מחצית הילדים הערבים בישראל בפוסט-טראומה

חשיפה אפילו אחרי מלחמת לבנון השנייה לא נרשמו נתונים כאלה ● ממחקר שנערך בקרב ילדים בחברה הערבית מתברר כי למעלה מ-50% מהם סובלים מתסמיני פוסט טראומה בעקבות המלחמה בעזה והאלימות בערי ישראל ● הם מפחדים מעוברי אורח, לא מעזים להגיד שלום לשכנים היהודים וחוששים לצאת לפארקים ● ד"ר אמג'ד מוסא: "יש עליית מדרגה ברמת המצוקה הנפשית. הילדים וההורים חסרי אונים"

אילוסטרציה. למצולם אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: AP Photo/Lefteris Pitarakis)
AP Photo/Lefteris Pitarakis
אילוסטרציה. למצולם אין קשר לנאמר בכתבה

הם מפחדים לצאת לגינות הציבוריות בשעות היום, מפחדים להסתובב ברחובות בשעות הלילה, מפחדים משוטרים, מפחדים מעוברי אורח ולא מעזים להגיד שלום לשכנים היהודים. מאז הלחימה במבצע "שומר החומות" והעימותים הקשים בין יהודים לערבים בערי ישראל, ילדי החברה הערבית שרויים במצוקה נפשית קשה.

למעלה מ-50% מהילדים הערבים בישראל מעידים כי הם סובלים מתסמיני הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) בעקבות האירועים סביב מבצע "שומר החומות". כך עולה מהמחקר שנערך בקרב תלמידים בגילאי 12-18, מדגם מייצג מכל רחבי הארץ הן בערים המעורבות והן בערים וכפרים ערביים. המחקר נערך על ידי הפסיכולוג החינוכי המומחה, ד"ר אמג'ד מוסא, חוקר ומרצה בנושא טראומה ולחץ בחברה הערבית.

ד"ר מוסא עוסק בהדרכת צוותים של פסיכולוגים חינוכיים בחברה הערבית, ומתרשם מהתחושות הקשות שעולות במפגש שלהם עם ילדי החברה והוריהם.

"התחושה היא שהפעם, בניגוד למבצעי לחימה אחרים, יש עליית מדרגה ברמת המצוקה הנפשית של הילדים. לאור העובדה שהפעם הקונפליקט היה לא רק עם עזה אלא גם בין שני הצדדים בתוך המדינה, הילדים והוריהם חווים אובדן שליטה, חוסר אונים ופחד קיומי".

ד"ר אמג'ד מוסא (צילום: באדיבות המצולם)
ד"ר אמג'ד מוסא (צילום: באדיבות המצולם)

גם בהשוואה לנתוני המחקר הקודם שערך ד"ר מוסא, בשיתוף פרופ' מולי להד, בשנת 2007 אחרי מלחמת לבנון השנייה, חלה עליה במספר הילדים הפוסט-טראומטים. אז מספר הילדים שהעידו על תסמיניPTSD  עמד על כ-40%.

"המצב הפך מורכב הרבה יותר", מפרט מוסא. "זו לא רק המלחמה עצמה, האזעקות והטילים שנופלים בסמיכות למקום מגוריהם, אלא גם הפחד מפני הצד היהודי, שהפך לקיצוני יותר. בערים שהיו מוקדי חיכוך קשים, כמו לוד ועכו, הילדים ממש מפחדים מגירוש".

ד"ר מוסא מספר כי גם ציורי הילדים בגילאי הגן ובית הספר היסודי, במפגש עם הפסיכולוגים החינוכיים, השתנו ביחס למבצעי לחימה קודמים.  "אחרי מבצע צוק איתן, למשל, הציורים התייחסו ללחימה מול עזה, והילדים ציירו מלחמה עם טילים ופצצות.

"עכשיו ראינו ציור של בית שמוקף באנשים והם מנערים את הבית. זה ציור שמעיד על פחד של ילד מפני גירוש. יש ילד שצייר אנשים ברחוב עם אלות ואקדחים. היה ציור שבו רואים ילדים דחוקים לפינת הדף וסביבם אנשים עם ידיים גדולות ופנים כעוסות".

"עכשיו ראינו ציור של בית שמוקף באנשים והם מנערים את הבית. זה ציור שמעיד על פחד של ילד מפני גירוש. יש ילד שצייר אנשים ברחוב עם אלות ואקדחים. היה ציור שבו רואים ילדים דחוקים לפינת הדף"

בהרצאה שהעביר מטעם שפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי) להורים מאום אל-פחם, שהייתה לאחד ממוקדי ההתפרעויות הקשים במהלך הלחימה – במהלכן נהרג מירי הנער מוחמד כיוואן בן ה-17, שמע ד"ר מוסא על מצוקתם הקשה.

"מאות הורים השתתפו במפגש שהתקיים בזום, ושיתפו במצב המורכב שהם נמצאים בו. לצד הרצון שלהם לחזור לחיי שגרה, הם מעידים כי הילדים מפחדים לצאת. הם מפחדים מהשוטרים, מפחדים ששוב יגיעו היהודים הקיצוניים ויפגעו בהם. גם ההורים כבר לא יכולים להגיד לילדים שיהיה בסדר ולתת להם ביטחון כי הם רואים את מה שקורה בחוץ ולא יכולים לאפשר מקום בטוח לילדים שלהם".

אשתו וילדיו של מוסא חסונה, תושב לוד שנורה למוות על ידי יהודים בליל הפרעות הראשון בלוד, ב-11 במאי 2021 (צילום: AP Photo/David Goldman)
אשתו וילדיו של מוסא חסונה, תושב לוד שנורה למוות על ידי יהודים בליל הפרעות הראשון בלוד, ב-11 במאי 2021 (צילום: AP Photo/David Goldman)

במפגש השתתפו גם הורים מערים מעורבות. "אמא מחיפה סיפרה שהמשפחה הייתה ביחסים חבריים עם השכנים היהודים שגרים דלת מולם, אבל עכשיו הם מורידים את העיניים בחדר מדרגות וחוששים להגיד שלום. גם בחיפה הילדים לא יוצאים לפארקים כדי להימנע ממפגשים עם יהודים. ההורים מכניסים את הילדים הביתה מיד עם רדת החשיכה. הם מפחדים שהמיעוט הקיצוני והגזעני ישתלט על רחובות העיר".

"אמא מחיפה סיפרה שהמשפחה הייתה ביחסים חבריים עם השכנים היהודים שגרים דלת מולם, אבל עכשיו הם מורידים את העיניים בחדר מדרגות וחוששים להגיד שלום"

מה שלא נורמטיבי

גם במוקדי החירום של עמותת ער"ן בערבית אומרים כי הפניות למוקדים עוסקות בחרדה בעקבות המהומות. "עלה חשש גדול להיפגע פיזית, וגם החשש מהסטיגמה. בנוסף, עלתה הבדידות וסוגיות שקשורות למשפחה – דאגה לילדים ולהורים המבוגרים", מספרת  ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית של ער"ן.

"קיבלנו פניה מאם לשלושה ילדים שהייתה בחרדה גדולה. משפחתה גרה בצפון בישוב גדול של ערבים מוסלמים ונוצרים. הם קיבלו הודעה כי בלילה צפויים להגיע אוטובוסים של יהודים קיצונים, והיא מפחדת שיפגעו בה ובילדיה".

במהלך תקופה הלחימה ערך פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית מפגש זום בערבית בו השתתפו 135 ילדים בגילאי יסודי מכל רחבי הארץ. הפסיכולוג החינוכי המומחה, איברהים אלעטאונה, שהשתתף במפגש מטעם פורום הארגונים, מספר על מצוקת הילדים בתקופת הלחימה ואחריה.

איברהים אלעטאונה (צילום: באדיבות המצולם)
איברהים אלעטאונה (צילום: באדיבות המצולם)

"חלק מהשאלות ששאלו הילדים היו אוניברסליות ונורמטיביות למצב חירום. שאלות כמו למה יש מלחמה? על מה הם רבים? עלו שיתופים לגבי הפחד מטילים והלחץ מהזעקות, שהן נורמליות למצב. אבל היו גם שאלות ייחודיות לילדים הערבים שגרים בשכנות עם יהודים, ואלה שאלות שאנחנו לא רגילים אליהם והיה עצוב במיוחד לשמוע.

"הילדים שאלו כיצד יוכלו לחזור לבית הספר ולשבת עם הילדים היהודים בכיתות? האם יחזרו היחסים התקינים עם השכנים היהודים בבניין? השאלות הפתיעו אותנו, כי לא ידענו עד כמה המצב הנפיץ בין יהודים לערבים בארץ משפיע על הילדים".

אלעטאונה מתגורר בחורה, עובד בשירות הפסיכולוגיה החינוכית של עיריית באר שבע ומנהל את היחידה הקלינית במרכז חוסן בעיר. "בבאר שבע מתגוררים כ-20% ערבים. כמי שמדריך ומייעץ לצוותים חינוכיים בעיר, היינו עדים גם לקשיים בתוך בתי הספר.

"מורה אחת שיתפה מקרה שבו נאלצה לשלוח ילדה הביתה במצב נפשי קשה, לאחר שבמהלך השיעור בני הכיתה שלה הביעו דעה כי צריך לגרש את כל הערבים מישראל ולשלוח אותם למדינות ערב".

"מורה אחת שיתפה מקרה שבו נאלצה לשלוח ילדה הביתה במצב נפשי קשה, לאחר שבני הכיתה הביעו דעה כי צריך לגרש את כל הערבים מישראל ולשלוח אותם למדינות ערב"

אלעטאונה מעיד כי לא בכל מקום מתקיים השיח הפוגעני. "שניים מילדיי לומדים בבית הספר הדו-לשוני דגניה בבאר שבע, ושם יש שיח מכבד וסובלני בנושא הזה. אבל מהחוויה האישית שלי כבדואי ואב לארבעה ילדים, אני יכול לספר לך על פגיעה כפולה שאנו חווים.

ילדים ערבים בבית ספר בירושלים. אילוסטרציה (צילום: קובי גדעון/פלאש90)
ילדים ערבים בבית ספר בירושלים. אילוסטרציה (צילום: קובי גדעון/פלאש90)

"מצד אחד, אני מותקף מטילים מעזה ומפחד על חיי, אבל יש לי הזדהות עם הפלסטינים, אמפטיה לבני העם שלי. וזו תחושה קשה כאילו מישהו מהמשפחה שלי מסכן אותי. מצד שני, יש את ההתמודדות עם הצד היהודי, וזה מורכב".

הרבה פחות פניות בערבית

יחד עם הצורך הגדול בקרב ילדים ערבים בטיפולים נפשיים, המחסור החריף באנשי מקצוע בפסיכולוגיה הציבורית בישראל חמור אף יותר בקרב אנשי מקצוע דוברי ערבית.

"בחברה הערבית, פסיכולוג זה לא מקצוע מבוקש ופריבילגי כמו בחברה היהודית, זה לא כמו רפואה", מסביר אלעטאונה. "יחד עם תנאי הקבלה הקשים עד בלתי אפשריים ללימודי פסיכולוגיה, זה מייצר מחסור במומחים דוברי ערבית. גם המודעות לטיפול ומענה שניתן לקבל במקרים של מצוקה נפשית עדיין לא גבוהה בחברה הערבית, זו מודעות שהולכת ומתהווה, אבל אין מה להשוות את זה לחברה היהודית".

"בחברה הערבית, פסיכולוג זה לא מקצוע מבוקש ופריבילגי כמו בחברה היהודית, זה לא כמו רפואה. יחד עם תנאי הקבלה הקשים עד בלתי אפשריים ללימודי פסיכולוגיה, זה מייצר מחסור במומחים דוברי ערבית"

מתוך 12,000 הפניות שהתקבלו בעמותת ער"ן התקבלו מעט מאוד פניות בערבית – פחות מאחוז – וזאת למרות שהקווים תוגברו משמעותית על ידי מתנדבים דוברי השפה.

ד"ר שירי דניאלס (צילום: באדיבות המצולמת)
ד"ר שירי דניאלס (צילום: באדיבות המצולמת)

"יכול להיות שמיעוט הפניות נובע משילוב של חוסר מודעות לחשיבות הסיוע הנפשי, חוסר פניות או חוסר נגישות לשירותים כאלה", מסבירה ד"ר דניאלס. "יש דוברי ערבית שמעדיפים להתקשר לקו הכללי בעברית ולא לקבל מענה בערבית.

"האתגר הגדול הוא להביא למודעות לשירות באוכלוסייה הערבית, ולהעביר את המסר שפניה לסיוע מעידה על כוחות. המתנדבים דוברי הערבית שלנו עונים גם לקווים בעברית".

עוד 1,071 מילים ו-1 תגובות
סגירה