בהסכם הקואליציוני בין המפלגות "ימינה" ו"יש עתיד" נכתב כך:
"השר לשירותי דת והסיעות השותפות להסכם זה יתמכו בחקיקה… שינוי הגוף הבוחר ברב הראשי לישראל שתכליתו בחירת רב ראשי ציוני…".
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
הבחירות לרבנות הראשית לישראל כמו גם לעתים קרובות לרבני הערים, היוו במהלך עשרות שנים זירה למאבקים פוליטיים סביב קרבתם של המועמדים למגזר זה או אחר.
הבחירות לרבנות הראשית לישראל, לעתים קרובות כמו לרבני הערים, היוו במהלך עשרות שנים זירה למאבקים פוליטיים סביב קרבתם של המועמדים למגזר זה או אחר
ההישגים הקואליציוניים של המפלגות החרדיות הביאו, מטבע הדברים, לרוב לנציגיהם ב"גוף הבוחר" ולבחירת מועמדים מתוך הציבור ששלח אותם ומקובלים על רבניהם.
למרות זאת, המועמדים בעלי הרקע החרדי שנבחרו היו בדרך כלל בעלי ניסיון בשירותן של קהילות מגוונות, בעיקר מחוץ למסגרות החרדיות. הם היו מקובלים על כלל הציבור, התקבלו בישיבות ההסדר ובקהילות ציוניות, השתתפו באירועים הלאומיים, והמשיכו את הקו ההלכתי הממלכתי המקובל במוסד מקדמת דנא.
למרות שלא התחנכו במסגרות של הציונות הדתית, היו הרבנים הללו "ציונים" ואף "לאומיים" בהנהגתם, עוד קודם שנבחרו לתפקידם. בניגוד לדימוי הציבורי הרווח, השוואה בין פסיקות של רבנים בעלי רקע חרדי לרבנים בעלי רקע ציוני-דתי אינה מלמדת על כך שהאחרונים "פתוחים" יותר או מקילים יותר בפסקי הלכה או מעורים יותר בציבור הכללי.
רבנות ראשית איננה מן התורה או מדרבנן: מדובר בבחירה למוסד ה"חכם באשי", שהוקם על-ידי האימפריה העות'מאנית לפי שיטת ה"מילט", שופץ על-ידי ממשלת הוד מלכותו בתקופת האימפריה הבריטית, שהוסיפה רב ראשי אשכנזי, ואומץ עם קום המדינה על-ידי ראש הממשלה דוד בן גוריון, אשר רצה שהממשלה תשלוט בממסד הדתי.
האמירה ש"הרב קוק ייסד את הרבנות הראשית" אינה מדויקת, ומתעלמת כמובן מהרבנים הספרדים ששמשו בתפקיד ה"חכם באשי" בירושלים עוד משנת 1841 וכונו בתואר: "הראשון לציון".
למרות שלא התחנכו במסגרות הציונות הדתית, היו הרבנים מהרקע החרדי "ציונים" ואף "לאומיים" בהנהגתם. בניגוד לדימוי הציבורי הרווח, רבנים מרקע ציוני-דתי אינם "פתוחים" או מקלים מהם
כל הקהילות החרדיות ורוב הקהילות החרד"ליות והציוניות-דתיות אינן מקבלות את הסמכות ההלכתית של הרבנים הראשיים ככאלה. יש להם רבנים משלהם. ישנם רבנים ראשיים שסמכותם הוכרה או מוכרת – בזכות אישיותם ולא בשל משרתם. כל רב (כבודו במקומו מונח), אם יבחר, יהיה מקובל אם בכלל על פלח מאוד קטן באוכלוסייה.
האם לא ברור כבר לציבור הרחב ש"רב ציוני" אינו בהכרח מחויב יותר ל"כלל ישראל" מרבנים ספרדים או אשכנזים שלא היו חברי מפד"ל וגלגוליה הפוליטיים ולא שלחו את ילדיהם ל"בני עקיבא", אך היו מחויבים בכל מאודם לכלל הציבור בישראל? יש לחדול מהניסיון ליצור אשליה כאילו ההלכה של "רבנים ציוניים" היא יותר "מתחשבת" ויותר "פתוחה" כלפי נשים, חילונים, עגונות או גרים.
איך בכלל ניתן להבחין בין "רב ציוני" ל"רב לא-ציוני":
- למד בישיבה ליטאית, שירת בצה"ל ומשמש רב בקהילה מסורתית-דתית. ציוני?
- למד בישיבת "מרכז הרב" (הציונית), לא שרת בצה"ל, לומד בכולל ובקושי פגש בחייו חילוני. ציוני?
- למד בישיבת הסדר, שירת בצה"ל, המשיך בישיבה ליטאית, הוסמך ומשמש כדיין. ציוני?
או אולי הכוונה ב"רב ציוני":
- מי שמסית נגד מיעוטים?
- מי שמורה "הלכה" לחיילי צה"ל לסרב פקודה?
- מי שבניגוד לדעת רוב הפוסקים מעודד עליית יהודים להר הבית?
הקריאה למנות "רב ציוני" פותחת מסע מסוכן של דה-לגיטימציה והסתה לא רק כלפי רבנים. האם לא די בהיותו של אדם אזרח שומר חוק במדינת הלאום הדמוקרטית כדי להכשירו למשרה בשירות הציבורי? האם נתחיל לפשפש בציציותיו הציוניות של כל מחנך, פקיד ממשלתי, קצין בצה"ל? האם נפרסם מדדים ל"ציוניותו" של המועמד?
יש לחדול מיצירת אשליה שהלכת "רבנים ציוניים" יותר "מתחשבת" ו"פתוחה" כלפי נשים, חילונים, עגונות או גרים. הקריאה למנות "רב ציוני" פותחת מסע מסוכן של דה-לגיטימציה והסתה, לא רק כלפי רבנים
מייחסים עוצמה מוגזמת ליכולתו של אחד הרבנים הראשיים לחולל מהפכה כוללת בשירותי הדת לאזרחים היהודים. יכולתו של רב ראשי להשפיע תלויה ביחסיו עם עמיתו, ביכולתו ליצור איזון עדין, להוביל הסכמות, לקבל גיבוי ולבסוף להשפיע גם בזכות יוקרתו האישית. החלטות אלה רחוקות מהשירות היום-יומי לאזרחים הניתן על-ידי רבנות מקומית עצמאית. הרבנות המקומית אינה "מנוהלת" על-ידי הרבנות הראשית. השפעתו של המשרד לשרותי דת משמעותית יותר.
גדולה זכותם של העוסקים בצרכי ציבור ונהנים מאמון הציבור. הרבנים המשרתים את כלל הציבור בערים, בישובים ובשכונות הינם בני מזל שנתנה להם הזדמנות להעניק אהבה, לסייע, לעזור, לחזק, ללמוד וללמד. אני מאמין, שבניגוד לדימויים הרווחים – הרבנות במדינת ישראל מצליחה בדרך-כלל לעמוד במשימותיה.
מאבקי הכוח שאנו עדים להם סביב הבחירות לרבנות הראשית מקלקלים את השורה. אין מקום לפסילה אישית ואוי למי שנכשל בה. דה-לגיטימציה של מגזרים וקהילות היא עיוות חמור. גם בתהליך הבחירות חייבים להימנע מכל מה שאינו קידוש שם שמים.
הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם