אחרי שנה וחצי של קורונה, של חיים בצל מגבלות, למידה מרחוק, מציאות של חשש ופחד. חוסר יציבות שלטונית לצד מצב ביטחוני מעורער, סוף סוף לרגע נדמה שהכל משתחרר ואפשר לחזור לחיים נורמליים.

נכון? אז ממש ממש לא!

אחרי שנה וחצי של קורונה, חיים בצל מגבלות, למידה מרחוק, מציאות של חשש ופחד, חוסר יציבות שלטונית לצד מצב ביטחוני מעורער, סוף סוף נדמה שהכל משתחרר ואפשר לחזור לחיים נורמליים. נכון? אז ממש לא!

בתור מנהל תיכון, אני רוצה לספר לכם שהצוות שלי ואני מעולם לא חווינו את הילדים והילדות שלנו כך. הם מבולבלים, מפחדים, כועסים ומאוד מאוד טעונים.

אז מה נשאר לנו פוסט קורונה ?

רבים מבני הנוער "מתקשרים" עם העולם תקופה ארוכה מידי בעיקר דרך פלטפורמות מקוונות, הם נמצאים רוב הזמן מול מסכים, הם הפכו את הלילה ליום, ממעטים לצאת מהבית, כמעט לא נפגשים עם בני אדם, וממלאים את החסך בקשר בתקשורת וירטואלית "חלופית".

השנה וחצי האחרונות דחפה ילדים וילדות, בני ובנות נוער רבים למעגל התלות וההתמכרות לבדידות המסכים. המציאות הזו לא טובה להם. הם מלאים בתסכול, בזעם כבוש, ומתקשים לחזור לשגרה "רגילה". לעיתים זה מרגיש כאילו הם נדרשים לתהליך חיברות מחודש.

שנה וחצי עבור ילדים זה הרבה הרבה יותר זמן משנה וחצי עבורנו המבוגרים. בני ובנות 13-18 הם שכבת הגיל שחווה סימפטומים של פוסט קורונה באופן הכי מורכב ומאתגר. מערכת החינוך השאירה את התלמידים בגילאים הללו לבד בבית מול מסכים ופלטפורמות טכנולוגיות כתחליף חינוכי למשך הרבה יותר מידי זמן.

החסך בשגרת חיים נורמלית מגבילה את היכולת ליצור קשר בינאישי תקין ולשמר אותו, לאורך זמן החסך הזה פוצע את הנפש. עכשיו אנחנו נדרשים להתמודד עם התוצאות של התארגנות מערכת החינוך להתמודדות עם משבר הקורונה.

השנה וחצי האחרונות דחפה ילדים ובני נוער רבים למעגל התלות וההתמכרות לבדידות המסכים. המציאות הזו לא טובה להם. הם מלאים בתסכול ובזעם כבוש, ומתקשים לחזור לשגרה "רגילה"

אנחנו שומעים על יותר ויותר אירועי אלימות בהם מעורבים בני נוער, בכל רחבי הארץ. אנו נחשפים שוב ושוב לבני נוער המשתוללים בבתי קולנוע ובמרחבים ציבוריים נוספים, קטטות המוניות בגנים ציבוריים, ונדליזם ופגיעה ברכוש ובנפש. כולנו נחרדנו מהאירוע בו נער בן 13 דקר נער בן 15, שעדיין מאושפז בבית חולים, אחרי ויכוח סתמי על חפיסת סיגריות.

המערכת העל-יסודית כמעט קורסת תחת עומס הליווי החברתי/רגשי הנדרש בתקופה הקצרה בה חזרו בתי הספר (כמעט) לפעילות שגרתית. המערכת נדרשת לעומס כפול של בחינות בגרות בתקופה ובמציאות של חסר עמוק ומשמעותי.

מפחיד לדמיין איך יראה המצב של הילדים של כולנו לאחר שלושה חודשים נוספים של חופש והעדר ליווי מצד עולם המבוגרים. קחו בחשבון שבספטמבר 2021 יש בפועל סה"כ 7 ימי לימוד בלבד!

אם לא נעצור עכשיו ונחליט שכולנו משקיעים את מירב המאמצים במתן מענה רגשי/חברתי, בהרגעת הרוחות ובהחזרת שגרה החיים המוכרת, המצב רק יחמיר – בני הנוער שלנו זקוקים לנו עכשיו יותר מאי-פעם!

בכל חופש גדול מתרחשים אירועי אלימות. האונס הקבוצתי המזעזע באילת בקיץ האחרון ובושתנו האיומה מהאלימות המינית שהתרחשה ב"איה נאפה" שנה קודם לכן. גם בשנים נטולות מגפות, החלפות שלטון ומלחמות לבני נוער רבים קשה מאוד להתמודד עם החופש הגדול, בהיעדר המסגרות והיציבות הבית ספרית. ללא הסתכלות כוללת של הבית, בית הספר, הקהילה החינוכית והילדים – הקיץ שלפנינו עשוי להיות מורכב ומאתגר ולא עלינו (חס וחלילה) מדמם.

הורים יודעים ויודעות מה נכון לילדים.ות שלהם, מחנכים ומחנכות יודעים.ות מה נכון לקהילותיהם החינוכיות שלהם.ן. משאבים יש. המון כסף מוזרם ממשרד החינוך ומהרשויות המוניציפליות. אלא שמשרד החינוך כמו גם הרשויות המוניציפליות הכפופות בכל הקשור בחינוך לרגולציה המדינתית, נידמים לעיתים כסובלים ממחלה אוטואימונית. מזרימים כסף מחד ומאידך עוצרים את היכולת של מנהלים ומנהלות להשתמש במשאבים לדברים שבאמת צריך ע"י בירוקרטיה והפעלת מנגנוני רגולציה חונקים ומשתקים. נדמה כי אחוז ניכר מהכסף מושקע בניהול הרגולציה, בתוכניות לימוד מנותקות מהמציאות, בדיווחים חסרי תכלית, בבקרה ופיקוח מיותרים לחלוטין.

אנחנו שומעים על יותר ויותר אירועי אלימות בהם מעורבים בני נוער, בכל רחבי הארץ. אנו נחשפים לבני נוער המשתוללים בבתי קולנוע ובמרחבים ציבוריים נוספים, קטטות המוניות בגנים ציבוריים, ונדליזם ופגיעה ברכוש ובנפש

כל אלו מובילים לבלבול וחוסר יכולת בפועל  של מנהלות ומנהלי מסגרות החינוך להוציא לפועל את "בתי הספר של הקיץ". שנת הלימודים של בתי הספר העל-יסודיים תסתיים בעוד פחות משבוע ולאף אחד.ת באמת אין מושג איך ומה מצופה מבתי הספר לעשות.

הגיע הזמן לעצור!

חינוך במהותו מבוסס על הדגמה, על שיח, על קרבה ובעיקר על מפגש פנים אל פנים המעודד קשר וקירבה. גם הורים וגם מחנכים יודעים שבני ובנות הנוער זקוקים לחיבוק ולהנחיה מלווה גם בחופש הגדול, ובוודאי בשנה מאתגרת כמו זו.

תנו לנו ללוות אותם, תנו לנו לחנך. אפשרו לנו לבנות תוכניות ומפגשים יצירתיים לחופש הגדול. תנו לנו לצאת איתם לקולנוע, לטיול בטבע או לצאת לבריכה. אל תתעלמו מהם ואל תעלימו אותם שוב לשלושה חודשים נוספים. שחררו את הכסף המיועד לליווי וטיפול בבני ובנות נוער מכבלי הרגולציה והבירוקרטיה. אוטונומיה ניהולית היא המשאב היקר ביותר בתקופות משבר – אפשרו למנהלים, למנהלות, ולמורים ולמורות לעשות את עבודתם.ן – לדאוג לבני הנוער שלנו, כי הם העתיד של כולנו.

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנחה קבוצות, מנהל קמפוס בקבוצת החינוך אנקורי.