שלומית טנא
הזמן של
שלומית טנא

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

אבות מייסדים קראו לבניהם לא לשבור את המסגרת ולא לעזוב לעולם

"המקדש השלישי: נובלה דיאלוגית" – זה שם ספרו החדש של א.ב יהושע שיצא לאחרונה לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אבי גרפינקל כתב על הספר במוסף ספרים של "הארץ" והצביע ברשימתו המאלפת, בין השאר, על מוטיב חוזר במכלול יצירתו של יהושע ובספרו האחרון: הקונפליקט המאפיין את יחסיהם של אברהם ויצחק, האב ובניו הממשיכים.

ברשימתו המאלפת של גרפינקל על הספר "המקדש השלישי: נובלה דיאלוגית" לא.ב יהושע, הוא הצביע גם על מוטיב חוזר במכלול יצירתו של יהושע: הקונפליקט המאפיין את יחסי אברהם ויצחק, האב ובניו הממשיכים

הנה למשל בסיפור המוקדם "בתחילת קיץ 1970" המורה הזקן אינו מסתער על תלמידיו בתוקפנות ודורסנות. הוא גם לא אב הנלהב להשמיד את בנו  ובכך מזכיר את סיפור העקידה. מי שמועמד כאן בניסיון אינו אותו מורה לתנ"ך אלא תלמידיו. לא אברהם, אלא יצחק. לא היכולת לציית, אלא היכולת להתקומם.

לפי גרפינקל, המורה נתקף ייאוש לנוכח כישלונו להסביר לאחד הצעירים את ההבדל שבין תנ"ך להיסטוריה, "משום שהצעיר אינו תופס כי התנ"ך והמסורת אינם גוזרים עליו ציות וקיפאון, וכי תפקידו לחרוג מהם".

צאצאים אינם אמורים להיות שכפול של מולידיהם ואבות לא אמורים לסרס את הבנים. זווית אחרת של הקונפליקט בין המשכיות ושינוי מוארת ברומן של יהושע "גירושים מאוחרים". "אתה תהיה כמוני, אל תדאג", אומר הסב לנכדו בן השבע בפתיחת הרומן. תגובתו של הנכד: "אני לא רוצה להיות בדיוק כמוהו, אבל שתקתי".

פרשנותו של אבי גרפינקל מחזירה אותי למסה בלתי נשכחת מאת הסופרת והמסאית שולמית הראבן ז"ל. אותה מסה פורסמה ב-1970 ברבעון הקיבוצי "שדמות". כותרתה: "דור יצחק" והיא מתחברת להפליא לסוגיה המתוארת במכלול יצירתו של יהושע. הראבן הפליאה לחשוף את גרעין הקונפליקט שבין מייסדי הקיבוץ, החלוצים, לבין הבנים הממשיכים, בני הדור השני, "דור יצחק".

שולמית הראבן הייתה אשת שמאל פעילה ומקורבת מאוד לחברים בקיבוצי השומר-הצעיר. רשימתה נחתמה בפסבדונים: "אבישג" והיא חוללה סערות וגררה מסעות ניחושים: מיהי אותה אבישג? זהותה האמיתית של המחברת נחשפה כעבור שנים.

לפי גרפינקל, המורה נתקף ייאוש לנוכח כישלונו להסביר לאחד הצעירים את ההבדל שבין תנ"ך להיסטוריה, "משום שהצעיר אינו תופס כי התנ"ך והמסורת אינם גוזרים עליו ציות וקיפאון, וכי תפקידו לחרוג מהם"

דבריה של אבישג-הראבן הסבירו, כנראה לראשונה, את עוצמתו של שברון הלב הטרגי שילידי הקיבוץ הבכורים אשר עזבו את קיבוציהם גרמו לאבות המייסדים. העוזבים היו כמעט מנודים, הוקעו כ"בוגדים" ו"עריקים". הראבן גילתה ברשימתה הבנה להתאכזרות כלפי הבנים שעזבו ואף אמפתיה מסוימת לסבלם של המייסדים.

למה עזיבת הבנים נתפסה כצעד כמעט נפשע? אבישג-הראבן הקבילה את בני הדור השני בקיבוצים ליצחק המקראי, שאביו אברהם היה המייסד הגדול. בעוד שהוא, יצחק, "לא נתאפיין אלא בתכונת הסבילות, הנכונות ללכת אל אשר יאמרו לו, הנכונות לעשות כפי שדורשת ממנו סביבתו. דומה שאחרי מה שנוסד לא נשאר מה לייסד. אין ממציאים דת גדולה פעמיים".

תכונות יצחק, לפי אבישג-הראבן, "קיבלו חיזוק, לא תמיד מודע, בעצם היחסים שבין הדורות. דור ההורים לא השאיר לבנים הרבה פתחים של עשייה עצמאית. הוא שידר, גם אם לא בדיבור כן וישיר: יצחק, יצחק, היה נא יפה וחזק וחברותי ואחראי וישר ונפלא, אך אל תהייה כמונו שהפכנו עולמות ושברנו מסגרות. עשה כל אשר יעלה בדעתך בין כותלי העולם הזה שאנו יוצרים לך, אך למען השם, אל תעשה את מה שעשינו אנו – אל תשבור את המסגרת, אל תעזוב אותנו לעולם".

וכך סיכמה אבישג-הראבן:

"קשה באמת לתאר קריאה פתטית מזו. באותם מקרים שבהם מתרחשת עזיבה כזאת, פיזית או נפשית, התוצאה היא שברון לב גדול מאוד".

דברי אבישג-הראבן הסבירו, כנראה לראשונה, את עוצמת שברון הלב הטרגי שילידי הקיבוץ הבכורים שעזבו את קיבוציהם גרמו לאבות המייסדים. העוזבים היו כמעט מנודים, הוקעו כ"בוגדים" ו"עריקים"

סבלם של הורי העוזבים היה באמת קשה ומצמית. "אני חשה כאילו נשארתי כאן בלי שורשים", אמרה בראיון אם "נטושה" שכל ילדיה עזבו. ההורים חוו תחושות קשות של כישלון אישי, רגשי אשם ובושה, ניכור וחריגות בתוך החברה הקיבוצית.

הקיבוץ שלפני עידן ההפרטה אמנם הבטיח למייסדיו סיעוד בעת מחלה וביטחון סוציאלי מושלם. אבל מי שילדיו עזבו לא הרגיש את עצמו מוגן.

הבנים העוזבים ספגו, כאמור, הוקעות וגינויים. רבים מהם נמנעו מלהיכנס לחדר-האוכל הציבורי בבואם לבקר את הוריהם. לא מעטים נמנעו מלהיכנס לקיבוץ דרך שער הכניסה הראשי, היו מתגנבים בדרכם אל ההורים דרך פרצה שבגדר המקיפה את היישוב.

העזיבה הראשונה מקרב הדור השני בקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי התחוללה בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת או תחילת שנות השישים. העוזבת הייתה בת המחזור הראשון של בכורי הקיבוץ. היא עזבה בעקבות נישואיה לעירוני, בן משפחת פרדסנים אמידה. חבריה למחזור החרימו אותה, השמועות אמרו שאחיה הצעיר נעדר בהפגנתיות מחתונתה.

בכורי הדור השני לא נטו בדרך-כלל לעזוב את הקיבוץ שבו נולדו. שיעור העוזבים בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת לא עלה על 8 אחוזים מתוך כלל הבנים. הקיבוץ נתפס אז בעיני ילידיו כביתם וככל עולמם. הוא היה מעין בועה סגורה, שבט אליטיסטי הומוגני מאוד בהרכבו, בעל חוקים וקודים משלו.

העוזבת הייתה בת המחזור הראשון של בכורי הקיבוץ, שעזבה בעקבות נישואיה לעירוני, בן משפחת פרדסנים אמידה. חבריה למחזור החרימו אותה והשמועות אמרו שאחיה הצעיר נעדר בהפגנתיות מחתונתה

העולם שבחוץ הצטייר בעיני בני "משפחת הקיבוץ" כג'ונגל מפחיד שחוקיו לא מוכרים. כלשון השיר של יהונתן גפן שהלחין רמי קליינשטיין: "קר שם בחוץ, החיים זה לא קיבוץ".

העזיבה בלי שום גב כלכלי שהכאיבה כל-כך להורים הייתה באמת צעד אמיץ ונועז. "פחדתי שאין לי כישורי חיים שיאפשרו לי להסתדר בחוץ. בהתחלה אפילו לא ידעתי איך למלא צ'ק, איך להשתמש בבנקומט, בכרטיס אשראי וכו'", אמרה לימים בת קיבוץ שהעזה להתגבר על פחדיה ועשתה את הצעד.

שיעור העוזבים עלה בהדרגה. בשנות השבעים והשמונים הוא הפך כמעט לשיטפון. יותר ממחצית הבנים עזבו מיד עם שחרורם מהצבא. חלקם חזרו אחרי שעשו מסלול של שיטוט בחו"ל ולימודים. כבר לא נשארו כמעט משפחות שכל בניהן חיים בקיבוץ. העוינות כלפי העוזבים רפתה והתרככה לאט ובהדרגה. אבל עדיין לא התפוגגה.

מנהיגים מדור המייסדים עדיין דבקו בגישה הקשוחה. וכך, מרדכי בנטוב ממשמר-העמק, מראשי תנועת הקיבוץ-הארצי ומפלגת מפ"ם, ובעברו שר בשתי ממשלות, הביע צער בתחילת שנות השמונים על פיגורו של הקיבוץ אחרי קבוצת נטורי-קרתא מבחינת נאמנותם של הבנים:

"מי שעוזב קיבוץ משתחרר מהשליחות הטבועה בהשתייכות לקבוצה אידיאולוגית. איני מבין מדוע לא ייקרא לזה 'עריקה'".

מנהיגי דור המייסדים דבקו בגישה הקשוחה. מרדכי בנטוב הביע צער על פיגור הקיבוץ אחרי נטורי-קרתא: "מי שעוזב קיבוץ משתחרר מהשליחות בהשתייכות לקבוצה אידיאולוגית. איני מבין מדוע לא ייקרא לזה 'עריקה'"

בנעורינו הקיבוציים כולנו ידענו שחובתנו להזדהות: להזדהות עם הקיבוץ והתנועה, גם עם המפלגה, במסגרת "הקולקטיביות הרעיונית" שהייתה נהוגה ומוסכמת בקיבוצי השומר-הצעיר.

לימים תפסנו, עם ההתבגרות, ההתפכחות ותמורות העתים – שאותה "הזדהות" אידיאולוגית הייתה מצוות אנשים מלומדה וכמעט לא הופנמה בעולמנו החוויתי והרגשי.

החברה הקיבוצית היטלטלה בין שני קטבים: בין המשך מפעלם של המייסדים החלוצים – לבין עצמאות ומהפכנות. מנהיגים ומחנכים חסמו, למעשה, בפני בני הדור השני את הבחירה החופשית. חששו שמא בחירה כזאת תסכן את המשך קיומו של הקיבוץ. בני הדור השני ספגו מסר נחרץ: עליהם להצטרף אל האליטה המובחרת ביותר המשרתת את העם היהודי.

זה היה הרקע ל"שיחות סמלי בוגרים" שהיו למוסד מיתולוגי וגם מטיל אימה. סמל הבוגרים הוענק לחניכי השומר-הצעיר לקראת סוף כיתה י"א. לקבלת הסמל קדמו "בירורים" אישיים. כל אחד מהחניכים הועמד למשפטה של הקבוצה-כיתה (בקיני התנועה בעיר המסגרת הייתה גדוד). במהלך כל "בירור" נידונו אישיותו של החניך, פעילותו בקבוצה או בגדוד, נאמנותו לערכי התנועה וסגנון החיים שלו (האם זה סגנון צנוע ו"תנועתי"?). כתום ה"בירור" הוחלט בהצבעה האם החניך ראוי לקבל את סמל הבוגרים.

ל"הבטחה" נועד מקום מרכזי באותם "בירורים". כל חניך נתבע להצהיר ולהבטיח שהוא מתעתד "להגשים בקיבוץ השומרי". הכוונה הייתה לקיבוץ של השומר הצעיר. ההגשמה בקיבוץ נחשבה ליעדו העליון של החינוך התנועתי. ההתייחסות המחמירה לעזיבת הקיבוץ השתקפה אפוא בעוצמה באותם "בירורים".

לקבלת הסמל קדמו "בירורים" אישיים. החניכים הועמדו למשפט הקבוצה. במהלך ה"בירור" נידונו אישיות החניך, פעילותו בקבוצה או בגדוד, נאמנותו לערכי התנועה וסגנון החיים שלו

שיחות "הבירור" על אישיותם של חניכים עם דברי הביקורת היו בחלקן אכזריות, פולשניות ואף משפילות, ובחלקן-שטחיות, סטנדרטיות, פושרות וכמעט סתמיות. בקבוצה שלנו סדרת השיחות התקיימה בסוף שנות החמישים. וכאשר "הבירור" שהוקדש לי הגיע לשלב "ההבטחה" הפתעתי את הציבור, ובעצם גם את עצמי הפתעתי, כאשר סירבתי להבטיח שאני מתכוונת "להגשים בקיבוץ השומרי".

סרבני ההבטחה היו אז נדירים מאוד. ואני בכלל לא תכננתי מראש לנקוט צעד כזה שנראה אז מפתיע מאוד, ממש שובר כלים. אבל כשהגיע הרגע להצהיר על "הבטחה" פשוט לא הייתי מסוגלת להוציא מפי שטות שכזאת. אמרתי שבגילי המוקדם עדיין אי-אפשר החליט בביטחון על העתיד.

התגובות היו נדהמות למדי. מחנך הקבוצה-כיתה הביע זעזוע. חברים אחדים אמרו שאם כך אני לא ראויה לסמל. נער אחד בלבד, שהיה ידוע כמבריק, פרוע ונון-קונפורמיסט, התייחס באהדה לדברי. הוא אמר "כל הכבוד לאומץ ולכנות".

אולי גם התסכול שגרם לי הדיון עלי דחף אותי להתריס ולבטא מחאה כלשהי. דווקא לא הייתי נערה מרדנית, לא הייתי בולטת ולא נחשבתי ל"בעייתית" ולעושה צרות. הדיון אודותי היה פושר, כמעט סטנדרטי ולא העשיר אותי בתובנות חדשות. דיברו שם כאילו מסכמים אותי ברובריקה: בלימודים היא בסדר, לא פעילה מספיק בחברה, מסתגרת יותר מדי עם החברות שלה וכו'.

ישבנו סביב מדורה בחורשת עצי אקליפטוס ואז התחלתי לחשוב: זה כל מה שאני? ייצור כל-כך מחוק? נזכרתי בגיבורים ספרותיים שמרדו בסמכויות מקודשות. וכשהגיע שלב "ההבטחה" הטלתי את פצצת הסרבנות.

אחר כך, בהצבעה, הוחלט ברוב דחוק מאוד שאני ראויה בכל-זאת לקבל את סמל הבוגרים. כך ניצלתי מההשפלה ומהטראומה שציפו לאותם חניכים אשר סמל הבוגרים נשלל מהם. כולם בחברת הנעורים וגם בקיבוץ ידעו מי הם אותם נידונים שלא יקבלו את הסמל. הם נחשבו למי שהוטבע בהם אות קלון.

סרבני ההבטחה היו אז נדירים מאוד. ואני בכלל לא תכננתי מראש לנקוט צעד כזה שנראה אז מפתיע מאוד, ממש שובר כלים. אבל כשהגיע הרגע להצהיר על "הבטחה" פשוט לא הייתי מסוגלת להוציא מפי שטות שכזאת

אותה פרשיית נעורים עברה משום מה לידי. בימים הבאים לא התעמקתי בפרטיה, היא לא הייתה נושא לשיחה. העניין לא נראה לי מביש, אבל גם לא כבוד גדול. גם אני, כמו אחרים סביבי, לא העזתי לחשוב ששיטת "הבירורים" אכזרית מדי וש"ההבטחה" היא אבסורד גמור. כל-כך עוצמתי היה מכבש האינדוקטרינציה שהפעילו עלינו מנהיגים ומחנכים.

"הבירורים" שקדמו להענקת הסמלים התמתנו והתרככו בהדרגה במהלך שנות השישים בהשפעתם של מחנכים חדשים, צעירים בני הדור השני שחוו בעצמם את האכזריות של "שיחות סמלי בוגרים". בשנים הבאות מסורת "הבירורים" בוטלה.
עם חילופי הדורות ותמורות העתים התרופפה האינדוקטרינציה אשר דור המייסדים הפעיל על ממשיכיו. ואז נזכרתי בגאווה מסוימת באותה בת 17 שהייתי, הנערה שסירבה להצהיר על התחייבות מוקדמת "להגשים בקיבוץ השומרי".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,572 מילים

לרגל שבוע הספר - הללויה לזמר העברי

"איזה שיר לא יוצא לך מהראש?" נוהג קובי מידן לשאול את מרואייניו בתכניתו "סוכן תרבות" המשודרת בערוץ כאן 11. "איזה שיר של אמך הוא האהוב עליך ביותר?" הוא שאל את ללי, בתה של נעמי שמר, בתוכנית שציינה 90 שנה להולדת האם. התשובה הייתה: "לשיר זה כמו להיות ירדן. זאת פסגה". קובי מידן אף הוא בחר באותו שיר.

"איזה שיר של אמך הוא האהוב עליך ביותר?" שאל קובי מידן את ללי, בתה של נעמי שמר, בתכניתו "סוכן תרבות" בכאן 11, שציינה 90 שנה להולדת האם. התשובה הייתה: "לשיר זה כמו להיות ירדן. זאת פסגה"

בעקבות התוכנית ניסיתי – לשווא – לבחור בשיר הפייבוריט שלי. לא הצלחתי להחליט. הלוא כל כך רבים משיריה של נעמי שמר הולכים איתי בטוב וברע, מתחברים להמון הלכי רוח, מצבים וסיטואציות.

ובכל זאת, פסוק שיר נעמי שמרי אחד נצרב הכי חזק בראשי: "אבוי לשיר אם אין לו הד" שוררה הפזמונאית, כך היא קראה לעצמה, ב"משירי זמר נודד", אחד משיריה הראשונים.

ובעצם, אותו שיר "מתכתב" עם השיר הנבחר של ללי שמר. בשני השירים השיר נתפס כמהדהד, לא נשכח, לא אובד ומתפוגג. כנאמר בשיר המרהיב "לשיר זה כמו להיות ירדן":

"סופך לגווע כמו ירדן
להיאסף לאט אל ים המוות
במקום הנמוך ביותר בעולם
אבל מראש הרי השלג
בהמולה גדולה צוהלת
אחריך
שיריך מפכים להם
הלוא לשיר זה כמו להיות ירדן".

משאלים על שורת המחץ האולטימטיבית, על שיר שלא יוצא לך מהראש, הופיעו גם במוספי חג של עיתונים, או בקבוצות פייסבוק ספרותיות. ובהשראתם ניסיתי מדי פעם לשאול את עצמי: מהו השיר הנבחר שלי? אין שיר אחד, יש רבים שנלווים לסיטואציות שונות.

לאחדים מהם יש ערך שימושי. וכך, למשל, פיזמתי לעצמי את מילותיו של יורם טהרלב "אם זה טוב ואם זה רע אין כבר דרך חזרה", כאשר גלגלי המטוס ניתקו מהמסלול באותה נסיעה לחו"ל אשר קדמו לה לבטים.

בכל זאת, פסוק שיר נעמי שמרי אחד נצרב הכי חזק בראשי: "אבוי לשיר אם אין לו הד". ובעצם, אותו שיר "מתכתב" עם השיר הנבחר של ללי שמר. בשני השירים השיר נתפס כמהדהד, לא נשכח, לא אובד ומתפוגג

"אבוי לשיר שאין לו הד" עניתי לאחדים ששאלו למה חדלתי לכתוב לאחר הניתוק מעיתון הבית. היו סיבות נוספות לאלם המתמשך. ומה עניתי לקולגה ששאל על תחושות שעורר בי סרט קולנוע קסום? "שטופת דמע וקסם", עניתי בציטוט מנתן אלתרמן מתוך "מגש הכסף" כמובן. הקולגה ששאל היה מוכר לי כאיש ספר. אלמלא כן לא הייתי מעזה לצטט בקול רם פסוק שיר כה חגיגי. בגלל החשש שזה יישמע פומפוזי, מתפייט, פלצני.

*  *  *

"הפזמון הישראלי הוא כמוסת חיינו הנהדרת, באמצעותה מתנסחת ומשתכללת הישראליות" כתב מנחם בן ז"ל ערב יום העצמאות שנת 2014. הוא פרסם בוואלה את בחירתו במאה פלוס השירים המופלאים ביותר בשפה העברית, אשר חוברו מאז ראשית הציונות ושירי ציון ועד ימינו אלה.

אמנות הזמר העברי, כדבריו, הגיעה לשיאיה הכי מפותחים כאן בארץ. היא נגישה, נוכחת, פעילה ומשפיעה. יותר משירת המשוררים – המצוינת אך נעולה בפני רוב בני האדם, גם יותר מהתיאטרון הישראלי כשהוא במיטבו.

"כי הוא פלא חד פעמי, אחר-כך הוא דועך פחות או יותר אל חלל הזיכרון […]. גם הטובים שבסרטי הקולנוע לא ממש מלווים את חיינו".

מנחם בן מצא כישרונות מדהימים גם בתחומי המוזיקה הקלאסית, העיתונות והטלוויזיה. אבל הפזמון הישראלי, כדבריו "הוא לא פחות מגאוני […] ואם לתרגם את הדברים להשוואות מיידיות, אז שלמה ארצי לא פחות מופלא מליאונרד כהן ומבוב דילן".

בן מצא כישרונות מדהימים גם בתחומי המוזיקה הקלאסית, העיתונות והטלוויזיה. אבל הפזמון הישראלי, כדבריו "לא פחות מגאוני, ואם לתרגם להשוואות מיידיות, אז ארצי לא פחות מופלא מליאונרד כהן ודילן"

בעיני מנחם בן אפילו יותר מהם. וראוי להזכיר גם את המפעל הנהדר, אולי ישראלי בלעדי, של הלחנת שירי משוררים ואת שירי אמא רוסיה, הסוחפים בלבושם העברי.

מוסף יפהפה שנספח ל"ידיעות אחרונות" בערב יום הכיפורים האחרון, נראה לי כמאשש את דברי ההתפעלות של בן. המוסף מכיל 54 עמודים גדושי טקסטים קצרים מלווים איורים מאת עיתונאים מוכרים, אישים כמו הנשיא וראש הממשלה וכן אמני-על כמו שלמה ארצי, ריטה, נינט ועוד. הנמקות רבות לבחירה בשירים גדושות דברי טעם, הארות ותובנות, וגם מוסיפות זוויות חדשות של פרשנות.

באותו מוסף נזכרים 132 שירים, לא יותר מכ-30 מהם חוברו ב-30 השנים האחרונות. נשאלים ותיקים בחרו כמעט רק בשירים ישנים. וזה מזכיר לי את קביעתו החכמה של הסופר א.ב יהושע ז"ל, שלדבריו יש תחום אחד – הזמר העברי – שבהתייחסות אליו לא ניתן לגשר על פער הדורות.

ואני, שמנסה להיות פתוחה לרוחות חדשות, עכשוויות, לא מצליחה להתחבר לזמירות החדישות המושמעות בגלגל"צ. וכמוני רוב מכריי בני דורי פלוס-מינוס.

אני עוגנת שוב ושוב בשידורים שעיקרם שירי ארץ-ישראל היפה, כמו התוכנית הנצחית "ארבע אחר-הצהריים" בגל"צ, או מרתון השירים המושמעים בסופי שבוע ברדיו תל-אביב. התחברות אל הזמר העכשווי נראית לרבים מאתנו כפריצה בלתי אפשרית של תקרת זכוכית.

נשאלים ותיקים בחרו כמעט רק בשירים ישנים. וזה מזכיר לי את קביעתו החכמה של הסופר א.ב יהושע ז"ל, שלדבריו יש תחום אחד – הזמר העברי – שבהתייחסות אליו לא ניתן לגשר על פער הדורות

הפרופסור נסים קלדרון פרסם בשנת 2009 את ספרו "יום שני, שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך". המוזיקליות של השירה העברית, בגרסתו, השתנתה סביב 1985. חלה התקרבות בין שירה לבין רוק.

חל מעבר מהדומיננטיות של שירי ארץ-ישראל בשיר המושר בעברית – אל הדומיננטיות של הרוק, ונוצרה דמות של הזמר הכותב שקירבה את הרוק אל השירה. בין הזמרים הכותבים הבולטים: מיכה שטרית שלאחר פירוק להקת "החברים של נטאשה", ערן צור, מאיר אריאל, יהודית רביץ, ובולט במיוחד שלום חנוך.

יום שני : על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך / נסים קלדרוןPJ 5024.4 C34 2009

Posted by ‎ספריית הר הצופים למדעי הרוח והחברה ע"ש בלומפילד‎ on Thursday, September 13, 2012

ז'אנר הזמר הכותב אכן מצמיח יוצרים מרשימים. אבל הוא כמעט לא הותיר לנו עד כה סלוגנים ומטבעות לשון שמקורם בזמר העברי או בשירי משוררים שהולחנו. ואיפה איפה הם היום פזמונאים מופלאים כמו נעמי שמר, יורם טהרלב, אהוד מנור, רחל שפירא, תרצה אתר?

"אתם זוכרים את השירים?" שאל יונתן גפן בשיר געגועים לנעוריו הכפריים. וירון לונדון, גם הוא חיבר בצעירותו פזמונים שנונים, נהדרים. וכאשר נשאל: "למה חדלת?" ענה חד וחלק: "כי לא היה להם דורש".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 895 מילים

55 שנים ל"ששת הימים" ולכיבוש

"כמה דק התג שבין טרם שואה לערב חג" – אותו פסוק שיר מ"שמחת עניים" של נתן אלתרמן תמצת את התחושה ששטפה המונים בעקבות ניצחון הבזק במלחמת "ששת הימים", לפני 55 שנים.

דוד כנעני מקיבוץ מרחביה של השומר הצעיר, שנחשב בתנועה לאושיית תרבות והגות, מסאי, עורך ומבקר ספרות, השמיע באוזני את פסוק המחץ האלתרמני כאשר ראיינתי אותו בעקבות הניצחון, בהיותי כתבת צעירונת של ביטאון התנועה "השבוע בקיבוץ הארצי".

"כמה דק התג שבין טרם שואה לערב חג" – אותו פסוק שיר מ"שמחת עניים" של נתן אלתרמן תמצת את התחושה ששטפה המונים בעקבות ניצחון הבזק במלחמת "ששת הימים", לפני 55 שנים

כמו רבים וטובים אז בקיבוצים ובשמאל, גם כנעני היה שטוף אופוריה שקדמה להתפכחות. וכך אמר:

"נדמה כי ברבים אחזה תחושה אפוקליפטית של 'על קו הקץ', כביטויו של אלתרמן. והנה בא הניצחון הגדול של חיל-האוויר, ועוד יום בלתי יאמן, וידענו כי נושענו. ועדיין היינו הזויים, נדהמים, קפואים. תבוסתו המהירה, הטוטלית, של האויב והחזרה אל אתרים קדושים ליהדות, אכן שיוו לאירועים אופי ניסי".

אותה אופוריה מלווה תחושה ניסית אולי נראית היום תמוהה, אבל היא מובנת למי שחוו את הטלטלה הגדולה של קיץ 1967. את המעבר החד מימי "ההמתנה" המסויטים שקדמו לקרבות, עם אימת ההשמדה – אל ניצחון הבזק.

זאת הייתה המלחמה הטוטלית הראשונה בחיינו הבוגרים. סיוטי הקרבות שחוו הגברים, השמות המוכרים שבמסגרת השחורה והשמחה באלה שחזרו, וכן, גם החזרה המרגשת אל חבלי ארץ תנכיים – כל זה יחד היה רב מהכיל.

עדיין לא היה אפשר להתפנות למחשבות מרחיקות לכת על הכיבוש והשלכותיו. המפלגות עדיין לא התוו תכניות בנוגע לשטחים, הכבושים או "משוחררים". לוחמים טרם תרגמו את סערת רגשותיהם לעמדות פוליטיות מגובשות.

עדיין לא ניתן היה להתפנות למחשבות מרחיקות לכת על הכיבוש והשלכותיו. המפלגות עדיין לא התוו תכניות לשטחים, הכבושים או "משוחררים". לוחמים טרם תרגמו את סערת הרגשות לעמדות פוליטיות מגובשות

עמוס עוז, אז מורה לספרות בן 28 מקיבוץ חולדה ומחבר שני ספרי ביכורים, היה הראשון שהתריע בפומבי על אסון הכיבוש. אחריו בא הפרופסור ישעיהו ליבוביץ'. במאמר שעוז פרסם בעיתון "דבר" המנוח כחודשיים אחרי המלחמה, הוא כתב על המחיר המוסרי הכרוך בשליטה על עם אחר.

"האם נוכל לשמור על צלמנו […] לא כדי לשמור על גבולות ולא כדי להשיב מכה, אלא כדי לדכא הפגנות בשכם ובחברון? קשה וגם בלתי הולם את מטעננו ההיסטורי להיות עם של אדונים".

והייתה גם קבוצת אנשי שמאל שקראה לממשלה מיד לאחר המלחמה שלא התיישב בשטחים ולא לספחם, אלא להחזיק בהם כפיקדון להסכמי שלום. חברו לקבוצה אישים פוליטיים כמו לובה אליאב ויוסי שריד ופרופסורים כישעיהו ליבוביץ', יעקב טלמון, שלמה אבינרי, יהושע אריאלי.

עמוס עוז ביטא בעוצמה את הסתייגותו מאחזקת שטחים כבושים שבהם חיים אנשים גם ברשימתו "עיר זרה" החותמת את השער "ירושלים" שבקובץ "שיח לוחמים". הקובץ הנודע שתורגם לשש שפות כולל שיחות עם כ-140 לוחמים, כולם אנשי קיבוצים. זכיתי להיות בין מנחי השיחות הכלולות בקובץ שהופיע כחצי שנה לאחר המלחמה.

עמוס עוז הגיע לירושלים המזרחית ימים אחדים לאחר תום הקרבות, הישר מחזית סיני. עדיין חמוש ולובש מדים. והנה הוא גילה:

"העיר נושבת […]אנשים חיים בה והם זרים […] באתי לקראת מקומות אשר שנים וחלומות עשו אותם גבישיים כסמל בליבי […] ואני הייתי נידון ללכת ברחבותיה חמוש בתת-מקלע, כאחת מדמויות ביעותי ילדותי […] להיות איש זר בעיר זרה מאוד".

"האם נוכל לשמור על צלמנו […] לא כדי לשמור על גבולות ולא כדי להשיב מכה, אלא כדי לדכא הפגנות בשכם ובחברון? קשה וגם בלתי הולם את מטעננו ההיסטורי להיות עם של אדונים"

הקובץ "שיח לוחמים" לא מדבר בקול אחד ואחיד. יש בו ביטויי התפעמות עם החזרה אל הכותל ואל חבלי ארץ תנכיים לצד הבעות ניכור כלפי אדמות קדושות ואבנים. עורכי השיח אמנם בלטו בהסתייגותם מהאופוריה ששטפה אז את הארץ אבל הם מיעטו לגעת באופן מפורש וישיר בבעייתיות של שלטון כיבוש.

בדברי הלוחמים מתבלטים שני מכנים משותפים: תיעוב המלחמה והיעדר שנאה לאויב. הלוחמים דיברו הרבה על חוויות המלחמה והשלכותיה האישיות, הלאומיות, הקיבוציות. דעות פוליטיות נזכרות במרומז בשיחות אחדות בלבד. וכאמור, ראוי לזכור שהשיחות הוקלטו "על חם", כחודשיים–שלושה לאחר המלחמה, בעיצומה של הטלטלה הגדולה.

ביטוי ישיר ומפורש, חריג למדי, ל"הרגשה המטונפת של כובש" השמיע בשיחות דן ספיר ז"ל מקיבוץ גת. הוא תיאר "תחושות מטונפות" כלשונו במפגש הישיר עם אוכלוסייה אזרחית בעזה. דן ספיר נפל במלחמת יום-הכיפורים והוא אז מג"ד שריון, בן 34.

תחושת האופוריה שנלוותה לחזרה אל חבלי ארץ תנכיים מהדהדת גם בחלקים אחדים מ"שיח לוחמים". היא בולטת במיוחד ברשימתו המתפעמת של אבי פורת מקיבוץ משמר-השרון, מהצנחנים שכבשו את מזרח ירושלים:

"נכנסנו בשער החומה פנימה. התקדמנו במהירות אל הר הבית […] מבטנו דוהר קדימה, אל הכותל המערבי. וכאן הרגשתי, נקשרתי אל בית דוד, אל מלכות שלמה ובית המקדש. חשתי כי נחלתי היא זו, פיסת קרקע שלי".

הריגושים שבו וגאו כאשר פורת נע עם כוחות הצנחנים אל חבלי ארץ נוספים ביהודה ושומרון:

"הרגשתי כי נכתב בזה הרגע פרק חדש בספר מן התנ"ך, פרק אדיר ועצום ונפלא […] כל הארץ המובטחת בידינו […] ארץ ישראל, ארץ האבות, מקבלת את משמעותה האמיתית […] התחושה ממלאת את הלב וחודרת אל עצמותי. המכבים ובר-כוכבא ויהושע וכל השופטים איתי […] מצאתי את נחלתי ולא אזוז מכאן".

ביטוי מפורש, חריג למדי, ל"הרגשה המטונפת של כובש" השמיע בשיחות דן ספיר ז"ל מקיבוץ גת. הוא תיאר "תחושות מטונפות" במפגש עם אוכלוסייה אזרחית בעזה. ספיר נפל במלחמת יום כיפור כמג"ד שריון בן 34

ועוד תזכורת בנוגע לבני השנתונים שגדלו ובגרו, כמוני, בשנים שבין מלחמת השחרור ל"ששת הימים". בשנות נעורינו היו, כמובן, אירועים ביטחוניים, תקריות גבול ופעולות תגמול. אבל לא חווינו מלחמה גדולה, טוטלית. מלחמה נתפסה כדבר רחוק, כמעט ערטילאי.

"אנחנו כבר רגילים לזה, כבר עברנו מלחמות" אמרו לנו וותיקים שראו פנים אל פנים אויבים רבים. אבל אנחנו, בניהם, לא ידענו, למרות 19 שנים מול גבול ארוך ועוין, למרות שנותינו בצה"ל, לא תפסנו ממשותה של מלחמה עם דם ודמעות ועשן. וכשאנחנו מתחפרים בעורף שלנו, עדיין יש לזה טעם של יציאת ידי חובה עם צער על הנוי הנשחת. כי 'מי יכול להאמין שהמלחמה תגיע אלינו?'. מלחמה, עניין רע לענות בו".

כך כתבתי בימי "ההמתנה" המסויטים, ברשימה שפורסמה ב"השבוע בקיבוץ הארצי" ובהמשך נכללה גם בקובץ "שיח לוחמים".

"איך פעם זה היה פשוט
לשיר, לחיות ולא למות".

כך כתב יהונתן גפן אחרי מלחמת יום-הכיפורים בשיר הקסום "אתם זוכרים את השירים". כך הוא ביטא את תחושת בני הדור שנעוריו עברו בין המלחמות הגדולות.
הלחן של חנן יובל הולם להפליא את שיר הגעגועים לילדות הכפרית שלפני המלחמות הגדולות. גפן, יליד נהלל, כתב:

"אתם זוכרים את השדות, הנרקיסים בשבתות,
הכל עבר כל כך מהר
וקצת קשה להיזכר,
איך פעם זה היה פשוט
לשיר, לחיות ולא למות".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
כיבוש ? אז דופרצויים תצאו מהקיבוצים מאוניברסטת תל אביב והעברית והעליון שיושבים על אדמה פלסטינית!!! מתי שנוח לכם זה אכיבוש מתי שזה בכיס שלכם אתם שותקים עלובים דופרצופיים שהמציאו את העם ה... המשך קריאה

כיבוש ? אז דופרצויים תצאו מהקיבוצים מאוניברסטת תל אביב והעברית והעליון שיושבים על אדמה פלסטינית!!! מתי שנוח לכם זה אכיבוש מתי שזה בכיס שלכם אתם שותקים עלובים דופרצופיים שהמציאו את העם הפלסטיני מה עם חטיפת ילדי תימן??? גנבי ילדים עלק מוסריים מטיפים לאחרים אתם כת שפלה של צבועים תופרי תיקים אתם הזוהמה של האנושיות

עוד 989 מילים ו-1 תגובות

כאשר שירה פוגשת מתמטיקה - שני סוגי אינטליגנציה מנוגדים?

"רפורמת הבגרויות" המדוברת מעוררת וויכוחים רוגשים. שרת החינוך מתכננת, כידוע, לבטל את בחינות הבגרות במדעי הרוח (היסטוריה, תנ"ך, ספרות ואזרחות). איני מתכוונת לעסוק כאן בנימוקי הבעד והנגד שמעלים חסידי הרפורמה ומתנגדיה. אני מבקשת להתמקד בשאלה מציקה: איך תשפיע הרפורמה המתוכננת על אותם תלמידים שמגלים נטייה מובהקת ללימודים הומניים אבל מתקשים מאוד במתמטיקה? הרי במקרים לא מעטים המתמטיקה מטילה עליהם פחד ואימה.

אני מבקשת להתמקד בשאלה מציקה: איך תשפיע הרפורמה המתוכננת על תלמידים שמגלים נטייה מובהקת ללימודים הומניים ומתקשים מאוד במתמטיקה? הרי במקרים רבים המתמטיקה מטילה אימה

איני יודעת אם מישהו חקר את הקשר שבין הצטיינות במקצועות הומניים, סקרנות אינסופית והתמכרות לקריאה – לבין רתיעה מלימודי המתמטיקה. נדמה לי שאכן יש קשר כזה ושהתופעה המתוארת אינה מקרית. נתקלתי בה בסביבתי הקרובה וגם למדתי עליה משהו מווידוייהם של משוררים, סופרים, וכן גם אנשי רוח ועיתונאים אחדים. ביניהם אנשים מבריקים כמו הסופר מאיר שלו, המשורר וחוקר הספרות מנחם בן ז"ל, העיתונאית השנונה דנה ספקטור, גם המשוררת-סופרת נורית זרחי, כלת פרס ישראל, ועמיתתה המוערכת, המשוררת אגי משעול.

השמועה אומרת שגם עמוס עוז הגאון היה בין המתקשים במתמטיקה. איני יודעת האם זאת שמועה מבוססת או שמא אגדה אורבנית. עמוס עוז העיד על עצמו בספרו "סיפור על אהבה וחושך": "הייתי ילד ז ו ל ל  ס פ ר י ם".

לעניות דעתי לא קשה להבין את פחדי המתמטיקה של נער או נערה שהורגלו להצטיין בקלי-קלות בלימודי ההומניסטיקה, להפליג על כנפי הדמיון ולשקוע בקריאה. מתמטיקה עלולה להיראות להם כמכשול בלתי עביר. הלוא ברור להם שלא ייגעו בבגרותם במקצועות טכנולוגיים ולא יבחרו במסלול של לימודי מדעים מדויקים. מה להם ולמתמטיקה? היא נראית להם מן הסתם מיותרת ולא רלוונטית בכלל לקריירה עתידית.

"המתמטיקה המיותרת מהווה מקור דיכוי, שממון וכישלון עבור רוב התלמידים!", פסק מנחם בן ז"ל, משורר, פובליציסט ומבקר שירה וספרות, ברשימתו שפורסמה ב"מעריב" בשנת 2003. בן, כדרכו, היה קנטרני ופרובוקטיבי, ויש לזכור שדבריו נכתבו בימים שקדמו להשתלטות ההייטק והדיגיטליות על עולמנו. מנחם בן חזר ושלל בעקביות את השיטה של "האבסת כולם בנוסחאות ובמושגים מתמטיים מתקדמים שכמעט אף אחד לא יעשה בהם שימוש בבגרותו".

"המתמטיקה המיותרת מהווה מקור דיכוי, שממון וכישלון עבור רוב התלמידים!", טען בן, ושלל את שיטת "האבסת כולם בנוסחאות ובמושגים מתמטיים מתקדמים שכמעט איש לא יעשה בהם שימוש בבגרותו"

לטענתו, "כל מה שלמדנו מעבר לכיתה ו' גג, אחרי השברים העשרוניים, היה עבור רובנו מיותר להכאיב. בזבזנו חלק ניכר מנעורינו על פונקציות, סינוסים, היפרבולות, לוגריתמים ושאר קללות שמצצו חלק מלשד השמחה שלנו".

בהתייחסו לטענה הרווחת שהמתמטיקה מחדדת את ההיגיון, טען מנחם בן שהיא אכן מחדדת את ההיגיון המתמטי "אבל אינה מועילה לשום סוג היגיון אחר… כגון היגיון ביחסים אנושיים, בחשיבה פוליטית, פסיכולוגית, אתית, רוחנית, ספרותית".

אני לא אוכל לשפוט האם המתמטיקה עשויה להעשיר את כולנו, כפי שקובעים המומחים. אני מאמינה להם שאכן כן. בורותי בתחום מוחלטת, כלום לא נותר בזיכרוני מאותם שיעורים, זולת הזיכרון של מסכת ייסורים. ולפיכך לא אוכל לדעת האם חשיבה מתמטית הייתה עשויה להוסיף לי, כפי שמבטיחים מומחים, תחכום, אלגנטיות וכישורי פיתוח של רעיונות יצירתיים.

מנחם בן הסתמך ברשימתו גם על מאמר של פרופ' אנה ספרד מאוניברסיטת תל-אביב, מומחית בינלאומית לחינוך מתמטי. לדעתה, מי שאינו נוטה ללימודי מתמטיקה מתקדמים, מוטב לו שישתחרר מהמתמטיקה בדיוק בקו התפר שבין לימודי החשבון הפשוט לבין המתמטיקה.

*  *  *

המתמטיקה אכן עלולה להיות מכשול בלתי עביר. על-כך מעיד בין השאר סיפורה של העיתונאית נועה אסטרייכר שפורסם ב"דה מרקר". אסטרייכר, לדעתי כותבת טובה ואינטליגנטית, מספרת ש"ענן המתמטיקה", כלשונה, העיב עליה במהלך כל שנות לימודיה בבית-הספר.

היא השיגה ציונים לא רעים בכל המקצועות החביבים עליה כמעט בלי להתכונן לבחינות. במקצועות החשובים לה ביותר – תיאטרון וספרות – הוציאה ציון 100. אבל כל ההצלחות לא הועילו לה, כי היא נמנעה מלגשת לבחינה במתמטיקה. ולפיכך נשארה נטולת תעודת בגרות.

אסטרייכר השיגה ציונים טובים כמעט בלי להתכונן. במקצועות החשובים לה ביותר – תיאטרון וספרות – הוציאה 100. אבל ההצלחות לא הועילו כי נמנעה מהבחינה במתמטיקה ונשארה ללא תעודת בגרות

"הורי, היא סיפרה, שפכו כסף רב שלא היה להם כדי לשלם למורים פרטיים, שלא לדבר על האופן שבו יחסי עם הורי נעכרו למשך שנים על רקע הכישלון המתמשך שלי בפתרון משוואות".

אחרי שחרורה מצה"ל קיוותה להתקבל ללימודי היסטוריה או ספרות באוניברסיטה. בדקה אפשרויות אחדות להשלמת "הבגרות", אבל בסופו של דבר נרתעה מכך "כי המחשבה על חזרה מרצון לסיוט המיותר הזה עוררה בי חלחלה".

ועכשיו סיפור המתמטיקה של אגי משעול, משוררת מוערכת מאוד, אשר התפרסם בעקבות שירה "אווזים". אגי משעול סיפרה בראיון עיתונאי על מורה מפחיד למתמטיקה שהיה מבייש ומשפיל אותה במתכוון לעיני הכיתה. נהג לקרוא לה אל הלוח כדי לפתור בעיות ולומר לה משפט שלווה בצחוק לועג של התלמידים: "אם לציפור היה השכל שלך, היא הייתה עפה אחורה".

אגי משעול אמרה עוד באותו ראיון: "כמובן שנעלבתי. אבל גם לא יכולתי לשכוח את המשפט בגלל יופיו. עם הזמן גם חשבתי כמה מיוחד היה מצדו של המורה, אחד שבא מהמדעים, לדבר אלי במטאפורות. כאילו חש באופן מסתורי, עוד לפני שידעתי זאת , שאהיה משוררת. והרי יכול היה לומר שאין לי שכל באופן הרבה יותר בנאלי".

הנה חלקו הראשון של השיר "אווזים" מאת אגי משעול:

"אפשטיין, המורה שלי למתמטיקה
אהב להוציא אותי ללוח
אמר שהראש שלי מתאים רק
לכובע.
אמר שציפור עם שכל כמו שלי
הייתה עפה אחורה.
שלח אותי לרעות אווזים.
עכשיו, במרחק שנים מן המשפט
הזה,
כשאני יושבת תחת הדקל
עם שלושת האווזים היפים שלי
אני חושבת שאולי הרחיק אז
לראות,
המורה שלי למתמטיקה,
והצדק היה עימו.
כי אין מה שמשמח אותי יותר
מאשר לראות אותם כעת
עטים על הלחם המתפורר,
מכשכשים בזנבם השמח,
קופאים רגע דום
מתחת לרסיסי המים
שאני מתיזה עליהם מן הצינור".

אגי משעול: אווזים

המורה למתמטיקה של אגי משעול לא הפסיק להעליב אותה. שנים אחרי, זו הייתה התשובה שלה #חיות_במה_יוצרות"חיות במה יוצרות" – א'-ה' ב-18:00 בערוץ 23 וגם ביוטיוב: http://bit.ly/2zzJlgJ

Posted by ‎כאן ארכיון – אוצרות השידור הישראלי‎ on Tuesday, November 14, 2017

אגי משעול גם סיפרה באותו ראיון עיתונאי: "הקדשתי בליבי את השיר הזה לתלמידים המצטיינים ומצליחים בתחומים אחרים, כמוני למשל, שבמשך חיי הסתפקתי בחשבון פשוט ומעולם לא נזקקתי למתמטיקה".

אגי משעול סיפרה על מורה מפחיד למתמטיקה שהיה מבייש ומשפיל אותה במתכוון לעיני הכיתה. נהג לקרוא לה אל הלוח לפתור בעיות ולומר לה: "אם לציפור היה השכל שלך, היא הייתה עפה אחורה"

סטודנטים רבים למתמטיקה ולשאר מדעים מדויקים, אשר מתמודדים עם לימודים קשים ותובעניים, מדברים בזלזול על "מדעי הדשא" שנלמדים בפקולטות למדעי החברה והרוח. בעיניהם אלו ספק מדעים. ערכם כמדע מפוקפק.

מנגד, יש טוענים שאותם מקצועות לימוד תכליתיים-פונקציונליים, המוליכים את בוגריהם למסלולים של עשיית כסף, הם "מקצועות לימוד שאינם מרחיבי דעת". וכך כתב חנוך מרמרי (שמו הספרותי אלתר-מן) במקאמה השבועית שלו המתפרסמת ב"הארץ":

"סוף הדרך בת המאה מהעברית לקמפוס רייכמן ולתואר במדעי הקריפטו, ההון והמזומן".

האם באמת יש סתירה בין עולמם של משוררים "מרחפים" לבין המתמטיקה? המשורר ישראל בר כוכב הלך לעולמו בחודש נובמבר האחרון. ברשימה שגלעד מאירי הקדיש לו ב"הארץ" הוא ציטט את שירו של כוכב "ויה דולורוזה".

"קוֹפֵא בְּדַרְכּוֹ אֶל הַלּוּחַ, הַיֶּלֶד
שֶׁהָיִיתִי בֵּין הַטּוּרִים, לֹא סָטִיתִי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה
בַּוִּיָה דוֹלוֹרוֹזָה, בְּדֶרֶךְ הַבּוּשָׁה.
בְּטֶקֶס עַתִּיק נֶעֱקַדְתִּי אֶל הַלּוּחַ,
הַמּוֹרָה שָׁאֲלָה מָתַי תִּתְמַלֵּא הַבְּרֵכָה,
וּמָתַי יִפָּגְשׁוּ אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא יָצְאוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
בְּדַעְתִּי הַפְּזוּרָה וּבְאָזְנַיִם מֻכְתָּמוֹת
הִפְלַגְתִּי אֶל צַמָּרוֹת,
נִמְלַטְתִּי עַל נַפְשִׁי מִכֶּלֶא בֵּית הַסֵּפֶר,
חָרַגְתִּי מִבַּעַד לַחֲבַצָּלוֹת.
בַּיָּמִים הָהֵם יָצָאתִי מֵהַטֶּבַע,
נֵס הַמֶּרֶד הוּנַף
בַּדֶּרֶךְ אֶל הַשּׁוּרָה הָאַחֲרוֹנָה" (שמועות, 2009).

לדברי מאירי השיר הזה מתאר על דרך הפרודיה את ייסורי האמן כאיש צעיר במהלך שיעור מתמטיקה, "את התאונה הקיומית והמשפילה הכרוכה במפגש בין האני החולמני של המשורר לבין שיעור מתמטיקה".

לדברי מאירי, השיר הזה של ישראל בר כוכב מתאר על דרך הפרודיה את ייסורי האמן כאיש צעיר במהלך שיעור מתמטיקה, "את התאונה הקיומית והמשפילה הכרוכה במפגש בין האני החולמני של המשורר לבין שיעור מתמטיקה"

ומהו הסיפור של נורית זרחי, סופרת ומשוררת נהדרת וגם כלת פרס ישראל? בנעוריה בקיבוץ גבע היא זכתה למורה לספרות שהיה גם מחנך הכיתה. היה זה הסופר דוד מלץ, איש הקיבוץ השכן עין-חרוד. הוא השכיל להבחין בניצוץ המיוחד שייחד את התלמידה נורית זרחי וסבר שלימודי המדעים המדויקים מיותרים מבחינתה.

ספרה של זרחי "משחקי בדידות" מתאר התבגרות בקיבוץ של שנות החמישים, נעורים וצמיחה בתנאים נוקשים. בספר נזכרים מכתבים שהמורה דוד מלץ היה שולח לאימא של נורית:

"הוא כתב שעלי כנראה להיות סופרת. לכן הוא משחרר אותי מכל לימודי המדעים המדויקים, שאני מגלה חוסר כל כישרון להתמודד איתם. בשעות האלה אני רשאית לשבת על דשא בית-הספר המשותף ולקרוא".

אותו קטע בספרה של זרחי ממש היכה אותי בתדהמה. נדהמתי כל-כך כי אני עצמי חוויתי סיטואציה דומה. כמובן שקטונתי מאוד לעומת נורית זרחי הדגולה, אבל שתינו עברנו את נעורינו הקיבוצניקים באותו העמק, מול הגלבוע, באותה תקופה. שתינו התקשינו במתמטיקה אבל זכינו בשני מורים נדירים.

המורה שלי למתמטיקה היה תיאודור הולדהיים מקיבוץ בית-אלפא. הוא היה איש אשכולות, ממש איש רנסנסי. מתמטיקאי, פסנתרן ומלחין. הוא עסק גם בפילוסופיה, בפיזיקה ובכימיה. תיאודור הולדהיים הנערץ אמנם לא הציע לי, כמו המחנך של נורית זרחי, פטור מלא ומוחלט מהמקצוע המעיק, אלא הסתפק בהצעת הקלה יותר צנועה: לעבור מקבוצה א' של תלמידי מתמטיקה (בלשון החבר'ה: קבוצת המתקדמים) – לקבוצה ב'. או "המפגרים" בלשון החבר'ה הפחות סטרילית. תיאודור אמר שהמתמטיקה לא כל-כך חשובה בשבילי. הלוא יש לי כישרונות אחרים. חשבתי מיד שהירידה ל"מפגרים" היא מתחת לכבודי. "זה לא נאה לה" היו אומרים אצלנו על מחשבה שכזאת. דחיתי את הצעתו של תיאודור בשתיקה נבוכה.

דווקא חיבבתי את לימודי החשבון שקדמו למתמטיקה והצלחתי בהם לא רע. היה ברור לי שהחשבון שימושי ורלוונטי לחיי היום יום. אבל כשהגענו לשלב המתמטיקה ראשי נסתם ונאטם. שרדתי איכשהו את השיעורים כי היה בהם גם צד מרתק. המורה הרנסנסי תיאודור הולדהיים היה מתיז ניצוצות, מפזר בין הנוסחאות הערות, אסוציאציות והגיגים מבריקים.

שרדתי אפוא בקושי רב בקבוצת "המתקדמים". ובכל-זאת היה לי מזל. באותן שנים רחוקות תלמידים בקיבוצים לא ניגשו לבחינות בגרות. מנהיגים ומחנכים התנגדו לבחינות מטעמים אידיאולוגיים. לפי מושגיהם לימודים גבוהים התקשרו ל"קרייריזם" שנחשב אז בקיבוץ למשהו מגונה.

שרדתי בקושי בקבוצת "המתקדמים" אך היה לי מזל. באותן שנים רחוקות תלמידי קיבוצים לא ניגשו לבחינות בגרות. מנהיגים ומחנכים התנגדו להן מטעמים אידיאולוגיים, כי לימודים גבוהים נחשבו "קרייריזם"

והם גם האמינו, או שגו באשליות, שילדי קיבוץ אינם זקוקים לשיטות של מקל וגזר, לבחינות וציונים, כי לימודיהם מתבססים על מוטיבציה פנימית. וכך ניצלתי מהסיוט של בחינת בגרות במתמטיקה.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
אציג מודל שונה: המודל שלי זה שלושה דורות. כולם בקיאים במה שהכותבת קוראת בשאט נפש מתימתיקה. חלקם משלב שירה במתמטיקה. אחרים ניגון. וכד'. כי אחרי הפריצה מהתרבות המופיעה אצל הכותבת. כולם ... המשך קריאה

אציג מודל שונה: המודל שלי זה שלושה דורות. כולם בקיאים במה שהכותבת קוראת בשאט נפש מתימתיקה. חלקם משלב שירה במתמטיקה. אחרים ניגון. וכד'.
כי אחרי הפריצה מהתרבות המופיעה אצל הכותבת. כולם הבינו מילדות שמתמטיקה היא כלי חזק לכל מקצוע.כולל רפואה ומוזיקה . כלי ולאו דווקא מטרה.
כאשר מורות בעממי יפסיקו להשניא (ראה המאמר) לימודי חשבון כדוגמה אלו שמלמדות ערך משולש כשלוש "משואות" לא יהיה צורך במאמר מרעיל בארות כמו המאמר שאנחנו דנים בו.

עוד 1,497 מילים ו-1 תגובות

"פועלי כל העולם התאחדו!" - מי זוכר את הסיסמה ההיא?

החלטתי לנסות לכתוב פוסט על האחד במאי, יום הפועלים הבינלאומי. "אחד במים" קראנו לו בלגלוג בילדותנו, בקיבוץ. לפתע הבליחה בזיכרוני, בהצתה מאוחרת, הסיסמה שנישאה סביבנו באותו יום אביב חגיגי: "פועלי כל העולם התאחדו!". הסיסמה הזאת ביטאה, כמובן, סולידריות עם העמלים, עם המנוצלים ועם קשי היום באשר הם.

לפתע הבליחה בזיכרוני הסיסמה שנישאה סביבנו באותו יום אביב חגיגי: "פועלי כל העולם התאחדו!" וביטאה סולידריות עם העמלים, עם המנוצלים ועם קשי היום באשר הם

היום, מן הסתם, היו עושים ממנה ג'ינגל, זמריר בעברית צחה. אבל אותה סיסמה לקוחה מתוך טקסט רציני וכבד ראש במיוחד: "פועלי כל העולם התאחדו!" זה המשפט הפותח את המניפסט הקומוניסטי, הנחשב לטקסט המכונן של הקומוניזם בעולם כולו. מחברו העיקרי היה קרל מרקס בכבודו. המניפסט פורסם לראשונה בלונדון ב-1848 ובהמשך תורגם מגרמנית לעשרות שפות.

האתוס "האדום", הסוציאליסטי, נחגג בעצרות ובטקסים של ארץ ישראל העובדת, ובייחוד בקיבוצים ובתנועות הנוער החלוציות של השמאל. רבים מהשירים ששרנו בנעורינו והספרים ש"הוסללנו" לקרוא היו ספוגים מסרים סוציאליסטיים ורגשי הזדהות עם העמלים.

*  *  *

הצייר והסופר יאיר גרבוז, בוגר תנועת הנוער העובד והלומד, סיפר לימים בדרכו הסאטירית על אותם טקסים, עצרות וסמלים:

"אני בעצם נולדתי בתוך עצרת. מין עצרת הגשמה כזאת [הכוונה ליעד העליון של הגשמה בקיבוץ שהוצב בפני חניכי תנועות הנוער, ש.ט]. כל הזמן היו לפני עינינו שלטים, כרזות וסיסמאות. וכל הזמן חגיגות. פעם זה עם טנא על הראש, ואם לא טנא אז כד. ואם לא כד אז דגלונים. ולי היה מובן מאליו שהעולם מתקיים על במה וכל הדברים גזורים מאחוריך בקרטון. וכל הזמן חוגגים. וכולם גם מרוצים מאוד מכך".

הדגל נחשב לסמל מקודש וטעון במיוחד. עצרות, חגיגות ומפקדים נפתחו בטקס של הנפת דגלי הלאום. בתנועות השמאל הונף כמובן גם הדגל האדום. וכה אמר יצחק טבנקין מנהיג הקיבוץ המאוחד בעת שנשא דברים בפני חניכים, בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת:

"דגל האנושות, דגל תנועת הפועלים, דגל שחרור עם ואדם – הוא הדגל שישחרר את עמנו".

במסיבות ובחגיגות שהתקיימו בתנועות הנוער הודגשו נושאים לאומיים לצד מוטיבים הקשורים באדם העמל וב"חג העמלים" – האחד במאי. כאמור, הודגשו גם הסולידריות הבינלאומית וההזדהות עם העמלים באשר הם. העלו שם על נס את מהפכת אוקטובר ומנהיגיה, את כורי הפחם המנוצלים, את הנדכאים והמקופחים, לרבות ילדים, בכל רחבי העולם.

"אני בעצם נולדתי בתוך עצרת", כתב יאיר גרבוז. מין עצרת הגשמה כזאת. כל הזמן היו לפני עינינו שלטים, כרזות וסיסמאות. וכל הזמן חגיגות. פעם זה עם טנא על הראש, ואם לא טנא אז כד. ואם לא כד אז דגלונים"

חג העמלים, האחד במאי, אותו מועד כמעט נשכח, מבטא גם מאבק לשיפור תנאי העבודה וסולידריות בין ארגוני עובדים. הסתדרות העובדים הכללית הפכה מועד זה ליום חג בשנות העשרים של המאה הקודמת.

רוב מקומות העבודה הושבתו באותו יום, בחלקם היה זה "יום בחירה". כלומר, עובדים שחפצו בכך הורשו להיעדר מהעבודה. נערכו כינוסים ועצרות וכן מצעדים ששטפו רחובות ראשיים בערים הגדולות. בין אלפי הצועדים היו רבים שהגיעו בהסעות מאורגנות מערי שדה ומקיבוצים.

האחד במאי בגרסתו הישראלית התחיל לדעוך בשנות התשעים. אירועי החג הצטמצמו. בחלק ממקומות העבודה עדיין מתקיים "יום בחירה". ארגוני שמאל קיצוניים עדיין מקיימים מצעדים, כגון צעדה של ארגון "אחדות" האנרכו-קומוניסטי. אותה צעדה עוברת במושבה הגרמנית של "חיפה האדומה". במכללה החברתית-הכלכלית בחיפה מתקיים זו השנה ה-15, בשיתוף עם הסינמטק, "פסטיבל חיפה לסרטי פועלים". הפעם הפסטיבל הזה נפתח ב-30 לאפריל, יימשך שלושה ימים ונושאו: המלחמה באוקראינה והשלכותיה השונות.

הבולט בין השירים שהושרו בעצרות האחד במאי ובטקסים החגיגיים היה המנון השמאל הפוליטי "האינטרנציונל". מילותיו המקוריות חוברו בצרפתית ב-1871, על-ידי אז'ן פוטייה. המלחין היה פייר דגייטר. השיר חובר בעקבות דיכוי הקומונה הפריזאית במהלך המלחמה בפרוסיה ותורגם לעשרות שפות.

חג העמלים, האחד במאי, אותו מועד כמעט נשכח, מבטא גם מאבק לשיפור תנאי העבודה וסולידריות בין ארגוני עובדים. הסתדרות העובדים הכללית הפכה מועד זה ליום חג בשנות העשרים של המאה הקודמת

הוא היה להמנונו של האינטרנציונל הסוציאליסטי, הארגון הבינלאומי של מפלגות סוציאל דמוקרטיות. סוציאליסטים מכל הסוגים – קומוניסטים, אנרכיסטים, סוציאל דמוקרטיים – שרים אותו עד היום. לנוסח העברי אחראי המשורר אברהם שלונסקי שהיה מקורב מאוד לתנועות השמאל.

"האינטרנציונל" היה פופולרי במיוחד בארצנו בעיקר בשנות החמישים. וכך השיר מתחיל:

"קום התנערה עם חלכה
עם עבדים ומזי רעב
אש הנקמות הלב ליחכה
לקראת אויב היכון לקרב.

עולם ישן עדי היסוד נחריבה
מגב כפוף נפרוק העול
את עולמנו אז נקימה
לא כלום אתמול, מחר-הכול".

אותו המנון נודע עורר לימים הסתייגויות של אנשי קיבוצים. הובעה סלידה מביטויי אלימות ונקמנות כמו "אש הנקמות הלב ליחכה", "זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם". ונשמעה גם טענה שאין מלחמות עולם טובות.

השירה בציבור הייתה כמעט לפולחן בתנועות הנוער החלוציות. השירים הפופולריים ביטאו הזדהות עם הרעיונות הגדולים, האוטופיים ושייכות ל"יחד" רב עוצמה.

אותו המנון נודע, האינטרנציונל, עורר לימים הסתייגויות מאנשי קיבוצים וסלידה מביטויי אלימות ונקמנות כמו "אש הנקמות הלב ליחכה", "זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם". ונשמעה טענה שאין מלחמות עולם טובות

היו אלה שירים כמו "שיר המחנה" של אברהם לוינסון עם הלחן של דוד זהבי, לאמור:

"מסבלות גורל פרוע
ממצוקות חיי רזון
מאתמול בלתי ידוע
ומחר ללא חזון
ציבורנו מלוכד למחנה עמל אחד".

או השיר "סער הרשע (מילים קז'יז'אנובסקי, הלחן פולני, המתרגם לעברית לא ידוע):

"…הניפו דגלנו, דגלנו הניפו
אל חיל, אל מורך,
אחים נתעודד
…ישר מפעלנו
הלאה, קדימה –
העם העובד".

אחדים משירי המהפכה והמרד דוקלמו ברוב פאתוס במקהלה מדברת. חלקם חוברו בישראל, חלקם תורגמו משפות זרות. לימים כונו השירים הללו "שירי המשיחיות האדומה".

המילים טעונות הפאתוס חדרו, כדברי המשורר חיים גורי, "אל תת ההכרה הריתמית הנחרזת". לדבריו, לא הייתה שום נימה של ריחוק או טיפת אירוניה בדרך שבה הושרו אותם שירים. היה משהו רליגיוזי בשירי הנשמה המזומרים וכן בשירים הפלקטיים שקידשו את הכיסופים לצדק ולעילוי האדם. חיים גורי דיבר גם על "הנהייה המשכרת אחר עולם המהפכה" שהתגלתה לימים ככוזבת. "דפקו לנו את השכל" הוא אמר.

היו גם שירים יותר רכים שהתאפיינו ברומנטיקה, ברגשנות גואה ובערגה אל היפה והנשגב. שרו שירי חלוציות ובניין המולדת, שירי עבודה, טבע ונוף, וכמובן – גם שירי אהבה. שירים רוסיים סוחפים עם מילים מתורגמות או טקסט עברי שהולבש על לחן רוסי תפסו מקום בולט ברפרטואר השירה בציבור.

היה משהו רליגיוזי בשירי הנשמה המזומרים וכן בשירים הפלקטיים שקידשו את הכיסופים לצדק ולעילוי האדם. גורי דיבר גם על "הנהייה המשכרת אחר עולם המהפכה" שהתגלתה לימים ככוזבת. "דפקו לנו את השכל" הוא אמר

ראשי תנועות הנוער והתנועות הקיבוציות החשיבו מאוד טקסים וסמלים. הם נתפסו כשוברי שיגרה, כמגבירים סולידריות וכמבטאים גאוות יחידה ותחושת "יחד" רב עוצמה.

הסגידה לסמלים וטקסים, לעצרות ומצעדים, נמשכה עד סוף שנות השישים. לימים גברו ההסתייגויות מאותה טקסיות כמעט פולחנית. היא כבר נראתה שמרנית וארכאית. המסתייגים הושפעו גם מסוף הסגידה לרוסיה ולקומוניזם ומתחילת ההיפתחות לתרבות מערבית ולרוחות פרצים מבחוץ.

אותה טקסיות ארכאית ששלטה בעצרות האחד במאי בקיבוץ מוצגת כנלעגת ברומן הביכורים של עמוס עוז "מקום אחר", שיצא לאור ב-1966. כל גיבורי הרומן הם אנשי קיבוץ. עוז, אז צעיר וסרקסטי, חבר קיבוץ חולדה, תיאר התרחשות גרוטסקית: גשם פתאומי הגחיך והבריח נואמים נמלצים, מפריחי פראזות. כוחות הטבע הביסו קלישאות עבשות:

"כדרכנו בכל ראשון במאי הקפנו את המדשאה הגדולה בדגל העם והמעמד וכוננו במה קטנה והצבנו הרבה ספסלי עץ מנגד…קרשי הבמה נעטפו אריג אדום לבן. בתווך הייתה הסיסמא 'עמלי כל העולם התאחדו' כתובה באדום עלי ירוק ומעוטרת ענפי ברוש…מטעם מרכז הקיבוצים נשלח אלינו איזיה גורביץ-גלעד לשאת את דבר התנועה…רוח קלה שיחקה בבלוריתו המכסיפה…

בחמש אחר הצהריים נפתחה עצרת החג על-ידי מונדק זוהר שהכריז כי נתכנסו כולנו כאן עכשיו לחוג את חג העבודה, יום המסמל את אחוות פועלי כל הארצות…

נערה גוצה, לבושה חצאית של תכלת וחולצה לבנה, קראה מתוך העיתון את מנשר המזכיר הראשי של תנועת העובדים. הקהל שר את המנון המעמד. "קום התנערה עם חלכה, עם עבדים מזי רעב" והוסיף ושר "תחזקנה"… לאחר מכן קם מונדק שנית והודיע כי את דבר התנועה יישא החבר איזיה גורביץ-גלעד שהוא מוותיקי המפלגה והתנועה.

…איזיה גורביץ גלעד מנמיך קולו וקובע מלה מוטעמת אחר מלה מוטעמת: 'נביאי ישראל היו הראשונים שנתנו לעולם את רעיון הצדק הסוציאלי'. אור נרות החשמל מקיף את הנואם, בלוריתו מכסיפה כקסדה של לוחם אלמוני…כאן, בנקודה הזו, נתפרץ הגשם.

לא בהדרגה בא הגשם. כמהלומה פתאומית ניתך באחת. הלם בנו כאגרוף עטוי כפפה צמרירית…הצמרות הוכו אד לחלוחי. אד עכור סגר על הפנסים וכופף את אורם לחוק חדש. מרזב של פח ניגן המיית נכאים. הקהל, כמובן מאליו, זינק ממושבו ואץ בערבוביה לחפש מחסה.

גם על הבימה הייתה תנועה. איזיה גורביץ-גלעד חפן את דפי נאומו ותחבם לכיסו ואמר באין לו שומע: 'עלי להפסיק בנקודה זו. יורד גשם'. מונדק זוהר, מתכווץ תחת קילוחי המים הוסיף: פורס מאז'ור. כוח עליון".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 1,277 מילים ו-1 תגובות

"כפלא היוולד פרפר מן התולעת"

"כפלא היוולד פרפר מן התולעת", כתב נתן אלתרמן בשירו "איילת", החותם את "שירי מכות מצרים". זאת התחושה שליוותה, לפי פרשנים, את המעבר מהרצף של עשר המכות עם הליליות הדחוסה, האפלה, הקלאוסטרופובית – אל השחר הטבעי. השיר מרמז על מחזוריות של חורבן וגאולה. הנס של צמיחת התקווה משול בעיני המשורר ל"פלא היוולד פרפר מן התולעת".

"כפלא היוולד פרפר מן התולעת", כתב אלתרמן בשירו "איילת", החותם את "שירי מכות מצרים". זאת התחושה שליוותה, לפי פרשנים, את המעבר מרצף 10 המכות עם הליליות הדחוסה והאפלה – אל השחר הטבעי

אפשר להחיל את פסוק השיר הפלאי הזה על שלל מצבים, תופעות ותהליכים בחברה, בהיסטוריה, ביצירה וגם בטבע. וכך צייצה פרופסור פניה עוז-זלצברגר, בכורתו של עמוס עוז:

"אבא אהב לצטט את השורות האלו של אלתרמן כל אימת שהוא התלהב מפלאי התחדשותו של הטבע או מנס עלייתה של הציונות".

ואני נזכרתי בפסוק השיר האלתרמני דווקא עם כינונה של ממשלת השינוי. בדף הפייסבוק שלי כתבתי:

"למרבה הצער, לא פרפר בוקע עכשיו מהסחי אלא ייצור כלאיים היברידי ושברירי. וזאת כנראה ברירת המחדל העדיפה. הניסיונות הנפתלים, מתעתעים, מתישים, לרבע את המעגל ולכונן ייצור כלאיים שכזה מזכירים, על דרך האירוניה, את פסוק השיר הנודע. הבה נאחל לממשלת השינוי השברירית תוחלת חיים מלאה".

בעת כתיבת השורות הללו עדיין לא ברור האם הקואליציה השברירית תתרסק. קשה לאהוב את ממשלת השינוי, כדברי נחום ברנע. "אבל במשך עשרה חודשים", כדבריו, "היא נתנה עבודה. ייצבה את הכלכלה, מיתנה את השנאה הפנימית, וכן, טיפלה טוב יותר ממשלות קודמות בטרור ובסוגיה האיראנית".

בעת כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור אם הקואליציה השברירית תתרסק. קשה לאהוב את ממשלת השינוי, כדברי נחום ברנע: "אבל במשך עשרה חודשים היא נתנה עבודה"

"כפלא היוולד פרפר מן התולעת
כן פלא חיוכם הצץ מבלי משים".

זהו חיוכם של המתים בשיר "איילת", הרובצים "בשורה רוגעת" וניבטים בכוכב השחר מבעד לחרסים. הדימוי של אלתרמן ממחיש את פלא הפצעתו של אותו חיוך. דן מירון, חוקר הספרות הנודע, מוצא גם בהתפתחותו השירית של אלתרמן מעבר מן התולעת הזוחלת בתחילה – "לפרפר הצבעוני המתנשא במרוץ שטוף אור…לתחושת חירות, יופי וקלות".

בספרו "פרפר מן התולעת – אלתרמן הצעיר ויצירתו" טוען דן מירון שמשל הפרפר והתולעת הולם את אלתרמן עצמו. הוא מנתח שירי בוסר של המשורר הגאוני וקובע שראשיתו לא הייתה מבטיחה, אלא "קודרת, מוגבלת ואיטית". בהמשך, לפי גרסת מירון, אלתרמן הצליח להיפתח ולהפיק "זוהר פורץ, מתנשא אל-על. […] היה למשורר הצבעוני והניגוני ביותר בשירה העברית".

נתן אלתרמן היה, כידוע, רב אמן של אוקסימורונים, צמדי ניגודים. שירתו שזורה בביטויים שלוכדים רגשות ומצבים דואליים, אמביוולנטיות וסתירות. ביו המרהיבים שבהם: "דומיה חזקה", "פתאומית לעד", "האהובה מנשוא". וכן גם: "נפלאים נפלאים הם חיינו המלאים מחשבות על מתים", או "גם למראה נושן יש רגע של הולדת". והיהלום שבכתר: "כפלא היוולד פרפר מן התולעת".

אני חושבת מדי פעם על הפלא הזה בהקשר לעבודתם של עורכים. יש עורכים מחוננים, נדירים למדי, שהם ממש אלכימאים, מסוגלים להפוך מתכות פשוטות למתכות אצילות כמו כסף וזהב ולהוציא זהב גם מזבל.

אלתרמן היה רב אמן של אוקסימורונים, צמדי ניגודים. שירתו שזורה בביטויים שלוכדים רגשות ומצבים דואליים, אמביוולנטיות וסתירות. בין המרהיבים בהם: "דומיה חזקה", "פתאומית לעד", "האהובה מנשוא"

במקרים מעין אלה הזבל אינו זבל טהור. עורך אלכימאי משכיל לחשוף בתוכו יהלומים. להבחין בפוטנציאל ובגרעין האיכותי, להסיר מהטקסט עודפי מלל וקשקושים, לבנות אותו מחדש ולהבליט את גרעינו הייחודי.

ב"קרית ספר" מתהלכות שמועות ואגדות על סופרים רבי מוניטין אשר עורכים מעולים הם אלה שהצילו את כתביהם ואפשרו את הוצאתם לאור. עם זאת, הם גם ידעו את מקומם כמתווכים בין המחבר (סופר, חוקר או עיתונאי) לבין הקורא. שמרו על צניעות ולא ניסו להשליט על הטקסט את הסגנון שלהם.

הנה, למשל, דוגמה טיפוסית למלאכתו של עורך. עורכי טקסטים מלומדים של אנשי אקדמיה נדרשים לעתים קרובות "לתרגם" ניסוחים נפתלים, מסורבלים ומעורפלים ללשון בני אדם. וכך, בפאנל של עורכי ספרים שהתקיים באוניברסיטה הפתוחה הזכיר העורך אבי כצמן את המילה כ י ד ו ע. לדבריו, היא חוזרת כמו צרעת בניסוחים מלומדים. כי כותבים שהם ידענים מופלגים נוטים לשכוח את נקודת מבטו של הקורא המצוי שאינו מיודעי ח"ן. מתקשים להבין איך זה אחרים לא מכירים ותופסים בקלות מה שבעיניהם, המומחים, לעוס ומוכר עד לזרא.

אבי כצמן טען:

"דווקא הבורות שלי משמשת אותי ככלי עבודה. כי מה שלך, המחבר, נראה שחוק וידוע עד מיאוס, לי הוא זר לחלוטין. אני העורך לא יודע עליו כלום".

ודווקא בזכות אותה "בורות" של הדיוטות, עורך טוב ישכיל להפיק מהטקסט, שנראה תחילה בלתי אפשרי, חיבור או ספר קולח ובהיר. הבהירות לא אמורה לפגוע בעומק. הפשטות לא סותרת תחכום.

ועורכת מנוסה שהיא גם סופרת מבטיחה בדף הבית שלה בפייסבוק:

"להפוך את ספרכם לספר הכי טוב שהוא יכול להיות, לגשר בין החזון שלכם לבין הקורא. להוציא את המקסימום מיצירתכם ומקולכם הייחודי […], לגבש את ספרכם ולהפוך אותו ליותר קולח, כובש, חזק ומדויק".

בפאנל עורכי ספרים הזכיר העורך אבי כצמן את המילה כ י ד ו ע. לדבריו, היא חוזרת כצרעת בניסוחים מלומדים, כי כותבים שהם ידענים מופלגים נוטים לשכוח את נקודת מבטו של הקורא המצוי שאינו מיודעי ח"ן

אותו פלא עשוי להתחולל, כאמור, בתחומים רבים ושונים. גם בשדה החינוך. ידועים סיפוריהם של מורים מסורים ועיקשים שממש הוציאו תלמידים מחושך לאור. לעתים השכילו ללוות ילדים שהתקשו בלימודיהם, לחשוף את הפוטנציאל שלהם ולחזק את אמונתם בעצמם. לעתים חילצו תלמידים מגורל של נחשלות ועוני שגזר עליהם בית גידולם.

בהקשר הזה ידוע במיוחד ומרגש הוא סיפורו של אלבר קאמי, סופר מחזאי ופילוסוף, חתן פרס נובל. קאמי נולד וגדל באלג'יריה הצרפתית. בהיותו בן שנה התייתם מאביו שנהרג כחייל במלחמת העולם הראשונה. אמו המסורה הייתה אנאלפביתית ענייה. סיפור ילדותו מתואר בספרו "האדם הראשון". אלבר קאמי נספה בתאונת דרכים בהיותו בן 47.

בגיל 44 בלבד הוענק לו פרס הנובל. קאמי היה צעיר הזוכים בפרס הרם. בעקבות הזכייה הוא כתב למורה הראשון שלו, לאיש שליווה אותו בהתמדה והתעקש על-כך שהילד העני, בעל הניצוץ, לא ינשור מהמשך לימודים כתום בית הספר העממי. הנה המכתב המרגש, הנספח לספרו של קאמי "האדם הראשון":

מר ז'רמן היקר,
כשקיבלתי את הבשורה, הראשון שחשבתי עליו אחרי אמי, היית אתה. בלעדיך, בלי היד החמה שהושטת לי, לילד הקטן העני שהייתי, בלי תלמודך והדוגמה שנתת, לא היה קורה דבר מכל אלה. אינני עושה עניין גדול מסוג זה של כבוד. אבל זו ההזדמנות, מכל מקום, לומר לך מה היית ועודך בשבילי, להבטיח לך שמאמציך עבודתך, והנדיבות שהשקעת בה, עודם חיים בליבו של כל אחד מתלמידיך הקטנים. למרות שנותיי איני חדל מלהיות תלמידך המכיר לך טובה.
אני מחבק אותך בכל כוחי".
אלבר קאמי

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 979 מילים

עולם הולך ונעלם - שירי רומנטיקה קרבית ומזמורי תותחים

היה זה צירוף מקרים מקאברי ואירוני למדי. לפני פריצתו לשידור של הדיווח הראשון על הפיגוע הרצחני בבאר-שבע נשמעו בגל"צ בתוכנית הוותיקה "ארבע אחרי הצהריים", שני שירי הללויה לצה"ל וגבורותיו ואמונה בחזון השלום. מאותם שירים שכמעט נעלמו בעשורים האחרונים.

לפני פריצתו לשידור של הדיווח הראשון על הפיגוע הרצחני בבאר-שבע נשמעו בגל"צ בתוכנית הוותיקה "ארבע אחרי הצהריים", שני שירי הללויה לצה"ל וגבורותיו ואמונה בחזון השלום. מהשירים שכמעט נעלמו

"גולני שלי, גולני שלי" שורר עמוס אטינגר ואפי נצר הלחין. אחר כך התנגן שיר אופטימי שנשמע היום כחלום באספמיה: חזון השלום נוסח דודו ברק, עם "פרחים בקנה ובנות בצריח", אותו חזיון שיתממש כאשר "בשדות האש ייתם הקרב האחרון".

אבל כעבור דקות אחדות, כאמור, קטע את הרצף של שני השירים דיווח ראשון על פיגוע האימים בבאר-שבע. ובאוזני עדיין התרוננו שני השירים שהשמעתם נהייתה נדירה. שירים מהסוג שהיה כה פופולרי בשנות החמישים והששים של המאה שעברה והם תפסו מקום בולט ומרכזי ברפרטואר הלהקות הצבאיות בימי זוהרן.

שירי רומנטיקה קרבית, לאומנות וגבורה נשמעים היום כשייכים לעולם הולך ונעלם. כבר לא מתרפקים כאן על הללויה לשריון, על מזמורי תותחים ועל לחשושי אוהבים שזוכרים היטב כי "תיכף ירעמו התותחים", כנאמר בשיר "לילה בדרום" עם מילותיו של חיים חפר ולחן של סשה ארגוב.

וכבר עשרות שנים לא חוברו פה שירים מרוממי מורל בנוסח "חבלנים" מאת חיים חפר, לאמור:

"עוד שישה קילומטרים מעליש יא חבלן
ואזי ידבר דינמיט".

גם לא שומעים שירים נוסח "כאן השריונים"' עם סיום כה רב עזוז, עולץ ומתלהם:

"שוב אל יום קרבות נצא נא
שוב נהיה ראשונים
כאן השריונים, כאן השריונים".

גם לתמליל הזה אחראי חיים חפר.
בין השירים הפופולריים שהושרו שוב ושב בנעורינו, בשנות החמישים של המאה הקודמת, היו "יעל שיר לכיתה אלמונית"

"קיבלו קיבלו הרי אפרים
קורבן צעיר חדש".

הייתה זאת רטוריקה של חברה נצורה הנאלצת לחיות על חרבה. המילה "פלסטינים" לא נשמעה. הם נקראו "טרוריסטים" או "פדאיון".

והיו גם שירים שמהלו התיישבות חלוצית בספר, בעיקר בהיאחזויות נח"ל, בהוויית קרב, לאומנות וגבורה. שירים כמו "עטרנו זר למגל ולחרב", או "מגל וחרב". מילים ולחן עמנואל זמיר, שרה להקת הנח"ל:

"מי ינחל לצמיתות את הארץ
מי יישא לה שלום בקרב האכזר
הכובש אדמתו בדמעת הזורעים
הוא ינחיל מפלה לכל צר".

שירי רומנטיקה קרבית, לאומנות וגבורה נשמעים היום כשייכים לעולם הולך ונעלם. כבר לא מתרפקים כאן על הללויה לשריון, על מזמורי תותחים ועל לחשושי אוהבים שזוכרים היטב כי "תיכף ירעמו התותחים"

תותחים עדיין זימרו בשירי האופוריה ששטפה את הארץ בעקבות ניצחון הבזק במלחמת ששת הימים.

"עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים
ותותחינו רועמים לך שיר מזמור".

שורר יוסי גמזו, יחזקאל בראון הלחין, יהורם גאון שר והתרונן. האופוריה סחפה ושטפה תחילה גם אנשי שמאל רבים שהיו נפעמים מהשיבה אל חבלי ארץ תנ"כיים. אחר-כך הגיע תור ההתפכחות והמודעות הגוברת לאסון הכיבוש.

התמורה הגדולה ברפטואר שירי הזמר התחוללה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. "לחימה בטרור לא גורפת בדרך-כלל ניצחונות ברורים וכמעט לא מניבה שירים" כתב העיתונאי אהוד אשרי ז"ל. "כדי שמלחמה תביא לפרץ של שירים עליה להיות לא רק מוצלחת, אלא גם מוצדקת וגורלית".

אשרי מנה 17 שירים המזוהים עם מלחמת יום-כיפור. אין ביניהם שירי הללויה, קרבות וניצחונות. יש הרבה כאב, פחד, געגועים וכמיהה לשלום.

שירה של נעמי שמר, מילים ומנגינה, "לו יהי" הוא הבולט בין השירים שהותירה המלחמה הנוראה ההיא. בעיני רבים הוא מעין תפילה חילונית. התקוות המבוטאות בשיר צנועות:

"בתוך שכונה קטנה מוצלת
בית קט עם גג אדום
כל שנבקש לו יהי.
זה סוף הקיץ סוף הדרך
תן להם לשוב הלום
כל שנבקש לו יהי".

אירועים כמו התרסקות הסכם אוסלו, הטרור, השאלה המציקה: האם יש לנו בכלל פרטנר לעשיית שלום,  מגחיכים למרבה הצער פסוקי שיר כמו "שאגו בחורים כי נגמר", או "פרחים בקנה ובנות בצריח". גם דברי נעמי שמר על "מחר כשהצבא יפשוט מדיו" נראים כיום מופרכים. כמעין חזון של אחרית הימים.

"כדי שמלחמה תביא לפרץ שירים עליה להיות לא רק מוצלחת, אלא גם מוצדקת וגורלית", כתב אשרי, ומנה 17 שירים המזוהים עם מלחמת יום-כיפור. אין בהם שירי הללויה, קרבות וניצחונות אלא כאב, פחד, געגועים

ובכל זאת מותר להיאחז בשורות החותמות את השיר היפהפה "מחר":

"כל זה משל ולא חלום
זה נכון כאור בצהריים
כל זה יבוא מחר אם לא היום
ואם לא מחר אז מחרתיים".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 613 מילים

תסכולם של זקנים שעודם חיוניים בשעה שחבריהם כבר שוקעים

לא מרבים לדבר במקומותינו על התופעה המכאיבה: קשישים שעדיין "לא איבדו את זה", לא דעכו ושימרו חיוניות, חשים תסכול לנוכח מה שקורה לחברים רבים בני גילם. אני נזכרת בציטוט מתוך שיר של אהרון אמיר. "איך התפלת" (נהיית תפל) הוא קונן בהקשר לחבר שהיה פעם תוסס, חיוני וסקרן.

לא מרבים לדבר במקומותינו על התופעה המכאיבה של קשישים שעדיין "לא איבדו את זה", לא דעכו ושימרו חיוניות, אך חשים תסכול לנוכח מה שקורה לחברים רבים בני גילם

חיים גורי סיפר בראיון, בהתקרבו לגיל 80, שחברים כבר לא מחזירים טלפונים. זה נראה לו כאחד מסממני הזקנה. הוא התכוון כנראה לעייפות, לרפיסות, לרפיון ולאיבוד סקרנות ועניין בחברים. יעקב אגמון שהיה, בדומה לגורי, ידוען מקושר אף הוא, דיבר בגיל 74 על אותה תופעה.

זכורים לי גם ביטויי התנשאות על חברים לשעבר שנותרו חסרי תעסוקה לאחר פרישתם לגמלאות. יוסף לפיד דיבר בלעג גלוי על מי שהיו קולגות ועכשיו הם הורגים את הזמן בהליכה עד לסלע אנדרומדה ביפו, לאורך הטיילת. עכשיו, הוא אמר, אני מחפש לי חברים אחרים. ורעייתו, הסופרת הפורה שולמית לפיד, תבדל"א, דיברה בטון מסויג על גמלאים שמחפשים את הטעם בשמיעת הרצאות בקורסים למיניהם.

שחקן שלא ירד מהבמה גם לאחר שחצה את גיל 80 דיבר כמעט בבוז על חבורות של בני גילו שהורגים את הזמן בבתי קפה הבלותיים, וכל אחד מהם מניח על השולחן שקית עם תרופות וכדורים. "מה יש להם לעשות במשך ימים שלמים?", תהה הסופר יורם קניוק. אולי אופציות כמו התנדבות, חוגים, טיפול בנכדים, לא נראו לו ראויות.

המשורר מאיר ויזלטיר הודה בראיון, בהיותו בן 68, שלא נותר לו אף חבר אחד מימי בחרותו. חבריו לשעבר מתו, או השתגעו, "או שסתם התרחקנו", אמר.

נדמה לי שבדברים שציטטתי היה כעס כבוש. זה לא לגיטימי (וודאי לא פוליטיקלי קורקט) לכעוס על אנשים שדועכים בזקנתם. הלוא הם לא אשמים בדעיכה ובהתדרדרות. אבל זקנים בני מזל שעדיין זוכים לפריחה קוגניטיבית ומנטלית חשים מדי פעם נטושים.

בדברים היה כעס כבוש. לא פוליטיקלי קורקט לכעוס על הדועכים בזקנתם שלא באשמתם, אך קשישים בני מזל שעדיין זוכים לפריחה קוגניטיבית ומנטלית חשים לעתים נטושים

"כולם נשא הרוח
כולם סחף האור
שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה".

כך קונן ח.נ ביאליק בשירו "לבדי". אבל בהיפוך אירוני, לא אור ושירה חדשה מרחיקים חברים ומפוררים חברויות ישנות, אלא מצוקות הזקנה. הרבה אובדנים מוכרים וידועים נלווים להזדקנות, וביניהם איבוד חברויות.

חברים טובים מתים, לא מעטים שוקעים, אחדים מתחרפנים ולמרבה התסכול כבר אי-אפשר לדבר איתם בגובה העיניים. ויש חברויות שפג טעמן. הן נהיית תפלות, מתעייפות ומחמיצות וכבר לא מטעינות אותנו באנרגיות טובות.

*  *  *

תינוקות נורמטיביים בני יומם וכן גם בני שנה ושנתיים עומדים בדרגת התפתחות זהה פחות או יותר לזו של שאר בני גילם. אבל כידוע, לעת זקנה מסתמנים פערים גדולים בין בני אותו גיל.

כבר ציטטתי לאחרונה את הפסיכולוגית והסופרת ניצה אייל ז"ל שהרבתה לעבוד עם זקנים ולחקור את הזיקנה. היא דיברה על אנשים שממהרים לעזוב את ראשם. לעתים עוזבים את הראש שנים לפני שהם עוזבים את גופם.

אותו "אובדן ראש" עלול לתסכל מאוד את מי שהיו פעם חבריהם ועדיין לא שקעו. ובמיוחד מתסכלים אותם חברים שאיבדו סקרנות ואף חדלו לקרוא. הלוא זה ידוע שסקרנות, ההתעניינות במה שמעבר לאפך ולצרותיך הפרטיות, היא סם חיים לעת זיקנה.

הרבה אובדנים נלווים להזדקנות, ובהם איבוד חברויות. חברים טובים מתים, לא מעטים שוקעים, אחדים מתחרפנים ולמרבה התסכול כבר אי-אפשר לדבר איתם בגובה העיניים. ויש חברויות שפג טעמן

"דיברתי עכשיו עם ידידה שהתקשרה על המזרח התיכון. אם לא נדבר על פוליטיקה, אז נדבר על מחלות", סיפרה לי בהומור אופייני (שאהבתי) חברה שכבר הלכה לעולמה עקב סיבוכי סוכרת.

אותו דיבור על מחלות, כך מעידים עדי שמיעה, משתלט על השיח בבתי אבות ואף בחלק ממועדוני הקשישים. וזה כל-כך מדכדך. אני דווקא בהחלט מצדדת בדיבור על מחלות. כמובן שאין "להחזיק בבטן" התמודדות קשה עם חולי ועם מצוקות אחרות. אבל לעניות דעתי, רצוי להציב גבולות. על מחלות מוטב לדבר רק עם מקורבים.

והנה סיפור על המשוררת הפולניה ויסלבה שימבוסקה, כלת פרס נובל. היא הלכה לעולמה לפני עשור שנים בגיל 88. מקורביה סיפרו על מפגשיה עם חבורת ידידות ותיקות. הנשים הקשישות החליטו: במפגשים שלנו אנחנו לא מדברות על מחלות. כך הן גם התריסו, מן הסתם, על "שיח המחלות" שמשתלט על מפגשי זקנים.

*  *  *

הכלל "השתמש בהן (ביכולותיך) או שתאבד אותן" חל כידוע על בני גיל מתקדם. ד"ר מירי ורון, סופרת ומרצה לספרות, הזכירה את הכלל הזה בהקשר ללימוד שירה. מאמר מאלף של ורון: "לימוד שירה בגיל מבוגר והעשרה קוגנטיבית" – כלול בספר שהיא ערכה יחד עם פרופסור אמיר כהן-שלו, חוקר תרבות וזיקנה: "על שפע היש הנמלט – שירה בזיקנה, זיקנה בשירה". מירי ורון קובעת שנכונותו של אדם מבוגר להשתתף בסדנה ללימוד שירה, היא כשלעצמה מעידה שהוא מוכן לאתגר את יכולותיו והוא פתוח להתנסויות למידה חדשות. מוכן להתאמץ ולהשקיע אנרגיה בלימוד וחשיבה.

"דיברתי עכשיו עם ידידה שהתקשרה על המזרח התיכון. אם לא נדבר על פוליטיקה, אז נדבר על מחלות", סיפרה לי בהומור אופייני חברה שכבר הלכה לעולמה מסיבוכי סוכרת

אוצר המילים אינו מתמעט בגיל מבוגר, אלא הולך וגדל. "והנה", כותבת מירי ורון, "ניתנת למבוגר המשתתף בקבוצת לימוד השירה הזדמנות להשתמש במשאב הזה של אוצר מילים, ללהטט במילים, לרענן את צבען וצלילן, להחליף מילה במילה, משמעות במשמעות".

לדעת חוקרים, השימוש בשפה מפעיל אזורים מסוימים במוח, בעוד שהשימוש בדימויים מפעיל אזורים אחרים. הפעלת מגוון של אזורים וקישורים במוח יוצרת, כדברי ורון, רזרבות של תפקוד שישרתו בעתיד את האדם המבוגר כאשר יתרחשו עם הגיל שינויים במוחו ורמתו הקוגנטיבית תרד.

*  *  *

גרונטולוג ידוע שכבר הלך לעולמו (בעוונותי שכחתי את שמו) פרסם לפני שנים טור עיתונאי. "הבדידות היא תאומתה של הזיקנה", קבע באחד מטוריו. אולי הגזים, אבל אין ספק שההזדקנות מלווה באובדן חברים.

גם משום כך, דווקא לעת זיקנה גוברת חשיבותם של ספרים. כי אז מתמעטים החברים שאפשר לנהל איתם דיאלוגים ומעין "סיעור מוחות" מפרה. לחלוק מחשבות ועצות על מה שעברתם חוויתם, ראיתם, שמעתם, קראתם. ואז אפשר לנסות למצוא פיצוי (חלקי) בספרים. וכך גם לגלות שספרים הם חברים, לפעמים הכי טובים. להתייחס אל הכתוב כאל מסרים שהסופר, או מחבר ספר העיון, מעביר אלינו, אישית. לרשום בשולי הדפים הרהורים ורעיונות שעולים בראשינו, אולי לשגות באשליה שאנחנו מנהלים מעין שיח חברים עם המחבר. שיח מרתק, ובכל-זאת חד צדדי.

לדעת חוקרים, השימוש בשפה מפעיל אזורים מסוימים במוח, בעוד שהשימוש בדימויים מפעיל אזורים אחרים. הפעלת מגוון של אזורים וקישורים במוח יוצרת, כדברי ורון, רזרבות של תפקוד שישרתו בעתיד את האדם המבוגר

הנה אמירה נחרצת שנרשמה בגדול בפתח חנויות ספרים של רשת סטימצקי: "עם ספר טוב אף פעם אינך לבד". אולי האופטימיות מוגזמת, אולי זאת אשליה, ובכל-זאת, יש בזה משהו.

ויש כמובן משהו בדברי אימא של עמוס עוז המצוטטים בספרו האלמותי "סיפור על אהבה וחושך". כך אמרה האם לבנה:

"הספרים לעולם לא ינטשו אותך…לעולם לא יפנו לך עורף…בדומיה שלימה ובענווה הם ימתינו לך על האצטבה…גם ספר שאתה הזנחת אותו, כמעט מחית מליבך, לא יכזיב אותך כי אם ירד מהאצטבה להיות עמך ברגע קשה".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,051 מילים

איך ציפיתי כמעט שלושים שנה לשמוע שוב את השיר המופלא

שנים קיוויתי לשווא לשמוע שוב את השיר "אתה פלא". כמעט שלושים שנות ציפייה עברו, והנה השיר המיוחל הושמע שוב לפתע בגל"צ, כתום התוכנית היומית "השיח" שמנחה אברי גלעד. התוכנית מבוססת על שיחות טלפוניות עם מאזינים ובאותו יום היא הוקדשה למחמאות ולחשיבותן כמחזקות אמון וביטחון, ובייחוד תחושת ביטחון של ילדים.

עשרות שנים עברו מאז ששמעתי את השיר המופלא באופן חד-פעמי. זה קרה באוגוסט 1993, בערב שידורים מיוחד, חגיגי, שהקדיש הערוץ הראשון והיחיד אז לחתימת הסכם אוסלו.

במהלך השנים חזרתי ונזכרתי בשיר שנצרב כה חזק בזיכרוני ותמהתי איך זה שיר שכזה לא מושמע ברשתות שידור ישראליות. אבל במחשבה שנייה תפסתי שאולי השיר הולם רק סיטואציות והזדמנויות מיוחדות, לא תוכניות ושידורים שוטפים.

עשרות שנים עברו מאז שמעתי את השיר המופלא באופן חד-פעמי. זה קרה באוגוסט 93' בערב שידורים מיוחד, חגיגי, שהקדיש הערוץ הראשון והיחיד אז לחתימת הסכם אוסלו

אגב, לאחרונה גיליתי ברשת ביצוע נוסף, מרעיד לב, של השיר בגרסתו העברית. אסתר רדא שרה את "אתה פלא" באלבום "שרות חוה אלברשטיין" – זמרות ישראליות מבצעות מבחר משירי הזמרת הנערצת.

חוה אלברשטיין תרגמה ושרה את השיר שחיבר והלחין פבלו קזאלס, המלחין ונגן הצ'לו הקטלאני אשר נודע גם כלוחם שלום. השיר האנטי מלחמתי מדבר על קדושת החיים ועל הילדים כולם כפלא הבריאה. בימים אלה השיר מתקשר גם למצוקתם של ילדי אוקראינה. הנה מילותיו:

"כל רגע בו אנו חיים
הוא רגע חדש
כל רגע בו אנו חיים
אין שני לו ביקום

לא היה כמותו מעולם
ולא יהיה עוד לעולם.
ומה מורים אנו לילדינו
בבית הספר?

מלמדים אנו אותם
כי שניים ועוד שניים
הם ארבעה וכי פריז היא בירתה של צרפת
מתי נלמד אותם גם מה שהינם.

עלינו לומר לכל אחד מהם
יודע אתה מה שהינך –
אתה פלא
אתה יחיד ומיוחד
אתה פלא
בכל העולם כולו
אין עוד ילד אחד בדיוק כמותך
אתה פלא
אתה יחיד ומיוחד.

וכאשר תגדל
התוכל אז לפגוע באדם אחר
אשר כמותך הוא פלא
גם הוא יחיד ומיוחד
גם הוא פלא?

עליכם להוקיר זה את זה
עליכם לעבוד
כולנו חייבים לעבוד
כדי להפוך את עולמנו זה
שיהא ראוי לילדיו

אהבת המולדת אך דבר טבעי הוא
מדוע תחדל האהבה בגבול?
אתה פלא
אתה פלא
אתה פלא
אתה פלא".

באותה תוכנית של אברי גלעד דובר הרבה על הצורך של כולנו במחמאות כמחזקות את אמונתנו בעצמנו, את ההרגשה הטובה ואת הביטחון העצמי. המחמאות, נאמר שם, חיוניות במיוחד לילדים. הורים חייבים להרבות במחמאות וחיזוקים כדי לטעת ביטחון בילדיהם ולחזק את האמון שלהם באהבת הוריהם. ובאופן כללי מומלץ לכולנו לפרגן ולפזר מחמאות, להיות מחמיאים וגם מוחמאים.

אלברשטיין תרגמה ושרה את השיר שחיבר והלחין קזאלס, המלחין והצ'לן הקטלאני שנודע גם כלוחם שלום. השיר האנטי מלחמתי מדבר על קדושת החיים ועל הילדים כפלא הבריאה, מה שמתקשר היום למצוקת ילדי אוקראינה

*  *  *

הרבה דברי טעם נשמעו שם בתוכנית. אבל אני לא הצלחתי להבין בדיוק: האם המנחה אברי גלעד והדוברים מצדדים במחמאות אמיתיות בלבד ומציעים למפרגנים להאמין בעצמם במה שיוצא מפיהם? או שמא עלינו לפזר בנדיבות גם מחמאות מזויפות? גם לא ממש הבנתי האם אברי גלעד והמטלפנים לתוכניתו אינם מסתייגים מחנופה ומזיוף מחמאות.

המילה ח נ ו פ ה לא הוזכרה שם ובמהלך התוכנית גם לא דובר על חגיגת המחמאות שמציפות את פייסבוק. המון טוקבקים ופוסטים בפייסבוק שופעים זיוף ודברי חלקלקות וכן גם סופרלטיבים שאנשים מפזרים בסיטונות: "מהמם", "מקסים", "מדהים", "אתה אלוף", "את יפה מבחוץ ומבפנים" ועוד ועוד קלישאות. רוב התגובות הללו, לא כולן, אינן חפות מחנופה. סכרינית, דביקה, לעתים קרובות מביכה.

מבקר הספרות עמרי הרצוג כתב:

"פייסבוק הביא עמו צורה חדשה של הצגת ה'אני' אל מול קהל חברים מדומיין שתפקידו להחמיא. התצוגה הזאת תמיד ערוכה, אופטימית ואידילית, ולכן גם כוזבת ומעושה".

בעלת הטור השנונה דנה ספקטור מהמוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות" דיברה על תופעת "ההשטחה הדיגיטלית". וגם היא טפטפה קצת ארס על תצוגות האושר המשפחתי המושלם. כדאי, כדבריה, "לכתוב שיר אהבה לבעל לכבוד יום הנישואים ולא לספר על השעמום, כי אנשים נותנים לייקים להפגנות אהבה".

כמובן שלפעמים אין ברירה. מוכרחים להתחנף קצת כדי להסתדר בחיים, למנוע עלבונות ולצאת איכשהו ממצבים מביכים. זה כמעט עניין של הישרדות. "הוא מפרסם תמונות שצילם ומצפה ממני למחמאות", התוודתה קרובת משפחה. "ואני, כבר נגמרו לי המילים. אני חייבת להמציא כל פעם סופרלטיבים יותר חזקים".

באילו נסיבות יוצא לך לשקר? נשאל לאחרונה המחזאי הוותיק יהושע סובול בראיון אתו שפורסם בעיתון "כלכליסט". התשובה של סובול אמינה ומשכנעת בעיני:

"אני משקר כשאני מנסה להימנע מלפגוע או להכאיב לאנשים. אני הולך הרבה לתיאטרון. לפעמים אני אוהב את מה שאני רואה ולפעמים פחות. אני אף פעם לא אומר שהעבודה לא טובה. אז אני מוצא דרך להגיד דברים חיוביים".

באילו נסיבות יוצא לך לשקר? נשאל לאחרונה המחזאי סובול בראיון. התשובה שלו אמינה ומשכנעת בעיני: "אני משקר כשאני מנסה להימנע מלפגוע או להכאיב לאנשים"

זיוף וחנופה גורמים לנו מדי פעם לערעור האמון במחמאות. לפעמים נלווה פקפוק כלשהו גם למחמאה אמיתית, משמעותית, שמחממת את הלב. אולי המחמיא אינטרסנט, שואל עצמו המוחמא החשדן, שמא גם הוא מתחנף?

*  *  *

רבים מאמינים, כנראה, שחנפנותם – אומנותם. אני נזכרת בסדרת הרצאות על שיטות ניהול ששמעתי לפני שנים במסגרת לימודי החוץ של אוניברסיטת תל-אביב. מרצה צעיר דיבר שם על כללי התנהגות מומלצים. חילק עצות פרקטיות, כנראה יעילות ומועילות, אבל בעיני דוחות מאוד. הוא לא הזכיר, חלילה, את המילה חנופה, אבל למעשה המליץ על שיטות פרגון שמחייבות את המפרגן להתחנף.

כך, למשל, בראיון קבלה לעבודה מומלץ לחקות את שפת הגוף והתנוחה של המראיין היושב מולך. וכשאתה מציג מכר בפני מישהו במהלך אירוע חברתי, רצוי שתאמר: תכיר בבקשה את א', אחד המנהלים הטובים. או: תכירי את ב', היא מהעיתונאיות הכי-הכי.

המרצה הצעיר גם הציע לחזור שוב ושוב על שמו של בן-שיחך. ככה "סוחטים" אמון ואהדה. ואז נזכרתי באנשים לא מוכרים לי שהיו פונים אלי בטלפון בהקשרים עיתונאיים. שלומית, שלומית, היו חוזרים על שמי בטון כל-כך ידידותי. כאילו היינו חברים ותיקים.

נזכרתי גם במתק שפתיהן המעצבן של יחצ"ניות שחיזרו אחרי בעת שהייתי עיתונאית. הן חשבו, מן הסתם, שחנפנותן – אומנותן. לא השכילו לתפוס שמאור פנים טבעי מעורר אמון וסימפטיה יותר מחנופה דביקה.

מרצה צעיר דיבר שם על כללי התנהגות מומלצים וחילק עצות פרקטיות, כנראה יעילות, אבל בעיני דוחות. הוא לא הזכיר, חלילה, את המילה חנופה, אבל המליץ על שיטות פרגון שמחייבות אותה

ואחרי כל זה טוב לחזור אל השיר "אתה פלא", אל הפשטות והעומק של מחמאות אמיתיות וכל-כך אנושיות:

"אתה פלא
אתה יחיד ומיוחד
אתה פלא
בכל העולם כולו
אין עוד ילד אחד בדיוק כמותך".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 941 מילים

הזכות לגדל כלב שמטריד את מנוחת השכנים

חברת ילדות שעזבה את הקיבוץ שבו שתינו נולדנו וגדלנו גילתה לי פעם, מזמן, סוד שנראה לה מביש: בבואה לבקר את הוריה היא פוחדת להסתובב על המדרכות כי הן מלאות כלבים שמסתובבים חופשי-חופשי. הקיבוצים היו אז גן-עדן לכלבים ולבעליהם.

אני כבר לא משוטטת בכפר הולדתי, ולעתים רחוקות בלבד מסתובבת בקיבוצים אחרים. ואיני יודעת בוודאות האם מאז המצב השתנה, לאחר שחדרי אוכל נסגרו, אירועים ציבוריים פחתו וההפרטה מאלצת בעלי כלבים לשאת במלוא ההוצאות הכרוכות באחזקת כלב. לפי סיפורים ששמעתי ממכרים ומקורבים קיבוצניקים הכלבים עדיין חוגגים.

אני כבר לא משוטטת בכפר הולדתי, ולעתים רחוקות בקיבוצים אחרים, ואיני יודעת אם המצב השתנה לאחר שחדרי אוכל נסגרו, אירועים ציבוריים פחתו וההפרטה מאלצת בעלי כלבים לשאת בהוצאות אחזקתם

הקיטורים על כלבים כמטרד ציבורי זכורים לי היטב מימי הרחוקים כקיבוצניקית. הם תועדו גם ברשימות ודיווחים שהופיעו בעבר בעיתונות קיבוצית. בעלי כלבים היו מקוששים שאריות בשר בחדר-האוכל הקולקטיבי, חלקם לא נמנעו מסריקת שולחנות הסועדים. היום, כידוע, רבים סועדים בביתם.

חלק מהכלבים היו מגוונים מדי פעם את תפריטם בזלילת תרנגולות וברווזים שנלקחו הישר מפינת החי. במזכירויות הקיבוצים נערמו תלונות חברי קיבוץ על חבלות שגרמו כלבים לרכושם. החבלה הנפוצה ביותר הייתה כרסום נעליים שהונחו בלילה במרפסות בתיהם של שכנים.

קיבוצניקים היו מתלוננים שהכלבים מקשטים בנוכחותם המסיבית אירועים ציבוריים ומופעים, ואז נביחותיהם מתערבבות בקולות וצלילים שנשמעים מהבמה. ולפעמים כלבים הפגינו נוכחות אפילו בהלוויות.

בימי הלינה המשותפת של הילדים בבית-הילדים, היו פעוטות שפחדו לעשות לבדם, בלי אבטחה של אבא-אימא, את הדרך מגן הילדים אל בית ההורים. כי בדרך הם נאלצו לחצות להקות של כלבים נבחנים. למי שלא יודע: פעוטות קיבוציים יכולים בדרך כלל לשוטט לבדם ב"רחוב" המקומי הבטוח. אפילו מבוגרים היו מוותרים מדי פעם על הליכה ליעד כלשהו בגלל אימת הכלבים.

והיו גם מקרי קיצון דרמטיים, אלימים וחריגים. יד נעלמה הרעילה כלבים שהיו למטרד מפחיד ושיבשו בעיקר את מנוחת השכנים. באחד המקומונים של "ידיעות אחרונות" צוטטה רשימה שפרסמה אלמנה קשישה בעלון קיבוצה. היא שכלה את כלבה האהוב והתוודתה ברשימתה: "קשה לי להיכנס לחדר-האוכל ולחשוב שאולי אחד הפרצופים שיושבים פה הרג את היצור הכי קרוב אלי".

הקיטורים על כלבים כמטרד ציבורי זכורים לי מימי כקיבוצניקית. הם תועדו גם ברשימות ודיווחים בעיתונות קיבוצית. בעלי כלבים היו מקוששים שאריות בשר בחדר-האוכל הקולקטיבי, חלקם משולחנות הסועדים

"זכותו הבסיסית של כל חבר לגדל כלב בביטחון!" מחו בעלי כלבים. חלקם נפנפו גם בזכותם להתנהל בקהילה ליברלית ולממש את חופש הפרט. אבל במקביל הועלתה תביעה לקבוע תקנות ומגבלות שיבטיחו את שלום הציבור ויחייבו בעלי כלבים. בחלק מהקיבוצים אכן נוסחו תקנונים ומונו "וועדות כלבים". איני יודעת האם אותן וועדות היו – ועודן- אפקטיביות. ככל שידוע לי, על- סמך שמועות וסיפורים, הקיבוץ עודנו גן-עדן לכלבים וגם בעליהם.

"פרצה קוראת לחתול"

והנה, איזה צירוף מקרים! בעודי טורחת על ניסוח הרשימה הזאת הבליחה בדף הפייסבוק שלי התראה על פוסט שפרסם אברהם שרון בקבוצת הפייסבוק ההמונית "דברים שקיבוצניקים יודעים". שרון, איש קיבוץ רשפים שבעמק-המעיינות, כתב על "פרצה קוראת לחתול".

הוא סיפר על חתול שניצל פרצה בביתו לאחר שהוא, שרון, התרשל ושכח לסגור את הדלת. אותו חתול עשה בבית כבתוך שלו. הנזקים שגורמים חתולים, כדברי אברהם שרון, אמנם מעטים מנזקי הכלבים, ובכל-זאת, לדעתו, ראוי לכונן בקיבוץ גם "וועדת חתולים" שתנסה למנוע את הנזקים שהם גורמים.

אברהם שרון סיפר על חתול שניצל פרצה בביתו לאחר שהוא שכח לסגור את הדלת, ועשה בבית כבתוך שלו. הנזקים שגורמים חתולים, כדבריו, אמנם מעטים מנזקי הכלבים, ובכל-זאת, לדעתו, ראוי לכונן בקיבוץ גם "וועדת חתולים"

ומה על וועדות הכלבים אשר מונו בחלק מהקיבוצים? בלשונו של אברהם שרון:

"יתכן שיש להן שיניים, אולי אף מלתעות. אבל כלבים ממשיכים לעולל ולחולל את פורענויותיהם: הם צואים על גינות ודשאים, מעלימים גרב או נעל, מאיימים בנביחותיהם. כלבים לא מחויבים לאמירה 'כלב נובח אינו נושך' מה עוד שיש גם וגם".

כלומר, גם כלבים נשכנים מתגלים מדי פעם בחצרו של קיבוץ.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 578 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה