לפני 18 יום כתבתי בפייסבוק את המילים הבאות:

"אני רואה את התמונות מירושלים ומיפו ואני מפחד. אני מת מפחד כי לפני שבע שנים ירושלים בערה אחרי חטיפת ורציחת שלושת הנערים, חטיפת ורציחת מוחמד אבו חדיר. כתוצאה מכך מהר מאוד חוממה הגזרה בעזה, וכולנו נקלענו לסיוט ששמו צוק איתן.

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ואני מת מפחד שהממשלה הזו של נתניהו וגנץ, אותם שניים שניהלו את צוק איתן, ייקחו אותנו לשם. במיוחד נתניהו, כי עזה זו גזרה מוכרת. בעזה יש כללי משחק. זה לא הכאוס של ירושלים שיכול ברגע להדרדר לכל הגדה או לתחומי ישראל. בעזה יש "טובים" ו"רעים" ברורים. בעזה כבר לא צריך לדבר על המחירים של הכיבוש, הרי כבר יצאנו משם. בעזה הביטחון של כולם הפקר זה חלק מהכללים. בעזה לא צריך לחשוב על הרסיס בישבן, לא צריך לקשקש על ריבונות, ולא צריך לרצות את סמוטריץ. בעזה גם אין את להב"ה, רק כמה חננות מהעוטף. מלחמות בעזה הן טריטוריה מוכרת לביבי ולצבא, בסוף הקטארים יתנו עוד קצת כסף והן יסתיימו (או שלא).

אז כן, אני מת מפחד שהגזרה כאן תתחיל להתחמם. ותמיד יש מספיק מי שיחמם אותה.

זה הזמן לנקות את הממ"ד".

ואני מת מפחד שהממשלה הזו של נתניהו וגנץ, אותם שניים שניהלו את צוק איתן, ייקחו אותנו לשם. במיוחד נתניהו, כי עזה זו גזרה מוכרת עם כללי משחק. זה לא הכאוס של ירושלים שיכול ברגע להדרדר לכל הגדה או לישראל

אני רואה עכשיו את כל המלל והקשקשת באולפנים, ובא לי להתפוצץ. איפה לכל הרוחות הייתם? לא צריך להיות פרשן גדול לענייני ביטחון, וגם לא פרשן דגול לענייני המזרח התיכון. צריך קצת שכל בריא. קצת הסקת מסקנות מכל מה שקורה כאן ב-12 השנים שנתניהו בשלטון כדי להבין מה יקרה.

גם ב-2014 זה התחיל ברמדאן. גם אז זה התחיל בירושלים ומהר מאוד עבר לעזה. גם אז זה התרחש על רקע מאבקי כוח קשים בין הפתח לחמאס. נתניהו בכל שנות שלטונו בחר בחירה אסטרטגית בחמאס. זה היה עדיף מבחינתו על הצורך לנהל משא ומתן עם הרשות הפלסטינית. אנחנו היינו המחיר.

צחי הנגבי כבר הסביר מזמן שירי עלינו הוא חלק מכללי המשחק הזה, דוברי ימין אחרים הסבירו שזה מחיר שראוי לשלם על מנת שלא נצטרך לעמוד מול לחץ בין לאומי למשא ומתן בגדה המערבית. הכללים היו ברורים, ירי לאשקלון ולנגב, ושריפות על ידי בלונים ועפיפונים. כך נוהל כל משא ומתן בין החמאס לישראל. הם רוצים משהו (אישורי יציאה, חשמל, מים או אזור דיג גדול יותר), סבב לוחמה, הפסקת אש וקבלת חלק מהדרישות שלהם, שמתמוססות עם הזמן וחוזר חלילה. אבל די, זה באמת לא יכול להמשך יותר. נגמר לנו הכח.

אני לא יכול לראות יותר חדשות. את ערמת הפרשנים שמדבררים את הצבא, ואת השדרנים ששואלים את כל השאלות הלא נכונות. מה אכפת לי אם כן או לא יהיו חיסולים ממוקדים, ומה כל כך חשוב אם יורידו רבי קומות או לא. זה טקטיקה, לא אסטרטגיה. ותפסיקו עם הברברת הבלתי נגמרת על הרתעה ומכה חזקה. אין את מי להרתיע ואם יש, זה רק לזמן קצר, בדיוק כמו בכל הפעמים הקודמות.

כשעומד מולכם פוליטיקאי מימין או משמאל, או איזה איש צבא לשעבר, תשאלו אותם לא מה צריך לעשות עכשיו, אלא מה צריך לעשות מחר, אחרי הפסקת האש שתגיע, כדי לפתור את זה. תדחקו אותם אל הקיר עד שיתנו תשובה, ואם התשובה שלהם זה שאין מה לעשות ואנחנו צריכים להמשיך להיות בשר התותחים של כל הסכסוך הישראלי פלסטיני, אז תגידו להם שיבואו להגיד את זה כאן. תפסיקו לשחק את המשחק.

גם ב-2014 זה התחיל ברמדאן. בירושלים, ומהר עבר לעזה. גם אז על רקע מאבקי כוח בין פתח לחמאס. נתניהו, בשנות שלטונו, בחר בחירה אסטרטגית בחמאס, על פני ניהול מו"מ עם הרשות הפלסטינית. אנחנו היינו המחיר

ועכשיו מסתבר שהחמאס שינו את הכללים. גם הערבים בישראל. כי אש זה דבר מסוכן. לא תמיד אפשר לשלוט בה. ואם לא נתעקש על השאלות הנכונות, ואם לא נתעקש לקבל תשובות בסוף היא תשרוף את כולנו.

בר חפץ, בן 44 מקיבוץ נירים בעוטף עזה, מגדל אבוקדו מול רצועת עזה. שני הדברים עליהם הוא כותב הם על חקלאות מאהבה, ועל עזה כי אין ברירה.