דו קיום, הדור הבא

בגוש עציון, על אדמה ערבית, מתקיימים מפגשים בין ישראלים לפלסטינים ● הם מדברים על הכול בהרבה רגש ותבונה, ועם מעט מאוד זעם ● "בארגוני השמאל, ברגע שיש פיגוע אז נפרדים. כאן זה ההפך", אומרים שם ● ואפילו הם עצמם עדיין לא החליטו אם מדובר באי שפיות או באי של שפיות

פלסטינית וישראלית בשורשים
פלסטינית וישראלית בשורשים

25 ישראלים ופלסטינים, מבוגרים וצעירים, יושבים בחצי עיגול. הדובר הישראלי, שאול יודלמן, פותח בהסבר על מטרת המפגש:

"קל מאוד להסתכל על מה שקרה כאן בחודש מאי, ולהגיד 'זאת ישראל ואלה הפלסטינים'. המטרה של הערב היא להבין מה המשמעות של מה שקרה עבור הצד השני, באותה מידה שכמה גבר יכול להבין אשה ולהפך. מה זה שיח ג'ראח לפלסטינים, ומה הרגישו הישראלים כשראו את התמונות מלוד". המנחה הערבי מתרגם את דבריו, ושתי הקבוצות מתפצלות.

יודלמן הולך לדבר עם הקבוצה של הפלסטינים, בעזרת מתרגם לערבית. דובר פלסטיני נשאר לדבר באנגלית עם קבוצת הישראלים. הוא מורה דרך בתחילת שנות העשרים שלו. את אירועי מאי ומה שקדם להם הוא מנתח באיזמל יובשני קר ונטול רגשות. הוא מנסה להסביר לישראלים שמולו את הלך הרוח הפלסטיני בתקופה שקדמה למהומות, במהלכן ובימים אלה. איך הכל נראה בעיניים שלהם.

הוא פותח באיזכור סרטוני הטיקטוק של תקיפות החרדים בירושלים, אליהם נחשף בעצמו. במקביל, הוא מזכיר שבמדיה הפלסטינית הופיעו תיאורים רבים של מה שהוא מגדיר כהצקות חריגות של מג"ב כלפי פלסטינים בעיר העתיקה בשבועות של סיום הרמדאן. "כמעט כל יום היתה פרובוקציה", הוא אומר.

אחר כך היתה גם פרשת הגדרות שהציבה המשטרה ברחבת הכניסה לשער שכם, העימותים שפרצו בעקבותיהם והחלטת המפכ"ל להסיר אותן. "כשהמשטרה נכנסה למתחם אל-אקצא וירתה במפגינים, ידענו שזה יגרום למלחמה. אנשים כאן חשבו שבנימין נתניהו ואמיר אוחנה עשו את זה בכוונה כדי לסכל את הקמת הממשלה החדשה, הרבה אנשים החזיקו בתיאוריה הזו".

"כשהמשטרה נכנסה למתחם אל-אקצא וירתה במפגינים, ידענו שזה יגרום למלחמה. אנשים כאן חשבו שבנימין נתניהו ואמיר אוחנה עשו את זה בכוונה כדי לסכל את הקמת הממשלה"

מפגש במרכז שורשים ליד צומת גוש עציון. מימין: הדסה פרומן, בני יונין ושאול יודלמן, יוני 2021
מרכז שורשים ליד צומת גוש עציון. מימין: הדסה פרומן, בני יונין ושאול יודלמן. יוני 2021

הוא ממשיך משם בתיאור הכניסה של חמאס למשוואה, ומצטט דעה רווחת בקרב פלסטינים בגדה, לפיה ברגע שהתחילו לירות מעזה, הפוקוס עבר לשם, באופן שהוריד מסדר היום את הנושא של שיח ג'ראח שממנה הכל, בעצם, התחיל. "ברגע שזה הפך לעימות צבאי מול עזה, הפלסטינים בגדה ובמזרח ירושלים יכלו רק לשבת בבית ולהזדהות עם עזה.

"באותו זמן גם התקשורת הבינלאומית התחילה להביע עניין ונוצר דימוי של מלחמה, אבל זה שונה מהמצב במזרח ירושלים. עכשיו שוב פעם יש מתיחות בשיח ג'ראח ובסילוואן, זה נבנה מחדש. המשטרה ביצעה מעצרים ומנסה להשיב את הסדר על כנו, אבל הצעירים במזרח ירושלים מרגישים שאין להם מה להפסיד".

מה שהתחיל במזרח ירושלים ונגמר בסבב מול עזה עדיין לא נגמר, לדבריו. "מצד אחד, התושבים בשיח ג'ראח הרגישו שבגללם פרצה המלחמה ואין דרך חוקית שבה ממשלת ישראל תאפשר להם להמשיך לגור שם. הבוקר היתה גם הריסה של חנות בשכונת אל-בוסתאן בכפר סילוואן. כל השכונה אמורה להפוך לפארק לאומי שקשור לעיר דוד. אלפי תושבים מרגישים שהם בסכנת פינוי מבתיהם".

"הבוקר היתה גם הריסה של חנות בשכונת אל-בוסתאן בכפר סילוואן. כל השכונה אמורה להפוך לפארק לאומי שקשור לעיר דוד. אלפי תושבים מרגישים שהם בסכנת פינוי מבתיהם"

חלק מהישראלים מגיבים לדבריו, לאחר מכן יש שאלות ותשובות. הנוכחים מודים לו ששיתף. אין כעס, השיחה נעימה. במרחק כמה מטרים משם, יודלמן ממשיך לדבר עם קבוצת הפלסטינים. גם שם השיחה מתנהלת על מי מנוחות.

מרכז "שורשים". שלט הכניסה עם הכיתוב Palestinian non-violence center
מרכז שורשים. חווה פלסטינית ללא חיבור לתשתיות. שלט הכניסה עם הכיתוב Palestinian Non-violence Center

לא הולכים אחורה

המפגש הפסטורלי הזה קורה דווקא ליד צומת גוש עציון, על אדמה פלסטינית, של משפחת אבו עוואד. למי שמגיע מירושלים, בצומת הגוש פונים ימינה לכיוון אלון שבות ומיד אחר כך שוב ימינה, למתחם של חווה חקלאית קטנה שלא מחוברת לתשתיות ואסור לבנות בה מבני קבע. בכניסה מתנוסס שלט באנגלית וערבית, "מרכז אי-אלימות פלסטינית", ובקיר לידו ציטוט אחד מהתנ"ך ואחד מהקוראן.

כל הישראלים כאן הם מתנחלים מגוש עציון, הפלסטינים מגיעים מגזרת בית לחם וחברון. המשתתפים שהגיעו הפעם הם צעירים פלסטיניים, כשמבין הישראלים יש בני נוער ומבוגרים. כולם מפתיעים בנכונות שלהם לשמוע את הסיפור של הצד השני. גם בתוך הקו הירוק יש מעט מאוד מרחבים שבהם ישראלים מוכנים לשמוע על הנכבה ועל נקודת המבט הפלסטינית, בטח ובטח אחרי מה שקרה פה במאי.

המפגש מתקיים במסגרת ארגון שורשים שהחל לפעול בחווה הזו ב-2013. כמה חודשים אחר כך, במרחק קילומטר מכאן נמצאת הטרמפיאדה של אלון שבות, שממנה נחטפו ונרצחו שלושת הנערים, ומיד אחר כך נרצח הנער מוחמד אבו-חדייר. שאול יודלמן, תושב תקוע, הוא ממקימי שורשים. הוא גדל בסיאטל (כן, הוא אהב מוזיקת גראנג' בצעירותו).

הוא מספר שאחרי רצח הנערים מגוש עציון והילד משועפט, הוא ושותפיו הפלסטיניים החליטו לקיים יום צום וחשבון נפש. כעבר זמן קצר פרץ הסבב של צוק איתן, אבל הם המשיכו בפעילות. בשיחה המקדימה איתו הוא מבקש לא לצלם את הפלסטיניים ומסביר שמבחינתם לקיים קשר עם מתנחלים יגרור חקירות וסנקציות ברשות.

פעילות בשורשים. המשתתפים הפלסטיניים לא מצולמים מחשש לסנקציות מצד הרשות
פעילות בשורשים. המשתתפים הפלסטיניים לא מצולמים מחשש לסנקציות מצד הרשות

מייסדת נוספת של שורשים היא הדסה, אלמנת הרב מנחם פרומן. "אני גרה בתקוע וחוסר השוויון כאן זועק לשמיים והרבה יותר גרוע מאשר בתוך הארץ. במה שנוגע לאישורי בנייה ועוד, אז אני דופקת על דלתות בשבילם", היא אומרת ומדגישה את הקשר הדתי-היסטורי שלה למרחב של יהודה ושומרון.

"תל אביב זה עוד מקום, אבל חברון, בית לחם, תקוע וירושלים זה השורשים, כאן ערש התרבות היהודית". באותה נשימה, היא מכירה בזכות של הפלסטינים למדינה במרחב הזה, ובפרט במקום שבו אנחנו יושבים, שהוא בבעלות פלסטינית. ניסיתי לחלץ ממנה סיפורים על קושי וכעס שלא אפשרו לדבר הזה לקרות, אבל נראה שתקופות של מתיחות רק חיזקו את הנחישות שלה לקשר עם השכנים.

הדסה פרומן. "אני גרה בתקוע וחוסר השוויון כאן זועק לשמיים והרבה יותר גרוע מאשר בתוך הארץ" (צילום: Nati Shohat/FLASH90)
הדסה פרומן. "אני גרה בתקוע וחוסר השוויון כאן זועק לשמיים והרבה יותר גרוע מאשר בתוך הארץ" (צילום: Nati Shohat/FLASH90)

"ברוב ארגוני השמאל ברגע שיש פיגוע נפרדים, שוכחים וחוזרים, אבל כאן ההפך. ברגע שיש פיגוע אנחנו מתאספים.

"יש לי כלה שנדקרה כשהיתה בהריון. זה זרק אותה להתמודד ומאז היא פעילת שלום. אחרי צוק איתן רצינו לעשות קייטנה, אבל היה המון מתח.

"הילדים הפלסטינים ישבו מול הטלוויזיה וראו מה קורה בעזה. אז החלטנו לעשות קצת ולא לוותר לגמרי. בשלום לא הולכים אחורה, רק קדימה. אני זוכרת שעבדתי פה בקרמיקה ואמרתי לילדים 'תעל הון' והם התביישו לבוא.

"אז זרקתי אליהם את החימר ואחרי כמה זמן הם חזרו אלי והראו לי את דגל פלסטין בחימר, צבוע ברווחים, כדי שאחווה דעה. אמרתי להם 'יופי'. הם הלכו שוב וחזרו כעבור כמה דקות והראו לי את דגל ישראל מחימר. כעבור שנה ומשהו אחד מהילדים האלה נתפס על זריקת אבנים ונלקח למעצר במחנה עופר. אבא שלו היה מפעילי השלום הכי ותיקים כאן והוא נורא התבאס שזה קרה לבן שלו.

"ליווינו אותו לחלק האחרון של המשפט, לגזר הדין. סיפרתי לשופט על הדגלים מהחימר והוא אמר 'הבנתי. הילד הזה יילך הביתה'. זה חלק מהתפקיד שלי, לתווך". הפעילות הזו התחילה, מבחינתה, עוד הרבה קודם. היא מספרת שבמהלך האינתיפאדה השניה בתקוע החליטו להזמין את הילדים מהכפר הפלסטיני תקוע, לקייטנה עם הילדים היהודים.

"באחת הפעילויות נסענו לראות הצגה וכל הילדים עלו לאוטובוס ממוגן. אחד הילדים הביע חשש מזריקת אבנים, וילד אחר אמר לו, 'אבל הם כאן בתוך האוטובוס'. בשבילי זה היה סמלי ומצחיק – הם כאן, אנחנו כולנו באותו אוטובוס. כמה שלא תתמגן ותפריד כולם כאן נוסעים ביחד".

"כל הילדים עלו לאוטובוס ממוגן. אחד הילדים הביע חשש מזריקת אבנים, וילד אחר אמר לו, 'אבל הם כאן בתוך האוטובוס'. בשבילי זה היה סמלי ומצחיק – הם כאן, כולנו באותו אוטובוס"

בתשובה לשאלה האם היא משלמת מחיר על הפעילות הזו, הדסה אומרת ש"יש הרבה ששמחים בי והרבה ששונאים. אבל זה לא מעניין אותי, קיבלתי עור קשה מהשנים עם מנחם, הוא עשה דברים יותר מרחיקי לכת ולאט לאט התודעה נפתחה".

על שותפיה הפלסטיניים היא אומרת "חאלד אבו-עוואד, הבעלים של הקרקע ואחד המייסדים, מאמין שזו משימת חייו. הוא ישב בכלא הישראלי וכמותו כל הגרעין של המבוגרים הפלסטיניים שבאים לכאן. הם פעילים בחברה הערבית, לא עוד סטטיסטים, הם אידיאליסטים ורוצים לקחת אחריות. הם שילמו את כל המחירים האפשריים וגם על הפעילות כאן".

מפגש של שורשים בגוש עציון. מימין: שאול יודלמן וחאלד אבו-עוואד
שאול יודלמן וחאלד אבו-עוואד. ישב בכלא הישראלי ומאמין ששורשים זו משימת חייו

אנחנו לא היפים

לשורשים הגעתי עם בני יונין, 36, מורה דרך וסטודנט לתואר שני במקרא. הוא עצמו למד חמש שנים בישיבת ההסדר תקוע, שהרב פרומן לימד בה וליווה אותה כרב היישוב.

"הרב פרומן היה אדם אקסצנטרי ולא דומה לאף אדם אחר שפגשתי בחיי, לחלוטין בתוך העולם שלו. לא ידעתי כלום על הפעילות הפוליטית שלו אבל הערצנו אותו כבן אדם. הרבה מאוד אנשים לא הבינו את הפעילות שלו ולמה הוא נפגש עם פלסטינים אבל האישיות שלו האפילה על הכל. האופן שבו דיבר ולימד והכנות שלו, שהשפיעה גם על פלסטינים שפגש.

יונין מרבה לבקר בכפרים וערים פלסטיניים, והעניין שלו בקשר איתם מפצה על השנים שגר בתקוע והיה מנותק מהם. "כשהייתי בישיבה לא באתי במגע עם פלסטינים. פעם אחת בטמרפיאדה פלסטיני ביקש ממני שיחת טלפון. נתתי לו את המכשיר וכבר הכנתי את עצמי לזה שיגנוב לי אותו. זה לא קרה, וזו הפעם היחידה שבאתי במגע איתם. אתה מוקף כפרים ערבים ולא רואה אותם".

"בישיבה לא באתי במגע עם פלסטינים. פעם בטמרפיאדה פלסטיני ביקש ממני שיחת טלפון. נתתי לו את המכשיר והכנתי את עצמי לזה שיגנוב לי את הטלפון. זה לא קרה, וזו הפעם היחידה שבאתי במגע איתם"

משתתפות שורשים. "אני צריך לזהות שזיקים היא פלסטינית והם צריכים להבין שחברון חשובה לי כי שם האבות שלנו"
משתתפות שורשים. "אני צריך לזהות שזיקים היא פלסטינית והם צריכים להבין שחברון חשובה לי כי שם האבות שלנו"

גם יודלמן היה תלמיד של הרב פרומן, ובהתאם לכך מדגיש את הקשר הדתי-היסטורי שלו לאדמות הארץ. "יש כאלה שאומרים שם ישראל ופה פלסטין. אני אומר – לא, שם זה פלסטין כמו שפה זה ישראל. אני צריך לזהות שזיקים היא פלסטינית והם צריכים להבין שחברון חשובה לי כי שם האבות שלנו. הם אומרים פלסטין ומתכוונים למשהו ואנחנו צריכים להכיל ולכבד ולשים את זה על השולחן.

"כל השאר בעיני הוא פתרונות טכניים". כמה פעמים יודלמן חוזר על הקו המנחה אותו: "שני לאומים, מולדת אחת". עם זאת, הוא מציין שבקרב המשתתפים בשורשים יש מגוון של דעות לגבי אופיו של הפתרון הפוליטי ומה שחשוב הוא לבנות דרך חזרה לשלום.

בהמתנה לאחד המפגשים אנחנו פוגשים את אסתר מאפרת, במקור מקנדה, שמגיעה לשורשים מזה כשלוש שנים. היא מבקשת שלא לציין את שם המשפחה שלה, "אני לא רוצה לבייש אותם". בן אחד שלה בקבע ומתנגד לגמרי לפעילות הזו שלה, אחרים חששו שתיפגע כשהתחילה לבוא לכאן.

היא משתתפת בעיקר בסדנאות של קבוצת נשים שלא מדברות עברית טובה, אז הן בעיקר עושות פעילויות חווייתיות ויש להן קבוצת וואטאספ משותפת.

"בהתחלה פחדתי שיזרקו עלי אבנים ביישוב, אבל עכשיו כולם כבר יודעים. החברה הכי טובה שלי מאוד ימנית, אבל לא עזבה אותי. כל פעם שמגיעים לכאן יהודים מהאזור הם מאוד פוחדים בהתחלה, אבל הישראלים לא מבינים שגם הפלסטינים מפחדים והערביות שמגיעות לכאן חוששות לרדת בצומת, הן מגיעות עם ההסעה עד לתוך המתחם".

למה, בעצם, את עושה את זה?

"למדתי ערבית, אבל לא היה לי עם מי לדבר. מה מביא אדם להשקיע בלימודי ערבית אם אין לו עם מי לדבר? זו לא רק אני. כנראה שרצינו לדבר עם מישהו ולמצוא מקום שנוכל לדבר. שמאלנים יגידו שאנחנו היפים, פיס אנד לאב כזה. אבל חלק מהפלסטינים שבאים לכאן וגם אנחנו אומרים את האמת אחד לשני: היינו מעדיפים שכולכם לא תהיו פה. רוב הפלסטינים המבוגרים כאן היו בבתי סוהר ישראלים. הם אומרים שהיו חלק מהתנגדות אלימה הרבה זמן, וראו שזה לא עזר. הצעד הראשון הוא להגיד שכולנו תקועים אחד עם השני".

"שמאלנים יגידו שאנחנו היפים, פיס אנד לאב כזה. אבל חלק מהפלסטינים שבאים לכאן וגם אנחנו אומרים את האמת: היינו מעדיפים שכולכם לא תהיו פה. הפלסטינים המבוגרים כאן היו בבתי סוהר וראו שזה לא עזר"

פלסטינים חורשים שדה ליד התנחלות נוה דניאל בגוש עציון. אפריל 2021 (צילום: Gershon Elinson/Flash90)
פלסטינים חורשים שדה ליד התנחלות נוה דניאל בגוש עציון. אפריל 2021 (צילום: Gershon Elinson/Flash90)

מי בכלל רואה את החוף

בסיום השיחה של יודלמן עם הצעירים הפלסטיניים, הוא מדבר איתם על יראת הכבוד של הרב פרומן לפולחן הדתי של המוסלמים והקדושה שהוא ייחס גם למסגדים. מצד שני, הוא מדגיש בפניהם גם את העוצמה שלדעתו התגברה בחברה הישראלית בסבב מול עזה.

"אני מניח שחמאס קיוו שיתקפו אותנו וכל הציונים יברחו לאיפה שבאו, אבל אני הרגשתי את החוזק של העם שלנו. לא נזוז, ואם נצטרך מלחמה אז נתגייס ונרוץ למקלטים".

בסוף השיחה אני שואל את הצעירים הפלסטיניים אם ביקרו אי פעם בחוף הים. הם לא מבינים מה אני רוצה. המנחה מתרגם להם, ומתברר שאחד הצעירים אכן היה לפני כמה שנים בחוף, וזה קרה דרך הפעילות שלו בשורשים. "מרוב התרגשות, הוא נכנס למים עם הבגדים ותיק הגב שהביא לטיול בתוך הקו הירוק". כל השאר לא ביקרו בים. המנחה הפלסטיני מזכיר שחופש תנועה הוא פריבילגיה שאין להם.

"היה לי חלום להתפלל באל-אקצא, לא נכנסתי לירושלים יותר מעשרים שנה. בסוף קיבלתי אישור דרך שורשים. שאול עזר לי, ככה נכנסתי והתפללתי. זה היה בשבילי חגיגה אמיתית, כאילו נולדתי מחדש, כאילו הגעתי למכה"

יישוב ערבי שנשקף מהתנחלות תקוע בגוש עציון. "הנראטיב שלנו הוא קושי, אין לנו חיים כמו שלכם", מרץ 2021 (צילום: Gershon Elinson/FLASH90)
הנוף שנשקף מהתנחלות תקוע בגוש עציון. "הנראטיב שלנו הוא קושי". מרץ 2021 (צילום: Gershon Elinson/FLASH90)

הצעירים הפלסטיניים שהיו במפגש הזה היו מאוד לבביים כלפי והקשיבו קשב רב גם לדברים של יודלמן. אני מתעקש לשאול אותם אם יש בהם כעס על ישראל והישראלים. המנחה מפנה אליהם את השאלה ומתרגם לעברית:

"יש הבדל בין אזרחים ישראלים לצבא, המשטרה והממשלה. אנחנו מכירים בהבדל ויכולים להבדיל גם בין הישראלים, כמו שאול למשל, לאחרים. יש כאלה שאין סיבה בשבילנו לשנוא אותם. מצד שני, יש חיילים שמתנהגים אלינו לא יפה וגם מביניהם יש ויש.

"אנחנו פה בשטחים סובלים משני דברים: דבר ראשון, הכיבוש. השני זה הרשות. אין לנו חופש, אין בחירות, תנאי החיים קשים מאוד, הכלכלה לא כל כך מתפקדת, אין מנהיגות. הנראטיב שלנו הוא קושי, אין לנו חיים כמו שלכם, אין לנו מדינה, ואין לנו גבול מסודר. קח למשל את בתי החולים שלנו. אין בהם תנאים נורמלים לטפל בחולים".

"אנחנו פה בשטחים סובלים משני דברים: דבר ראשון, הכיבוש. השני זה הרשות. אין חופש, אין בחירות, תנאי חיים קשים, כלכלה לא מתפקדת, אין מנהיגות. הנראטיב הוא קושי"

הוא ממשיך באותו קו ולוקח אותו צעד אחד קדימה. "לפני כמה ימים אנשי הבטחון של הרשות הרגו פלסטיני. יותר מ-80 אחוז לא רוצים את הרשות. אוסלו נכשל. אם תלך ותשאל אותם אחד אחד, יגידו לך שהם מעדיפים שמדינת ישראל תחזור. לא מאמין? לך ושאל אנשים מחברון עד שכם. כנס למדיה החברתית ותראה מה אומרים על הרשות, רוצים או לא. הם רואים שאין הבדל בין הכיבוש הישראלי לרשות". לשאלת ההמשך, האם המצב הזה מחזק את חמאס בגדה, הוא אומר שלא.

פלסטינית וישראלית בשורשים
פלסטינית וישראלית בשורשים

הנעליים של האחר

מאיר מירון יהושע גם הוא נמנה על מייסדי שורשים. לפני 50 שנה בדיוק הגיע עם גרעין אמריקאי לקיבוץ כפר עציון. הוא ממיניאפוליס ואשתו מניו יורק.

"הכרתי את הרב פרומן, אבל לא הייתי תלמיד שלו. אין לי שום גורו ואני לא חסיד של אף אחד. אבל הכרתי אותו קצת. הוא הקים תנועה בשם 'ארץ שלום', שגם המשורר אליעז כהן היה שותף בה, וגם שאול, ובחור בשם זיאד מהכפר חוסאן. זה לא התרומם ובשלב מסויים התחברנו למשפחת אבו-עוואד, שהם הבעלים של האדמה פה, וככה הקמנו את שורשים".

למה אתה עושה את זה?

"התחלתי להבין שאנחנו מתעלמים לגמרי מהשכנים הפלסטינים שלנו, מפתחים את האיזור, אבל על חשבונם. הם נהנים מזה במידה מסוימת, וזה מקל עלינו לסגור עיניים. אמנם יש דו קיום והם מתפרנסים פה בכל מני מקומות, אבל לא נותנים להם לבנות.

"שורשים היתה דרך להביא את זה לתודעת הציבור הרחב ובשבילי זה דרך להכיר אוכלוסיות אחרות, חוץ מהשכנים שלי בגוש עציון, ולקשור קשרים עם פלסטינים באזור שמחפשים למצוא דו שיח אמיתי. יש פה שבאב פלסטיני שמגיעים פעמיים בחודש ומטיילים ביחד עם ישראלים. יצאנו ביחד באוטובוס לסיור ביד ושם וגם למקומות פלסטיניים. זה מדהים.

מאיר יהושע מכפר עציון. "התחלתי להבין שאנחנו מתעלמים מהשכנים שלנו". יוני 2021
מאיר יהושע מכפר עציון. "התחלתי להבין שאנחנו מתעלמים מהשכנים שלנו". יוני 2021

"היינו בכפר קובייבה שפונה ונעזב ב-48, (באזור רמלה, ע.ש.). היה איתנו בחורצ'יק בן 90, שזוכר את הכפר וסיפר על כך. אני זוכר ששמעתי בחור בן 17 שדיווח על הביקור ואמר, 'לא ידעתי כמה זה כואב להיכנס לנעליים של אדם אחר, שמעתי את הזקן הפלסטיני באמצע שדה מספר על הכפר שלו וחשבתי שהוא ממציא סיפורים, אבל לאט לאט הבנתי על מה הוא מדבר'".

איזה מחיר אתה משלם על הפעילות הזו?

"אנשים יכולים לחשוב שאני קצת משוגע קצת, חלק יכולים להתעצבן, אבל אצלנו בציבור של כפר עציון, לא שהמשפחה חושבים שהכל נורמלי, אבל יש סקרנות ורצון להכיר תהליכים מסויימים. אחד האנשים אמר לי, 'מה שאתם עושים זה מצוין, אבל זה שאתה מנסה לעשות מלחמות כדי לעזור לשכנים הפלסטינים לבנות זה יותר בעיה'.

מפגש של שורשים. "לא ידעתי כמה זה כואב להיכנס לנעליים של אדם אחר"
מפגש של שורשים. "לא ידעתי כמה זה כואב להיכנס לנעליים של אדם אחר"

"היה פעם מישהו, שהוא מרכז-ימין בדעות שלו, ולא אהב שהבן שלו התחיל להגיע. בשלב מסויים הוא אמר, 'המקום הזה, או שזה אי של שפיות או שזה אי-שפיות. אני לא בטוח, אבל כנראה שזה אי של שפיות'. אפילו הוא הרגיש שיש פה משהו אמיתי".

יכול להיות שכולם כאן אכלו קש מהצד השני, וזה לא בא לביטוי באיזשהו פיצוץ באחד המפגשים? מירון יהושע מגיב בסיפור הבא:

"פעם הגענו לפה בתחושה שיש הרבה אלימות, אבנים ודקירות. אמרנו, 'נעשה עם הפלסטינים מפגש שאחת ולתמיד נוכל לשפוך את הכעס, הכאב והתסכול שלנו בפניהם'.

"הגענו ואחד הפלסטינים הביא את אח שלו שלפני כן לא רצה להגיע לפה. הוא בא כי יום לפני הוא נסע ונתקל בדרך בצבא ומתנחלים שעשו הפגנות בעקבות פיגוע. מישהו מהם ירה וקליע חדר אליו לאוטו. כשהגיע התור שלו לספר את הסיפור שלו, הקשבנו בדריכות ופשוט התחבקנו".

עוד 2,466 מילים
סגירה