עורכי הדין הרבים שקיבלו לידיהם העתק מכלל חומרי החקירה. כך או כך – עצם העובדה שמדובר בחומר שהודלף, אינה מאיינת את האינטרס הציבורי שבחשיפתו ובוודאי שאינה פוסלת אותו מלהתפרסם ברבים.

רביב דרוקר (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

החלטת בית המשפט העליון אמנם מאפשרת לדרוקר לשדר את הקלטת – ובכך היא מתקנת החלטה שערורייתית ממש של שופט המחוזי רפאל יעקובי – אך למרבה הצער שופטי העליון נעם סולברג, יעל וילנר ואלכס שטיין החמיצו הזדמנות פז לתקן את השיח הציבורי, וגם המשפטי, האופף את תופעת ההדלפות.

ההזדמנות נוצרה עקב טענת סנגורו של נתניהו, עו"ד עמית חדד, כי "אין להשלים עם מצב שבו הדלפה המתקבלת באופן פסול, תוכשר ותולבן בעזרת בקשה [לשידור הקלטת] המוגשת לבית המשפט".

השופט יעקובי במחוזי היה נכון לקבל טיעון זה: "החומר שבו מדובר", הוא כתב בהחלטתו, "הודלף באופן כלשהו למבקשי ההיתר, עם כל החומרה שבדבר. עתה, לא רק שבכוונתם להביא את תוכנו של החומר המודלף בראש כל חוצות, אלא שהם מבקשים לרתום את בית המשפט כדי שיתיר להם שאותו חומר שהודלף יפורסם בהגברה מרבית".

שופטי העליון אמנם הפכו את התוצאה על פיה, אך לא טרחו לשנות את הגישה השלילית ביותר כלפי תופעת ההדלפות, הנושבת מפסיקתו של המחוזי. "אכן כן", כתב השופט סולברג, "תופעת ההדלפות מחדרי החקירות ומן הדיונים הסגורים בפרקליטות – בזויה, יש להילחם בה ולמגרה".

הסיבה שבעטיה ההדלפה ה"בזויה" אינה מונעת את שידור הקלטת היא פרקטית, לא ערכית – אין לדעת, קבע סולברג, מהיכן יצאה ההדלפה: "אין אנו יכולים להצביע על המקור שממנו דלף התיעוד אל 'המקור'".

הסיבה שהעניין הגיע בכלל לדיון משפטי, נובעת מהסדר שנחקק בשנת 2002 והנוגע לשידור קלטות שהן חלק מחומר חקירה. החוק מחייב את מי שמשדר "תיעוד קולי או חזותי" של חקירה לקבל את אישור בית המשפט, אחרת הוא עובר עבירה פלילית שדינה שנת מאסר.

המשמעות היא שלהבדיל מתמלילי חקירה מודלפים שניתן לפרסם ללא אישור בית המשפט, בנוגע לקלטות חייבים העיתונאים או גופי השידור לקבל אישור מוקדם מצד השופטים.

במקרה של קלטת שעיה סגל, פנו דרוקר ורשת 13 למותב השופטים שדן בתיק נתניהו בבקשה לשדר את הקלטת שהגיעה לידיהם.

בתחילת ניתנה החלטה שגויה, שבה קבעו שופטי ההרכב כי החוק כלל אינו מסמיך אותם לדון בבקשה, מאחר שמדובר רק על חקירות של חשודים, ואילו סגל מסר עדות כעד. היו אלה דווקא סנגוריו של נתניהו שביקשו לתקן את השגגה, ולקבוע כי השופטים מוסמכים לדון גם בבקשות לשידור קלטות חקירה של עדים – וכי יש לדחות את בקשתו של דרוקר לגופה, כפי שאכן החליט השופט יעקובי.

צירוף הנסיבות במקרה הנוכחי מוביל כל כולו למסקנה כי יש עניין ציבורי בפרסום: מדובר בחקירתו של ראש ממשלה, שפרטיה ודאי אינם בגדר רכילות; פרסום הקלטת נועד במידה רבה להזים את טענת הסנגורים שלפיה החוקרים איימו על עדים ודרשו מהם להפליל את נתניהו; סגל עצמו הלך לעולמו חודשים אחדים לאחר מסירת העדות ולכן הוא לא יופיע כעד במשפט, והפרקליטות אף הצהירה כי קלטת העדות שלו לא תוגש כראיה, כך שאין מדובר בחשיפה טרם זמנה של חומר שישמש בהמשך את בית המשפט.

גם אלמנתו של סגל אישרה את הפרסום, כך שגם ההיבט של פגיעה בפרטיות התאיין במידה רבה; וגם החשש הכללי מאפקט מצנן על עדים בחקירות עתידיות, שמא ישודר התיעוד שלהם בעת חקירתם בניגוד לרצונם, כמעט שאינו קיים, נוכח קביעת בית המשפט העליון כי שיקול מרכזי לשידור הקלטת הוא מתן הסכמה מצד הנחקר עצמו (או שאיריו).

כל השיקולים הללו לא עניינו במיוחד את השופט יעקובי במחוזי. ההרכב שדן בערעור בעליון הוא הרכב שמרני למהדרין, אבל נדמה שהפעם השמרנות עבדה לטובת האינטרס הציבורי בשידור הקלטת – בהתאם לפסיקה שהתגבשה בעניין חוק חקירת חשודים.

בית המשפט שם את מרכז הכובד בסוגיית כבודו ופרטיותו של הנחקר, ובכך מסר בידיהם של נחקרים עתידיים כוח השקול לזכות וטו למנוע שידור של קלטות חקירותיהם.

בית המשפט שם את מרכז הכובד בסוגיית כבודו ופרטיותו של הנחקר, ובכך מסר בידיהם של נחקרים עתידיים כוח השקול לזכות וטו למנוע שידור של קלטות חקירותיהם

בסוגיית האינטרס הציבורי בשידור הקלטת, להבדיל מפרסום תמליל החקירה, היה נכון סולברג לקבל כי "פרסום התיעוד החזותי והקולי יחשוף את התמונה במלואה, את טון הדיבור של החוקרים, את שפת גופם, את דמויותיהם. יצפה הציבור בתיעוד מן החקירה ויתרשם, כחוכמתו, מן הדרך שבה חקרה המשטרה את אחד העדים בפרשה".

בכך סייע העליון לבסס את החשיבות שבשידור קלטות מעין אלה. למרבה הצער, ההחלטה לא לוותה בשינוי מתבקש של השיח בעניין חשיבותן של הדלפות.