הרב שלדון צימרמן (צילום: בית הכנסת המרכזי)
בית הכנסת המרכזי

אישה צעירה שהאשימה רב בכיר בהתנהגות מינית בלתי הולמת רצתה שאספר את הסיפור שלה ● וזאת הסיבה שזה לקח לי 20 שנה

במרץ 2005 עמדתי לפרסם מאמר שידעתי שיכה גלים. כעורך וכמו"ל של הג'ואיש וויק עמדתי לתאר – בפעם הראשונה – את אופי ההתנהגות המינית הבלתי הולמת שהוביל את אחד הרבנים הרפורמים המובילים באמריקה להתפטר מתפקידו כנשיא היברו יוניון קולג' – מכון למדעי היהדות, הסמינר של התנועה.

הרב שלדון צימרמן התפטר מתפקידו בהיברו יוניון קולג' בשנת 2000 והושעה למשך שנתיים מאיגוד הרבנים הרפורמים המרכזי בצפון אמריקה, הארגון הרבני של התנועה. הקבוצה ציינה רק שצימרמן היה מעורב ב"מערכת יחסים אישית" שלא פורטה ואשר הפרה את הקוד האתי, ורבים האמינו שהוא ניהל רומן מתמשך בהסכמה עם אישה מבוגרת מהקהילה.

אבל אז גיליתי שההאשמות היו הרבה יותר רציניות. דיברתי עם כמה מאלה שהאשימו את צימרמן, שסיפרו לי שהוא התחיל להתנהג בצורה לא נאותה כלפי נערה, חברת הקהילה. היא עצמה סיפרה לי שהקשר האינטימי ביניהם, שעל פי הדיווחים האחרונים כלל נגיעות ונשיקות, התחיל כשהיא הייתה בת 17 ומומש כשהיא הייתה בת 20.

חלק מהפרטים נחשפו לאחרונה בחקירה שביצע בית הכנסת המרכזי של מנהטן – צימרמן שימש שם כרב בכיר בין השנים 1972 ל-1985. לפני חודש, בית הכנסת חשף את הממצאים המרשיעים שעלו מחקירה עצמאית שיזם בסתיו האחרון, וחשף את פרטי ההתנהגות שאיגוד הרבנים תיאר בצורה מעורפלת בלבד.

למה לא פרסמתי את הסיפור לפני למעלה מ-15 שנה? ידעתי שיש לי מידע חשוב – מידע שיוכל להגן על אחרות בזמן שצימרמן צבר השפעה גוברת והולכת בתוך התנועה. אבל לא הייתה לי הרשאה מלאה מהמקור שלי, המקור שעל פי איגוד הרבנים היה אמין.

הסיפור הבא מסביר מדוע העובדות נשמרו בסוד לאורך כל השנים האלה.

האשמות אמינות

בחודש שעבר שלח בית הכנסת המרכזי מכתב לכל חברי הקהילה, ובו התוצאות של חקירה בנוגע לאירועים שהובילו להשעייתו של צימרמן 20 שנה קודם לכן. בית הכנסת פתח בחקירה אחרי שבראש השנה האחרון חשפה אישה שצימרמן, היום בן 79, "יזם איתה מערכת יחסים בלתי הולמת כשהייתה מורה צעירה ודתייה, ובת קהילה בבית הכנסת המרכזי" בשנות ה-70.

הרב שלדון צימרמן
הרב שלדון צימרמן

החוקרים מצאו שההאשמות של המורה לשעבר אמינות, כמו גם אלה של הנשים שפנו בשנת 2000 ובשנת 2020, ודיברו על "התנהגות פרדטורית של הרב צימרמן בשנות ה-70 וה-80".

ההנהגה הנוכחית של הקהילה טוענת כי מעולם לא קיבלה מאיגוד הרבנים דיווח על האירועים שהובילו להשעייתו של צימרמן בשנת 2000. ההנהגה הוסיפה בהודעתה כי היא "שבורה" מהחדשות וגינתה את צימרמן על "מניפולציה גסה של סמכותו הדתית".

המעורבות שלי במידע על ההאשמות האלה התחילה לפני 20 שנה. באביב 2001, קיבלתי פנייה מאישה שהזדהתה באותה תקופה רק כ"דבי". היא אמרה שהיא הייתה זאת שפנתה לאיגוד הרבנים מוקדם יותר באותו שנה והאשימה את צימרמן לגבי דברים שקרו כשהייתה נערה, האשמות שהובילו להתפטרותו ולהשעייתו.

היא התקשרה אלי בגלל שכעסה לגלות שרק חודשים ספורים אחר כך מונה הרב לסמנכ"ל "תגלית", צעד שהתחיל לעורר מחלוקת בגלל ההתנהגות הבלתי הולמת שלו.

היא אמרה שהיא קרועה בין הרצון לדבר באמצעות מאמר בג'ואיש וויק לבין שמירה של השתיקה הציבורית שלה, אבל היא בהחלט רצתה לדבר.

האישה שאלה אם היא יכולה לדבר איתי באנונימיות והסכמתי – הסכם שאני עדיין ממלא היום, למרות שעם השנים, ואחרי שיחות טלפון ארוכות, היא חשפה את זהותה האמיתית בפניי. אז, כמו היום, אמרתי שלא אפרסם את סיפורה ללא רשותה ושלא אחשוף את זהותה.

המאמר שכמעט פרסמתי בשנת 2005 הכיל פרטים על מערכת היחסים ארוכת השנים של צימרמן עם דבי, שפגשה אותו לראשונה באביב של 1970 כשהייתה בת 15. לדבריה, צימרמן הפך לרב ולמורה שלה בשנה אחר כך, כשמונה לעוזר רב בבית הכנסת המרכזי, ומהר מאוד התחיל לפנות אליה בצורה בלתי הולמת.

המאמר היה חושף אז שכשהיא הייתה בת 17 וקיבלה שיעורים פרטיים מצימרמן, שהיה גבר נשוי בן 30, הוא השתמש בתיאולוגיה של מרטין בובר, "אני ואתה", כמסגרת שבתוכה הסביר או הצדיק את הקשר האינטימי ביניהם.

כשהייתה בת 17 וקיבלה שיעורים פרטיים מצימרמן, שהיה גבר נשוי בן 30, הוא השתמש בתיאולוגיה של מרטין בובר, "אני ואתה", כדי להצדיק את הקשר האינטימי ביניהם

במשך העשור שאחר כך, טיב מערכת היחסים ביניהם נותר סודי, בהינתן שבין המשפחות שררו קשרי ידידות ומשפחתה התייחסה אליו כאל הרב, המורה ואיש הסוד שלה.

המאמר גם היה מציין, בפעם הראשונה ועל סמך דוח של האיגוד שמעולם לא נחשף והגיע לידי הג'ואיש וויק, שצימרמן ניהל רומן עם עוד אישה אחת לפחות, ושחקירת הפאנל של איגוד הרבנים בנוגע לאתיקה, כמו גם ועדת הערעורים של האיגוד, מצאת ששתי הנשים אמינות לגמרי – והרב קצת פחות.

הרב שלדון צימרמן בסרטון וידאו מבית הכנסת עמנו-אל בדאלאס, שם שימש כרב בכין בין השנים 1985-1996 (צילום: צילום מסך)
הרב שלדון צימרמן בסרטון וידאו מבית הכנסת עמנו-אל בדאלאס, שם שימש כרב בכין בין השנים 1985-1996 (צילום: צילום מסך)

בגידה "עמוקה"

דבי הייתה חדה ורהוטה. היא בהחלט הקדישה מחשבה רבה לאורך השנים לאופי הלא-בריא של מערכת היחסים שהתרחשה לפני שנים.

"מה שהיה פוגע כל כך זו העובדה שאלה היו השנים המכוננות של מערכות יחסים רומנטיות בחיי", אמרה לי בזמנו והוסיפה ש"הבגידה בי ובמשפחתי הייתה עמוקה" (הוריה היו חברים של צימרמן ורעייתו).

הסיפור שדבי סיפרה לי בזמנו שיקף את האכזבה, התסכול והכעס שלה כלפי צימרמן על המניפולציות שהפעיל עליה, "על כך שניצל אותי ואת גילי הצעיר ואת הפגיעות שלי – ועל כך שלא אמר אמת".

הסיפור שדבי סיפרה לי בזמנו שיקף את האכזבה, התסכול והכעס שלה כלפי צימרמן על המניפולציות שהפעיל עליה, "על כך שניצל אותי ואת גילי הצעיר ואת הפגיעות שלי – ועל כך שלא אמר אמת"

היא כעסה גם על ההנהגה בקהילה היהודית המאורגנת על כך שהתמקדה בשיקום הרב ובשילובו מחדש בחיים היהודיים הציבוריים בלי לחשוב על הנזק הפסיכולוגי והרגשי שנגרם לה כקורבן.

דבי בירכה את הפאנל החוקר של איגוד הרבנים על המהירות שבה בדקו את האשמותיה ועל כך שהובילו להתפטרותו של מנהיג מרכזי בתנועה הרפורמית.

אבל היא לא הבינה מדוע חומרת מעשיו של צימרמן, האופן שבו הפר את הגבולות המוסריים והמיניים, לא שותפה – לכל הפחות – עם מנהיגים אחרים בתנועה הרפורמית, בין היתר היברו יוניון קולג', בית הכנסת המרכזי והגוף המרכז שנקרא היום האיחוד ליהדות רפורמית – כדי שאחרות יוכלו להיות מוגנות.

(לאור ההכרזה של בית הכנסת המרכזי בשנת 2021, הקבוצות הנוספות האלה יוצאות בחקירות משל עצמן).

בפעם הראשונה התקשרה אלי דבי כמה ימים אחרי ההכרזה על המינוי ב"תגלית". היא הרגישה שזה לא הולם שהרב יקבל משרה בכירה בארגון שמטפל בבנות ובני 18-26. אבל היא התעייפה מהניסיון לפרסם את תלונותיה, מודאגת שהיא עלולה "להיראות נקמנית" וחוששת שזהותה תיחשף.

תגלית ישראל, שלוקחת יהודים צעירים למסעות לישראל, שכרה את שלדון צימרמן כסמנכ"ל ב-2001, חודשים אחרי שהתפטר מתפקידו כנשיא ההיברו יוניון קולג' – מכון למדעי היהדות (צילום: הדס פרוש/פלאש90)
תגלית ישראל, שלוקחת יהודים צעירים למסעות לישראל, שכרה את שלדון צימרמן כסמנכ"ל ב-2001, חודשים אחרי שהתפטר מתפקידו כנשיא ההיברו יוניון קולג' – מכון למדעי היהדות (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

לפילנתרופים מייקל שטיינהרדט וצ'רלס ברונפמן, שותפים מייסדים של תגלית, היה תפקיד משמעותי בשכירת צימרמן להוביל לסייע את הארגון מבחינה מקצועית. בהודעה לעיתונות שהכריזה על מינויו ב-5 באפריל 2001, ברונפמן הלל את הרב כ"מחנך ומנהיג דינאמי שכישרונותיו יהיו ברכה גדולה לתגלית".

כמה שנים מאוחר יותר, מרלן פוסט, מנהיגה בתגלית והיום יו"ר תגלית ישראל בצפון אמריקה, שהייתה אחד האנשים שראיינו את צימרמן לתפקיד, סיפרה לי ש"בזמנו לא היינו מודעים לפרטים" של מערכת היחסים שלו. פוסט אמרה שהיא האמינה שהרב לא היה נשכר אם הפרטים היו ידועים.

כל זה התרחש בתקופה אחרת, לפני עידן מי-טו, והחקירות, לעיתים, שאפו להגן על פרטיות הנאשמים כמו גם על הקורבנות. התנהגויות כמו "ניצול סמכות" – מצב בו מישהו בעמדת סמכות ואמון מפעיל מניפולציה על קטין או קטינה למטרות מיניות – עדיין לא היו חלק מאוצר המילים הציבורי.

זאת הייתה תקופה שהוטל על מאשימות כמו דבי לשכנע את הציבור שההטרדה או התקיפה המינית התרחשה. הייתה גם ציפייה שהדיווחים שלהן, כמו גם אופיין, יועמדו לבחינה ציבורית. כל זאת בזמן שצימרמן לא רק היה מנהיג של התנועה הרפורמית אלא גם מנהיג רוחני אהוב, מחנך רב-קסם וכריזמה, עם קהל אוהדים גדול ונאמן.

זאת הייתה תקופה שהוטל על מאשימות כמו דבי לשכנע את הציבור שההטרדה או התקיפה המינית התרחשה. הייתה גם ציפייה שהדיווחים שלהן, כמו גם אופיין, יועמדו לבחינה ציבורית

"הייתי רווקה, אהבתי מאוד את העבודה שלי וחשבתי שיהיה מסוכן מדי להתעמת איתו בפומבי", אמרה לי דבי.

בסופו של דבר, אחרי התלבטויות רבות, היא החליטה שלא להיחשף. הסכמתי עם דבי שאפילו חשיפת התכנים של הדוח של ועדת איגוד הרבנים תסכן את הפרטיות שלה – ולכן לא חשפתי אותו.

השתלבות מחדש באיגוד הרבנים

ארבע שנים אחר כך, צימרמן חזר לחדשות. אחרי כהונה קצרה ב"תגלית", הוא עזב את תפקידו ומילא מספר תפקידים שאינם מדוכן הרבנים, כמו שנתיים כסגן נשיא של הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה.

בית הכנסת המרכזי של ניו יורק, שצולם כאן ב-21 במרץ, 2020, פצח בחקירה בשנה שעברה לגבי ההאשמות נגד שלדון צימרמן, ששימש כרב הבכיר שלו בין השנים 1972-1985 (צילום: צילום מסך)
בית הכנסת המרכזי של ניו יורק, שצולם כאן ב-21 במרץ, 2020, פצח בחקירה בשנה שעברה לגבי ההאשמות נגד שלדון צימרמן, ששימש כרב הבכיר שלו בין השנים 1972-1985 (צילום: צילום מסך)

בשנת 2005, אחרי ארבע שנות השעיה מאיגוד הרבנים (שנתיים יותר מהשנתיים הראשונות שנקצבו), הוא הוחזר לקבוצה הרבנית הרפורמית שפעם שימש הנשיא שלה.

הרבה ג'נט מרדר, אז נשיאת האיגוד, הכריזה שאחרי "תהליך מקיף" של יעוץ והכוונה, צימרמן ענה על כל הדרישות שהועמדו לו וחזר כחבר מלא באיגוד. היא אמרה שוועד האיגוד קיבל את כל החלטותיו על סמך המלצות הוועדה לאתיקה ולערעורים.

ההחלטה הזאת דחפה את דבי ליצור איתי שוב קשר. היא הרגישה שהחזרתו לתפקיד הייתה לא מוצדקת, והאשימה את האיגוד על כך שלא עמד בכללים של ועדת האתיקה והערעורים שלו עצמו. זה כלל "יצירת פיצויים" והצעת "הבעת חרטה מתקבלת על הדעת", עם פירוט של כל העבירות בפני כל אלה שנפגעו, לפי ההנחיות.

ההחלטה הזאת דחפה את דבי ליצור איתי שוב קשר. היא הרגישה שהחזרתו לתפקיד הייתה לא מוצדקת, והאשימה את האיגוד על כך שלא עמד בכללים של ועדת האתיקה והערעורים שלו עצמו

"הוא היה צריך להיות מודח, לא מושעה", אמרה לי דבי בזמנו. היא הראתה לי, כפי שברור מהדוח הפרטי של הוועדה, שהרב לא הודה באופי מערכת היחסים ביניהם וגם לא בעובדה שהיו לו יחסים עם אישה נוספת עד שגילה שוועדת האיגוד כבר יודעת את העובדות ממילא.

"איזה סוג של תשובה זאת", היא שאלה, "כשהוא קידם את הקריירה שלו באמצעות שקרים לגבי מעשיו?"

דבי אמרה שלא קיבלה שום פיצוי על הטיפול שעברה – רק עלות הטיסה להשתתף בפגישה של ועדת האתיקה. צימרמן כתב לה התנצלות שלדבריה הייתה לא אישית, ולא לקחה אחריות מלאה על מעשיו. היא הרגישה שהוא צריך להתנצל בפני משפחתה ובפני אחרים שנפגעו או הולכו שולל, ושהוא צריך היה ליזום איתה פגישה אישית בלי שיחייבו אותו.

"זה מה שצריכים לעשות מי שהתנהגו בצורה פסולה", אומרת דבי. "קל להגיד 'עשיתי טעות', אבל קשה להגיד את זה ישר לעיני הקורבן שלך".

היא ביקרה את ועדת האתיקה על כך שאפשרה לרב להתנצל בכתב ולא פנים אל פנים.

"תהליך התשובה צריך להיות תהליך דינאמי בין שני אנשים", אמרה לי. "אבל הוא התקיים בין האיגוד לבינו". דבי כעסה על כך שנשארה מחוץ לתהליך.

בתגובה לשאלותיי מ-2005, צימרמן שלח לי אימייל ואמר שמומחה שיעץ לו כחלק מתהליך השבתו לאיגוד הזהיר אותו כנגד יצירת כל סוג של קשר אישי עם דבי. הוא האמין שהמכתב היה "מעשה של תשובה" והמשיך והסביר שמילא את דרישות האיגוד מעל ומעבר.

תקיפה מינית, אילוסטרציה (צילום: Alex Linch / iStock)
תקיפה מינית, אילוסטרציה (צילום: Alex Linch / iStock)

הוא האשים את דבי בכך שהיא מחפשת נקמה וציין: "הקריירה שלי נפגעה אנושות. זה ניסיון להרוס אותי ואת המשפחה שלי. מילאתי את כל דרישות התשובה, הן של האיגוד והן של המסורת עצמה. היא לא עשתה דבר בפני אשתי ומשפחתי, ולמעשה ההפך הגמור".

צימרמן איים לחשוף את דבי בלי הסכמתה ואמר לי, "היא עלולה לא להותיר לנו ברירה אלא להגיב לה בצורה פומבית ובשמה, ולהסיר את השכבה שמגנה עליה ועל מעשיה".

צימרמן איים לחשוף את דבי בלי הסכמתה ואמר לי, "היא עלולה לא להותיר לנו ברירה אלא להגיב לה בצורה פומבית ובשמה, ולהסיר את השכבה שמגנה עליה ועל מעשיה"

(ב-11 במאי השנה שלחתי מייל לצימרמן ובו סיפרתי לו שאני עובד על הכתבה הזאת בהמשך לחקירה של בית הכנסת המרכזית, ושאשמח לדבר איתו או לקבל הצהרה ממנו כתגובה לחקירה ולממצאיה. הוא לא ענה).

זמן קצר אחרי שיצרה איתי שוב קשר, דבי שוב החליטה, בחוסר רצון, שלא להיחשף, חוששת מחשיפה ציבורית ומתביעה פוטנציאלית.

וכך נותר העניין עד שהגיע שוב לנקודת רתיחה בחודש שעבר, עם המכתב של בית הכנסת המרכזי לקהל מאמיניו והדיווח ב-Forward.

בחזרה לסיפור

דבי שלחה לי הודעה יומיים לפני פרסום המכתב של בית הכנסת המרכזי בחודש שעבר. היא הייתה תחת הרושם שאני כותב על ההתפתחות האחרונה, אבל זה לא היה המצב. למעשה, לא הייתי מודע בכלל להתרחשויות עד שדיברנו למחרת והיא עדכנה אותי.

עכשיו כשהפרק של צימרמן נפתח מחדש, דבי הייתה נחושה להוציא את סיפורה לאור – תחת אותם התנאים שעליהם הסכמנו לפני למעלה מ-20 שנה. שזהותה תישאר חסויה.

"רציתי לפחות שהעובדה הבסיסית של נעוריי ושל התנהגותו הפרדטורית ייוודעו", אמרה לי. "אבל צימרמן סתם על זה את הגולל כשאיים עלי בתביעה ובחשיפת זהותי".

"רציתי לפחות שהעובדה הבסיסית של נעוריי ושל התנהגותו הפרדטורית ייוודעו. אבל צימרמן סתם על זה את הגולל כשאיים עלי בתביעה ובחשיפת זהותי"

בית הכנסת המרכזי ואחרים מאשימים את האיגוד שלא פרסם את היקפי הממצאים שלו עם עמיתים, אפילו התנועה, והארגון בודק עכשיו את כלליו ומנהגיו. אבל נהלי האיגוד מלפני שני עשורים בנוגע להתמודדות עם התנהגות מינית בלתי הולמת בקרב אנשי הדת שלו זכתה לשבחים בזמנו, ורבים ראו את החלטת האיגוד לצאת נגד צימרמן כאמיצה.

עבורי, הפרק הזה מדגיש את הקושי, לעיתים הבלתי אפשרי, עבור כל קבוצת עמיתים לשפוט אחד משלה, ומסביר מדוע מומחים בתחום ממליצים שחוקרים חיצוניים יבדקו התנהגויות בלתי הולמות ברמה הזאת.

הוא גם מדגיש את האופן שבו מושגים יהודיים כמו חרטה ותשובה, עשויים להשתלב בפרקי מי-טו בקהילות שלנו.

צימרמן התעקש שענה על דרישות התשובה מעל ומעבר, כולל טיפול, התנצלות, וזמן להגות. אבל דבי אמרה לי בתחילת השבוע ש"בלב העניין", מבחינתה, גם היום, הוא האם הרב "יכול לראות את האדם שבו פגע ולהבין איך הוא פגע בי". היא אומרת שזה לא קרה.

אילוסטרציה (צילום: holaillustrations/istockphoto)
אילוסטרציה (צילום: holaillustrations/istockphoto)

בזמן העבודה על הכתבה הזאת, חזרתי אחורה ומצאתי את "תיק צימרמן" שלי, אוסף עבה של אימיילים שהודפסו, רישומים בני 21 שנה של שיחות עם דבי וכמה אחרים, ביניהם צימרמן. נדרשו לי כמעט שעתיים כדי לעבור על הכול.

על הדף שבו הופיע האימייל של הרב אלי, האימייל שאליו התייחסתי קודם, כתבתי לעצמי הערה: "האם אני מחויב לפרסם את הסיפור אם היא חוטפת רגליים קרות?"

זאת הייתה השאלה שאיתה נאבקתי ב-2001 ושוב פעם ב-2005. הרגשתי שאני נאלץ להציב את האחריות העיתונאית שלי מול החמלה לקורבן מערכת יחסים מתעללת שתיארה את עצמה כ"פגועה". בסופו של דבר, הרגשתי שאם אספר את סיפורה של דבי ללא רשותה אפר את אחת החירויות הבסיסיות שלה.

היום, 21 שנה אחרי שדיברנו לראשונה, עברתי על תוכן המאמר הזה איתה לפני הפרסום כדי לוודא שהוא מדויק.

גארי רוזנבלאט היה עורך ומו"ל של The Jewish Week בין השנים 1993-2019

עוד 2,096 מילים
סגירה