התבוסה של מצרים במלחמת 1967 הייתה ההלם של הדור שלי. אסון. הייתי בן 15 באותה שנה, והמלחמה פרצה בתקופת הבחינות שלנו בבית הספר. גרתי באלכסנדריה עם הוריי, אחותי ואחי הגדול, רעייתו וילדיהם. המשפחה, פרט לאחי ולי, החליטה לעבור למשך המלחמה לביאלה, הכפר שלנו בדלתא של הנילוס.
היסטריה אחזה במדינה. אחמד סעיד ברדיו קהיר זרק איומי השמדה על האויב. "בושרה יא ערב! (חדשות טובות, יא ערבים!)", היה צועק, "היום הגיע! בואו נמחק את ישראל מהמפה!"
מסרים לוחמניים הגיעו בזה אחר זה, הטוענים שנגרמו אבדות כבדות לאויב, מטוסים הופלו, 20, 40 – ובתוך כלום זמן הגיע מספר מטוסי הקרב הישראלים שחוסלו ל-83! הבעלים של מסעדת הפלאפל בשכונה שלנו סגר את המסעדה ותלה שלט שבו הודיע שאת המסעדה הבאה שלו יפתח בתל אביב.
אני ואחי, שהיה מורה לצרפתית, החלטנו להשתתף במאמצי המלחמה. בית הספר התיכון שבו למדנו פתח מרכז הכשרה למתנדבים אזרחים. בכל יום הלכנו לבניין בית הספר, רשמנו את המתנדבים והפקנו את ההכשרה הצבאית הזריזה שלהם. מצרים הגיעו מכל מקום – איכרים בגלביות שלא ידעו לכתוב את שמם, אפנדים בחליפות מערביות, סטודנטים, מורים, כולם.
הרובים שאיתם התאמנו המתנדבים היו מיושנים, חלקם מתקופת מלחמת העולם השנייה וחלקם ישנים אפילו יותר. חלקם הכילו לא יותר מחמישה כדורים, וצריך היה לדרוך אותם אחרי כל ירייה. אבל הייתה התלהבות פטריוטית בקרב האנשים, תמימות, אולי אפילו נאיביות. זאת הייתה התלהבות שלא במקומה.
להפיל מטוס עם אקדח
שליטי המדינה הונו את האנשים וגרמו להם להאמין שהצבא המצרי יוכל לכתוש את ישראל ובכך להחזיר את פלסטין לפלסטינים. כשמטוס מודיעין ישראלי טס גבוה מעל מרכז האימון, מתנדב תמים דרך את הרובה המיושן שלו וחשב שיוכל להפיל את המטוס המהיר עם אקדח שמוטב היה לו היה משמש לציד.
החדשות האיומות הגיעו רק ארבעה ימים אחרי פרוץ המלחמה. הפסדנו במלחמה! 20,000 מצרים נהרגו, כ-80% מכלי הנשק של צבאנו הושמדו, ביניהם כמעט כל חיל האוויר שלנו. סיני נפלה בידי האויב. וכדי להוסיף עוד על הכאב וההשפלה, ב-9 ביוני הכריז גמל עבד אל-נאצר בקול רועד שהחליט להתפטר מתפקידו.
הייתי עם אחי במרכז ההכשרה כשנאצר נשא את נאום ההתפטרות שלו, ששודר ברדיו. העיניים שלנו כמעט קפצו מחוריהן בחוסר אמון. אחרי כמה דקות, כשהחדשות הטראגיות החלו לשקוע, חלקנו פרצנו בבכי. הרגשנו שאנחנו מאבדים את מצרים ואת המנהיג שלנו. אחי תהה בייאוש: מי ישלוט במצרים עכשיו, אם המנהיג הגדול שלנו נכנע?
מיד אחרי נאום ההתפטרות נהרו המוני מצרים אל הרחובות, ודרשו שהמנהיג ימשיך בתפקידו. וזה מה שהוא עשה, אחרי כמה שעות מותחות מאוד. המנהיג שלנו, הראיס הנבון, עבד על המצרים טובי הלב ויצא בלי פגע.
נדרשו לאנשים שמונה או תשעה חודשים להתקומם נגד ההנהגה המושחתת שהביאה עליהם אסון בממדים מפחידים. הסטודנטים, שנתמכו על ידי חלק מהפועלים, יצאו לרחובות. היו מהומות ושביתות במספר מקומות. הסטודנטים השתלטו על בנייני האוניברסיטה והתבצרו שם נגד המשטרה. דמותו המכובדת והמאיימת של נאצר זכתה לביקורת משמעותית.
עול התבוסה
ההפסד היה השפלה אישית עבור כל מצרי. איך נצליח לחיות עם בושה כזאת? התכנסנו פנימה לתוך עצמנו, וחיינו מנדבות מאותן מונרכיות ריאקציונריות שאותן תקפו המנהיגים שלנו בעבר, כמו משפחת המלוכה הסעודית.
ואז התחלנו לתקוף את עצמנו. התפתח גל של בוז ובדיחות שהופנו נגד הצבא. חיילים נתקלו בלעג במקומות ציבוריים. הבדיחות הפכו לדרך ההתמודדות שלנו עם האסון. זאת הייתה אמנות שבה הפכנו ידועים לשמצה. במהלך מאות שנים של שלטון זר, צחצחנו את ההומור כנשק נגד העריצים ששלטו בנו. אבל הפעם היה הנשק מכוון אלינו עצמנו.
אחת מהבדיחות של התקופה הייתה על מישהו שנעל מגפי צבא ומצא את עצמו רץ אחורה; אחרת הייתה על הטנקים המצרים, כלי נשק מתוחכמים עם עשרה הילוכים – אחד קדימה ותשעה ברוורס.
עול התבוסה הכביד עלינו מאוד. השתוקקנו לכל דבר שיוכל להשיב על כנה את גאוותנו ולרומם את המורל שלנו. זה מסביר את השמחה הפתאומית, והקצרה, כשחיל הים שלנו – חודשים ספורים אחרי התבוסה – הצליח להשקיע את המשחתת הישראלית, אח"י אילת. כתבתי מאמר על הנושא והקראתי אותו ברמקול מול חברי בבית הספר לפני שהצדענו לדגל, כפי שנהגנו לעשות בכל בוקר.
בשנת 1969 ראיתי באלכסנדריה תערוכת צילומים מהמלחמה – תמונות של אזרחים שנשרפו מנפאלם, חיילים שנהרגו, טנקים חרוכים ומכוניות משוריינות. רציתי להקיא. כשיצאתי מהתערוכה, רעדתי כולי. נשבעתי לעצמי שאעשה כל שביכולתי כדי להסיר את כתם התבוסה שלנו ולהשיב את הגאווה לבני עמי.
ב-1971 הייתי סטודנט באוניברסיטת אלכסנדריה, התמחיתי בספרות אנגלית. אנואר סאדאת עלה לשלטון והוא הבטיח ש-1971 תהיה "שנת הכרעה".
כמו רוב חבריי ללימודים, לא הערכתי את סאדאת יותר מדי. גל של בדיחות עליו שטף את המדינה. הוא הוצג כחסר יכולת, קטנוני, אידיוט, קולונל כן-כן, הפודל של נאצר ועוד. גם אני השתתפתי בלעג הציבורי כלפי הנשיא. אפילו כתבתי שיר בערבית מצרית עממית, סאטירה על סאדאת. העברתי אותו בחשאי בין חברי הסטודנטים. זה התחיל ככה:
אם הם אומרים שהשמש עולה מהמערב,
אם הם אומרים שהשמש שוקעת במזרח,
אל תופתעו
זאת מצרים של סאדאת.
ההמשך היה פרודיה על נאומי של סאדאת לאומה. הנאומים שלו היו מתישים ומונוטוניים והוא אהב להתייחס לפרטים אזוטריים (באחד הנאומים הרשמיים לאומה, סאדאת הקפיד לציין שכשהנרי קיסינג'ר הגיע לבקר בביתו בקהיר הוא הציע לו משהו לשתות, והמשקה היה – בחר הנשיא לציין – לימונדה קרה).
השיר, כמובן, הגזים את התכונות האלה, ובו גרמתי לסאדאת לפרט פרטים כמו באיזו מגירה הוא שומר את המקטרת האהובה שלו ובאיזה מדף בארון הוא מניח את התחתונים שלו.
חבריי ללימודים אהבו את השיר. כיצירה ספרותית, השיר שלי היה חסר ערך לחלוטין. אך הוא ייצג נאמנה את חוסר האמון של מצרים צעירים, כמוני, כלפי ההנהגה הפוליטית שלהם והמדיניות שלה של הפרת הבטחות שנעשו בפני האומה.
כשהקראתי את השיר לאמי לא היה לה שום דבר טוב לומר עליו. למעשה, היא נזפה בי ואמרה שאל לי ללעוג לנשיא המדינה שהיה מבוגר – ולכן ראוי לכבוד – כמו אבי.
כפי שהתגלה אחר כך, סאדאת לא היה עד כדי כך חסר יכולת וחסר תועלת. כשהפר את ההבטחה שלו משנת 1971 כשאמר שזאת תהיה שנת ההכרעה – מלחמה או שלום – למעשה ניהל את אסטרטגיית ההסוואה שלו.
זה הפך את מלחמת אוקטובר 1973 להפתעה גמורה, אפילו עבורנו, המצרים.
* * *
מאמר זה הינו קטע מתוך ספר הזיכרונות של המחבר,שטרם פורסם: "ישראל ואני: אקדמאי מצרי מספר את סיפורו".
כמאל עבד אל מלכ גדל באלכסנדריה, מצרים, ולמד במונטריאול. הוא פרופסור לספרות ערבית, חוקר ומתרגם שלימד באוניברסיטות פרינסטון ובראון. הוא עוסק באופן שבו אנשים מרקעים תרבותיים שונים מתייחסים זה לזה בלי לאבד את האני האותנטי שלהם, הן בכתיבתו האקדמית והן בכתיבתו הספרותית, שכוללת, בין היתר את הספרים:
- America in an Arab Mirror: Images of America in Arabic Travel Literature, 1688 to 9/11 and Beyond (2011)
- The Rhetoric of Violence: Arab-Jewish Encounters in Contemporary Palestinian Literature and Film (2005)
- הקדמה ליצירה הבדיונית שלו, Come with Me from Jerusalem (2013).
פרופ' עבד אל מלכ הוא חבר באיגוד הסופרים המצרי ובאיגוד הסופרים האמירתים. הוא העורך הראשי של המגזין האקדמי המקוון Arabic and World Literatur, שמפורסם על ידי Andromeda Academic Services שפועלים מלונדון. המחקר הנוכחי שלו עוסק בספרות ככלי לקידום שלום עולמי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
השאלה שמעניינת האם בדיעבד הפרופסור שמח עכשיו שמצרים נכשלה בהשמדתה של ישראל? הרי נצחון שלהם משמעותו התרחשותה של שואה שנייה של היהודים.
וזה מעניין גם לדעת האם מי שבחר לפרסם את הדברים בעברית רוצה לעורר אמפטיה גם לצד השני, שנבין את האכזבה המצרית מכך שהם לא הצליחו להשמיד אותנו? אולי בהסכם השלום עם מצרים היה צריך להפגש באמצע, הם רצו להשמיד אותנו אנחנו רוצים לחיות, אז צריך היה להפגש באמצע ולאפשר להם לחסל רק חצי מדינה?
מה הפרק הבא בסדרה? זכרונותיו העצובים של קצין SS שמפעל חייו ירד לטמיון ומאז המלחמה הוא נאלץ להסתפק בעבודה במשחטת עופות?