שלומית טנא
הזמן של
שלומית טנא

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

יורם טהרלב ז"ל - בחזרה לילדות חלוצית

"הכול השתנה ביגור
האנשים שהיו אינם
האנשים שישנם אינם מה שהיו
ורק תמונת הקוצרות של מילה
עדיין תלויה בחדר-השינה
בגן הילדים
שלי"

שורר יורם טהרלב ז"ל בספרונו הקסום "משק יגור, טיוטה". הספר יצא לאור ב-1975. השירים הקצרצרים הכלולים בו מתארים ילדות קיבוצית-חלוצית בשנות השלושים, הארבעים ותחילת החמישים של המאה הקודמת. רבים מהשירים שובבים ואירוניים אך גם שופעי חיבה ואף חמלה. וכל שיר – מועט המחזיק מרובה.

השירים הקצרצרים הכלולים ב"משק יגור, טיוטה" מתארים ילדות קיבוצית-חלוצית בשנות ה-30, ה-40 ותחילת ה-50. רבים מהשירים שובבים ואירוניים אך גם שופעי חיבה וחמלה

בהשראתו של טהרלב חיברתי טור – "בחזרה אל ילדות חלוצית" – שפורסם ב-1975 ב"חותם" (המוסף השבועי של עיתון "על המשמר" המנוח). אותו טור הופיע בהמשך גם ברבעון הבין-קיבוצי "שדמות".

בחזרה אל ילדות חלוצית

היום, שלושים שנה לאחר הילדות הרחוקה בקיבוץ של שנות השלושים והארבעים, בימי הבראשית של הקיבוץ, בתוך העדה החלוצית, הקנאית והפוריטנית – מתחילים להבשיל ולהופיע ביטוייה הספרותיים של הילדות הזאת. זה קורה בסיפוריהם ובשיריהם של ילידי קיבוץ, שגילם הנוכחי סביב ארבעים ויותר (חלקם כיום קיבוצניקים במיל'). יורם טהרלב הוא אחד מהם, ובדומה לו כתב גם יוהאש ביבר, יליד מחניים, בספרו "חדר משפחה".

עדיין אין כאן "גל ספרותי", אך קווי הדמיון בין הספרים מרובים: המספרים אינם מתרפקים על העבר בנוסטלגיה, אבל יש בכתיבתם חיבה וסלחנות. הם גם אינם תוקפים את הקיבוץ. הם פשוט מתארים את הדברים שאירעו בילדותם מנקודת מבטו של המבוגר.

האירוניה מצויה בדברים עצמם:

"מי שבא לחדר-האוכל
במגפיים עם זבל ישר מהרפת
מקבל מהמגישה קציצה נוספת"

כדברי טהרלב, סולם היוקרה הקיבוצי מתחיל בנהג טרקטור, נוטר, גראז'ניק, עגלון, ובתחתית מוצבים גזבר, מזכיר קיבוץ, פקק ו…אני. בעלי צווארונים לבנים דווקא נחשבים כנחותים. זיקתם הפשוטה והישירה אל הטבע של ילדי הקיבוץ הראשונים אינה צריכה להכריז על עצמה. די לספר:

"אני חוזר בגשם בלילה
נעלי עמוסות בוץ
ועל הבוץ גחליליות".

אשר לשמירת הפרטיות:

"בחדר הורי יש דלת מרשת
היא עוצרת זבובים ויתושים
לא מבטים של אנשים".

כדברי טהרלב, סולם היוקרה הקיבוצי מתחיל בנהג טרקטור, נוטר, גראז'ניק, עגלון, ובתחתית מוצבים גזבר, מזכיר קיבוץ, פקק ו…אני. בעלי צווארונים לבנים דווקא נחשבים כנחותים

היום, ממרחק השנים, רואים הילדים שבגרו במשנה חריפות עד כמה דלים, חשופים, חסרי שורשים של בית ושרויים בהוויית תלישות וארעי היו חייהן של קבוצות הצעירים אשר עלו להקים קיבוץ. דומה שרק מי שספג כילד מראות תשתית של הקיבוץ בראשיתו, יכול לתאר את הדברים באותנטיות כמו יוהאש ביבר. הנה הרהוריו של אבי, גיבור ספרו בעת היותו שומר-לילה:

"אדם מהלך בודד בגשם. העולם צלוף וזלוף מים. אין עצים ואין בתים למגן הרוח…מהו כל היישוב? שני תריסרי בתים קטנים. דיר, רפת, אורווה. סככת מכונות פרוצה לרוח ובה טרקטור אחד ועוד מכונית פורד בלויה מזוקן. ישוב חדש מוקם במרכזה של השממה הזאת. ששים איש החליטו לחיות יחד חיים בלי מחיצות…מה זה בדיוק? אף אחד לא יודע…בתים די אין. גרים באוהלים שהרוח עוקרתם ומטילה אל הבוץ. עושים את הרווקים ל"פרימוסים"- דיירים נוספים בחדרי הזוגות הנשואים".

"ב'חדר משפחה' שלו מחפש אדם עוגן ומפלט מעט. לכאורה אנחנו חיים חיי יחד ולמעשה כל אחד לעצמו, לאשתו, לילדיו, לחדרו, שאפילו רק מיטה אחת בו וארגז במקום ארון, בחזקת פינה משלך הוא, שארבעת קירותיו סוגרים עליך מפני עיניים סקרניות של אחרים".

המשוררת עמירה הגני (ילידת עין-החורש וכיום חברת קיבוץ גן-שמואל) כותבת ברשימתה "הבית והחדר" (שהופיעה ברבעון "שדמות") על הדרך הלילית המפחידה מחדר ההורים אל בית-הילדים עם הלינה המשותפת, כאשר "בחושך עצים מתנשבים ואימה". אחר-כך, כשהיא כבר במיטתה:

"תנים מגיעים עד הבית ממש, באור הירח עומדים בחצר וקולם מנסר, מנסר את הלילה, פולח שמיכות, נושכת שפתיים נשבעת דומם להיות נפלאה".

היום, ממרחק השנים, רואים הילדים שבגרו במשנה חריפות עד כמה דלים, חשופים, חסרי שורשים של בית ושרויים בהוויית תלישות וארעי היו חייהן של קבוצות הצעירים אשר עלו להקים קיבוץ

האם מתיאוריהם של ילידי הקיבוץ הראשונים מצטיירת "דמות קיבוץ חיובית"? השאלה כמעט לא רלוונטית. הרי אין הם מנסים להתמודד עם "בעיית הקיבוץ" כפי שעשו בעבר קודמיהם, סופרים מדור המייסדים, אשר ניסיונם הנאיבי להקיף במבט פנורמי וריאליסטי את הוויית הקיבוץ במלואה נידון מראש לכישלון.

לא פלא שבשנים עברו היו קיבוצניקים מתלוננים על שטרם נכתב הספר בהא הידיעה על חיי הקיבוץ והרבו להאשים את חבריהם הסופרים בעיוות המציאות, סילופה או השחרתה ובהמצאת פרטים דמיוניים וכוזבים.

הקיבוץ, בכתוביהם של ראשוני בניו, איננו "הקיבוץ בכלל". הילדות שאליה הם חוזרים בכתיבתם מתרחשת בנוף מסוים ובתקופה מסוימת מאוד שלא ליקקו בה דבש. אצל יורם טהרלב, למשל:

"לילדים החלשים נותנים הוספה
בבוקר חמאה
בצהריים עוף.
והחזקים מקנאים, מציצים לצלחות שלנו,
מבקשים רק את העור,
ולחלשים כבר אין תיאבון
והם נשארים חלשים".

המקום והזמן מסוימים מאוד. אך מי שצמח בקיבוץ של אז יוכל לראות דברי ספרות אלו כמעין ספרי זיכרונות קולקטיביים אבל גם אישיים מאוד.

הנה כתבה בת קיבוץ לביבר, שעם קריאת ספרו: "כול מה שניסיתי לשכוח עלה לפני, חי וכואב". ואילו אחרת מצאה באותו ספר דווקא את מתיקותה של הילדות, את חוויותיה המאושרות מאז. "כאילו סיפרת על ילדותי ביגור", כתבה לבן מחניים שבגליל. כך מוצא כל אחד בספרים את משקעי ילדותו שלו, את המתוק ואת המר.

בת קיבוץ כתבה לביבר: "כול מה שניסיתי לשכוח עלה לפני, חי וכואב". אחרת מצאה בספרו דווקא את מתיקות הילדות. "כאילו סיפרת על ילדותי ביגור", כתבה לבן מחניים

יורם טהרלב נטמן ביגור למרגלות הכרמל, "ההר הירוק תמיד". יגורית בת דורו, רינה משיח-גוטליף, אמרה בהלווייתו: "בכל שיר שהוא כתב זיהיתי את הקיבוץ ואת החיבור לנופי ילדותו".

בית משיר של יורם טהרלב חקוק על סלע (צילום: ויקיפדיה, Kenohosting)
בית משיר של יורם טהרלב חקוק על סלע (צילום: ויקיפדיה, Kenohosting)

לפי ויקיפדיה, פסוקי שיר של טהרלב חקוקים על סלעים במקומות רבים בארצנו. יתכן, אני מנחשת, שהנוכחות הנמשכת בהווה מקילה על יוצר לומר: דייני, כבר עשיתי את שלי. וכך, נעמי שמר אמרה בראיון בהתקרבה לגיל שבעים: "כבר אמרתי מה שיש לי לומר. כבר אין לי אותה אש בבטן. אני יכולה להסתפק בשיר אחד לשנה". "עכשיו אני יכול להזדקן בשקט", אמר המלחין דובי זלצר בסיום ערב מחווה ליצירתו שהוקרן בטלוויזיה.

טהרלב, כידוע, חדל מכתיבת שירים ופזמונים סביב גיל חמישים ופנה לאפיקי יצירה אחרים. הוא עזב את אזור הנוחות שלו כשלזכותו סביב אלף שירים (כ-850 מתוכם הולחנו).

"אם יבש מעין שיריך / אל תיתן שנדע זאת לפניך", נאמר באחד משיריו המאוחרים. טהרלב לא התבזבז ולא איבד את דרכו כמו לא מעטים מה"לשעברים", שחווים טלטלות קשות ונהיים לעתים טרגיים. אולי חשים כמי שנקברו בעודם בחיים. יורם טהרלב השכיל להמציא את עצמו מחדש ופתח, כידוע, בחקר ספרים שעוסקים ביהדות, בחיבור פירושים לספרי מוסר יהודיים וכן גם פרפרזות משלו על פסוקי תנ"ך ועל דברי חכמים. ובעצם, לא הייתה זאת תפנית של מאה שמונים מעלות. החיבור למקורות יהודיים בלט גם בשיריו של טהרלב למרות היותו יוצא קיבוץ חילוני. במקביל הוא התמיד בהופעותיו בערבי שירים משלו וסיפורים.

בשיר שיורם טהרלב חיבר בצעירותו הוא כתב על רבים שקדמו לו ואשר:

"השאירו שביל,
השאירו עץ,
השאירו אבן לרגלי.
ומה אני אשאיר אחרי?
האם אשאיר איזה דבר?".

לפי ויקיפדיה, פסוקי שיר של טהרלב חקוקים על סלעים במקומות רבים בארצנו. יתכן, אני מנחשת, שהנוכחות הנמשכת בהווה מקילה על יוצר לומר: דייני, כבר עשיתי את שלי

התשובה כבר נראית וודאית. טהרלב סיפר בראיון מאוחר שפורסם ב"מעריב":

"יש פרויקט לא ממוסד שנקרא 'שירים מונצחים בנוף'. אלה שירים שחקקו אותם בטבע ובצידי דרכים. איני יודע מי אחראי לרעיון המדהים הזה. גיליתי שיש הרבה שירים שמונצחים כך בלי שאיש שאל אותי. זה מעורר בי שמחה גדולה. כאילו מי שחקק את השירים אמר לי: 'זה יישאר כך הרבה אחריך'".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,084 מילים

הכול-יודעים שדוחים ספקנות ודעתם תמיד פסקנית

מיס יוון ביטלה, כזכור, את התייצבותה לטקס בחירת מיס תבל שהתקיים לראשונה בארצנו, באילת. העילה להחרמת הטקס: התנגדות ל"כיבוש". ולמרות שהכיבוש רע ונורא גם בעיני אני תוהה ותמהה: מה בכלל יודעת אותה עלמת חן על התסבוכות, המלכוד והפלונטר הכרוכים בסוגיית "הכיבוש"? על הסיכונים הצפויים (או שלא?) אשר יתלוו ליציאה מהשטחים הכבושים? על השאלה האם יש לישראל פרטנר להסכם מדיני?

מיס יוון ביטלה, כזכור, את התייצבותה לטקס בחירת מיס תבל שהתקיים לראשונה בארצנו. העילה להחרמה: התנגדות ל"כיבוש". ולמרות שהכיבוש נורא גם בעיני, אני תוהה: מה יודעת אותה עלמת חן על התסבוכות בסוגיה?

בסוף, אגב, מארגני התחרות היוונית טענו שהמחרימה היא מתחזה בעלת תואר יופי אחר, שמלכתחילה לא הייתה אמורה לייצג את יוון. מתחרה יוונית אחרת נשלחה והופיעה בתחרות בישראל.

מיס יוון המתחזה מזכירה את הזמרים הפנקיסטים שהפגינו את מחאתם על עוולות הכיבוש בהופעתם כנציגי איסלנד בתחרות האירוויזיון בתל-אביב. ובעצם, הזמרים השובבים ההם, ובדומה להם מיס יוון, מייצגים תופעה נפוצה: היאחזות בעמדה קיצונית, בינארית, בתפיסה של שחור-לבן שאין בה מקום לאמצע.

כל דעה פסקנית ונחרצת מתבססת על הכללות גורפות. לתפיסה מעין זאת נלווים בדרך-כלל קושי להכיל אמביוולנטיות, פסקנות הדוחה כל ספקנות. המוני אנשים מתקשים להודות: אני לא יודע מספיק כדי לחרוץ בוודאות דעה. ובהקשר זה ראוי להזכיר את הפילוסוף היווני סוקרטס, בן המאה החמישית לפני הספירה, שהיה התגלמות של חכמת הענווה. "טיפשות היא לומר אני יודע על מה שאינך יודע", אמר ההוגה החכם.

דברים נכוחים על התופעה שתוארה כאן אמר לאחרונה קובי סודרי, משפטן ואיש תקשורת, ש"כיכב" בתוכנית "המילה האחרונה" המשודרת בגל"צ. לצידו שידרה שם נוה דרומי, פובליציסטית ואשת טלוויזיה המצטיירת כימנית קיצונית לפי הופעותיה בתקשורת המשודרת והכתובה. סודרי הזכיר את אותם אנשים שמדברים ככל-יודעים וקובעים דעה נחרצת על-סמך שברי מידע, שמועות, רכילויות וכולי. הם שופטים תופעות ועניינים מורכבים בשיטה בינארית של או-או, שחור-או לבן. נוטים להתייחסות אל אנשים, אל מפלגות ועוד כאל חבילה סטריאוטיפית אחת.

כל דעה נחרצת מתבססת על הכללות גורפות. לתפיסה מעין זאת נלווים בד"כ קושי להכיל אמביוולנטיות, פסקנות הדוחה כל ספקנות. המוני אנשים מתקשים להודות: אני לא יודע מספיק כדי לחרוץ בוודאות דעה

דרך חשיבה מעין זאת כבר כונתה "אוטומציה היקשית". לפי ההיגיון המנחה אותה אם הינך איש ימין, הרי אתה סמוך ובטוח שכל חטאיו (המדומים?) של נתניהו כשלג ילבינו. ובהיותך איש שמאל אתה אמור לדעת בוודאות שלא הייתה שום פוליטיזציה בהדלפות מתוך חקירותיו של נתניהו אשר יצאו מהמשטרה.

מעטים מאתנו פטורים כליל מאותה "אוטומציה היקשית". היא חוזרת ומופיעה גם בחוות-דעת על אנשים. הנה, למשל, דוגמית טריוויאלית מניסיוני הפרטי. מכרה הופתעה מאוד לגלות שאני חובבת זמרי רוק. זה היה לפני שנים. והלוא היא הכירה אותי כמי שצמחה בערוגות השומר-הצעיר, כחובבת שירי ארץ-ישראל וכבחורה סולידית באופן כללי. "זה כל-כך לא מתאים לך" היא אמרה.

*  *  *

אני חוזרת אל תוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ. נוה דרומי, שותפתו של סודרי לשידור, הדפה את טיעוניו ושללה בתוקף את החשיבה האמביוולנטית ואת הקושי לחרוץ דעה פסקנית. "כמה קל ונוח", אמרה, "להישאר בתחום האפור ולא לקבוע דעה". היא הביאה "הוכחה" (מוחצת בגרסתה) המבטלת את טיעוניו של סודרי: השמאלנים, אמרה, אכן מודים שלא כל המתנחלים הם מחבלים. לעומת זאת, כדבריה, כל המחבלים הם ערבים. זה כמובן לא מדויק. כי מי, למשל, ביצע את הטבח במערת המכפלה? ומי החבר'ה שהציתו נער פלסטיני בעודו בחיים? ערבים אמנם "מובילים" ברצחנותם. אין סימטריה בין מספר הרציחות שמבצעים ערבים-ויהודים. ובכל-זאת, האם רק ערבים מבצעים מעשי רצח איומים?

נוה דרומי הפגינה חשיבה פשטנית וכל-כך חד-צדדית. זהו אורח חשיבה מדאיג וגם מייאש למדי. כי איך אפשר להגיע לפשרות עם אויבים לשעבר, אפילו לאמפתיה כלשהי ולהבנת הצד השני, בהתבסס על חשיבה כה נוקשה, על תפיסה של או-או?

נוה דרומי הפגינה חשיבה פשטנית וחד-צדדית. זה מייאש למדי, כי איך אפשר להגיע לפשרות עם אויבים לשעבר, לאמפתיה כלשהי ולהבנת הצד השני, בהתבסס על חשיבה כה נוקשה, תפיסה של או-או?

אכן קל להיאחז בתפיסה של שחור-לבן. עמדתם של המתייצבים בקצוות חדה ונוחה למדי. בהירה, נחרצת, מתעלמת ממורכבות ומקנה תחושת קרקע יציבה. הלוא הרגשת הכאוס מאיימת. באמת קשה להתנהל בעולמנו בלי וודאויות ברורות.

סקרי דעת קהל למיניהם מרבים להתבסס על אותה נטייה אנושית שכיחה להימנעות מהטלת ספק. אולי כך קל להשיג ממצאים דרמטיים. אני נזכרת בסוקרת טלפונית שפנתה אלי בימי שביו המתמשך של גלעד שליט. התבקשתי לדרג את הערכותיי להתנהלותם של מספר שרי ממשלה בנוגע למאבק על שחרורו של שליט.

עניתי בשאלה: "מאיפה לי לדעת? האם אני זבוב על הקיר של לשכות השרים?". וגם חשבתי, בלי לומר זאת: אולי מחברי הסקר מניחים שאני עוקבת אחרי כל מהלכיהם של השרים בדומה לבן כספית, ברנע, דרוקר, יוסי ורטר ועוד פרשנים פוליטיים שהם ידענים מופלגים. שאלתי את הסוקרת: האם נשאלים רבים עונים, כמוני, אני לא יודע/ת? לא זכיתי למענה ברור.

ואני גם נזכרת במעומעם באיזשהו סקר על שביעות רצון מהתנהלותה של חברת החשמל. רוב השאלות נראו לי אבסורדיות בפרטנותן. התבקשתי לחוות דעה על פרטי פרטים שמעולם לא הקדשתי להם מחשבה. לענות על שאלות שהתייחסו למבנה חברת החשמל, גם לעניינים מקצועיים. "אין לי מושג. אני לא יודעת" עניתי שוב ושוב.

קל להיאחז בתפיסה של שחור-לבן. עמדתם של המתייצבים בקצוות חדה ונוחה למדי. בהירה, נחרצת, מתעלמת ממורכבות ומקנה תחושת קרקע יציבה. הלוא הרגשת הכאוס מאיימת

הקושי השכיח להכיל אמביוולנטיות ועמדה שאינה חד-משמעית נחשף שוב ושוב בתגובות של טוקבקיסטים. הנה עוד דוגמית טיפוסית ומינורית מניסיוני הפרטי. בפוסט שפרסמתי בפייסבוק הבעתי הסתייגות מהטרנד של הצגת הלינה המשותפת שהייתה נהוגה בקיבוצים כטראומה קולקטיבית שדפקה את החיים לרובנו, ילידי הקיבוץ, "בוגרי" אותה לינה.

הדימוי של טראומה קולקטיבית ואף ניסוי המוני בבני-אדם התקבע בציבור הרחב וגם בתקשורת. טענתי שהטראומה לא הייתה המונית, ושרובנו נושאים איתנו דווקא זיכרונות יפים מגיל הגן ואילך. ועל-כך מלמדים גם מחקרים (וכן גם הניסיון האישי שלי ושל רוב יוצאי הקיבוץ בסביבתי הקרובה).

הניתוק בלילות מהורים בשנות חיינו הראשונות היה באמת אכזרי (השנים הללו מותירות, כידוע, רק שברי זיכרונות). עם זאת, כפי שכתבתי בפוסט, היו ילדים שבאמת סבלו מאוד גם בשנים יותר מאוחרות. הם סבלו מפחדי לילה ו/או מהתעמרויות של חבריהם לקבוצה. גם בלילות, ולא רק בימים, הם נחשפו להתעמרויות.

טוקבקיסט יוצא קיבוץ אשר חלק על דבריי, סיפר איך אחותו סבלה מהלינה המשותפת. כאילו לא ציינתי שהיו גם ילדים אשר סבלו מהשיטה השיתופית. אותו טוקבקיסט התקשה מן הסתם לתפוס שעמדתי אינה נחרצת וחד-משמעית. שהלינה המשותפת אמנם היטיבה איתי ועם המוני אחרים, אבל גם לדעתי היו ילדים שסבלו.

*  *  *

על רקע כל זה שימחה אותי מאוד זכייתו לאחרונה של הפובליציסט בן-דרור ימיני בפרס מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים. בן-ימיני, איש "ידיעות אחרונות", הוא עיתונאי יוצא דופן. הוא בוחן כל סוגיה לגופה, מקשה על תיוגו כ"שמאלן" או כ"איש ימין", מתנער מסטריאוטיפים ומדעות קדומות. והוא לא לוקה, כמו רובנו, באותה "אוטומציה היקשית", בתיוג מפלגות על תומכיהן (וכן גם אנשים) כחבילה סטריאוטיפית אחת.

הדימוי של לינה שיתופית כטראומה קולקטיבית וניסוי המוני בבני-אדם התקבע בציבור הרחב ובתקשורת. טענתי שהטראומה לא הייתה המונית, ושרובנו דווקא נושאים זיכרונות יפים מגיל הגן ואילך

התקשורת מתקשה לעכל מורכבות ואמביוולנטיות. הן נתפסות כמחבלות ברייטינג הנכסף. בן-ימיני סיפר בעבר בראיון: "שוב ושוב אני מוזמן לפאנלים בערוצי טלוויזיה שונים. ורוב המקרים הכוונה היא ליצור עימות בין יריבים פוליטיים. וכשאני מבהיר שעמדתי קצת יותר מורכבת, העורכים ממשיכים בחיפושיהם אחר משתתף אחר". העורכים, כדברי בן-ימיני, רוצים קרבות תרנגולים.

*  *  *

המשורר הנהדר עלי אלון ז"ל מקיבוץ עין-שמר היה מדבר על סכנתן של צדקנות ושל אמונה בצדק מוחלט. וכך הוא אמר בראיון שקיימתי איתו לפני עשרות שנים:

"אדם צודק הוא הדבר הנורא ביותר שאני מכיר. הנורא באמונה היא היותה סוגרת את האדם בפני אמיתות אחרות. זה נורא שאנשים נסגרים בתוך הצדק הנשכני שלהם. הם אינם מכירים בצדקו של האחר והולכים לטרוף אותו. בשם הצדק המוחלט שלהם הריהם שופטים וטורפים את חתיכות האמת האחרות".

עלי אלון התייחס (בלי לציין זאת) לשירו הנודע של יהודה עמיחי "מן המקום שבו אנו צודקים". אני חוזרת ומצטטת את השיר החכם (שאמנם כבר צוטט שוב ושוב) לתשומת ליבם של צדקנים, של כל יודעים ושל טורפי אמונות שונות מהאמונות שלהם.

"מן המקום שבו אנו צודקים" / יהודה עמיחי

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם,
פרחים באביב.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,223 מילים

המלכה שושנה דמארי והאגדה אריק אינשטיין

מלכת הזמר העברי שושנה דמארי באמת התייחסה אל עצמה כאל מלכה גדולה מהחיים. סרט התעודה "המלכה שושנה"- שהוקרן השבוע בהוט, בערוץ 8, חושף זאת בהבלטה. הזמרת נראית שם כליידי, כדיווה גדולה. עם שפת גוף הדורה ומפוארת וגינוני מלכות. במאי הסרט הם קובי פרג" ומוריס בן-מיור.

מלכת הזמר העברי שושנה דמארי התייחסה אל עצמה כאל מלכה גדולה מהחיים. סרט התעודה "המלכה שושנה" חושף זאת בהבלטה. הזמרת נראית שם כליידי, דיווה גדולה עם שפת גוף הדורה ומפוארת וגינוני מלכות

קולה של שושנה דמארי היה חד-פעמי. מתי כספי מדבר על "הצבע המתכתי של הקול", על "העוצמה והאהבה". "מגיע גם לנו שתהיה לנו מלכה", הייתה הזמרת אומרת ומלווה את האמירה בצחוק מתגלגל, עמוק.

בהשראת הסרט שוב חזרתי אל זיכרונות ילדות ראשונים, אל הקיבוץ של שנות הארבעים במאה הקודמת. לא היו אז מקלטי רדיו ב"חדרים" של הורינו (דירות החדר הקיבוציות כונו "חדרים". הכינוי הזה שרד עשרות שנים, גם לאחר שהדירות הורחבו ושופצו). מקלטי הרדיו הבודדים הוצבו במקומות ציבוריים, כמו בית התרבות.

מדי פעם הלכתי לשם כדי לשמוע רדיו, והייתה לי תקווה כמוסה: אולי הזמרת המופלאה של ילדותנו תגיח אלי מתוך התיבה ואז אוכל לדעת איך באמת היא נראית (ולא רק בצילומי סטילס). אז עדיין לא ידענו על קיומה של טלוויזיה, אותה תיבת פלאים שמאפשרת לכולנו לראות את הקולות.

ועוד זיכרון ילדות שנקשר בדמותה של הזמרת הפלאית. עד היום איני יודעת האם אותו זיכרון קסום אבל עמום נסמך על פנטזיה שלי כילדה בגיל הגן או על עובדה ברורה. שושנה דמארי באה אלינו לקיבוץ וזיכתה אותנו, הילדים, במופע!

"הלוקיישן" היה אחד מבתי-הילדים. ההיית או חלמתי חלום? לימים שאלתי כמה חברי ילדות האם אירוע כזה אכן התקיים בקיבוצנו. הם ענו שאינם זוכרים. שאולי זה היה באמת ואולי אני מפנטזת.

עד היום איני יודעת האם זיכרון ילדות קסום אך עמום שנקשר בדמות הזמרת הפלאית נסמך על פנטזיה שלי כילדה או על עובדה. דמארי באה לקיבוץ וזיכתה אותנו, הילדים, במופע באחד מבתי-הילדים

שושנה דמארי הלכה לעולמה בשנת 2006, בגיל 82. בסרט "המלכה שושנה" רואים את חיים יבין מכריז, בהגישו את מהדורת "מבט לחדשות" בערוץ הראשון המנוח: "הנה סיפור אהבה חדש- עידן רייכל ושושנה דמארי!". קשר מיוחד, מקצועי וגם אישי ואנושי, נרקם בין המלחין והזמר הצעיר לבין הזמרת הקשישה שחצתה כבר את גיל שמונים.

רייכל היה המוזיקאי האחרון שזכה לעבוד עם דמארי לפני מותה. באלבום "מעמקים", שהופק במסגרת "הפרוייקט של עידן רייכל" נכללו שני שירים בביצוע שושנה דמארי, והיא גם שותפה במספר הופעות של רייכל וחבריו שהתקיימו במסגרת "הפרוייקט".

מכרה ותיקה של שושנה דמארי מספרת בסרט ש"בחברתו של רייכל שושנה נהייתה שוב קוקטית". ואני נזכרת בדברים שכתב מנחם בן ז"ל עם מותה של הזמרת. בן היה מחסידיה הגדולים. בכתיבתו הוא הביע בדרך-כלל רתיעה מההתרפטות ומפגעי הזמן הנלווים לזיקנה. אבל הוא האמין, כדבריו ברשימה על שושנה דמארי, שישנן נשים נדירות אשר בורכו בעושר פנימי ובחום, והן קורנות ומקרינות ומפיצות אור וחום גם בזקנתן. רובן נשים יוצרות, שגם לעת זיקנה הן עדיין מושכות.

נעמי שמר לכדה כמדומה את סוד הקסם הזה בשיר "אור" שכתבה והלחינה ב-1988 לאלבומה האחרון של שושנה דמארי. לפי הפרשנים יש בשיר הזה ניחוח אוטוביוגרפי של נעמי שמר עצמה. האור האמתי, לפי השיר המרהיב, הוא האור שבתוכנו. ושושנה דמארי שרה בגאון:

"עוצמת את עיני
אבל השמש היא בפנים".

גם דמותו של אריק איינשטיין הייתה לאגדה. הוא עדיין לא הפציע בשנות ילדותי הרחוקות. שמעתי אותו לראשונה בנעורי. נדמה לי ששירו הראשון הזכור לי היה "רוח סתיו", עם המילים מאת יחיאל מוהר והלחן של יוחנן זראי. המילים, הלחן וגם קולו המלטף של איינשטיין היו ממיסי לב, כמעט מדמיעים.

גם דמותו של אריק איינשטיין הייתה לאגדה. שמעתי אותו לראשונה בנעורי. שירו הראשון הזכור לי היה "רוח סתיו". המילים, הלחן וקולו המלטף של איינשטיין היו ממיסי לב, כמעט מדמיעים

וככה השיר הזה מתחיל:

"אל תתבייש, היה עצוב
אל תצטער אם תצטער
זאת היא עונה כזאת, חבוב
זה רק הסתיו וזה עובר
…מותר גם לצעיר
להיות טיפה זקן בסתיו".

אריק איינשטיין מת לפני כשמונה שנים, בנובמבר 2013, ועדיין נוכחותו כאן עוצמתית, הוא הנעדר הנוכח. קשה לדמות את הארצישראליות בלי שיריו. הגעגועים אליו נמהלים בגעגוע אל "ארץ-ישראל היפה".

במשפחתנו מעורבת בהם גם נקודה משפחתית: אחיין שלי, נועם טבת, הוא חברו הטוב מילדות של דניאל שיסל, הבן של צבי שיסל ז"ל שהיה חבר של איינשטיין וכן שותף צמוד ליצירתו, להפקת סרטי קולנוע ואלבומים, למשחק וחיבור תסריטים. השניים היו צמודים במשך עשרות שנים. צבי שיסל הלך לעולמו לפני חודשים אחדים.

שיסל ג'וניור, דניאל, הדביק גם את נועם בזיקה העמוקה, המיוחדת, לאריק איינשטיין, לדמותו ולשיריו. נועם קרא לבנו בכורו, כיום בן שנתיים וחצי, בשם כפול: קאי אריה. השם מבטא גם את החיבור אל הזמר.

הקסם האיינשטייני הנונשלנטי, החף משמץ פוזה, ניכר גם בתמלילי השירים שחיבר הזמר.

אהוב עלי במיוחד (כמו גם על המוני אחרים) הוא השיר "סע לאט" שחובר ב-1974 (מיקי גבריאלוב הפליא להלחין). איינשטיין "הנציח" בשיר הזה את צבי שיסל, ידידו-שותפו. השם צבי נזכר בשיר לא פחות מחמש פעמים.

איינשטיין מת לפני כ-8 שנים, בנובמבר 2013, ועדיין נוכחותו כאן עוצמתית. הוא הנעדר הנוכח. קשה לדמות את הארצישראליות בלי שיריו. הגעגועים אליו נמהלים בגעגוע לארץ ישראל היפה

כמעט כולם ודאי מכירים את השורות הפותחות:

"נוסעים במכונית הישנה
לתוך הלילה הרטוב
הגשם שוב נהייה כבד
ולא רואים ממטר, סע לאט"

צבי שיסל ואריק איינשטיין, צילום מסך מכתבה ב"כאן חדשות"
צבי שיסל ואריק איינשטיין, צילום מסך מכתבה ב"כאן חדשות"

המחבר והמפיק (הלוא הוא צבי שיסל) נוסעים ברכב ישן, באמצע לילה קר ורטוב ובתנאים של ראות לקויה, להופעה בדרום הארץ. במהלך השיר (והדרך) מתקיים מעין דיאלוג בין מחבר השיר לבין הנהג, צבי. הנסיעה מתנהלת במקביל לשטף מחשבותיו של המחבר שיש בהן חמלה ודאגה לזולת (לחיילים המסכנים בלילה הגשום, לאוהדי קבוצת הכדורגל ששוב הפסידה) וכן געגועים לאהובה המפנקת שנשארה בבית החם.

"צבי אומר שקשה לו לנשום ונגמרו לו הטיפות
ואני חושב, אני חושב עליך,
ואיך שאת יודעת לפנק".

בשיר הזה מתגלמות בעיני מיטב הסגולות של אריק איינשטיין כמחבר תמלילים. לשון הדיבור הפשוטה, הישירה, פיוטית אבל חפה ממליצות. הפרטים הממחישים מקום ואווירה ומשרטטים באופן כמעט אגבי אבני יסוד בעולמו של המחבר: אהבת הכדורגל, החמלה. גם אימי המלחמה נרמזים (עזה הסמוכה נזכרת בשירו). ונזכרים גם הגעגועים לאישה ולבית החם. ואריק איינשטיין חוזר ופונה אל צבי ידידו הנוהג במכונית: "סע לאט, סע לאט. תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים".

בשיר הזה מתגלמות מיטב הסגולות של איינשטיין כמחבר תמלילים. לשון הדיבור הפשוטה, הישירה, פיוטית אבל חפה ממליצות. הפרטים משרטטים באופן כמעט אגבי אבני יסוד בעולמו: אהבת הכדורגל, החמלה

לפני כשמונה שנים, בלילה צונן של סוף הסתיו, קטע את שידורי הטלוויזיה מבזק חדשות מיוחד, מרעיש: הזמר אריק איינשטיין הובהל לבית-החולים איכילוב. מצבו אנוש.

התקשרתי מיד, באופן אוטומטי, אל האחיין שלי, נועם, כדי לעדכן אותו. כעבור זמן לא רב נחתה עלינו הבשורה הצפויה, החותכת: "אין יותר מי שישיר לנו" אמר הפרופסור גבי ברבש, מנכ"ל איכילוב דאז, בהודיעו לאומה על מות הזמר האגדי.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
פוסט נהדר שולמית טנא כול הכבוד חבל ש"על המשמר ז"ל "חבל שהלינה המשותפת ז"ל וחבל על הקיבוץ החדש רק עם ערכים של כסף ,וקינא בלי סולידריות, איש ,איש נמדד לפי הכסף .בושה .אני עוזב קיבוץ של ה... המשך קריאה

פוסט נהדר שולמית טנא כול הכבוד חבל ש"על המשמר ז"ל "חבל שהלינה המשותפת ז"ל וחבל על הקיבוץ החדש רק עם ערכים של כסף ,וקינא בלי סולידריות, איש ,איש נמדד לפי הכסף .בושה .אני עוזב קיבוץ של השומר הצעיר .יודע שזאת האמת

עוד 1,013 מילים ו-2 תגובות

האם הקיבוץ שינה את "טבע האדם" הקיבוצי?

בימים הקרובים, ב-28 בדצמבר, ימלאו שלוש שנים למותו של עמוס עוז. הוא עזב אותנו על סף גיל שמונים ומאז קולו חסר כאן מאוד.

עוז כתב על מלאכת הכתיבה (המפרכת): "אין זה אלא חיזור מריר וקודח אחרי המילים". וגם שמעתי אותו אומר זאת בצעירותו, במפגש עם קהל סוער ונרגש של אנשי קיבוצים שהתקיים בדצמבר 1966 בסמינר גבעת חביבה של תנועת הקיבוץ הארצי. רוב הנוכחים בקהל היו משתתפי החוג הבין-קיבוצי לספרות וכן הלומדים בקורס לרכזי תרבות מקומיים שהתקיים אף הוא בגבעת חביבה.

הייתי אז כתבת מתחילה ועולת ימים בביטאון התנועה "השבוע בקיבוץ הארצי" וכך זכיתי לסקר את המפגש ההוא. עוז, אז מורה לספרות מקיבוץ חולדה, בן 27 או 28 בלבד, התפרסם כבר אז בעקבות שני ספריו הראשונים שיצאו לאור באמצע שנות השישים של המאה הקודמות: ספר הסיפורים "ארצות התן" ואחריו הרומן "מקום אחר" שהדיון עליו עמד במרכזו של האירוע המדובר.

המפגש התקיים לפני שהיו פה שידורי טלוויזיה ישראלית. קהל השומעים, ברובו, עדיין לא ראה קודם מעולם את עמוס עוז. דמותו, הופעתו, כוחו המילולי המכשף היו באמת מהממים.

המפגש התקיים לפני שהיו פה שידורי טלוויזיה ישראלית. קהל השומעים, ברובו, עדיין לא ראה קודם מעולם את עמוס עוז. דמותו, הופעתו, כוחו המילולי המכשף היו מהממים

דמויות של אנשי קיבוץ ממלאות את שני ספרי הביכורים של עוז. גיבוריו מוקפים קולות תנים מטאפוריים הנוסכים אווירת אימה. מרמזים על אופל נסתר, על יצריות חייתית בעומק נפשותיהם של אידיאולוגים מובהקים, שרופים, ממייסדי הקיבוץ. ויש באותם ספרים גם גילויי סולידריות וחמלה שהקולקטיב הקיבוצי מציע לחבריו במצוקתם.

התגובות בקיבוצים על ספריו של עמוס עוז היו נסערות ובחלקן זועמות. רבים מהמברכים על הכישרון המפתיע, המקורי, המסעיר, המדהים, חזרו, כצפוי, באופן כמעט פבלובי, על שאלות שהוצבו כבר בעבר בפני סופרים קיבוציים.

באותו מפגש סוער בגבעת חביבה הוטחו בסופר שאלות כמו: "האם העולם המתואר, האפל, באמת אופייני לקיבוץ?", "היכן האהבות הבריאות והנורמליות?", "מה לנו ולהשתכשכות הזאת בכיעור?" אמת המידה העיקרית אשר על פיה נבחנו אז ספרים שבמרכזם הקיבוץ הייתה השאלה: האם הספר המדובר אוהד או עוין? טוב או רע לקיבוץ?

באותם ימים רחוקים, הספרות נתפסה על ידי אנשי קיבוץ כאמצעי חינוכי, דידקטי, "מכשיר להקניית ערכים חיוביים וקונסטרוקטיביים". התואר "ספרות מגויסת" לא נתפס אז כשלילי. מנהיגי התנועה הקיבוצית מדור המייסדים (ובייחוד המנהיגים של השומר הצעיר) הרשו לעצמם לרומם, לתקן, ואף לפסול ולחרוץ את גורלם של ספרים ומחבריהם בהתאם למסרים שבוטאו בספרים.

התואר "ספרות מגויסת" לא נתפס אז כשלילי. מנהיגי התנועה הקיבוצית מדור המייסדים הרשו לעצמם לרומם, לתקן, ואף לפסול ולחרוץ את גורלם של ספרים ומחבריהם בהתאם למסרים שבוטאו בספרים

בסערת הוויכוחים שקידמו את ספרי הביכורים של עוז ניכרו מאמצי השווא של ותיקי הקיבוץ להשתחרר מאינדוקטרינציה. וכך, יעקב חזן ממשמר העמק, ממנהיגי מפלגת מפ"ם וקיבוצי השומר הצעיר, הציג את גישתו כליברלית אבל למעשה הציע לסופר הצעיר חיבוק דוב. הוא תבע גם מסופרים להתייחס אל הקיבוץ כאל  י ח י ד ת   ח י י ם  ל ו ח מ ת.

וכך קבע המנהיג במכתב פטרוני לעמוס עוז:

"…עד היום אין הקיבוץ מציאות בלתי מעורערת. הוא אינו בית יציב וקיים, כי אם יחידת חיים לוחמת. הקיבוץ לא זכה עד היום לספרות אשר לה הוא ראוי…היה זמן שהייתי מאוד לא סבלני. תבעתי מהר, הרבה, עמוק וטוב. כעת העמיקה סבלנותי. אך האמת היא שאני רואה את הספרות לא רק ככוח מתאר וחותר להבנת המציאות, אלא גם ככוח יוצר מציאות".

ניסו לשמור על חירותם הפנימית

ד"ר שולה קשת מקיבוץ גבעת ברנר ייחדה את עבודת הדוקטורט שלה לספרות שצמחה בקיבוצים עד לסוף שנות החמישים של המאה הקודמת. ממצאי מחקרה כלולים בספר "המחתרת הנפשית" שיצא לאור ב-1995.

קשת קובעת שסופרים אנשי קיבוץ אשר ניסו לשמור על חירותם הפנימית ולא להתבטל בפני האידיאולוגיה השלטת לא העזו לעשות זאת בגלוי. הם נקטו אמצעים סמויים של מבע מחתרתי.

את זאת מדגים הספר "מעגלות" מאת דוד מלץ מקיבוץ עין חרוד שהופיע בשנת 1945. גיבורו, מנחמק'ה, הוא עובד אדמה תמים שאינו מתייסר בשאלות קיומיות. הביקורת החברתית מובעת בעיקר באמצעות התנגשות של הגיבור עם חוקים חברתיים שהוא מתקשה להבין. והוא חוזר ושואל: "למה כל זה ובשביל מה זה נחוץ?"

קשת קבעה בספרה שמלץ ביקש לפנות אל קבוצת מיעוט של קוראים קיבוצניקים שאינה משתיקה ומדחיקה את השאלות הקשות, וכך ליצור ברית מחתרתית עם אותו מיעוט. קשת בדקה עשרות מכתבי תגובה על "מעגלות" ומצאה שכ-10% בלבד מהמגיבים הקיבוצניקים גילו יכולת קריאה משוחררת ממניפולציות אידיאולוגיות והשכילו לזהות את האמצעים הרטוריים אשר אפשרו למחבר הספר מבע מחתרתי.

קשת בדקה עשרות מכתבי תגובה על "מעגלות" ומצאה שכ-10% בלבד מהמגיבים הקיבוצניקים גילו יכולת קריאה משוחררת ממניפולציות אידיאולוגיות והשכילו לזהות את האמצעים הרטוריים

הסיפורת המוקדמת שצמחה בקיבוצים, לרבות הספר "מעגלות", הכשירה את הקרקע, לדעת קשת, לספרות הקיבוץ של שנות השישים והשבעים. בשיחה עם קשת היא אמרה לי שעמוס עוז ראה את דוד מלץ כמעין אב רוחני, האיש שסלל את דרכו לכתיבה משוחררת שכבר אינה נזקקת למבע מחתרתי ולאמצעים סמויים.

הקיבוץ כנושא לכתיבה ספרותית

באותו מפגש עם קוראים שהתקיים בגבעת חביבה, עוז הצעיר הדף ניסיונות של ראשי התנועה להכפיף את כתיבתו לתכתיבים. דברים שאמר במפגש (וגם ברשימות שפרסם באותה תקופה) נשמעים היום כהתפרצות לדלת פתוחה. אז הם היו אמיצים ונועזים למדי.

הוא ערער על תפיסת הקיבוץ כנושא לכתיבה ספרותית:

"הקיבוץ הוא ניסוי חברתי חדש, אתגר חדש בתולדות האדם. אבל בשום פנים אין הוא בית יצור לטיפוס אדם חדש…לגבי הסוציולוג, הכלכלן, המדינאי – הקיבוץ הוא בעיה חדשה.

"אבל ספרות אינה מתמודדת עם בעיות במישרין. היא מציבה אנשים מורכבים בתוך מצבים מורכבים… מרכיבי הקיבוץ אינם חדשים: מלחמת היחיד באנוכיותו, בעדריותו, מקבלת בקיבוץ צביון חדש…כתיבתי לא מכוונת אל 'בעיית הקיבוץ', משום שהבעיה בעירומה עשויה לפרנס רק כתיבה מגמתית-דידקטית-מגויסת".

התמודדות מחודשת עם יצרי רכושנות

לפני שנים אחדות שמעתי את עוז מדבר בהרצאה על האשליה המופרכת של החלוצים מייסדי הקיבוצים כאילו אפשר לגדל ולהצמיח בקיבוצים "אדם חדש", לשנות ולהיטיב בהקדם את טבע האדם הקיבוצי, להיפטר מתכונות נפסדות ומושפעות מהחברה הקפיטליסטית כמו דורסנות, רוע, קנאה, רכושנות, חמדנות.

ברבות השנים, קיבוצניקים בגרו, הבשילו, התפכחו ונגמלו מאשליות שווא. בספר המסות של עוז "באור התכלת העזה" שהופיע ב-1979 כלולה המסה החכמה, הנהדרת "מחשבה על קיבוץ". עוז תיאר במסתו את הניסיון המבורך של אנשי הקיבוץ לצאת להתמודדות מחודשת עם יצרי רכושנות וחמדנות שהתפרצו בעוצמה גדולה לאחר שנות ריסון וסגידה לפוריטניות.

עוז תיאר במסתו את הניסיון המבורך של אנשי הקיבוץ לצאת להתמודדות מחודשת עם יצרי רכושנות וחמדנות שהתפרצו בעוצמה גדולה לאחר שנות ריסון וסגידה לפוריטניות

חפצים כמו קומקום חשמלי, מעיל, כורסא, תנור, החלו לגעת באנשים מגבם ולגרום למריבות נזעמות "כאשר ידעו לריב רק אלו שנשבעו לחיות ביניהם בשלום ובאחווה…זו נקמתה העתיקה של נפש האדם בכל המנסים לתקן אותה…החיים פרצו את הגדרות על-ידי מורכבותם האינסופית המפצחת את השנונות, המקיפות והמעוגלות שבאידיאולוגיות".

אבל הפעם, כדברי עוז, אנשי קיבוץ יצאו להתמודד עם אותה התפרצות יצרים בלי להתכחש לטבע האדם הנצחי ובלי לנסות להתעלם ממה שעוז כינה "איתני הנפש העתיקים".

מורכבותה האינסופית של הנפש האנושית

בחודש פברואר האחרון שבתי וחזרתי אל אותו ביטוי עמוס-עוזי בעקבות הפצצה שהטילה גליה עוז, בתו האמצעית של הסופר המהולל. היא פרסמה, כזכור, את הספרון "דבר שמתחפש לאהבה" ובו גילויים מטלטלים שהציפו את התקשורת ובעיקר את הרשתות החברתיות בתגובות של הזדהות עם הבת וגם כעס גדול עליה וערעור על אמינותה.

הסופר שהיה בעינינו מגדלור ומצפן מוסרי תואר על-ידי בתו כאב מתעלל. הואשם בהתעמרות מתמשכת, באלימות, בהשפלות "אבהיות". כמובן שאני לא אוכל לדעת או לשפוט האם טענותיה של גליה מבוססות על עובדות או על תחושות ופרשנות אישית סובייקטיבית ומוטעית, אולי אפילו על פנטזיות.

כמובן שאני לא אוכל לדעת או לשפוט האם טענותיה של גליה מבוססות על עובדות או על תחושות ופרשנות אישית סובייקטיבית ומוטעית, אולי אפילו על פנטזיות

בכל אופן, אין ספק שמצוקתה של הבת קשה. כתיבתה של גליה עוז עוצמתית ורהוטה. אבל אני מצאתי בספרה טענות וטיעונים שנראים לי כמערערים את אמינותה. לא כאן המקום להיכנס לפרטים. הם נידונו ונטחנו עד זרא בתקשורת המודפסת והווירטואלית.

לפני שקראתי את ספרה של גליה עוז כתבתי בפוסט שהעליתי לפייסבוק: "אני חושבת בבהלה מסוימת על מורכבותה האינסופית של הנפש האנושית. על חשיפות חוזרות ונשנות של צדדים אפלים באישיותם של מי שנחשבו לאנשי מופת.

"עמוס עוז הרבה לדבר בכתביו, בהרצאות ובראיונות, על ניגודים תהומיים שמתקיימים בנפשם המורכבת של אנשים. הניגודים הללו, כדבריו, ריתקו אותו במיוחד. הוא נהג לומר שמשפחות הן יסוד העולם והן, בעצם, הנשוא המרכזי של ספריו. אילו רק יכולתי, אמר, להיות זבוב על הקיר בבתיהן של משפחות…"

הגילויים הקשים שחשפה גליה עוז מחוללים טלטלה גדולה. גורמים גם לי תחושות שבר, צער, בהלה, מבוכה. נראה שבנפשו של עוז המורכבת, הנפתלת, רבת הרבדים והעומקים, התגוששו האהבה והחושך.

אני נזכרת בביטוי העמוס-עוזי "איתני הנפש העתיקים"… ואולי הגילויים והאופל שחושפת בתו הם בגדר התפרצות של אותם "איתני הנפש".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,305 מילים

ישראלים מתבטלים בפני חו"ל

התבטלותם של ישראלים בפני "חוצלארץ" וקסמיה מגיעה מדי פעם לשיאים. היא מחלחלת אפילו לויקיפדיה. הנה דוגמית אחת מני רבות. היכן "זה מרגיש הכי חוצלארץ שאפשר"? בגינת רות החמודה בתל-אביב, סמוך לדיזינגוף סנטר. לפי ויקיפדיה: "אפשר לשבת בגינה ולשתות קפה אספרסו וסתם לקרוא עיתון בוקר. זה מרגיש הכי חוצלארץ שאפשר".

ועוד גילוי דומה של קרתנות ישראלית. טוקבקיסט מהלל את טיילת לואי העוברת לאורכו של רחוב יפה-נוף החיפאי. לדעת רבים זהו היפה ברחובות ארצנו. נשקפים ממנו נופי חיפה, הנמל והמפרץ, וכשהראות טובה גם עכו, נהריה וראש-הנקרה. והטוקבקיסט מספר: "ישבנו בקפה קטן ומקסים. אוירה של חו"ל".

טוקבקיסט מהלל את טיילת לואי לאורך יפה-נוף החיפאי. לדעת רבים זהו היפה ברחובות ארצנו. כשהראות טובה נשקפים ממנו נופים עד ראש-הנקרה. והטוקבקיסט? "ישבנו בקפה קטן ומקסים. אוירה של חו"ל"

הארץ שלנו אכן צחיחה בכללותה ויש בה שפע של כיעור אורבני. אני זוכרת היטב את תחושת הדכדוך בקטע הדרך מנתב"ג לתל-אביב, לאחר שעיני נשטפו בירוק-הירוק של אירופה, במראות אגמים, יערות, כפרים עתיקים וטירות.

אבל ארצנו רבגונית. יש פה מגוון גדול של נופים בכברת ארץ קטנה. לפיסות יופי כחול-לבן מודבק לעתים קרובות התואר "כמו בחו"ל". וכך, פנינת יערות הכרמל שבין בית-אורן לאוניברסיטת חיפה מכונה "שוויצריה הקטנה". "זה כמו טוסקנה", "כמו פרובנס" אומרים על תשלובת פסטורלית של שדות וכרמים. ויש אומרים על עין-כרם, אותה יפהפיה ירושלמית כפרית, שהיא מזכירה כפר הונגרי.

"נאפולי זה כאן!" הכריזה כותרת כתבה על קסמי הסימטאות של עכו העתיקה. הכתבה פורסמה במוסף "מסלול" של "ידיעות אחרונות" בחודש יולי 2020, בעיצומה של בהלת הקורונה. "עכו יכולה להיות התחליף הכי רומנטי לחו"ל שאפשר לבקש. וזה פה, קרוב, מעבר לפינה" כלשונו של הכתב אסי חיים. נראה שהשבתת הטיולים לחו"ל העצימה את הצורך למצוא קצת חוצלארץ בארצנו הקטנה.

אם רק תתנו לה צ׳אנס, תוותרו על הדעות הקדומות, תבואו בראש פתוח ותסכימו לקבל אותה כמו שהיא, העיר העתיקה בעכו תיפתח בפניכם,…

Posted by Assi Haim on Thursday, July 23, 2020

ועל-כך כתב הסופר מאיר שלו במדורו השבועי היפהפה המתפרסם ב"ידיעות אחרונות" כבר מעל שלושים שנה:

"הישראלים נופשים השנה בישראל והם מלכלכים אותה כמו שרק הם – אוהביה, מגיניה ופטריוטיה – אוהבים ללכלך. בזה אין כל חדש. אבל פרסומת חדשה מנסה למשוך אותנו לנופש בירושלים דווקא. סיסמתה היא: 'ירושלים-הכי חו"ל בארץ'. ראש העירייה מופיע בתשדירי ההכי חו"ל. מפליג בשבחי המאפיינים החו"ליים ומספר לנו שיש בה בעיר אפילו 'מדרחובים' (וואו! מזל שהוא לא מודיע שיש בה גם רמזורים)". אכן, התגלמות של תמצית הקרתנות.

אבל ארצנו רבגונית. מגוון נופים בכברת ארץ קטנה. לפיסות יופי כחול-לבן מודבק התואר "כמו בחו"ל". פנינת יערות הכרמל מכונה "שוויצריה הקטנה". "זה כמו טוסקנה", "כמו פרובנס", "נאפולי זה כאן"

מאיר שלו מוסיף עוד וגם רומז על טירוף המקומות הקדושים:

"לטוב ולרע, ירושלים היא העיר הכי מעניינת ומגוונת בישראל ויש בה הרבה מה לראות ולחוות-אבל חו"ל היא לא. היא המהות המזוקקת ביותר של ארצנו, תולדותיה, דימומיה וטירופה. היא מיני ישראל האמיתית, שמחזיקה בכפיפה אחת את כל מרכיביה האנושיים, ההיסטוריים והנופיים של ישראל. בעצם, חוץ מים וחוץ מחקלאות. כי האדמה של ירושלים מתאימה יותר לגידול מקומות קדושים".

אולי ההתבטלות הכה קרתנית בפני "חוצלארץ" נובעת גם ממיסטיפיקציה מסוימת של חו"ל, שרווחה במקומותינו עד לסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, בימים שהחריגה מהארץ חסומת הגבולות הייתה באמת נדירה ומלווה ציפיות מנופחות.

בלונדון "היאוש נעשה יותר נוח" שורר חנוך לוין (ושרה חוה אלברשטיין). ועמוס עוז סיפר איך הוא ציפה למצוא בחו"ל מעין פלנטה אחרת. בגיחתו הראשונה לחו"ל, לכרכי אירופה, הוא היה משום מה מופתע:

"להפתעתי גיליתי שהרחובות הם רחובות, כמו אצלנו. שיש מרכז תחום וברור לעיר. יש בתי מלון, בנקים, חנויות. אנשים יוצאים ובאים ואי-אפשר ללכת לאיבוד".

למבצע נדיר כמו נסיעה לחו"ל נלוו אז ריטואלים מנופחים. שיירות משפחתיות נרגשות התלוו אל היוצאים והחוזרים בנתב"ג ובנמל חיפה. הנוסעים ערכו לעתים קרובות מסיבות פרידה לחברים, כאילו עמדו בפני תמרור דרך גורלי בחייהם. והמתנות "משם" היו כמעט לפולחן, אף כי הישראלים גילו שלאופנה הבינלאומית אין גבולות. על-כן רבים הציעו לנוסע לקנות את "המתנה מחו"ל" בשובו. "אפילו העוזרת שלי ביקשה משהו", סיפרה לי נוסעת ישראלית, "לא חשוב מה, אמרה העוזרת, העיקר שיהיה משהו מחו"ל".

למבצע נדיר כמו נסיעה לחו"ל נלוו אז ריטואלים מנופחים. שיירות משפחתיות נרגשות התלוו אל היוצאים והחוזרים בנתב"ג ובנמל חיפה. הנוסעים מסיבות פרידה לחברים, כאילו עמדו בפני תמרור דרך גורלי בחייהם

אגמי אירופה והפיורדים בנורווגיה יפים מכל יופי, אבל לא נוכל למצוא בהם מטענים ואסוציאציות כמו ב"כנרת שלי". משקעים, רגשות וזיכרונות שמעוררת פיסת יופי ישראלית.

ואפשר גם למצוא יופי דווקא על רקע הצחיחות הכללית. "ארץ קודרת ויפה שאינה מאירה פניה…אני מרגיש אליה קשר עז בגלל הנוף", כתב עמוס קינן.

מוטי קירשנבאום קרא את דבריו בקולו המחוספס, המיוחד, בסדרת הטלוויזיה שלו "אל בורות המים". וברקע נראה מעיין קסום שמפכה בין גבעות טרשים. ממש תמצית הארצישראליות.

ונעמי שמר, ש"כיכבה" בשני סרטיו של קירשנבאום לצד עמוס קינן, "לכדה" בשיר "אל בורות המים" את אהבת הארץ, שבכוחה אפשר למצוא יופי גם בנופים קשוחים (השיר מוכר בעיקר בביצועה של רונה קינן):

"אל בורות המים, אל בורות המים
אל המעיין אשר פועם בהר
שם אהבתי תמצא עדיין
מי מבוע
מי תהום
ומי נהר".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 735 מילים

על טוקבקים בגוגל ובפייסבוק - טינופת וחנופה

"לדודה הפרחונית שלומית טנא המתהדרת בשמה המלא", כך הגיב בגוגל טוקבקיסט על טוקבק שלי, החתום בשמי, בו הבעתי דעה בוויכוח על סוגיה כלשהי. אותו טוקבקיסט, שחתם בשם פיקטיבי, חלק בגסות על דעתי. בתגובה על השתלחותו בי ציינתי שמתבקשת פה הבהרה:

"למה הזדהות של טוקבקיסט בשמו המלא נתפסת בעיניך כ'התהדרות'? מדוע אינך מפרש חשיפה של השם האמיתי כהימנעות מהסתתרות מאחורי שם בדוי, פיקטיבי? והלוא אותה הסתתרות המקובלת בטוקבקיאדה בגוגל מאפשרת פיזור רעל, הכפשות, ביזוי וטינוף הזולת. גסות רוח מבעבעת. גם בגללה הרשת מתפקעת מאלימות".

וגם חשבתי (בלי לכתוב זאת) על הקנטרנות של אותו טוקבקיסט. אני מניחה שהוא היה מעדן במקצת את ניסוחיו אלמלא הסתתר מאחורי שם בדוי. אילו חשף (כמוני) את שמו המלא, האמיתי.

וגם חשבתי (בלי לכתוב זאת) על הקנטרנות של אותו טוקבקיסט. אני מניחה שהוא היה מעדן במקצת את ניסוחיו אלמלא הסתתר מאחורי שם בדוי. אילו חשף (כמוני) את שמו המלא

הסתרת שמותיהם של רוב המטקבקים בגוגל מלווה, באופן אבסורדי, דווקא בחשיפה. נראה שהיא חושפת מעין תת-הכרה. וגם קנאה עזה נחשפת. אותה מפלצת ירוקת עין מרימה מדי פעם את ראשה.

די להציץ, למשל, באתר וואלה בראנז'ה. שם מתפרסמים דיווחים על מינוי אנשים וקידומם בענפי "התעשייה": הבידור, התקשורת וכו'. רוב המגיבים מפרגנים ומשבחים את מושא הדיווח, משגרים לו איחולי הצלחה, אפילו מאמינים שהוא יגיע רחוק. אבל תמיד יש נם משביתי שמחה. טוקבקים בנוסח "הוא כלומניק", "הוא אפס ביחסי אנוש", "ההצלחות שלו נבנות רק מפוליטיקה, ממרפקים וליקוקים".

ובקוטב השני – פייסבוק. שם, כידוע, אי אפשר לבדות שמות. המגבלה הזאת מצמיחה, בין השאר, פוסטים וטוקבקים מוצפים זיוף ודברי חלקלקות. אינפלציה של סופרלטיבים נפוצים עד לזרא כמו "מדהים", "מהמם", "מקסים", "אתה אלוף", "את אהובה", "יפה מבחוץ ומבפנים" וכיוצא באלו קלישאות.

רוב התגובות הללו (לא כולן) אינן חפות מחנופה. חנופה דביקה, סנטימנטלית, סכרינית, ולעתים קרובות מביכה.

וכבר נאמר שהפייסבוק הביא עימו צורה חדשה של הצגת ה"אני" אל מול קהל חברים מדומיין שתפקידו להחמיא. התצוגה הזאת תמיד אידילית ולכן כוזבת ומלאכותית.

ובקוטב השני – פייסבוק. שם, כידוע, אי אפשר לבדות שמות. המגבלה הזאת מצמיחה, בין השאר, פוסטים וטוקבקים מוצפים זיוף ודברי חלקלקות. אינפלציה של סופרלטיבים

לפעמים אין ברירה, מוכרחים להתחנף קצת כדי להסתדר בחיים, לצאת איכשהו ממצבים מביכים ולמנוע עלבונות. זה כמעט עניין של הישרדות. החנופה שמציפה את העולם הדיגיטלי (וגם את העולם האמיתי) גורמת, בין השאר, לערעור האמון במחמאות. גם למחמאה אמיתית, משמעותית, שמחממת את הלב, נלווה פקפוק כלשהו. אולי המחמיא אינטרסנט (שואל את עצמו המוחמא), שמא גם הוא מתחנף?

ואולי יש צדק מסוים בדברי טובקיסט שכתב: "ספק אם מדובר בחנופה ולא שקרים לבנים שכולנו עושים בהם שימוש. וזה ממש לא חדש. אבל פייסבוק משמש להם במה מעולה וכל הצדדים נהנים".

*  *  *

אני חוזרת מפייסבוק אל גוגל. עד כה לא נתקלתי במענה כלשהו לשאלה: למה בממלכת הטוקבקים של גוגל ההזדהות בשם המלא כל-כך נדירה? גם טוקבקים תרבותיים, לעתים אף מבריקים, וחפים מטינופים ומגסות רוח – חתומים לעתים רחוקות בלבד בשמות האמיתיים של כותביהם.

אשר לי עצמי: מדי פעם אני "מתהדרת" בשמי המלא, אבל במקרים רבים נמנעת מכך, כי לא נוח לי להיות חריגה. זה קצת מביך להיות יוצאת דופן בין עשרות ולעתים מאות שמות פיקטיביים. ואני גם נמנעת מלהזדהות בשמי המלא כאשר טוקבק שכתבתי חושף טפח או יותר מחיי הפרטיים.

עד כה לא נתקלתי במענה לשאלה: למה בממלכת הטוקבקים של גוגל ההזדהות בשם כה נדירה? גם כשמדובר בטוקבקים תרבותיים, מבריקים, וחפים מטינופים ומגסות רוח

ועוד משהו על ההשוואה בין הארסיות המפעפעת בטוקבקיאדה של גוגל לבין הסכריניות שמציפה את פייסבוק. לא אהיה מופתעת אם מומחי מחשבים יבצעו מעקב ויגלו שבין מרססי הרעל בגוגל יש טוקבקיסטים שמתגלים בפייסבוק כגדולי החנפנים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
אנשים הסתתרו מאחורי שמות בדויים עוד משחר האינטרנט, כשהוא היה כמה עשרות מחשבים מפוזרים באוניברסיטה וחצי בארצות הברית. האתוס המוקדם הזה, של ה hacker culture, מקדש את האנונימיות והזכות לומ... המשך קריאה

אנשים הסתתרו מאחורי שמות בדויים עוד משחר האינטרנט, כשהוא היה כמה עשרות מחשבים מפוזרים באוניברסיטה וחצי בארצות הברית. האתוס המוקדם הזה, של ה hacker culture, מקדש את האנונימיות והזכות לומר את מה שעל דעתך בלי מורא ובלי משוא פנים — ואת הרעיון שלא איכפת לנו מי אתה, איכפת לנו עד כמה אתה מבין עניין ומה אתה מסוגל לעשות. היום מרכז המסה של התרבות הזו נמצא ברשת החברתית reddit, ושם זה עובד יותר טוב כי כשמישהו מנצל לרעה את הפלטפורמה כדי להתנהג כמו חרא, בדרך כלל קוברים את התגובה שלו תחת הר של דיסלייקים.

עוד 550 מילים ו-1 תגובות

"אל תספקו תחמושת לעיתוני ערב צהובונים"

בימי הסתיו האלו מלאו ארבעים שנה לתחילת הסיקור השוטף של הקיבוצים בשני עיתוני הערב: "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", אז העיתונים המובילים. אותו סיקור נתפס אז על-ידי קיבוצניקים כ"הוצאתה החוצה של כביסה פנימית משפחתית". היוזם הראשון היה אריה פלגי ז"ל מקיבוץ גבעת עוז. הוא היה אז עיתונאי ב"על המשמר" המנוח, יומון מפלגת מפ"ם והציע לראשי "מעריב" לפרסם בעיתונם מדור שבועי על הנעשה בקיבוצים.

בימים אלו מלאו 40 שנה לתחילת הסיקור השוטף של הקיבוצים בשני עיתוני הערב: "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", אז העיתונים המובילים. אותו סיקור נתפס אז ע"י קיבוצניקים כהוצאת הכביסה המלוכלכת

באותם ימים התקשורת גילתה התעניינות מוגברת בקיבוצים בעקבות מערכת הבחירות הסוערת-עכורה של 1981, שבמהלכה החריפו העימותים בין "ישראל השנייה" והקיבוצים והתרבו גילויי ה"עליהום", השיסוי וההסתה.

השמועה על המדור העומד להופיע בעיתון המתחרה הגיעה אל קברניטי "ידיעות אחרונות". העורך הראשי דאז, דוב יודקובסקי ז"ל, מיהר לזמן אותי אליו והציע לי, כעוזבת קיבוץ טרייה, סיקור שוטף של הקיבוצים, שבמרכזו מדור שבועי נרחב אשר יוכתר בשם "מקבץ מהקיבוץ". אז כבר הייתה לי דריסת רגל קודמת ב"עיתון של המדינה". מדי פעם מילאתי זמנית את מקומו של הכתב לענייני תקשורת, רדיו וטלוויזיה במקביל לעבודתי ב"על-המשמר" וגם פרסמתי כתבות אחדות על קיבוצים.

קיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפת אורחות חייהם ב"עיתונות הגדולה", הארצית, מחוץ לעיתונות הקיבוצית. ניסו להתבצר ולהיאחז בכלל הישן: "הכול נשאר במשפחה". רבים מהם גילו כלפיי התייחסות חשדנית. ציפו שאהיה "יורקת לבאר" ופורעת חשבונות ישנים, כפי שאכן עשו יוצאי קיבוץ לא מעטים.

לקראת תחילת עבודתי ב"ידיעות אחרונות", מערכת העיתון שיגרה פנייה אל כול הקיבוצים, שהתבקשו לשגר אלינו את עלוניהם הפנימיים. להפתעתי, ההיענות הייתה דווקא יפה. אבל רכז המדור לעלוני קיבוצים, יואל דורקהים ז"ל מקיבוץ פלמ"ח-צובה, קרא לעלונאים: "אל תיתנו להם קטעים!". קריאתו פורסמה בבולטין קיבוצי ששמו פרח מזיכרוני. הוא תבע "לא לספק תחמושת למלעיגים ומשטינים למיניהם, לעיתוני ערב צהובונים השוקדים לספק יצרי קנאה וטינה של קוראים עירוניים".

רכז המדור לעלוני קיבוצים קרא לעלונאים: "אל תיתנו להם קטעים!". הוא תבע "לא לספק תחמושת למלעיגים ומשטינים למיניהם, לעיתוני ערב צהובונים השוקדים לספק יצרי קנאה וטינה של קוראים עירוניים"

נדמה לי שהיום כבר לא תיתכן התלהמות פרנואידית כל-כך. העוינות של קיבוצניקים כלפי התקשורת רפתה מאז בהדרגה. הקיבוצים שהתמודדו מאז עם משברים קשים הפכו, כידוע, לשק אגרוף של החברה הישראלית. רבים מהחובטים בהם כיום הם דווקא יוצאי קיבוצים.

המדור השבועי "מקבץ מהקיבוץ" שרד ארבע שנים בדיוק, ובמהלכן עורכים בעיתון אפשרו לי לפרוח: לעסוק כמעט בכל נושא שהצעתי, לפרסם (בנוסף למדור) כתבות מגזיניות במוסף הדגל של העיתון "שבעה ימים" וכן גם במדור "זמנים מודרניים" (שם גם פרסמתי כתבות על נושאים חברתיים שונים). אפשרו לי, כמובן, להשתלב בעמודי החדשות, במדורי הכלכלה ואפילו במוסף הספרות. נושא הקיבוצים הוא עשיר, רבגוני, מורכב ורב-תחומי. גיליתי בשמחה שכמעט אפשר למלא את העיתון בנושא סקטוריאלי שנחשב לשולי.

רבים מהעורכים התייחסו אל הנושא הזה כאל משהו שולי, אזוטרי, שמעניין רק קיבוצניקים המהווים לא יותר משלושה אחוזים מאוכלוסיית ישראל. ואילו עורכים אחרים, בעיקר אלה שיש להם איזה "קטע קיבוצי" בעברם, הבינו שמדובר ביצירה הכי בלעדית ומקורית תוצרת כחול-לבן, בניסוי חברתי שלקחיו רלוונטיים לחברה הישראלית כולה. ואגב, בשנות השמונים של המאה הקודמת הקיבוץ עדיין נחשב בקהילייה הסוציולוגית ל"חברה הנחקרת ביותר בעולם".

בשנים הבאות החגיגה נגמרה והקשיים התרבו. המשכתי בסיקור הקיבוצים בלי מדור שבועי קבוע וחוויתי ממש על בשרי את השינויים הקיצוניים אשר התחוללו בעיתון שהנמיך והצהיב עקב הרדיפה אחרי הרייטינג.

נדמה לי שהיום כבר לא תיתכן התלהמות פרנואידית כ"כ. עוינות קיבוצניקים כלפי התקשורת רפתה מאז בהדרגה. הקיבוצים, שהתמודדו מאז עם משברים קשים הפכו, כידוע, לשק אגרוף של החברה הישראלית

התהליך הזה התחיל בעקבות התחרות עם שחקן חדש שנכנס לזירה: העיתון היומי "חדשות". ובמקביל הלך והחמיר משבר הקיבוצים. כבר היה ברור שהקיבוץ איבד את מעמדו המוביל בחברה הישראלית והעניין התקשורתי בו נחלש והתרופף.

בעידן הרייטינג גברה הציפייה במערכת העיתון לכתבות גדושות ריגושים ומלודרמות, לתיאורים שטוחים-פשטניים בשיטת השחור-לבן, להימנעות ממסרים מורכבים. מבחר הנושאים הקיבוציים המבוקשים במערכת התכווץ והצטמצם. הנושאים הפופולריים מבחינתם של עורכי היו סיפורי קרימינלים שמתרחשים בחצר הקיבוץ, חשיפת מעילות בכספים, מתנדבים מחו"ל שהדביקו קיבוצניקים באיידס, או ויכוחים נצחיים ברוח: האם להתיר הקרנת סרטים כחולים ברשתות כבלים מקומיות?

עדיפות מיוחדת ניתנה, כמובן, ל"סיפורים אנושיים". סיפורים אנושיים היו הבשר והלחם של "ידיעות אחרונות".

העורך הראשי, דוב יודקובסקי המיתולוגי, הוא האיש שהגה ושכלל את נוסחת הפלא שעשתה את עיתונו ל"עיתון של המדינה". לשיאן התפוצה המדבר בניסוחים פשוטים ובהירים אל הפרופסורים וגם אל העמך. אלה שאלכס גלעדי תייג לימים, עם פריצת ערוץ הטלוויזיה השני, כ"מסעודה משדרות".

עם הכניסה לעידן הרייטינג הנוסחה הזאת כבר לא נשמרה. "הפרופסורים" התלוננו על קיפוח. עיתונאים וותיקים חשו שעיתונם מתחיל להעליב גם את האינטליגנציה שלהם ולא רק של הקוראים.

"את כותבת יותר מדי על בעיות, פחות מדי על סיפורי אנשים" אמר לי פעם יודקובסקי. לעומת זאת, בדיון על העיתונות הקיבוצית שהתקיים בפורום מסוים נמצא מי שהזדעק: "האם נפקיר את השטח לאותה רכילאית מ"ידיעות אחרונות?".

הנושאים הפופולריים מבחינת עורכיי היו סיפורי קרימינלים בחצר הקיבוץ, מעילות, מתנדבים מחו"ל שהדביקו קיבוצניקים באיידס, או ויכוחים ברוח: האם להתיר הקרנת סרטים כחולים ברשתות כבלים מקומיות?

והיו קיבוצניקים שציפו ממני לפעול בתוך העיתון כדוברת הקיבוץ. "בשביל מה שלחנו אותך לשם?" שאלו, ספק באירוניה מסוימת, ספק ברצינות. אני מקווה, כמובן, שלא מימשתי את החשד ב"יריקה לבאר" וב"הדגשת השלילה", גם לא את הציפייה שאהיה לשליחת הקיבוץ במסווה של עיתונאית. ניסיתי להיות אובייקטיבית והוגנת במידת האפשר.

אבל אובייקטיביות מלאה ומוחלטת אינה אפשרית. הלוא כל אחד נושא עימו את עולמו, את התנסויותיו, את ההשפעות של בית גידולו. וכבר נאמר שעיתונאי, בדומה להיסטוריון או לאנתרופולוג, לא יכול להיות אובייקטיבי לחלוטין, אבל עליו לשאוף להוגנות.

*  *  *

מאז הכול השתנה, בקיבוצים וגם בתקשורת. אבל עדיין קשה מאוד לתפוס את הקיבוץ מבחוץ. מדובר ב"חברה האחרת", כפי שכינוה סוציולוגים, ועדיין חל עליה הכלל "זר לא יבין זאת". מי שאין לו בעברו איזשהי נקודה קיבוצית, או שהוא מקורב מאוד לאנשי קיבוצים, מתקשה לתפוס ולפצח את הקודים הפנימיים.

למרות זאת זכורים לי כמה עיתונאים כוכבים שהשכילו לתפוס את הדברים לעומקם למרות היותם חסרי רקע קיבוצי. אני נזכרת בכתבות מופתיות של נחום ברנע ויגאל סרנה בעיתונות הדפוס, של מוטי קירשנבאום בטלוויזיה.

עדיין קשה לתפוס את הקיבוץ מבחוץ. מדובר ב"חברה האחרת", כפי שכינוה סוציולוגים, וחל עליה הכלל "זר לא יבין זאת". מי שאין בעברו נקודה קיבוצית, מתקשה לפצח את הקודים

זכורה במיוחד לטוב כתבה של ירון לונדון במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות". לונדון התארח כמעין משקיף באסיפה הכללית של חברי קיבוץ אפיקים ובראייתו החדה הפליא ללכוד דקויות וסבטקסט, וגם למצות את היתרון של "אורח לרגע רואה כל פגע".

אבל לונדון, ברנע, קירשנבאום וסרנה הם היוצאים מהכלל. זרותם של רוב העיתונאים להוויה הקיבוצית היא, לדעתי, הסיבה העיקרית לגילויי בורות, סילופים ועיוותים וכן גם לקלישאות וסטריאוטיפים המאפיינים גם היום את טיפולה של התקשורת בקיבוץ.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,021 מילים

איך שיר של נתן זך הציף אותי בנוסטלגיה לחיפה

אני חוזרת אל שנות השבעים של המאה הקודמת. נסיעה לחו"ל נתפסה אז במקומותינו כמעט כמו טיסה לירח, כמבצע מפואר של פעם או פעמיים בחיים. נסיעת הבכורה שלי (לאירופה) התרחשה בגיל 31. הסופרת יעל נאמן, ילידת קיבוץ יחיעם ובת לדור קיבוצניקים יותר צעיר מהדור שלי, חרגה לראשונה מגבולות ארצנו בגיל עשרים ומשהו. בספרה הנהדר "היינו העתיד" היא חוזרת אל ילדותה ונעוריה בקיבוץ של השומר הצעיר וכן גם אל הטלטלה שהתלוותה אל עזיבת הקיבוץ וההסתגלות לחיים בעיר.

אני חוזרת אל שנות השבעים של המאה הקודמת. נסיעה לחו"ל נתפסה אז במקומותינו כמעט כמו טיסה לירח, כמבצע מפואר של פעם או פעמיים בחיים. נסיעת הבכורה שלי (לאירופה) התרחשה בגיל 31

וכך מתארת יעל נאמן את תחושת האלמוניות המשחררת שהיא חוותה באנגליה במהלך נסיעה מלונדון-לגלזגו:

"לראשונה בחיי הייתי חופשיה. סובבתי את הראש לראות מי קורא לי, מי יודע שאני כאן. ולרגע הרגשתי שאיש לא קורא לי לחזור לעבוד, איש לא קורא לי בכלל".

ואני חוויתי תחושת שחרור דומה ברחובות חיפה בעת שרותי הצבאי בחיל הרפואה, שבסיסו שכן אז במושבה הגרמנית של עיר הכרמל, ובהמשך בגדוד של גולני ששכן אף הוא בחיפה, בטירת-הכרמל שבשוליה המערביים של העיר הגדולה.

ולא רק בגלל קסמי התשלובת של הר וים אהבתי כל-כך את חיפה, אלא גם בזכות האנונימיות. לראשונה בחיי הסתובבתי ברחובות בתחושת אלמוניות גמורה. פטורה מהחובה המעיקה לברך לשלום או להתייחס בדרך כלשהי אל כל עובר ושב על מדרכות הקיבוץ. ממש ניגוד מושלם לחוויית "הרחוב הקיבוצי".

הקיבוץ שבו גדלתי, בעמק-המעינות (שמו הקודם "עמק בית-שאן") היה מעין בועה סגורה, בדומה לקיבוצים אחרים, ונופו האנושי-אחיד והומוגני מאוד. מקום קטן למדי שבתוכו כולם מכירים את כולם. יודעים פרטים ביוגרפיים עליך ועל בני משפחתך. ומכירים אותך כביכול, אפילו אם בקושי החלפתם מילה אי פעם. במקרים רבים הייתה זאת היכרות שטחית מאוד, מבוססת על תדמית חיצונית, על שמועות ורכילויות.

לא רק בגלל קסמי תשלובת ההר והים אהבתי כל-כך את חיפה, אלא גם בזכות האנונימיות. לראשונה בחיי הסתובבתי ברחובות בתחושת אלמוניות גמורה. פטורה מהחובה המעיקה להתייחס לכל עובר ושב על מדרכות הקיבוץ

כאמור, ציפו שם ממך לומר "שלום", להניד ראש ולחייך לקראת כל חבר הנקרה בדרכך (הכוונה לחבר קיבוץ, לאו דווקא ידיד פרטי). רבים התקשו לעמוד בחובה המעיקה. במיוחד התקשו הביישנים. ובעלוני קיבוצים פורסמו מדי פעם דברי תוכחה נושאים כותרות כגון: למה רבים מאיתנו לא אומרים "שלום" לחברים?

אני, כאמור, אהבתי מאוד את חיפה. שיר של נתן זך -"הקזינו בבת-גלים אפריל 1983", מציף אותי בגעגועים לחיפה ולשכונת בת-גלים. חזרתי לאחרונה אל השיר הזה בזכות ספרה של פרופסור נילי שרף-גולד "חיפה אהובתי". היא מצטטת את שירו של זך בפרק מהספר שכותרתו: "בריכת בת-גלים". שרף-גולד, חיפאית במקור, מתארת בפרק היפה את המסע המשפחתי מהדר הכרמל אל גן העדן של ילדותה: הקזינו בבת-גלים עם בריכת השחייה הצמודה אליו:

"ברבות השנים הפכו שכונת בת גלים והבריכה לסמל לילדות אבודה בכתביהם הספרותיים ובממוארים של סופרים ומשוררים בני חיפה. דורות של ילדים חיפאיים מתגעגעים אליה ומבכים את גורלה המר. כבר עשורים אחדים עומד סמל הבטון של הבניין המעוגל בקצה שדרות בת גלים. קראו לו 'הקזינו' למרות שאף פעם לא שימש להימורים, אך הוא והבריכה הצמודה אליו התפרסמו בעיקר במוזיקה לריקודים, הופעות אמנים וקפה מסעדה שמשכו רבים וגם את קציני המנדט הבריטי".

*  *  *

גם אני, ילידת קיבוץ בעמק, נושאת איתי קצת זיכרונות וסנטימנטים שקשורים בבת גלים. שם בילינו פעם בקייטנה קייצית כיפית בימי החופש הגדול. כחיילת בחיפה הייתי מבקרת לעתים קרובות חברת ילדות מהקיבוץ ששירתה בחיל-חימוש, בבסיס ששכן אז בשכונה ההיא.

בקיבוץ ציפו ממך לומר "שלום", להניד ראש ולחייך לכל חבר הנקרה בדרכך. רבים התקשו לעמוד בחובה המעיקה. במיוחד הביישנים. ובעלוני קיבוצים פורסמו דברי תוכחה בנוסח: למה רבים מאיתנו לא אומרים "שלום" לחברים?

שם בבת-גלים, בארכיון של בית-החולים רמב"ם, הועסקתי זמן מה כחיילת בחיל-הרפואה. בבקרים הייתי הולכת מהבסיס שבשכונה הגרמנית אל בית-החולים שהכיל, כך נדמה לי, לא יותר מבניין אחד (הזיכרון מאז כבר מעורפל).

עבודת התיוק של תולדות מחלות בתיקיהם של חולים הייתה מטופשת למדי והתבצעה בחברת אזרחים מבוגרים, עובדי הארכיון השכירים. כמו המוני חיילות אחרות שובצתי לג'וב מיותר. ספק אם בשנות השישים של המאה הקודמת הכרנו את המילה "פמיניזם". בהמשך, כאשר שירתתי כפקידה פלוגתית בגולני, ביקרה אותנו, תריסר בנות הגדוד, קצינת הח"ן של פיקוד צפון. וכשהיא אמרה "אתן מנעימות לחיילים, זה התפקיד שלכן" אף אחת מאיתנו לא מחתה. דבריה נתפסו דווקא כמחמאה.

את שעות העבודה המתמשכות בארכיון של רמב"ם העברתי בעיקר בקריאת תיקי מחלה שפרטיהם נראו לי סתומים, מוזרים ומבהילים. כעבור כחודשיים וחצי של טלטלות ונדנודים השגתי את מבוקשי והועברתי ליחידה קרבית נכספת, לגדוד 51 של גולני שבסיסו שכן אז, כאמור, בפאתי חיפה.

כתום יום עבודה משמים בארכיון של בית החולים פיציתי מדי פעם את עצמי בשיטוט לאורך הטיילת של בת-גלים. סופגת ומסניפה את כחול הים ואת מראות הטיילת, לרבות המראה הקסום: "הקזינו בבת-גלים", כלשונו של נתן זך.

ספק אם בשנות ה-60 של המאה הקודמת הכרנו את המילה "פמיניזם". בהמשך, כפקידה פלוגתית בגולני, ביקרה אותנו קצינת ח"ן פיקוד צפון. כשאמרה "אתן מנעימות לחיילים, זה התפקיד שלכן" אף אחת מאיתנו לא מחתה

שירו של זך, כדברי שרף-גולד, הוא כעין "צופן מכמיר לב, אותו קולטים אלה שהיו ילדים בחיפה בין שנות השלושים לשבעים של המאה הקודמת". וכך נזכר בקזינו זך המבוגר והמיואש:

"את שהיה כאן אי פעם, שלם ומתוקן ויפה
לנעורים בחוף ים מיתקן, בלשון ימינו,
שאנשים שחו צחקו ושחו בו קצינים בריטיים
אף לגמו שרי ובמבט קולוניאלי סקרן
את שתוך מספר שנים כבר לא ניתן יהיה לשחזר:
לא להם ואף לא לנו הממלכה.

אשר נגזר שיאבד, אפילו הכאב לא יסיע בידו
לעמוד על תילו ומלח הים לא ישמר את שהיה
כמעט אהוב מנשוא, שעה יפה"

הגעגועים לזמנים הטובים, כך מפרשנת שרף-גולד, מתמזגים בדברי זך עם הידיעה שאפילו ייבנה הקזינו מחדש, אי אפשר "יהיה עוד לשמוע את צלילי אותה תזמורת ששמע בנעוריו".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 872 מילים

ואולי באמת העולם נברא במילה

"איך תגדיר/י סופר?" – השאלה הוצגה לפני שנים בפני סופרים נחשבים במסגרת משאל שפורסם במקומון התל-אביבי "העיר". בזיכרוני נחקקה תשובתה של יהודית הנדל: "סופר הוא מי שמתקשה בכתיבה".

"איך תגדיר/י סופר?" – השאלה הוצגה לפני שנים בפני סופרים נחשבים במסגרת משאל שפורסם במקומון התל-אביבי "העיר". בזיכרוני נחקקה תשובתה של יהודית הנדל: "סופר הוא מי שמתקשה בכתיבה"

יעקב שבתאי המופלא הרבה לשתף את מקורביו בהתחבטויות ובקשיים הגדולים שנלווים לכתיבה. ידידת נפש שלו סיפרה איך היה מתלבט שוב ושוב האם לבחור במילה כחול או במילה תכול. גם מבקר הספרות מנחם בן (שפרסם בצעירותו ספרי שירה) אמר ששיר קם ונופל על ההבדל שבין כחול לתכול.

המשוררת אגי משעול תיארה בראיונות עיתונאיים איך היא מצפה (לעתים לשווא) להיווצרות מגע חשמלי בין מילים סמוכות בשיריה. ונורית גרץ תיארה (ברשימה שפורסמה לאחרונה במוסף "תרבות וספרות" של הארץ) איך היא גילתה לאט לאט "שאלוהים שאינו קיים יכול להתגלות לפעמים בספרות, במוסיקה, גם בציור".

עמוס עוז היה מספר בהרצאותיו, שבימיו כחבר קיבוץ חולדה הוא היה חש אי נוחות כלשהי כאשר הסב בחדר האוכל הקיבוצי בחברתם של עובדי שדה או חקלאים אחרים. כי הם עבדו קשה בפלחה או במטע. ומה הוא בכלל עשה בשעתיים-שלוש שקדמו לארוחת הבוקר? התלבט איך לבנות משפט אחד או שניים ואיך לבחור במילה המדויקת ביותר.

ספרו של עמוס עוז "אותו הים" הוגדר כ"שיר הלל למוזיקה דרך המילים". מגניפיקט הוא קטע מושר או נאמר בטקס הערבית בכנסיה הקתולית. בפרק קצר בספר "מגניפיקט"- מתוארים רגעי חסד נדירים:

"בוקר של אושר כתום: קם בארבע וחצי וכבר בחמש אחרי הקפה יושב ליד השולחן וכמעט בו ברגע יוצאות שתי שורות נקיות. יוצאות מן העט אל הדף, כמו גור חתול גמשמיש שנולד בטפיפת פיתול מתוך מעבה השיחים, יוצאות ועכשיו הן ישנן כאילו לא נכתבו, כאילו היו תמיד, לא שלי כי אם של עצמן. אור ההרים ממזרח בלי בושה שולח ידיים, ממשש במקומות מוצנעים. מחולל התנשמות בכול, ציפורים, צמרות, צרעות, מרוב שמחה נוטשים את שולחן הכתיבה ועוד לפני שש יוצאים לעבוד בגינה, המספר הבדוי, גיבורי הווידוי, המחבר המובלע, הסופר המשכים ואני".

יעקב שבתאי המופלא הרבה לשתף את מקורביו בהתחבטויות ובקשיים הגדולים שנלווים לכתיבה. ידידת נפש שלו סיפרה איך היה מתלבט שוב ושוב האם לבחור במילה כחול או במילה תכול

אבל רגעי החסד ספורים וחמקמקים. בפרק הבא, הקצרצר, "איפה אני", ייסורי הכתיבה מתחדשים:

"למה אף פעם לא רואים אותך במקומות, הם אומרים לו, מה אתה קובר את עצמך שם בחור ההוא, הם אומרים, לא ידידים, לא מסיבות, לא בילויים, לא הנאות. צא, תדפוק נוכחות, לפחות תשדר קצת סימני חיים. איפה, הוא אומר להם, קם בחמש בבוקר שותה כוס קפה וכותב שש או שבע שורות והנה היום כבר אזל והערב יורד למחוק".

בשבוע שעבר הוקרן בערוץ כאן 11 סרט מרשים על דוד גרוסמן (סיוון ארבל ביימה). גרוסמן דווקא לא מציג את עצמו בסרט כאמן מיוסר, גם לא מזכיר תקופות בצורת ומחסומי כתיבה. הוא מדבר על "האושר הזה שאני יושב ליד שולחן, מוליך את הסיפור, עושה מסאז' לתודעה שלי כשאני מעצב דמות ונכנס לתודעה של אדם אחר".

דוד גרוסמן, על כתיבה, צילום מסך מתוך סרט ב"כאן11"
דוד גרוסמן, על כתיבה, צילום מסך מתוך סרט ב"כאן11"

הוא מדבר גם על הקדחת, הבערה שאוחזת בכותב ולא מרפה ועל הכורח "לכתוב את הדבר שבלעדיו החיים אינם חיים".

הלהט אכן מורגש בכתיבתו של דוד גרוסמן. היא עוצמתית, קולחת ושוצפת. הוא מחולל קסמים במילים. ולעניות דעתי לוקה מדי פעם בעודפי מלל. הבמאית סיוון ארבל אמרה בראיון רדיופוני שסרטה מדבר על "הכתיבה כמצילה ממוות".

דוד גרוסמן מספר בסרט שעמוס עוז ובולי (א.ב יהושע) באו אליו לשבעה לאחר נפילת אורי בנו (20) במלחמת לבנון השנייה. האסון נחת על גרוסמן בעיצומה של כתיבת ספרו "אישה בורחת מבשורה" (הגיבורה בורחת מהבשורה הצפויה על מות בנה במלחמה). וגרוסמן סיפר: "אמרתי לעמוס ולבולי שאני לא יודע האם אוכל להציל את הספר הזה. אחד מהם אמר לי (אני לא יודע מי משניהם): הספר יציל אותך. היום ברור לי שהסיפור הזה, שהיה נורא קשה, גם היה מבחינתי הדרך היחידה לחיות אחרי מה שקרה".

האסון נחת על גרוסמן בעיצומה של כתיבת ספרו "אישה בורחת מבשורה" (על מות בנה במלחמה). "אמרתי לעמוס ולבולי שאני לא יודע האם אוכל להציל את הספר הזה", סיפר. "אחד מהם אמר לי: הספר יציל אותך"

לא תמיד אהבתי את פריצותיו של גרוסמן לתקשורת ולבמות על תקן הצופה לבית ישראל. לעתים הסתייגתי מהנימה ההדורה ומהטון של דובר בשער. גם מקביעות גורפות ונחרצות מדי בנוגע למצב האומה, כגון הקביעה "הנהגה חלולה" (בימי ממשלת אולמרט) שחוללה גלים ונהייתה כמעט אלמותית.

אבל טקסט של דוד גרוסמן, שפורסם במוסף הארץ בנובמבר 2020, רצוף תובנות חכמות, אולי טיפה מעודדות, בנוגע לסופרים בעיצומם של ימי הקורונה. כותרתו: "תיקון זעיר לצרימה הכללית". זהו נוסח הנאום שגרוסמן נשא ביריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט. הניסוחים חפים מקלישאות ומלוטשים כיהלום. אהבתי במיוחד את דבריו של גרוסמן על סופרים ועל מלאכת הכתיבה:

"כמה בני מזל אנחנו (הסופרים – ש.ט) בתוך עולם שהולך ומסתגר בקפסולות, שמצמצם מאוד את המגע עם החוץ. בעולם הזה נועד לנו מקום של שפע, של בריאה. לעתים אפילו צירוף מילים חדש שאנו כותבים יוצר פתאום מין רשף בתודעה. כאילו שתי מילים שמעולם לא צורפו זו לזו, שאיש לפנינו לא חשב לצרף, מצאו פתאום זו את זו וחוללו התרחבות מפתיעה של מחשבה ורגש".

ובעקבות הדברים הללו חשבתי: אולי באמת יש משהו באמרה "העולם נברא במילה".

*  *  *

תהליך הכתיבה המצטייר מדבריו של גרוסמן פלאי ומיסתורי. גם יערה בן-דוד, משוררת, מבקרת תרבות ואמנית קולאז'ים, היטיבה לתאר את הפלא הזה, כמעט להמחישו, בראיון איתה שפורסם בסלון הספרותי המקוון "סלונט".
וכך היא אמרה בתשובה לשאלה: למה את כותבת, ומאיזה מקום מתפרצת הכתיבה?

"אני כותבת רק כשאינני יכולה לשתוק. כתיבה נובעת גם מאמפתיה או היפעמות, מחיבוט או אמביוולנטיות בלתי פתורה. שיר מתהווה אצלי מברק הרהור, או מחדוות הגילוי הפתאומי של צירוף מילים. זה קורה לרוב כשאני במצב של נים ולא נים, ללא בקרה או התכוונות, והנה באות מילים ומתחברות לשורות. המחשבה תתערב לאחר מכן ותיתן צורה, תפסל את הראשוני וההיולי שבא מתהום שאין לה תחתית".

אכן, הפלא ופלא. כך שיר נולד. בשירו "יום זה יום יולד בו שיר" תיאר שאול טשרניחובסקי את תחושת הבטן שהנה הנה היום הפלא הזה יקרה. וכך זה מתחיל:

יום זה יום יולד בו שיר
הקיצותי על הקיר
שמש צעירה, חמה
עסקה בכתיבה תמה,
כתם שמש צוחק וחם:
צא היערה, נרדם!
בי נעור, בי זע, המה
על נימה סתומה מעין,
תפשני: בא מניין?
ואני כבר בו מכיר:
יום זה יום יולד בו שיר.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 956 מילים

ותדע שכל יום אחרון אך גם חדש תחת השמש

בשבוע שעבר צפינו בערוץ "כאן 11" בסרטו של יאיר קדר "הפרק האחרון של א.ב יהושע". הסופר, בן 83, מזכיר בסרט את נכדתו גאיה. לדבריו, גאיה אומרת שבכל העיתונים סבא מדבר על כך שהוא הולך למות, אבל לדבריה היא רואה "שהוא מסתובב, מבלה לו יפה מאוד".

גאיה צודקת. גופו של סבה כבר בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה להתכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית, הולך ונפרד מהעולם. ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים.

גאיה צודקת. גופו של סבה בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה התכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית מהעולם ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים

ובדומה לו הזקן ב"שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג. זה הזקן שחולק, כנראה, על תפיסתו של קוהלת. מערער על הקביעה "אין חדש תחת השמש":

"והנה אתה בא בימים וזקנת ושבת.
וימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים.
ותדע: כל יום אחרון תחת השמש,
ותדע: חדש כל יום תחת השמש".

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי.

כי איך אפשר להסתלק מהעולם ביום ככל הימים, יום שבו "פורסים את הלחם/ ואוספים את הפרי אל הטנא", כנאמר בשיר "ביום זה". מוני אמריליו הלחין את השיר, המוכר לציבור בעיקר בביצועיהם של יוסי בנאי ואורה זיטנר.
המשוררת תהתה:

"איכה תמותי נפשי ביום הזה
שהוא יפה ומלא, שהוא גדוש ופשוט
שהוא אור, שהוא יום ככל הימים?".

ואכן, אנשים רבים, חלקם משכילים ונאורים, מנסים להדוף כל מחשבה על סופיותם הצפויה.

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי

היצירה היא מעין נעורים, כלשון הקלישאה. גם קלישאות מבטאות לעתים אמיתות עמוקות. "אני עברתי איזה מחסום כתיבה", מעיד א.ב יהושע על עצמו. "וחזרתי לכתוב. אני כל היום משייף. אמרתי: 'זה לא רע בכלל וקיבלתי אומץ להתחיל'". והבמאי, יאיר קדר, אמר בראיון אשר פורסם ב"הארץ" ש"היצירה מחזקת אותו (את יהושע). נותנת לו עוצמה פנימית…הוא תאב חיים וגם מתכונן להיפרד מהם".

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה. כתיבה מאפשרת לה שלא לעשות רק עוד מאותו דבר. בתה של בונדי, העיתונאית לשעבר טל בשן, פרסמה ביום השנה למות אימה (בגיל 94!) רשימה גנוזה של האם שכותרתה: "שיגרה היא סתם פיהוק, עד שמגיעים לזיקנה".

ואז, כדברי רות בונדי:

"השגרה היא משענת, ביטחון, ידידה בשעה שחורה… לא מאהבה אני נאחזת בה, אלא מתוך פחד משיבושים…הכמיהה לחידוש מתרכזת בכתיבה. רק לא לחזור על עצמי. לא לכתוב תמיד אותו דבר, במילים אחרות. עלי לחפש נושאים שלא כתבתי עליהם עדיין".

ושוב אני חוזרת אל חכמת זקנים נוסח לאה גולדברג. אל פסוק השיר "ותדע: חדש כל יום תחת השמש". ציטטתי את השיר בקבוצת הפייסבוק "לא סופרים – מועדון הקריאה של הארץ". אחד הטוקבקיסטים המגיבים – ערן קרלינסקי – הוסיף הערה אופטימית. לדבריו, האמירה הזאת רלוונטית לכל גיל.

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה

די להיזכר בתמונה החותמת את הסרט המיתולוגי "חלף עם הרוח". הגיבורה, סקרלט אוהרה (בגילומה של ויוויאן לי) כבר יודעת שכל עולמה חרב. ואז היא משמיעה את האמירה הנודעת, האלמותית: "ככלות הכול, מחר יפציע יום חדש".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 555 מילים ו-1 תגובות
סגירה
בחזרה לכתבה