ביום חמישי לפני עשרה ימים, ישראל הייתה על הגל. עם פחות מאלף נדבקים בקורונה ואחוז מחוסנים גדול מכל אירופה גם יחד, קשה היה לחשוב על זירה מתאימה יותר עבור הזוכה של תחרות רובינשטיין לפסנתר. במולדתו, ספרד, יוצאים בזחילה מהסגר עם 13 אחוז מחוסנים בזמן שבתל אביב כבר רוקדים במועדונים וממלאים את אולמות הקונצרטים.
על הבמה באולם המחודש של מכון ויצמן, למרגלות קהל שחלקו קשיש פי שלושה מגילו, חואן פרז פלוריסטן בן ה-28 צעד לעבור הפסנתר לבוש בחולצת עור מבריקה וסניקרס שחורים אופנתיים מהם בצבצו גרביים ורודים מפוספסים.
בתום ההופעה, שהייתה רחוקה מלהיות קונבנציונאלית במונחי הז'אנר, הוא פנה אל הקהל ובירך אותם בעברית ב"שלון" ו"תודה רבה", ואז הקפיץ אותם עם מחול ארגנטינאי וירטואוזי כהדרן, משחרר קריאות התפעלות בכל פעם שגלש על המקלדת עם גליסנדו – גלישה מהירה לאורך הקלידים בין רצף של גבהי צלילים עוקבים.
בתום ההופעה, שהייתה רחוקה מלהיות קונבנציונאלית במונחי הז'אנר, הוא פנה אל הקהל ובירך אותם בעברית ב"שלון" ו"תודה רבה", ואז הקפיץ אותם עם מחול ארגנטינאי וירטואוזי כהדרן
אם תחרויות פסנתר הן אכן מרוצי סוסים כפי שטוענים מוזיקאים בנימה של ביקורת, אז הסוס הספרדי הותיר אבק על המסלול לפסנתרנית שקדמה לו, זוכת מדליית הכסף היפנית שיורי קוואהרה. היא מדויקת, מאופקת, מדודה ונאמנה לפרטיטורה המסורתית. הוא דינמי, אקרובטי, מלא פאסון וחובב אלתורים. היכן שהיא מתייחסת להופעה בסוג של חרדת קודש, הוא רואה בה סיבה למסיבה.
"לילה טוב", נפרד מהקהל בעברית לקריאות "בראבו". רק חסר שהיה צועק "אתם קהל מטורף" ומקנח ב"איי קנט גט נו סטיספקשן".
הגישה הרעננה והמתפרצת הזאת סחפה בתחרות האחרונה את כולם, מתברר: את הקהל שהעניק לו את פרס "חביב הקהל", את השופטים (חלקם קשישים, השמנה והסולתה של העולם הקלאסי, ביניהם הפסנתרן הישראלי הנודע מנחם פרסלר בן ה- 97) שהעניקו לו את מדליית הזהב, וגם את הפרשנים והמומחים, אשר חלקם אף טענו כי הוא "המנצח הגדול של התחרות בכל הזמנים".
בסך הכול קטף פלוריסטן בתחרות 5 פרסים, בסכום כולל של 57,000 דולר – הרבה כסף בזירה הצפופה ביותר בעולם המוסיקה הקלאסית, שבה כמות האכזבות עולה בדרך כלל על מספר ההצלחות.
איש מקצוע מוזר
אבל שלושה ימים אחר כך האווירה השתנתה מקצה לקצה. במקום קורונה קיבלו האורחים טילים ואזעקות בלב תל אביב, ובמקום קונצרטים החוגגים את ניצחונם – שממה וחרדה.
השיחה עם פלוריסטן מתקיימת באחד החדרים הצדדיים של המרכז לאמנויות הבמה באשדוד. שעה לפני שהם עולים על הבמה, קיבלו הנגנים של התזמורת הסימפונית ירושלים והסולנים הודעה שהקונצרט מבוטל.
"רגע, אז אומרים שאולי בכלל מחזירים אותנו הביתה?" הוא שואל את חבריו למקום השני והשלישי קוואהרה והסיני צונמו ין, בזמן שסביבם צ'לנים וכנרים אורזים את הפקלאות ומסתלקים ממסיבה שאפילו לא התחילה. השלושה מחזיקים בידם את זרי הפרחים שהיו אמורים לקבל בתום הנגינה, ונכנסים איתם למונית. ולא היה בינינו שום זוהר.
How to deal with stress and missile alarms pic.twitter.com/3s6pjC5bcB
— Juan Pérez Floristán (@JuanFloristan) May 12, 2021
אווירת הנכאים מסביב מתחברת היטב לכיסאות שנערמו זה על זה ולעיניו הטרוטות מעייפות של פלוריסטן שמסגירות שבועות של התמודדות ללא הפסקה. הוא לא יודה בזה, אבל יש בו צד שקצת שמח על ההזדמנות ללכת לישון מוקדם הלילה. "זה היה חודש מאוד אינטנסיבי. יחד עם כל הברכות וההצעות שזורמות קצת קשה לעכל. אני לא חדש בביזנס של תחרויות, אבל במצב כל כך אינטנסיבי כמו עכשיו לא הייתי עדיין".
"זה היה חודש מאוד אינטנסיבי. יחד עם כל הברכות וההצעות שזורמות קצת קשה לעכל. אני לא חדש בביזנס של תחרויות, אבל במצב כל כך אינטנסיבי כמו עכשיו לא הייתי עדיין"
תחרות רובינשטיין לפסנתר התקיימה השנה בתנאים ייחודיים, אחרי שבשנה שעברה נדחתה בעקבות מגפת הקורונה. שני השלבים הראשונים הוקלטו בחו"ל ושודרו בסטרימינג ממספר מוקדי שידור, ורק כאשר נבחרו ששת הפיינליסטים הם הגיעו לישראל לשלבי הגמר.
את השהות שלו בישראל פתח פלוריסטן עם כמעט שבועיים של בידוד, ביחד עם חמשת חבריו הפיינליסטים, והוא מסיים אותה ספון במלון, מאזין לרסיטלים אינסופיים של אזעקות ומנסה להשלים שעות שינה.
מרבית הקונצרטים שתוכננו לשבוע האחרון במסגרת סיור ניצחון ברחבי הארץ מחיפה דרך אשדוד ועד ירושלים בוטלו, והמנצחים הנבוכים הועלו על מטוס חזרה הביתה מוקדם מהצפוי. על הרקע האשדודי המדכדך הזה, קצת קשה לדבר על אפקט הרוקסטאר שהוא מטפח. פלוריסטן מופתע מהשאלה אבל זורם. "רוקסטאר? אף פעם לא אמרו לי את זה. אתה שואל במובן טוב?"
נראה לי שכן. הקהל מריע לך. זה בטוח לא מזיק.
"אף פעם לא חשבתי על זה כך. אבל כן, אולי זה קשור למרכיב התיאטרלי בהופעה שלי. אני מרחיב את תחומי העניין שלי באמנויות הבמה. אני לומד להיות שחקן מקצועי כבר שנה בערך. אני לא מגדיר את עצמי רק כמוסיקאי. יש לי עוד תחומי עניין ואני מוקסם מהאנרגיה שנוצרת בין במה לקהל. אני מהרהר הרבה באנרגיה הזאת.
"אני לא רוצה להיות הפסנתרן הזה שעולה על הבמה, נותן מונולוג ואז יורד. אני לא רוצה להיות אמן מרוחק שהקהל מעריך אותו. אני רוצה שהקונצרט שלי יהיה דיאלוג בין הקהל לאמן, לא סתם הערכה של מוצר דומם כמו פסל. אני מנסה לספר לקהל סיפור".
"אני לא רוצה להיות הפסנתרן הזה שעולה על הבמה, נותן מונולוג ואז יורד. אני לא רוצה להיות אמן מרוחק שהקהל מעריך אותו. אני רוצה שהקונצרט שלי יהיה דיאלוג, לא סתם הערכה של מוצר דומם כמו פסל"
ומה הסיפור שאתה מנסה לספר לקהל כשאתה מופיע?
"במוסיקה שהיא כל כך אבסטרקטית, זה תלוי במאזין. כשאתה מספר סיפור, הסיפור לא מגיע לנקודת סיום עד שהוא נשמע בידי המאזין שגם מפרש אותו. זה כמובן נכון גם בקריאת רומן – הרומן לא מסתיים עד שהקורא מסיים לקרוא וממלא את הרווחים באמצע.
"אבל במוסיקה זה חזק אפילו יותר, כי הקשר הוא אבסטרקטי. אין עלילה, אבל יש רגשות ומחוות. והן שיקוף של הזמן שאנחנו מבלים יחד. לכן אולי הקהל מרגיש שאני משחק איתו. כי אני רוצה לתת אנשים תחושה שאנחנו מבלים יחדיו, לא סתם שומעים קונצרט".
פסנתרנים קלאסיים רבים יחלקו עליך. אולי אפילו רובם. הם יגידו שתפקיד הפסנתרן הוא לעלות על הבמה ולתת למוסיקה לדבר. החוויה צריכה לעבור דרך אופן ביצוע המוסיקה, והמוסיקאי הוא רק מתווך של צלילים ופרשנות.
"זאת מן הסתם אחת מהדרכים להתייחס למוסיקה, לא הדרך היחידה. אני לא אומר שהפסנתרנים האלה טועים בהכרח. אני רק חושב שהם לא היחידים שצודקים. הגישה המרוחקת הזאת לא מתאימה לכל סוגי היצירות, לא לכל סוגי הקהלים, לא לכל סוגי האולמות. חלק מהאולמות מתאימים לריחוק הזה, וחלק לא. אני מציע לחקור ולפתח דרכים נוספות להופיע על במה".
והנתיבים החדשים האלה לליבו של קהל הופכים אותך לפסנתרן יותר מעניין?
"המממ… ובכן, אני חושב שהם הופכים אותי לפסנתרן יותר מוזר".
מוזר באיזה מובן?
"מבחינה סטטיסטית אין הרבה מוזיקאים כאלה, ודאי לא כאלה שהולכים לתחרויות. בדרך כלל מוזיקאים שמתמודדים בתחרויות הם הסוג האחר של הפסנתרנים, אלה שתיארת, הדוגלים בגישה הקונבנציונלית יותר של ביצוע יצירה מול קהל. ולכן זאת אחת הסיבות שאני נדהם שהגעתי כל כך רחוק. אני נטיתי לחשוב שהשופטים לא כל כך מעוניינים בגישה כזו".
לשופטים ולקהל הישראלי החם, שאולי מזכיר קצת את הקהל הלטיני שלתוכו גדלת, הגישה שלך דווקא היוותה בונוס.
"אני גם חושב כך. כי כשאני מגיע לבמה, אני מנסה להיות האמן שאני הייתי רוצה לראות בתור הקהל שיושב על הכיסא. ולהגיד לך את האמת, אני אולי קצת עייף מהריטואל של הקונצרטים הקלאסיים. טוב, לא הגדרתי את זה מדויק. אני אוהב ריטואלים, אני פשוט לא אוהב ריטואלים מתים. כשיש לריטואל רק את הפורמט בלי התוכן, זה מאוד עצוב. כך אני מרגיש לפעמים בקונצרטים קלאסיים".
"אני אוהב ריטואלים, אני פשוט לא אוהב ריטואלים מתים. כשיש לריטואל רק את הפורמט בלי התוכן, זה מאוד עצוב. כך אני מרגיש לפעמים בקונצרטים קלאסיים"
למדת אצל פסנתרנים מבוגרים יותר, וחלק מהקהל שאתה מופיע בפניו הוא בגיל של ההורים שלך או אולי אפילו הסבים שלך. אתה מקבל הערות שאתה מגזים עם התיאטרליות?
"לפעמים. אני מקבל הרבה הערות על הבגדים שלי. וזה כל כך מטופש! סליחה, אבל זה גם סקסיסטי מבחינות מסוימות. אם מוזיקאית לובשת צבעים שונים, סוגים שונים של בגדים, גזרות שונות לבמה – זה לא רק מתקבל, אלא אפילו מצופה ממנה. כי היא לא צריכה להיות רק מוזיקאית טובה אלא גם להיראות טוב. והיא צריכה לדעת איך להתלבש.
"אצל נשים, הציפיות האלה מגיעות לאקסטרים. למשל, אם רואים את מלכת אנגליה אפילו חוזרת על אותו לבוש פעמיים בהופעה פומבית, מצביעים עליה".
כאילו תפסנו אותה לובשת אותו דבר.
"בדיוק! זה נתפס ככישלון נשי. אצלנו הגברים זה 'תלבש חליפה שחורה וזהו'. וברגע שאתה מתחיל קצת לאלתר, אם אני פתאום לובש גרביים אדומים – 'אלוהים אדירים! מה הוא עושה?' ופתאום זאת בעיה בשבילם איך שאני מתלבש. מגוחך".
למה זאת בעיה בשבילם? למה זה מפריע לאנשים?
"כי אנחנו עדיין חיים בחברה סקסיסטית, שבה גבר לא אמור להתעסק במראה החיצוני שלו. ונשים כן. ולהתלבש מקורי לא נחשבת פעולה שאמורה להעסיק אמן-גבר שמופיע. אלה גם שאריות מהגישה של המאה ה-20 למוסיקה כמשהו פוריטני וטהור – רק צליל, שום דבר ויזואלי.
"אנחנו עדיין חיים בחברה סקסיסטית, שבה גבר לא אמור להתעסק במראה החיצוני שלו. ונשים כן. ולהתלבש מקורי לא נחשבת פעולה שאמורה להעסיק אמן-גבר שמופיע"
"סביאטוסלב ריכטר, מגדולי הפסנתרנים של המאה הקודמת, נהג לנגן בסוף ימיו באולם מוחשך, לאורה של עששית, כדי לתת למוסיקה לדבר בלי הפרעות. האפקט היה מדהים – אבל זאת רק דרך אחת לחוות מוזיקה. אמנם היסטורית, מיוחדת ונדירה, אבל יש עוד דרכים. כי 200 שנה קודם לכן למוצרט ובטהובן היה חשוב לא רק מה אתה שומע, אבל גם מה אתה רואה. הצד הוויזואלי בהופעה שלהם היה חשוב לא פחות. לכן התלבשו כל כך מפואר לקונצרטים.
"לא היו הקלטות אז, והיית חייב להופיע בחי, והמרכיבים מסביב לאירוע, הבילוי במחיצתו של אמן היו מרכיב חשוב בקונצרט. לכן בעיניי להפשיט מהמוזיקה את כל מה שהוא לא סאונד, מרגיש לי מאוד לא טבעי".
אין סכנה שוויזואליות-יתר תמעיט בערכה של המוסיקה? שהיא תהפוך לקרקס?
"ברור שמסוכן ללכת לאקסטרים. אני לא בעד להופיע עירום על הבמה או להפוך את כל המופע כולו למחוות חיצוניות. אני לא מדבר על התנהגות ביזארית. בסופו של יום, אני בסך הכול לובש על הבמה בגדים פורמליים-מודרניים שלובשים בצפון אירופה. אני אפילו לא לובש ג'ינס. זה לא שאני מתלבש אקראי לבמה.
"לפני שלושים שנה, אפילו ללבוש חליפה ללא עניבה נחשב מודרני. כשהמנצח ליאונרד ברנשטיין עלה לבמה עם חליפה ללא עניבה, וכולם מסביבו היו בחליפות פראק, הוא טלטל את העולם המוסיקלי. באותם ימים הוא היה הרוקסטאר. לכן אני מאמין שהלבוש שלי יהפוך לנורמלי, למקובל. לך תדע, יבוא יום שמי שלא יתלבש כמוני יוחרם".
הלבוש הזה גם משחרר אותך על הבמה? הרי אחד המרכיבים הבולטים בתחרויות היא החרדה האדירה. בוחנים כל צליל בנגינה שלך.
"לגמרי משחרר אותי. לחלוטין. כשאני לובש לבמה בגדים שאני אוהב, אני מרגיש כאילו הלכתי למסיבה. אגב, אני באמת אלבש למסיבה את אותם הבגדים. אני חש בטחון עצמי ככה. חליפה יכולה להיות יפה, אבל היא לא מייצגת אותי. אני רוצה להרגיש נינוח על הבמה כמו ברחוב".
"כשאני לובש לבמה בגדים שאני אוהב, אני מרגיש כאילו הלכתי למסיבה. אגב, אני באמת אלבש למסיבה את אותם הבגדים. אני חש בטחון עצמי ככה. חליפה יכולה להיות יפה, אבל היא לא מייצגת אותי"
כסף זה לא הכול
פלוריסטן נולד לפני 28 שנים למשפחה מוזיקלית בסביליה, בירת אנדלוסיה בספרד, והחל ללמוד פסנתר אצל אימו, מריה, בגיל 7. בגיל 12 הופיע ברסיטל עצמאי מלא ראשון, וכמה שנים אחר כך הופיע לראשונה עם תזמורת כסולן בקונצ'רטו של מוצרט, הפעם בניצוח אביו קרלוס פרז, המנהל המוזיקלי של תזמורת חואן קרלוס.
"לא מרדתי בהורים, ממש לא. וזה בסדר", הוא צוחק. "היחסים בינינו נותרו נהדרים". אמו סיפרה בראיון לפני כמה שנים שלא היה צריך בכלל לדחוף את הילד לנגן. "כשאני ניגנתי הוא כל הזמן חג מסביב".
אחר כך הגיעו הופעות נוספות, ארבע שנות לימוד במדריד, ולימודים בקונסרבטוריון הנס אייזלר בברלין, מוסד בעל חשיבות גדולה בעולם המוסיקה. אבל נראה שלספרדי שגדל באווירה הים-תיכונית המפתה, הנוקשות הגרמנית התאימה פחות. "האקלים נוראי, האוכל לא ברור, והאנשים? בוא נגיד שהם שונים מהספרדים", סיפר למצלמה בסרט הדוקומנטרי שהפיק על חייו.
את הזינוק המשמעותי הראשון קיבל ב- 2015 אחרי שזכה במקום הראשון בתחרות הפסנתר פאלומה-סי בסנטנדר. "זה שינה את חיי לתמיד", אמר. שלוש שנים אחר כך זכה בפרס ראשון גם באולימפיאדת הפסנתר בקיסינגן, גרמניה.
לתחרות רובינשטיין המתקיימת מאז 1974, הגיע עם החלטה שלא ינסה להתאים את עצמו בכוח. זה יקרה, אם זה צריך לקרות. "מאוד מסוכן לאמן לזייף ולהעמיד פנים כדי לספק ציפיות של אחרים. הגעתי לתחרות עם החלטה שאנגן כמו שאני אוהב לנגן, לא כמו שמצפים ממני.
"אני יודע שזה מסוכן להיות עצמאי בגילי, כי הכנות הזאת יכולה להסתכם בכך שאתה פשוט לא אמן מספיק מעניין. אבל זה סיכון שהייתי חייב לקחת. ואמרתי 'אם אני לא אקבל כלום, עדיין אלך לישון בשקט'. הייתי מאושר בחיי לפני התחרות, ואהיה גם אחריה".
פלוריסטן לא מזייף נונשלנטיות כלפי הקריירה המוסיקלית. בחשבון הטוויטר שלו הוא מגדיר את עצמו כ"סביליאנו", "יוצר סרטים", "פסנתרן" ו"שחקן בהתהוות" – בסדר הזה. גם אם הוא מתאמן שעות ביום, הוא מסרב למות באוהלו של פסנתר. בשנה האחרונה הוא מתפעל ערוץ יוטיוב עשיר בתכנים שהוא כותב, מביים ועורך בעצמו.
בסרטים האלה מתעד פלוריסטן כיצד הוא לומד מוסיקה חדשה, מפרק אותה לחלקים, משתף סרטוני וידיאו מילדותו, מתעצבן על עיפרון לא מחודד, משלב קטעי אנימציה וארכיון, מחליף תלבושות בקצב רצחני, ומאתר קווי דמיון בין יצירה קלסית לריקוד סלסה.
התוצאה ילדותית ומשעשעת, כמו משחק בארגז חול מוסיקלי, וגם סוחפת, ככל שמבינים את השפה. הקול הדק והמצחיק של פלוריסטן משתלב היטב עם דמותו ההיפר-אקטיבית.
"אני לומד קולנוע כבר כמה שנים בכוחות עצמי ורוצה לעבוד מאחורי ולפני המצלמה. אני גם רוצה להיות שחקן, ולומד תיאטרון. הסרטים האלה נולדו בזמן המגפה כשהכול היה סגור, וכך מצאתי דרך לנתב אנרגיה. קניתי ציוד קולנוע טוב והתחלתי להתאמן. אני כותב את התסריט, משחק מול המצלמה, עורך, מתקן צבע וסאונד – וכך לומד את כל רזי המקצוע במשולב".
"הסרטים האלה נולדו בזמן המגפה כשהכול היה סגור, וכך מצאתי דרך לנתב אנרגיה. קניתי ציוד קולנוע טוב והתחלתי להתאמן. אני כותב את התסריט, משחק מול המצלמה, עורך, מתקן צבע וסאונד"
זכייה בתחרות כמו רובינשטיין יכולה להזניק קריירה בינלאומית בממדים שיחייבו אותך להתמסר לפסנתר באופן יותר טוטאלי, לא?
"קיבלתי החלטה לדבוק באידיאלים שלי בכל מצב. יש לי רעיונות ברורים לגבי מה שאני לא רוצה. למשל, אני לא רוצה להופיע ביותר מ- 25 קונצרטים בשנה".
זה מעט מאוד. פסנתרנים מצליחים מופיעים 120, לפעמים אפילו 150 פעם בעונה.
"אני יודע, אבל אני לא מוכן. 120 קונצרטים בשנה זה לא בשבילי. תחשוב על זה, 25 קונצרטים זה בכלל לא מעט. אני לא מוכן להיות מכונה ליצירת מוזיקה. אני לא יכול ליצור ברמה גבוהה או רעננה בכמות כזאת.
"אני מצטער, אבל החיים קצרים מדי בכדי לבלות אותם באווירונים. אפילו אם אתה מנגן 50 קונצרטים בשנה זה מופרע. כי מתמטית המשמעות היא שאתה לא מבלה יותר מ- 30 יום רצוף בבית. ואתה מרוויח כסף שאף פעם לא תצליח לבזבז. אילו מין חיים אלה? בשבילי מדובר בכישלון".
עד כדי כך?
"בשבילי, אני אומר. אני לא שופט אחרים. אבל בגלל שאני מתעסק בכל כך הרבה דברים, ויש לי כל כך הרבה דברים שגורמים לי הנאה, ואני גר בעיר נהדרת שאני כל כך אוהב, אז אני רוצה זמן לבלות עם ההורים והחברים שלי וליהנות מהחיים.
"ואני חייב להגיד לך: לבצע 15 פעם בשנה את אותו הקונצ'רטו של רחמנינוב לא עושה לי את זה. אני חושב שהפעם ה-15 תהיה בסדר, אבל לא יותר.
"ראיתי הרבה סולנים, כולל כאלה שאני מעריץ, שמנגנים 120 קונצרטים בשנה, ופשוט מנגנים מהוקצע ותו לא. כאילו הגיעו לעוד יום במשרד. אולי להם החיים האלה מתאימים, אבל לי אין שאיפה מקצועית כזאת. ואני גם לא אוהב כסף עד כדי כך.
"ראיתי הרבה סולנים, כולל כאלה שאני מעריץ, שמנגנים 120 קונצרטים בשנה, ופשוט מנגנים מהוקצע ותו לא. כאילו הגיעו לעוד יום במשרד. אולי להם החיים האלה מתאימים, אבל לי אין שאיפה מקצועית כזאת"
קיבלת בתחרות יותר מ-50 אלף דולר. לא רע.
"ודאי, ודאי. כסף הוא דבר מאוד יעיל, אני לא מזלזל. אבל אני לא רוצה לנגן עוד 60 קונצרטים בשנה, רק כדי לקבל עוד מיליון דולר. מה בדיוק אני אמור לעשות עם הכמויות האלה של כסף? אני יודע שהיום לא להיות סופר-שאפתן מבחינה מקצועית נשמע מוזר. טוב, כנראה אני באמת מוזר".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם