הצילום של רובי קסטרו מהטיילת בבת ים ביום רביעי בערב דורש שנשהה עליו את המבט. שנתעכב על כל פרט. שלא נשליך אותו מיד אל הזרם העכור של התמונות, הקולות, הפרשנויות והסחות הדעת.
שלא נשכח: אלה פני השנאה והאלימות.
הקורבן מוטל על הכביש. חולצתו מגואלת בדם. מישהו שנמצא מחוץ לפריים משמאל חובט בו עם מוט שעליו דגל ישראל הספוג בדמו. בחור צעיר במכנסיים קצרים שחושפים רגליים דקיקות, עומד להטיח משהו בעוצמה. הוא לובש אימונית שחורה עם הלוגו של חברת האופנה "אוף וויט". X דרמטי, שכאילו נשלף מהאנימציה הפשטנית והאפקטיבית של ג'ראלד סקארף בסרט "החומה" של פינק פלויד.
רק שעכשיו הפטישים באדום-שחור צועדים ברחובות ישראל, כשרוג'ר ווטרס שר על רקע הדיסטורשן של דיוויד גילמור ואזעקות עולות ויורדות: "מחכה ללבוש חולצה שחורה / מחכה לנקות את העיר / מחכה לנפץ את השמשות שלהם ולבעוט להם בדלתות / מחכה לקווירים ולשחורים ולאדומים וליהודים / מחכה לצעוד בעקבות התולעים".
עכשיו זו שעתם הגדולה של התולעים. שעתם של מחרחרי השנאה. שעתם של אנשי המדון הששים אלי נקמה. שעתם של אלה שנושאים את שם אלוהים לשווא, כי אין להם אלוהים.
מה הסיפור עם לוגו ה-X הזה? בסוף ינואר הוא כיכב בהתפרצות קודמת של שנאה ואלימות. אז חבורה של פורעים בבגדי "אוף וויט" תואמים השתוללה ברחובות בני ברק, תקפה באלימות נהג ערבי של חברת ההסעות "אפיקים" שנקלע למקום במקרה והציתה את האוטובוס שלו.
גם בבת ים הקורבן הוא נהג ערבי.
הבחור שמעליו מייצב את עצמו על רגל שמאל. ראשו מכוסה בברדס כחול. רגל ימין שלו כבר באוויר. אם היינו מנתקים אותו מתוך ההקשר האלים שבו הוא צולם, הוא היה נראה כמו כדורגלן שעומד לבעוט את בעיטת חייו.
רובי קסטרו הוא גם צלם ספורט מחונן. בימים יפים יותר הוא לכד במצלמתו אינספור כדורגלנים ברגע הדרמטי הזה, של הגוף הנמתח לבעיטת עונשין מכריעה. אבל אי אפשר לנתק את המצולם מההקשר שבו צולם. אסור לעשות את זה. ואנחנו, שמתעכבים על כל פרט, כבר יודעים: הוא לא עומד לבעוט בכדור אלא בראשו של אדם חף מפשע שהוא כלל אינו מכיר, שמוטל עכשיו חסר ישע למרגלותיו.
כך נראה רשע צרוף. הקורבן תמיד נקלע למקום במקרה ולא מעלה בדעתו מה צפוי לו. זה בדיוק מה שקרה למורה היהודי אלעד ברזילי, שיצא בערב לרחובות עכו כדי להרגיע את תלמידיו, הותקף באלימות קשה על ידי פורעים ערבים ומאושפז מאז במצב קשה במחלקה הנוירוכירורגית במרכז הרפואי בנהריה. זה גם מה שקרה למור ג'נאשווילי, נהג יהודי שהותקף בפראות על ידי ערבים בטמרה.
רובי קסטרו לא הנציח את רגעי התקיפה שלהם, אבל אנחנו יודעים: גם הם שכבו בדיוק כך על הריצפה. גם הם התחננו על נפשם לשווא. גם הם ניסו לגונן על הראש מבעיטות שנאה.
ביממה האחרונה מתלהט כאן הוויכוח אם יש או אין סימטריה בין האלימות הערבית לאלימות היהודית. עמית סגל מוביל אותו, נחרץ וזחוח מתמיד. ובכן, יונית, אם רק יורשה לי להשלים עוד משפט אחד: מנקודת מבטו של האיש ששוכב על הריצפה וחוטף בעיטות לתוך המוח, זה לא ממש משנה.
זו הרי האימה בהתגלמותה: לשכב על הכביש חסר אונים ולחטוף מכות רצח מכל עבר מאלמונים חסרי פנים ושטופי שנאה תהומית שרק רוצים להכאיב; ששואבים הנאה ארוטית מסבלו של הזולת; שמזדכים על האנושיות שלהם כשהם נבלעים בהמון חסר הפנים שיוצא לחפש נקמה. אנשים שמסוגלים להרוג אנשים אחרים במכות.
אלה תמיד גברים. גם את זה צריך לומר.
השנאה והאלימות הן האחיות החורגות והמכוערות של החרדה והייאוש. כמו בחלום בלהות, הזמן עצמו מתעקם, שולח יד אל המרתפים החשוכים של הנפש הקולקטיבית, ושולף משם את השדים מהעבר: הפוגרומים והמאורעות, הקסבה והנכבה, הבליץ והלינץ'.
מצלמתו של יונתן זינדל לוכדת בלוד רגע כזה, שבו סיוטי העבר קמים לתחייה בהווה: שני בחורים מוציאים ספרי תורה מתוך בית כנסת שהוצת על ידי פורעים ערבים. קרני השמש חודרות מלמעלה, מבעד לחורים בגג המפוחם.
זה צילום שמפציר בך לשכוח שאתה חי במאה ה-21 במעצמת הייטק גרעינית שמשודרות בה 350 תוכניות בישול מדי שבוע, ולהיזכר בברלין 1937, בקישינב 1903, בטבח ביהודי פאס ב-1465. זה צילום הכרזה ל"עמוד האש 2 – שובו של האביר האפל".
ככה זה: כשסיוטי העבר מתעוררים מהשינה רעבים ויוצאים לחפש טרף ברחובות, הם תמיד יתודלקו בסיפורים המיתולוגיים הקדומים של השנאה והאלימות. וכאלה לא חסרים במזרח התיכון. כאן לעולם לא ישכחו את אשר עשה עמלק.
בלוד המתפרעים הערבים חוזרים במכונת הזמן 1,392 שנים לאחור, אל חצי האי ערב, ומשלהבים עצמם בקריאות "ח'ייבר ח'ייבר יא יאהוד – ג'ייש מוחמד סא-יעוד!" – צבא מוחמד חוזר, יהודים, ואנחנו עומדים לטבוח בכם כמו אז, בח'ייבר. הלך עליכם.
וברמלה הסמוכה המתפרעים היהודים בהנהגת איתמר בן-גביר ובנצי גופשטיין מעקמים את הזמן אפילו יותר וחוזרים במכונת הזמן 3,124 שנים לאחור, אל שמשון הגיבור, ואל הפסוק מספר שופטים "זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה, אלוהים, ואינקמה נקם אחת משתי עיני, מפלישתים".
זה פסוק מהתפילה שנשא שמשון אחרי שעיניו נעקרו והוא נכבל לעמודי המקדש הפלישתי. דב שירין הלחין אותו בעקבות הרצח של ירון ואפי אונגר על ידי פלסטינים לא רחוק מקבר שמשון, והקליט אותו עם להקתו "כיכר ציון". השיר התחיל לצבור אוהדים בעיקר בהתנחלויות ב-2002 בתקופת האינתיפאדה השנייה, ואז שירין הוציא אותו שוב, באלבום שנקרא פשוט "נקמה".
השיר "זכרני נא" משך תשומת לב ב-2015 עם התיעוד של "חתונת השנאה". השבוע, המוני יהודים צוהלים שרו אותו ברחבת הכותל ביום ירושלים, אל מול הלהבות שעלו מהר הבית, אחרי העימותים הקשים שהתנהלו שם בין כוחות הביטחון למפגינים ערבים. סבב השנאה, האלימות והאש ששטף את רחובות הערים המעורבות בישראל נולד גם כתגובה לסרטון הזה, ששרף את הרשתות החברתיות הערביות.
מזעזע pic.twitter.com/7JM5ADoPJf
— Ayman Odeh (@AyOdeh) May 10, 2021
מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי האשים ביום חמישי את בן-גביר באחריות לאלימות הגואה ברחובות ישראל. זה עניין חסר תקדים. בן-גביר, עוד קשה להאמין, הוא כבר חבר כנסת מכהן עם חסינות פרלמנטרית. מפכ"ל המשטרה אמור להיזהר בכבודו.
כשבן-גביר מגיע לרמלה להלהיט את הרוחות כמו שהוא נוהג תמיד, הוא מתקבל בשירת "הו הא, מי זה בא, ראש הממשלה הבא" ומחייך בענווה מעושה. כשמעריציו שרים את "זכרני נא" הם תמיד מחליפים את הפלישתים בפלסטינים ואז מוסיפים "יימח שמם". כמו שמשון הגיבור, גם הם עיוורים, וגם הם מוכנים למוטט את הגג על ראש כולנו.
איתמר בן-גביר ברמלה, 11 במאי 2021 (צילום: אמיר בן-דוד)
התהום של השנאה והאלימות פעורה תחת רגלינו כל הזמן. העבר הרחוק תמיד קרוב ותמיד מאיים לבלוע אותנו אל תוכו. וכשהכנופיות משתוללות ברחובות – בעברית או בערבית, עם סימטריה או בלעדיה – סוכני הפיוס והרצון הטוב, בעברית או בערבית, מסתתרים בממ"ד עד יעבור זעם ומדברים בלחש.
לפני תשע שנים דב אלפון – היום עורך "הליברסיון" – צייץ בטוויטר: "יש גם את האנשים הטובים שמצקצקים בלשונם ואומרים בהפתעה, לאן הגענו. מה פירוש 'לאן הגענו'? הגענו בדיוק לאן שהלכנו". אפשר לחזור ולמנות את כל מי שהוליכו אותנו עד הלום.
יש גם את האנשים הטובים שמצקצקים בלשונם ואומרים בהפתעה, לאן הגענו. מה פירוש "לאן הגענו"? הגענו בדיוק לאן שהלכנו
— Dov Alfon (@dovalfon) May 24, 2012
כל מחרחרי המלחמה ומעודדי השנאה, היהירים המחופשים לענווים, מחפשי הנקם ומדקלמי סיסמאות קרב, מלחכי הפנכות המתרפסים לכוח, הזחוחים שאינם מודעים לזחיחותם, המסיתים והמדיחים, המניפולטורים והמפלגים, רודפי הכבוד והשררה. רובם המכריע גברים, צריך לחזור על זה שוב.
אבל מה הטעם? גם אם נמנה אותם בפעם האלף, זה הרי לא ישנה דבר. בטח לא עכשיו, כשהדם רותח בעורקים והעצב אין לו סוף.
אז לסיום – רק רגע אחד שקט, בבקשה. אנא, הרפו לרגע מהאקטואליה המדממת והניחו לשירה של שבא סלהוב, "עצב דלוק", להיכנס לכם אל תוך הלב:
צִיּוֹן, בְּרֵאשִׁית מִכְתָּבִי אֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמֵךְ, אֵיךְ אַתְּ מַרְגִּישָׁה
הַכֹּל בְּסֵדֶר? וּמַה שָׁלוֹם אַסִּירָיִךְ? פָּלֶשְׂתִּינַיךְ, יְהוּדַיִךְ
תַּגִּידִי, אֵיך הַיְלָדִים? וּמַה שָׁלוֹם מַחְרִיבַיִךְ, צִיּוֹן?
צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי
לִשְׁלוֹמִי?
אֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה
כָּל-כָּך טוֹב
יַד יָמִין שֶׁלִּי מִתְיַבֶּשֶׁת, הַעֶצֶב דָּלוּק
אֶל תִשְׁאֲלִי
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם