בילי ויילדר ב-1946 (צילום: AP Photo)
AP Photo

הרבה לפני שהפך לבמאי, בילי ויילדר היה עיתונאי. וגם את זה עשה בדרכו הייחודית

הוא מזוהה עם יצירות מופת קולנועיות כמו "שדרות סאנסט", "הדירה" ו"חמים וטעים" ● אבל לפני ימיו כתסריטאי ובמאי פורץ דרך בהוליווד, היה בילי ויילדר עיתונאי מזדמן באוסטריה ובגרמניה שבין מלחמות העולם ● עכשיו הפכו הכתבות הצבעוניות שכתב אז לספר מרתק, שמעלה מהאוב את השאלה: האם הוא היה רקדן להשכיר או ג'יגולו?

דרושה רמה מסוימת של שלמות כדי לסיים יצירה במשפט "ובכן, איש איננו מושלם". וזאת כנראה הסיבה שחמים וטעים נותר סרט קלאסי גם 62 שנים אחרי שיצא לבתי הקולנוע. מתברר שהסצנה האיקונית נולדה  במוחו של הבמאי בתחנת רכבת בווינה, 33 שנים קודם, כשהיה עיתונאי בן 20 שניסה להשיג ציטוטים מעניינים מלהקת רקדניות בריטיות.

חובבי קולנוע רבים מכירים את התסריטאי והבמאי בילי ויילדר, שאחראי לסרטים "שדרות סאנסט", "הדירה", "כותרת ראשית" ועוד רבים אחרים. אלה שהתעמקו בתולדות חייו יודעים שהקריירה שלו התחילה כנער שכתב לצהובונים: ראשית בווינה, בהמשך בברלין.

אבל מעט מאוד אנשים חיים קראו את הכתבות ההן. נח אייזנברג, ראש המחלקה ופרופסור בבית הספר לרדיו, קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת טקסס באוסטין, בשיתוף פעולה עם ההוצאה לאור של אוניברסיטת פרינסטון, מתקן את העוול ההיסטורי.

אייזנברג, שספריו הקודמים עסקו ביצירת "קזבלנקה" ובחייו של הבמאי אדגר ג' אולמר, שקוע עכשיו בתחקיר לקראת ספרו הבא, שיעסוק ב"חמים וטעים". במהלך העבודה הוא הבין שיש קהל לטקסטים העיתונאיים של ויילדר.

בילי ויילדר, משמאל, מביים את הסרט "רומן זר" ב-1947 (צילום: AP Photo/Wolfgang Sorsche)
בילי ויילדר, משמאל, מביים את הסרט "רומן זר" ב-1947 (צילום: AP Photo/Wolfgang Sorsche)

הספר Billy Wilder on Assignment: Dispatches from Weimar Berlin and Interwar Vienna (בילי ויילדר מדווח: שידורים מברלין ומווינה בין המלחמות), הוא, כפי שמבקרת הקולנוע של מגזין "טיים" סטפני זכרך כתבה לי באימייל, "ספר קטן שלא ידעת שאתה צריך".

למה הגפרורים לא מריחים כמו פעם

קטעי העיתונות, שנכתבו בין השנים 1925 ל-1930, מכילים פרופילים של מפורסמים, כמו איש תזמורת הג'אז האמריקאי פול וייטמן, התעשיין קורנליוס ואנדרבילט ג'וניור והליצן השוויצרי האהוב, גרוק. אבל היו גם אנשים מהשורה, כמו האישה שמוכרת את העיתונים שלהם כותב ויילדר.

מופיעים כאן הרהורים משורבטים ("למה הגפרורים כבר לא מריחים כמו פעם?") ואוסף קטן של ביקורות קולנועיות (כמי שהתפרנס מלייצר כאלה לצהובון בניו יורק במשך שנים, זה הרגיש קרוב לבית). יש גם כמה מאמרים בגוף ראשון. בכל הקטעים המוקדמים האלה ניכרת השנינות המוכרת של ויילדר.

מעריצים של ויילדר התעניינו במשך שנים לסרטים האילמים שלכתיבתם היה שותף בגרמניה, לפני שברח מהנאצים. אבל בספר הזה אפשר למצוא שורשים עמוקים בהרבה.

נוח אייזנברג (צילום: מודי קולג')
נוח אייזנברג (צילום: מודי קולג')

"לפני הספר הנוכחי, היו מעט מאוד תרגומים אקראיים לכתבות שלו", אומר אייזנברג, "היה קטע שפורסם באחד הספרים על גרמניה של ויימאר. היו אוספים בגרמניה, שני כרכים דקים משנות ה-90, אחד של היצירות מברלין והשני מווינה, שניהם הוצאו לאור על ידי מו"לים קטנים ואזלו".

אתה פותח עם "מלצר, רקדנית בבקשה!" אני לא זוכר אם מהספר של קמרון קרואו, שיחות עם ויילדר, או אולי פשוט מהידע הכללי שלי כבר ידעתי שוויילדר היה רקדן בתשלום במלון. תמיד חשבתי שזה היה שם קוד למשהו, שהוא בעצם עשה יותר מרק לרקוד עם הנשים האלה.
"אנחנו לא באמת יודעים מה קרה מעבר. בשלב מאוחר יותר בחיים הוא אהב לספר שהוא עבד כג'יגולו, אבל אנחנו לא יודעים אם זה אמת. כמו עם קוד ההפקה, קוד הייז, הרבה דברים שנכתבו היו סוג של הצעה ולא בדיוק תיאור מפורט".

זה עדיין סיפור מעולה, גם אם אין בו שום דבר מעבר. בילי ויילדר עומד בחלק האחורי של אולם נשפים, אוכל פאי, ומחכה שמנהל יכוון אותו לגברת כזו או אחרת כדי לרקוד איתה.
"והוא סוף סוף אוכל. הוא כמעט גווע כפרילנסר ורואה את חברו הוותיק שמשיג לו את העבודה, והם אוכלים סטייק ושותים קוניאק. עכשיו היה לו איך לאכול, והוא רק היה צריך לרקוד עם כמה קשישות בשביל זה".

חלק ממה שגרם לספר לעבוד הוא האופן שבו סידרת את הקטעים. אתה עובר מהסיפור המאוד עשיר הזה על חייו כרקדן לביקורת מסעדות ב-250 מילה. וזה נשמע כאילו הוא היה חבר של הבעלים.
"האם הוא היה חבר של הבעלים? מי יודע. הוא בחר לעצמו את הכינוי הכתב המתרוצץ, ויש אפילו קריקטורה קטנה שלו בספר. האיש שמסתובב בעיר".

עטיפת הספר "בילי ויילדר מדווח"
עטיפת הספר "בילי ויילדר מדווח"

אז למרות שזה מעולם לא תורגם לאנגלית, ייתכן שחלק מדוברי הגרמנית בהוליווד זכרו את הדברים שכתב.
"בהחלט. אלה היו עיתונים בולטים. הברלינר-צייטונג היה מאוד נפוץ, כמו גם המגזין עם השם המושלם טמפו".

טמפו היה ידוע במיוחד במה שאתה מכנה, לדעתי, "הבהילות היהודית"?
"החיפזון היהודי".

אז עבור הקורא הווינאי או הברלינאי הממוצע, כמה מהם ידעו שהוא יהודי? זה לא נושא שעולה בשום שלב.
"ובכן, הברלינר היה חלק מאולסטיין, קונצרן תקשורת יהודי. כאן עבדה ויקי באום, בת זמנו של ויילדר שגם התחילה את דרכה כעיתונאית. היא זאת שכתבה את הרומן 'גראנד הוטל' שיהפוך לסרט זוכה אוסקר.

"מוקדם יותר בחייו, בווינה, ויילדר כתב לצהובונים שהיו בבעלות ההונגרי אימרה בקשי, וכותב נוסף שם היה הוגו בטאואר, שכתב את הרומן הסאטירי העיר ללא יהודים, רב מכר שביקר את האנטישמיות. הספר מציג עיר מומצאת שמגרשת את יהודיה וכל החברה מתפוררת".

ובטאואר נרצח על ידי פרו-נאצי.
"כן, בדיוק. במרפאה של רופא השיניים. אז אם ויילדר כתב לעיתונים שתומכים בנאצים כעסו על כמה הם יהודים, הגיוני שאנשים היו מודעים. מאוחר יותר אמו ובני משפחה נוספים נרצחו בשואה. הייתה לו שורה מפורסמת, 'האופטימיים מתים בתאי הגזים, ולפסימיים יש בריכות בבוורלי הילס'.

"אבל בכתבים המוקדמים שלו הוא לא התייחס ליהדות שלו. הפעם היחידה שמשהו קשור לזה מופיע, וזה קצר מאוד, היא בביקורת קצרה של הסרט הציוני אביב בפלשתינה, שבה נדמה שהוא מתרשם ממה שמופיע על המסך, וגם מתייחס להתלהבות של קהל הצופים".

בילי ויילדר,במרכז, עם פליטים מאירופה שהגיעו להוליווד (צילום: Deutsche Kinemathek)
בילי ויילדר,במרכז, עם פליטים מאירופה שהגיעו להוליווד (צילום: Deutsche Kinemathek)

מצחיק שכל כך הרבה מהדברים המוקדמים שלו היו סקירות של סרטים, ודיווחים על המתרחש באתרי צילומים.
"הוא בעצם רוקד על שתי החתונות. הוא מדווח מסט הצילומים של 'אנשים ביום ראשון' (סרט עצמאי שביימו רוברט סיודאמק ואדגר ג'. אולמר לפי תסריט של ויילדר). הוא מדווח על מה שקורה שם והוא גם קצין העיתונות של הסרט. וזה סרט דומה למה שוויילדר כותב עליו".

אז אתה חושב שהוא שם עין על יצירת קולנוע במשך זמן רב?
"תבין שברלין של ויימאר הייתה תחת השפעה אדירה של התרבות האמריקאית – אהבה חסרת גבולות לכל דבר אמריקאי. ויילדר בהחלט יצק את עצמו לתבנית אמריקאית.

"זה קורה בערך בתקופה שבה אחרים, כמו בן הכט, עושים את המעבר מלהיות עיתונאים לעבודה באולפני הקולנוע. ויש פה כתבה מאוד קצרה על ארנסט לוביטש, אחד הגיבורים שלו, ועל אריך פון שטרוהיים, למרות שהוא היה קצת חצוף באופן שבו הוא כותב עליו כאמן".

הוא לא מחמיץ שום הזדמנות להתחנף לצ'רלי צ'פלין.
"אי אפשר להפריז בתיאור ההערצה לצ'פלין באירופה באותה תקופה. אפילו פילוסופים כמו ולטר בנימין או תיאודור אדורנו כותבים על צ'פלין".

בילי ויילדר ב-1979 (צילום: AP Photo)
בילי ויילדר ב-1979 (צילום: AP Photo)

אבל כשהוא מגיע להוליווד, אין יוצר קולנוע מתוחכם יותר מבילי ויילדר.
"והוא לא החצין את זה".

חוץ מהדימוי המפורסם ביותר בכל הקולנוע, הוא בעיקר מוכר בזכות השפה, היכולת שלו לספר סיפור. והוא תמיד היה שותף לכתיבה, נכון?
"בין אם זה היה צ'רלס ברקט בשנים הראשונות, או א.א.ל דיאמונד בסוף, תמיד היה עוד מישהו, והוא תמיד היה שותף יליד אמריקה, או לפחות מישהו שגדל באמריקה. ויילדר נהג לומר, 'ברקט לימד אותי אנגלית, אני לימדתי אותו קומדיה'.

"הייתה גם שותפות לא מאושרת עם ריימונד צ'נדלר על 'ביטוח חיים כפול'. ברקט הרגיש שהחומרים של הספר היו פשוט אפלים מדי ופרש. וצ'נדלר ניסה כמיטב יכולתו להישאר פיכח, ובילי היה מערבב את המרטיני שלו אחר הצהריים וצועד מצד לצד, אז זה לא כל כך עבד.

"גם עם ארנסט להמן על 'סברינה', אבל תמיד אמריקאי. למרות שדיאמונד, טכנית, נולד ברומניה. מישהו בלי המבטא הכבד של ויילדר".

אבל אז ויילדר הפך את המבטא שלו לנשק. תחשוב על ויליאם הולדן מקריין ב"שדרות סאנסט", ומשום מקום פתאום אומר, "הוא עובד קשה בבל אייר, מכה במקלות גולף". זה היה סתום לגמרי לרוב מהקהל, אבל אלה שיכלו, זיהו את הדיבור של המהגרים שהשתלטו על בהוליווד.
"או ב'הדירה', כשהדמות של ד"ר דרייפוס אומרת, 'תהיה מענטש!' יש סיפור מעולה בספר של אוטו פרידריך, עיר של רשתות: פורטרט של הוליווד בשנות ה-40. אוטו פרמינגר משחק קוביות או משהו ויש שם חבורה של הונגרים שמקשקשת. אז הוא פונה אליהם ונובח, 'אתם לא יודעים שאתם בהוליווד? דברו גרמנית'".

המצבה על קברו של בילי ויילדר: "אני כותב. מצד שני, אף אחד לא מושלם" (צילום: Alan Light/Wikipedia)
המצבה על קברו של בילי ויילדר: "אני כותב. מצד שני, אף אחד לא מושלם" (צילום: Alan Light/Wikipedia)
עוד 1,138 מילים
סגירה