אז מה היה לנו? בנימין נתניהו, מנהיג הימין הבלתי מעורער, לא מצליח, גם לאחר ארבע מערכות בחירות, לקבץ סביבו את מפלגות הימין כדי להקים ממשלת ימין "על מלא", ביטוי שהוא המציא. למה הוא לא הצליח? האם אין די חברי כנסת מהימין? התשובה היא שאילו כל חברי הכנסת מהימין היו מאמינים בנתניהו, הוא היה מקים ממשלה עם למעלה משבעים חברי כנסת. אך מה לעשות שזה לא המצב? חברי כנסת לא מעטים חשו מיאוס מהמנהיג הבלתי מעורער ואפילו הקימו מסגרות חדשות כמו תקווה חדשה של גדעון סער, מבניה הנאמנים של תנועת הליכוד.

למה נתניהו לא הצליח לקבץ סביבו את מפלגות הימין לממשלת ימין על מלא? האם אין די חכ"ים מהימין? התשובה היא שאילו כל החכ"ים מהימין היו מאמינים בנתניהו, הוא היה מקים ממשלה עם למעלה מ-70 חכ"ים

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כמו שנאמר, שתי מפלגות ימין, תקווה חדשה וישראל ביתנו הודיעו זה מכבר שהם מחוץ למחנה הימין. כחול לבן, שהיא מפלגת כלאיים בין ימין לשמאל, שיתפה פעולה עם נתניהו ונכוותה, וימינה של נפתלי בנט זגזגה. נפתלי בנט העביר מסרים מעורפלים לפני הבחירות וכך גם לאחריהן, נע ונד בין המחנות ולבסוף השתקע בהסכם שמבטיח לו להיות ראש הממשלה הראשון שהוא חובש כיפה ואיש ימין מדיני וכלכלי.

במילים אחרות ובמבט-על, אפשר לדבר על הימין הישן, המחנה של נתניהו, בצלאל סמוטריץ' והחרדים, ומולו על מחנה השינוי, שהוא למעשה ימין חדש ובו שלוש מפלגות ימין מובהקות, ימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו, ולצידן מפלגות ימין מרכז, כחול לבן ויש עתיד. מפלגות השמאל היחידות הן מרצ והעבודה. את רע"ם קשה למקם, כי זו מפלגה חרדית מוסלמית. כן, מבנים מורכבים שנוצרו בגלל הפיצול שחל במחנה הימין העצום. פיצול שצמח מתוך אכזבה מהמנהיג הבלתי מעורער, בנימין נתניהו.

בנקודה זו של הזמן והאירועים מתברר, שהמשפט העממי "האויב של האויב שלי הוא חבר שלי" תקף. לפיד, שנכווה מההתארגנות של כחול לבן עם הגנרלים בראשות בני גנץ, הבין שהוא חייב לכרות בריתות עם אויבי נתניהו בימין. הראשון היה אביגדור ליברמן, שנותר איש ימין נאמן לדרכו ומתנגד לנתניהו. השני היה גדעון סער שניסה להתחרות ולזכות במנהיגות הליכוד, וכשנכשל הקים את תקווה חדשה. האגוז הקשה לפיצוח היה נפתלי בנט שזגזג. כשלפיד הבטיח לו עולם ומלואו, כולל ראשות ממשלה, עבר לנתניהו כדי לסייע לו במבצע "שומר חומות". כשהסתיים המבצע, בנט הבין שלא יקבל את הסחורה מנתניהו וחזר אל חיקו של לפיד. וכאילו לא קרה דבר קיבל את התפקיד המיוחל, ראש ממשלה לשנה וחצי.

האויבים של נתניהו מצליחים סוף סוף לבנות קואליציה שברירית, כזו שתאלץ את מנהיגיה לישון עם עיניים פקוחות לרווחה. למה? כי יש כאן חיבורים כמעט בלתי אפשריים בין ניאוליברליים וליברטניים מושבעים לבין סוציאל דמוקרטיים בתחומים חברתיים כלכליים, ובין חסידי ארץ ישראל השלמה לבין תומכי שתי מדינות לשני עמים.

אויבי נתניהו מצליחים לבנות קואליציה שברירית, שתאלץ את מנהיגיה לישון בעיניים פקוחות, בגלל חיבורים כמעט בלתי אפשריים בין ניאוליברלים לסוציאל דמוקרטים, בין חסידי ארץ ישראל השלמה לבין תומכי שתי מדינות

מן הסתם, אפשר שמי שידאג ליציבות יהיה לא פחות ולא יותר מבנימין נתניהו שינסה בכל דרך לחזור לבלפור. זאת, כאמור, הערכה שמושתתת על ניסיון העבר ולא יותר מכך.

מאחר וזו רק השערה, על הממשלה החדשה לכשתקום, אם לא יקרה משהו בלתי צפוי עד ההשבעה, על הממשלה הזאת לקבוע קווי יסוד שיתבססו על הסכמה ואמון הדדי.

הצעתי להם לבנות קוד אתי מוסכם ובו כללי ההתנהגות של השותפים. קוד כזה יש לו משמעות מוסרית ויאפשר חיים בשלום ובהבנה. אם זה יצליח אפשר שגם הכנסת תלך למהלך כזה, אשר יבריא את התרבות הפוליטית הרווחת.

ומהרצוי אל המצוי, קואליציה שברירית שיכולה להתפרק באבחת קול אחד שמורד.

אז מה יכול לקרות? תקום ממשלה שבסיסה רק לא נתניהו, לפחות עד שהם יהיו בטוחים במאה אחוזים שהוא ירד מהבמה. האם זו הממשלה שחלמנו עליה? לגמרי לא.

אני מתפלל שלמרות הכל, וחרף המבנה השביר, הם יקדישו את כל הזמן שיש להם לבניית אמון אישי וציבורי, ולצידו ריפוי ופיוס של החברה הישראלית.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.