בלילות הקיץ החמים של יולי-אוגוסט, לפני עשור שנים, גם אני הרביתי להסתובב במאהל המחאה החברתית שנפרש לאורך שדרות רוטשילד. אני גרה במרחק דקותיים מהשדרה התל-אביבית היפה. וכמו המוני ישראלים נוספים גם אני נסחפתי על גלי ההתרגשות והתקווה. הייתה שם באמת תחושה מרוממת של רוח גדולה באה.

בלילות הקיץ החמים של יולי-אוגוסט, לפני עשור שנים, גם אני הרביתי להסתובב במאהל המחאה החברתית שנפרש לאורך שדרות רוטשילד ונסחפתי על גלי ההתרגשות והתקווה

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

סביב האוהלים התנהלו התדיינויות על נושאים שונים ומשונים בסגנון הייד-פארק. אנשי אקדמיה ובעיקר דוברים אלמוניים התוו תוכניות אוטופיות לבנייה מחדש של מערכות החינוך, הדמוקרטיה, הפוליטיקה, גם היחסים בין אנשים. וכולם נשמעו דורשי טוב, סולידריים ואכפתיים. הכעסים הופנו בעיקר למעלה, אל הקודקודים: אל ביבי, אל הרשויות וכדומה.

כבר אז השתוממתי ותהיתי: אם אחינו הישראלים כל-כך טובים ומיטיבים, אז איך זה שהארץ מלאה מיני תחמנות ועוולות שאנשים בהמוניהם גורמים לזולתם? הלוא בקושי אפשר לזוז פה בתי להיתקל במניפולטיביות, בניצול, בדורסנות וברוע. הצצה חטופה בגוגל, בטוקבקים עלומי השמות האמיתיים של כותביהם, אף היא ממחישה גסות רוח נפוצה ועוינות מבעבעת.

וגילויי הדורסנות המצמיתה ב"עולם העבודה"…לאחרונה פורסמו בעיתונות הדפוס וכן גם באתר הזה גילויים מטלטלים על התעמרות בעובדי עיתון מכובד וברופאים צעירים שעושים התמחות במחלקות בתי-חולים: רופאים בכירים מתעמרים במתמחים צעירים וחסרי ניסיון. רומסים, משפילים ומבזים אותם בנוכחות קולגות בגין טעויות של טירונים. וכך נוהגים מקצוענים שמקצועם מתבסס, לפחות תיאורטית, גם על אמפתיה והבנה למצוקות הזולת.

בין ביטויי הסולידריות המוצהרת והקריאות לצדק חברתי שגדשו את אירועי המחאה, היו כמו תמיד גם גילויים של התחסדות וצביעות. אחד משיאי הציניות הודגם בעמוד השער של "ידיעות אחרונות".

"אחיי  העבדים!" הזדעקה יום אחד הכותרת הראשית של העיתון. כך הוכתר הטור של יאיר לפיד שהוזז מהעמוד הקבוע אשר הוקצה לו במוסף "שבעה ימים", שודרג והועלה לעמוד הראשון של העיתון המוביל. זה היה פחות משנה לפני שיאיר לפיד, אז כוכב עיתונות וטלוויזיה, נטש את התקשורת ועבר לפוליטיקה.

אם אחינו הישראלים כל-כך טובים ומיטיבים, איך זה שהארץ מלאה מיני תחמנות ועוולות שאנשים בהמוניהם גורמים לזולתם? הלוא בקושי אפשר לזוז פה בתי להיתקל במניפולטיביות, ניצול, דורסנות ורוע

מו"ל העיתון, נוני מוזס, עמד מן הסתם מאחורי אותו טור וגם מאחורי הכותרת. כאילו לא מעטים מהכותבים הקבועים אז ב"עיתון של המדינה" הועסקו כפרילנסים, בתנאי ניצול. כמעט בלי זכויות סוציאליות, ללא שום ביטחון תעסוקתי. בעברי העיתונאי קראנו לתופעה "שוק העבדים של נוני מוזס". והנה עיתונו מתריע בלי בושה "עם עבדים!".

בלילות הקיץ החמים של 2011, בעת שהסתובבתי במאהל המחאה הססגוני, חשבתי בליבי שהשינוי המיוחל לא תלוי רק בקודקודים. הוא עשוי להתחיל בפרטים הקטנים של חיינו, בהתנהלות היומיומית של כולנו, כל הישראלים.

מנוולים נגד עוולות הכיבוש

ומעניין לעניין באותו עניין של עוולות נפוצות במקומותינו, סביבנו ובתוכנו. "המאבק בעוולות הכיבוש הוא מקווה הטהרה של הרבה מנוולים" אמרה לפני שנים גיל הראבן, סופרת ומסאית חכמה, בעקבות חשיפת מקרה שטלטל והרעיש את הציבור: פרופסור נחשב שהתמחה בפילוסופיה של תורת המוסר ונודע גם כאיש שמאל בולט היה מפליא את מכותיו ברעייתו הצעירה.

החכ"ית לשעבר שלי יחימוביץ כתבה דברים נכוחים על הפער שבין מוסר ציבורי למוסר אישי ברשימה שפורסמה ב"מעריב" בחודש מרס 2006. זה היה זמן קצר לאחר שיחימוביץ, כוכבת רדיו וטלוויזיה, עברה מהתקשורת לפוליטיקה והוצבה כמועמדת לכנסת מטעם מפלגת העבודה.

"גיליתי, היא כתבה, מצבורים שלמים של שמאלנים יפי נפש בעיני עצמם. מרגע שהודיעו שהם נגד הכיבוש, נגדשה סאת השיפוט המוסרי שלהם ולא אכפת להם יותר מכלום. בהמשך פגשתי אותם בואריאציות נוספות. קשובים לסבלו של העם הפלשתיני, אבל מתנשאים על מזרחיים".

"המאבק בעוולות הכיבוש הוא מקווה הטהרה של הרבה מנוולים" אמרה לפני שנים גיל הראבן, בעקבות חשיפת מקרה בו פרופסור ואיש שמאל בולט, שהתמחה בפילוסופיה של המוסר, הפליא מכותיו ברעייתו הצעירה

מקורביו של הפרופסור המכה, אנשי האליטה הירושלמית מהאקדמיה ומ"שלום עכשיו", התקבצו סביב עמיתם כדי לגונן עליו ודיברו על זכותו לשמור על פרטיותו. בהקשר זה ציטטה יחימוביץ את הסופרת והמסאית שולמית הראבן ז"ל {אימא של גיל הראבן} שהייתה בעצמה אשת שמאל פעילה: "אם הגנן הפלסטיני של הפרופסור המדובר היה חוטף אותן מכות, אז האקדמיה הייתה מקיאה אותו מתוכה".

"רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם" אומר ספר "תהילים" על אותם בוגדנים וצבועים המדברים גבוהה-גבוהה בשם ערכים נעלים. אני נזכרת בדוגמה טריוויאלית אך מובהקת לאותו פער שעליו דיברה יחימוביץ. הייתה זאת עורכת ירחון מקצועי לנושאי בנייה, ארכיטקטורה ותכנון ערים, אשר לפני שנים סיפקתי כתבות לירחון המוצלח שהיא ערכה.

תחילה התרשמתי ממקצועיותה וכן מהתייצבותה העקבית למאבקים נגד עוולות הכיבוש. הייתה רצה בהתמדה, יחד עם בעלה, להפגנות רבות של השמאל, אבל בהמשך גיליתי בהדרגה שהתנהלותה כבוסית רצופה עוולות ומיני תחמנות. היא ניסתה שוב ושוב, בתירוצים שונים ומשונים, להנמיך את שכר-הסופרים העלוב ששולם לי. ניכסה לעצמה את הקרדיט על עבודת עריכה שעשיתי. הקשר בינינו נותק באקורדים צורמים. כותבים נוספים לירחון המקצועי, מפיקים וגרפיקאים, היו מתלוננים שהיא נצלנית וחפה מטיפת התחשבות.

תחילה התרשמתי ממקצועיותה ומהתייצבותה העקבית למאבקים נגד עוולות הכיבוש, הפגנות אליהן רצה בהתמדה עם בעלה. בהמשך גיליתי בהדרגה שהתנהלותה כבוסית רצופה עוולות ומיני תחמנות

המאבק על זכויות הפלסטינים ונגד עוולות הכיבוש איפשר לה, מן הסתם, לחוש עצמה ערכית, אישה שוחרת צדק ונלחמת בעוולות. שייכת ל"כוחותינו" מהשמאל, למחנה הטובים.

אני חוזרת אל שלי יחימוביץ. בראיון לעיתון הימין "מקור ראשון" היא דיברה על התופעה הנפוצה שמתגלמת גם באישיותה של אותה עורכת. "אתה לא יכול", אמרה, "לחדד את המוסר שלך על משהו שקורה מעבר לגבול ואתה לא באמת מתעסק בו. אתה מסמן 'וי' על סעיף מוסר. זו עבודה מאוד קלה…לפני שאדם יוצא להפגין נגד הכיבוש או בעד ארץ-ישראל השלמה, עליו לבדוק קודם כל מה קורה בחצר שלו".

ואני מוסיפה ומזכירה פה כלל ידוע ומוכר: מומלץ להסתייג ולהיזהר מאידיאולוגים שרופים שאוהבים מאוד את האנושות אבל לא את האנשים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.