ב-1938, כשוורה היהודייה הייתה ילדה קטנה שגרה מחוץ לפראג, מעט מאוד דברים העסיקו אותה בנוסף לסבתא שלה ולאהבתה לחיות. אבל הילדות הקסומה והשלווה שלה תשתנה לעד עם המשבר המתקרב שתביא עליה שכנתה, גרמניה הנאצית.

כשהוריה של ורה שמעו על הזדמנות שתאפשר לילדים יהודים לברוח לבריטניה, פרויקט שארגן אנגלי בשם ניקולס וינטון, הם שלחו את בתם בת התשע על הרכבת היוצאת. בסופו של דבר, 669 ילדים יהודים ניצלו בשורה של טרנספורטים שיצאו מצ'כוסלובקיה.

פיטר סיס (צילום: Vit Belohradsky)

וינטון, שלא הרבה לדבר על תפקידו, הופתע עשורים אחר כך בשידור חי בטלוויזיה כשמשתתפים נוספים, שישבו איתו בקהל, חשפו את עצמם כילדים שאת חייהם סייע להציל.

וינטון הלך לעולמו ב-2015, כשהוא בן 106. סיפורו מובא בספר החדש "ניקי & ורה" (Nicky & Vera), מאת הסופר והמאייר עטור הפרסים פיטר סיס, שבעצמו נולד בצ'כוסלובקיה. הספר, שהתפרסם בתחילת השנה, נכלל ברשימת הקריאה המומלצת לקיץ לילדים שפרסמו הטיימס והסאנדיי טיימס.

"המטרה שלי מהרגע הראשון הייתה להציג מישהו ששאל 'איך אני יכול לעזור למישהו כשאני רואה משהו פסול, אומר שזה פסול ועושה משהו בקשר לזה'", מספר המאייר והסופר פיטר סיס

כקבוצה, הניצולים זכו לכינוי הילדים של וינטון ואחת מהן, ורה (דימנטובה) גיסינג היא הגיבורה המציאותית של הסיפור. וינטון הציל ילדים נוספים שהגיעו להישגים מכובדים, כמו הפוליטיקאי הבריטי אלפרד דאבס (הברון דאבס), הגנטיקאית רנטה לקסובה ואחד המייסדים של חיל האוויר הישראלי, הוגו מרום, שנולד בברנו, עיר הולדתו של סיס. הילדים של וינטון הם חלק מהסיפור הרחב יותר של הקינדר טרנספורט, שבמסגרתם הובאו ילדים יהודים שנמלטו מהנאציזם לאנגליה.

למד לפעול מהר

סיס, שגר בארצות הברית, ביקר במולדתו עם בנו ב-2009, ונתקל בפראג בחגיגות המאה להולדתו של וינטון.

ניקולס וינטון עם כמה מהילדים שסייע בחילוצם מצ'כוסלובקיה (צילום: באדיבות Menemsha Films)

סיס עצמו הפך לפליט בהמשך חייו, כשנמלט מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית לארצות הברית בזמן שעבד על פרויקט קולנועי במהלך האולימפיאדה, לפני כמעט 40 שנה. הוא זכה מספר פעמים במדליית קולדקוט, שמוענקת למאיירי ספרי ילדים והשתתף בתוכנית עמיתי מקארתור, עם ספרים קודמים על גליליאו, צ'רלס דרווין וטיבט.

אחרי שסיס החליט לכתוב על וינטון, הוא זכה לסיוע מפתיע מגילוי מקרי נוסף: הספר שכתבה גיסינג על בריחתה מצ'כוסלובקיה. "ניסיתי ליצור קשר עם קהלים צעירים יותר", אומר סיס. "יש את הניגוד של חייה של ילדה קטנה, הסכנה שמתקרבת, הציפיות, בתקופה אדירה של אי ודאות". לדבריו, "המטרה שלי מהרגע הראשון הייתה להציג מישהו ששאל 'איך אני יכול לעזור למישהו כשאני רואה משהו פסול, אומר שזה פסול ועושה משהו בקשר לזה'".

וינטון תכנן להקדיש את חורף 1938 לסקי, אך חבר דחק בו לנסוע לצ'כוסלובקיה ולסייע בהתמודדות עם משבר הפליטים שנוצר עקב האנשלוס וליל הבדולח. "בגלל האדם שהוא היה, הוא פעל מאוד-מאוד מהר", אומר סיס

לפני שווינטון הפך למציל, הוא היה סייף ברמה אולימפית. במשיחות מכחול מופתיות מתאר סיס את ילדותו. וינטון נולד למשפחה עם שורשים יהודים, שהמירה דתה לנצרות. הוא זכה לחינוך נרחב לפני שנכנס לתחום הפיננסי. הגיבור מוצג בחיוך כשהוא במדי הסיף שלו, רוכב על יונה בזמן לימודיו באוניברסיטה.

ניקולס וינטון עם ילד שבהצלתו סייע (צילום: באדיבות Menemsha Films)

וינטון תכנן להקדיש את חורף 1938 לפעילות פיזית נוספת – סקי. אך חבר בשם מרטין בלייק דחק בו לנסוע במקום זאת לצ'כוסלובקיה ולסייע בהתמודדות עם משבר הפליטים שנוצר בעקבות האנשלוס וליל הבדולח – שניהם מוצגים באיורים קודרים. "בגלל האדם שהוא היה, הוא פעל מאוד-מאוד מהר", אומר סיס.

הסופר מציין שהיו עוד אנשים רבים בצ'כוסלובקיה שסייעו לפליטים. את העניין הזה מזכירה גם בתו של וינטון, ברברה, וגם היסטוריונים רבים.

סיס עצמו הפך לפליט בהמשך חייו, כשנמלט מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית לארצות הברית בזמן שעבד על פרויקט קולנועי במהלך האולימפיאדה, לפני כמעט 40 שנה. בין היתר חיבר ספרים על גליליאו, צ'רלס דרווין וטיבט

"הוא בהחלט לא יכול היה לעשות את זה בעצמו", אומרת ברברה וינטון, שכתבה ביוגרפיה על אביה. "מישהו היה צריך להיות בפראג ולארגן את הרכבות, ולסייע בהיבטים נוספים של הפרויקט בצ'כוסלובקיה ומעבר לה, דברים כמו רשימות של ילדים, תדרוך הורים, ארגון בתי אומנה בבריטניה".

ניקולס וינטון עם בתו ברברה וינטון בהשקת הביוגרפיה שלו ביום הולדתו ה-105 ב-2014 (צילום: באדיבות ברברה וינטון)

"אנשים רבים היו חיוניים למשימה", אומרת וינטון ומציינת את שמותיהם של בריטים נוספים כמו טרבור צ'דוויק ודורין וורינר, ומציינת שעבודתה של וורינר הכניסה אותה לרשימה השחורה של היטלר. "הוא היה חלק מקבוצה של אנשים. הוא היה זה שלקח את האחריות כשהקינדר טרנספורט מצ'כוסלובקיה התרחש, הוא השיג את האישורים. הוא היה סוג של גורם מאיץ. היו כל מיני אנשים לפני שגרמו לו להפוך לחלק מהעניין הזה".

"ידעתי שניקולס וינטון היה גיבור", אומר סיס. "בגלל שהוא חי חיים ארוכים הוא הפך לפנים של הסיפור. הוא הפך לגיבור כמעט מיתי בגלל שהציל את כל האנשים האלה. גיליתי שהיו עוד אנשים צעירים סביבו, צוות שלם".

לורה ברייד, חוקרת בקולג' אלביון במישיגן, כינתה את וינטון "חלק מקבוצה של שחקנים שהגיעו לפראג במהומה שנוצרה אחרי הסכם מינכן". היא הביעה חשש שחלק מהמעורבים בארגון ההצלה נותרו מחוץ לסיפור

"באחרית הדבר", הוא אומר, "אני מזכיר את המצילים הנוספים. כל אחד יכול לעשות מחקר משלו כשהוא מתעניין בנושא. כמו שאנשים רבים הגיעו לפראג, כמובן שרואים ארגוני הצלה נוספים שניסו לעזור לאנשים – אמריקאים, נוצרים, ארגונים יהודים".

לורה ברייד, חוקרת בקולג' אלביון במישיגן, כינתה את וינטון "חלק מקבוצה של שחקנים שהגיעו לפראג במהומה שנוצרה אחרי הסכם מינכן". לדברי ברייד, בפראג יצר וינטון קשר עם וורינר, יושבת ראש ועדת הפליטים הבריטית בצ'כוסלובקיה, שהראתה לו את מחנות הפליטים. "הוא יצר איתה שותפות", אומרת ברייד. "הוא החליט שהוא יכול לעזור לארגון להוביל את הילדים".

אחרי שלושה שבועות בפראג, וינטון נאלץ לחזור לעבודתו כסוחר בסוף ינואר 1939. בלונדון, אומרת ברייד, וינטון, אמו, וצוות קטן "טיפלו באישורים, בוויזות, בתשלומים למשרד הפנים כדי שיאפשר לילדים להגיע ללונדון. כמובן, עבדו עם הוועדות הצ'כיות במקביל. ועדת הפליטים היהודים, שפעלה מפראג, הייתה מאוד מעורבת בכל הקשור לילדים. זה היה מאמץ משותף".

קדושה בעייתית

ברייד הביעה חשש שחלק מהמעורבים בארגון ההצלה נותרו מחוץ לסיפור. היא וחוקרת נוספת, רוז הולמס, כתבו מאמר על הנושא ב-2017, בשם קדושה בעייתית.

לורה ברייד (צילום: מתוך האתר של קולג' אלביון)

"ניסינו להבין מי היו כל השחקנים שהיו מעורבים בהצלת הילדים", אומרת ברייד. "היו הרבה מאוד נשים מעורבות, נשים צ'כיות, נשים בריטיות שנשארו בפראג ועשו עבודה מאוד מסוכנת בסיוע לפליטים בבוהמיה ובמורביה שנכבשו על ידי הנאצים", לפני שהפכו לחלק מהרייך ב-1939.

"אחד הדברים שקרו היה שהנשים הושמו בדרך כלל בתפקידים מאוד שונים", אומרת ברייד. "הן לא בהכרח היו הפנים הציבוריים של הארגון. אבל הן עשו הרבה מעבודת הרגליים. והן לא הפכו לחלק מהסיפור הכתוב". כך גם אלה שהואשמו בקומוניזם.

"וורינר הואשמה מאוחר יותר בכך שהיו לה קשרים קומוניסטים", אומרת ברייד. "היא נחקרה על ידי הממשלה הבריטית. אנשים עם עבר פוליטי מפוקפק, נטיות פוליטיות, הושארו גם הם מחוץ לסיפור – דורין וורינר, טרבור צ'דוויק, נשים צ'כיות כמו מארי שמולקה, האנה שטיינר. כולם מתו בזמן שהסיפור של וינטון זכה להרבה תשומת לב ציבורית בשנות ה-80".

"ידעתי שניקולס וינטון היה גיבור", אומר סיס. "בגלל שהוא חי חיים ארוכים הוא הפך לפנים של הסיפור. הוא הפך לגיבור כמעט מיתי בגלל שהציל את כל האנשים האלה. גיליתי שהיו עוד אנשים צעירים סביבו, צוות שלם"

בזמן שהילדים הניצולים הגיעו לגיל הזהב שלהם, הם בירכו על כך ש"סוף סוף יש להם מישהו להודות לו", אומרת ברייד. "הייתה לזה חשיבות, שיהיה להם אדם אחד להתמקד בו". היא מכנה את וינטון "אדם צנוע, בבירור מאוד נדיב, מלא נתינה. הוא עצמו היה סוג של אדם ראוי להערצה, שכולנו היינו רוצים להידמות אליו".

ניקולס וינטון בתחנת רחוב ליברפול בלונדון, 4 בספטמבר 2009 (צילום: AP Photo/Kirsty Wigglesworth, File)

ברייד אומרת ש"הספר של ברברה וינטון עשה עבודה מאוד טובה בלתאר את המעורבות של האנשים הנוספים", ולמרות שעדיין לא קראה את ניקי & ורה, "הוא ברשימת הקריאה שלי. אני מאוד אוהבת את היצירות של פיטר סיס".

לשאלה מה לדעתה גרם לניקולס וינטון לפעול כפי שפעל, ברייד עונה, "הייתי מאוד שמחה אם היינו יכולים לענות על השאלה הזאת. זה היה ממלא אותנו בהרבה יותר תקווה. היה לו חבר שנסע ראשון לצ'כוסלובקיה ואמר, 'אתה צריך לבוא לראות מה קורה כאן'. הוא היה מסוג האנשים שכשהם נתקלים במצב כזה הם מרגישים שהם צריכים לעשות משהו, והוא הרגיש שהוא צריך לפעול. אם הייתי יודעת מה מניע אנשים אלטרואיסטים לפעול כפי שהם פועלים, היה לנו עולם מאוד שונה".

"אחד הדברים שקרו היה שהנשים הושמו בדרך כלל בתפקידים מאוד שונים", אומרת ברייד. "הן לא בהכרח היו הפנים הציבוריים של הארגון, אך הן עשו הרבה מעבודת הרגליים. והן לא הפכו לחלק מהסיפור הכתוב"

היא מציינת שהקהילה היהודית בצ'כוסלובקיה סבלה "בצורה איומה" במהלך השואה, ו-88% מהיהודים במדינה נטבחו על ידי הנאצים: כ-250 אלף בני אדם. חלק מהילדים שניצלו, ביניהם ורה, חזרו לצ'כוסלובקיה אחרי המלחמה וגילו שמשפחותיהם נספו. "איבוד המשפחה שלהם היה אסון מחריד", אומרת סיס, "והם נדרשו לבנות חיים חדשים לגמרי".

כריכת ספרו של פיטר סיס, "ניקי & ורה" (צילום: באדיבות W.W. Norton and Company)

ועדיין הם גדלו ובגרו, באנגליה, בישראל, בארצות הברית ובחלק מהמקרים אפילו בצ'כוסלובקיה, למרות שזה הפך קשה יותר אחרי המהפכה הקומוניסטית ב-1948, וגידלו ילדים ונכדים משל עצמם – כמו במקרה של ורה. "דיברתי עם הבת שלה", אומר סיס. "יש לה נכדים ומשפחה מורחבת".

הוא מציין שבגלל מגבלות הנסיעה בקורונה, הוא נאלץ להגביל את התקשורת שלו עם ורה לאינטרנט. "הייתי מאוד שמח לפגוש את ורה ואת בני משפחתה, ואת המשפחות של ילדים נוספים שניצלו". "יש עכשיו דור של אנשים, כמובן, בשנות ה-90 לחייהם", אומר סיס. "נותרו פחות ופחות מהם. זה סיפור טרגי מרתק לגמרי".