מצב סיום הוא המצב אליו מתבקשת מערכת הבטחון להגיע בסיום המערכה או המבצע. את מצב הסיום מגדיר הדרג המדיני (קבינט, ראש ממשלה) ואילו מערכת הבטחון (צה"ל) מתבקשת להציג את התכנית (או התכניות החלופיות) למימושו.

הואיל והגדרה ברורה של מצב הסיום היא כמעט בלתי אפשרית – הדרג המדיני, שתפקידו להגדיר את מצב הסיום, עושה זאת במעורפל, באופן כללי, עם נפנופי ידיים והצהרות על חיזןק ההרתעה, החלשת חמאס ועוד ועוד. אין מרכיב לוגי או כמותי בהגדרה הזו. למה? כי לא יכול להיות.

הואיל והגדרה ברורה של מצב הסיום היא כמעט בלתי אפשרית – הדרג המדיני, שתפקידו להגדיר את מצב הסיום, עושה זאת במעורפל, באופן כללי, עם נפנופי ידיים והצהרות על חיזוק ההרתעה והחלשת חמאס

הטענה המרכזית כלפי המערכת טמונה בנקודה הזאת – אם אי אפשר להגדיר בבירור מצב סיום,  צריך להביא אנשים מדיסציפלינות אחרות שיצטרפו לתהליך החשיבה ויביאו פתרונות מחוץ לקופסה. כרגע המערכת הצבאית שואלת רק את עצמה. כנ"ל אוסף הפרשנים שמדביקים לעצמם הגדרה של מומחים לביטחון לאומי, ויש כאלה שלוקחים אותם ברצינות. בטחון לאומי זה מקצוע מאוד רחב והוא מכיל גם את הנושא החברתי.

במרחב החברתי ישראל מוצאת את עצמה במשבר ענק בהקשר של הבטחון הלאומי – ההתקוממות של הנוער הערבי בערים המעורבות. דווקא במרחב הזה  ניתן להגדיר מצב סיום ברור, אבל אף אחד לא נדרש לזה. אף אחד לא ביקש דבר כזה. את איש זה לא מעניין, למרות שאי היציבות שנגלתה לעיננו היא משמעותית ועמוקה.

ההתקוממות של צעירי לוד – רמלה, יפו, עכו ואום אל פאחם אינה ארוע חולף או מקרי. זה הרבה יותר משמעותי ועמוק מהפלת הבניינים הגבוהים בעזה (בחדשות אחד הערוצים בטלוויזיה שמעתי לפחות שני אלופים במיל. מתהדרים בהישג הזה כהישג תודעתי, רחמנא ליצלן).

עוד לא הפנמנו שתודעה היא תודעה של ציבורים רחבים. או בשפה של העולם החדש: "הרחובות". יש רחוב עזתי, יש רחוב ירושלמי ויש רחוב רמלאי-לודאי-יפואי. אלה שלושה רחובות שונים שאין ביניהם כל קשר. כל אחד מהם ניזון ממצוקה מסוג אחר וכל אחד פועל כיום מול החברה הישראלית מסיבות אחרות. כולם פלסטינים מוסלמים וכולם יוצרים איום אסטרטגי על ישראל.

נרדמנו.

במרחב החברתי ישראל מוצאת עצמה במשבר ענק בבטחון הלאומי – התקוממות הנוער הערבי בערים המעורבות. דווקא במרחב זה ניתן להגדיר מצב סיום ברור, אך זה לא מעניין איש, למרות האיום האסטרטגי

ולא במקרה. נרדמנו, כי נשבינו באגדת הכוח הבלתי נגמר של המעצמה האזורית הקרויה ישראל. נרדמנו, כי אין ביכולתנו לעכל את העולם החדש. עולם שהרחוב הוא המרכיב המשפיע והמרכזי בו. רחוב שכוחו הוא עצום והוא (מבוסס בעיקר על צעירים מתחת לגיל עשרים) לא נשמע להוריו ולא נרתע ממשפחתו ולא ממנהיגיו המגוחכים. כל אלה הם עולם ישן, מטומטם וחסר חשיבות, והצעירים לא סופרים אותו. ומעל הכל, בלתי אפשרי להכניע אותם למרות שאין להם מטוסי קרב ולא אמצעי לחימה מדהימים כמו לצה"ל או לשב"כ.

עם הרחובות האלה אנחנו חייבים לדעת לחיות. להתחלק, להשקיע, להבין שאלה הם בני אדם שרוצים לחיות כמונו, ולא במזבלה. רחוב כזה לא ניתן "לנצח" (כפי שאוהבים אלופינו להתבטא). גם אם נשמיד את יושבי הרחוב עד האחרון, עדיין צאצאיו ימשיכו את מאבקו וביתר שאת.

המלחמה עם הארגונים-גופים-רחובות הללו היא מלחמה מסוג אחר. לא דומה למה שישראל שקועה בו בטעות. בעיקר בגין חוסר שיקול דעת ומוחות שטוחים שמנהלים את המערכות הללו. גם המודל של סיכול ממוקד – יכולת פנטסטית של מערכת הבטחון, המבטאת קישוריות חדשנית בין סוגים שונים של כוחות ויכולת מודיעינית מאוד מתקדמת – הוא מודל חסר משמעות וערך בכל מה שקשור "למלחמה מהסוג החדש" במאה העשרים ואחת.

רק למעצמות יש אפשרות לפגוע בציבור רחב ועויין באופן כמעט טוטאלי כשאיש לא מצפצף, כי מדובר במעצמה. ישראל אינה מעצמה. היא מחפשת את מקומה בין העמים. היא מחפשת שקט יציב שמאפשר לאזרחיה להתפתח, לחיות בביטחון ובעיקר – למצות את חייהם באופן מקסימלי. שקט שמאפשר זאת לכולם, לא רק לחלק מאזרחיה. זהו למעשה מצב סיום חברתי שניתן להגיע אליו.

חמאס כבר ניצח במרחב התודעה. זה כבר לא ישנה אם נחסל עוד צוות שיגור ועוד מפקדים בכירים וזוטרים. חמאס הפך לתומך הרלוונטי והבלעדי בכל מה שקושר את האסלאם לירושלים, לאל אקצא, לכל דבר שקשור לסמלים הכי קריטיים למאמינים המוסלמים. אם הוא ניצח בקרב התודעה, אנחנו הפסדנו.  אנחנו הפסדנו בעיקר משום שאנו משחקים בחבל בעולם שכולו "גיימינג וירטואלי". העולם השתנה.

עם הרחובות האלה אנו חייבים לדעת לחיות. להתחלק, להשקיע, להבין שאלה בני אדם שרוצים לחיות כמונו ולא במזבלה. רחוב כזה לא ניתן "לנצח" (כמו שאוהבים אלופינו להתבטא)

חבל על אלה שנהרגו ביממה אחרונה. חבל על אלה שעוד ייהרגו. יום אחד יתברר שנהרגו בגלל טעות תפיסתית של קברניטים. וזה במקרה הטוב, כי יתכן שעוד יתברר שזאת לא טעות אסטרטגית אלא ציניות ברמה האסטרטגית. קרי – משחק בחיי בני אדם.

חיים אסא מנהל "אימפקט" – מכון לאסטרטגיה ישראלית. היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין, וכיו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב