אנחנו זוכרים את השירים בעיקר כי הם הולחנו. זו אמת פשוטה, שנדמה שאין צורך להתעכב עליה יותר מדי. היא מתנגנת מעצמה ומנמקת את עצמה. אם השירים לא היו מולחנים, רק מיטיבי הלכת בינינו, חובבי שירה מובהקים ומטבע הדברים מעטים, היו יודעים בעל פה עשרות בתי שיר של ביאליק, רחל, אלתרמן, זך, עמיחי, אבידן, רביקוביץ, וולך, חלפי ומשוררים רבים אחרים. והנה גם אנחנו יודעים.

אם השירים לא היו מולחנים, רק מיטיבי הלכת בינינו, חובבי שירה מובהקים ומטבע הדברים מעטים, היו יודעים בעל פה שירים של ביאליק, רחל, אלתרמן, זך, עמיחי, אבידן, רביקוביץ, וולך, חלפי ומשוררים רבים אחרים

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

זו אנומליה ישראלית שהיא לא פחות מנס תרבותי, שמאפשר לישראלים רבים לדקלם ללא מאמץ שירים של משוררת דיכאונית וחולת שחפת מהעלייה השנייה, שהביטה כמאוהבת בהרי הגולן, כשהיא יושבת תחת דקל שפל צמרת על גדות הכינרת. מאה שנים חלפו ואנחנו זוכרים את בדידותו הקורנת של חרמון הסבא ואת העובדה שהדקל המתוק היה סתור שיער כתינוק שובב שגלש למטה ובמי כינרת משכשך רגליו.

ורבים מאיתנו עדיין מסוגלים להשלים בקלות רבה שורות שיר של משורר שנפטר ב-1934 ושכתב בעברית גבוהה ובהגייה אשכנזית, שכבר כמעט חלפה מן העולם, על כמיהתו לזו אשר תכניס אותו תחת כנפיה ותהיה לו אם ואחות או אהבתו לזו שיושבה לחלון ושורקה שיערה.

רגע, איך השיר ממשיך? ברור. "בעיניכם היא פרוצה ובעיני היא ברה". מי לא מכיר, מי לא יודע.

אנחנו שולפים מהזיכרון את השורה הזו, שהיא צירוף של מילים שאנחנו כבר כמעט לא משתמשים בהן, בעיקר בזכות הלחן הנפלא של מיקי גבריאלוב והביצוע הנהדר לא פחות של אריק איינשטיין.

אחרת, כמה מאיתנו היו מכירים בכלל את שיר האהבה הזה, שנדפס לראשונה בכתב העת של ההסתדרות הציונית "העולם" לפני יותר ממאה שנה, בספטמבר 1910, ומתאר כמיהה לנערה בשם רחל ("רחלה לי היא ואנוכי לרחל") שיושבת על אדן החלון ומסרקת את שיערה, מנסה להתעלם מהבריות "שהולכות הן רכיל" ורואות בה "פרוצה" למרות שבעיני המשורר היא "ברה", כלומר נקיה מכל רבב.

"היא יושבה לחלון" הוא כמובן שיר אהבה יפהפה ונוגע ללב גם אם לא היה מולחן ומושר. אבל בלי הלחן – מה לנו ולו?

כדרכן של המצאות גדולות רבות, גם החיבור בין שירה עברית למוזיקה קלה, היה המצאה שנולדה בעיקר מתוך אילוץ. התנועה הציונית הצעירה נזקקה בדחיפות ל"שירי עם", שיעודדו את רוחם של החלוצים היגעים, הנאבקים במלריה, הרועים החרוצים שיצאו לרעות את עדריהם ולהילחם בשכנים הערבים, או בשלטון העותומאני, ואחר כך במנדט הבריטי, וכל הזמן בגעגועים העזים לאמא ואבא שנשארו הרחק מאחור במולדת הישנה.

כך נולד החיבור בין מלחינים כמו יואל אנגל, שהקים ב-1908 את "החברה למוזיקה עממית יהודית" במסגרתה יצא למסע לליקוט לחנים יהודיים עממיים, שהיו התשתית למוזיקה שהלחין להצגת הלהיט "הדיבוק" של תיאטרון הבימה, ואז עבר להלחין שירים של ביאליק וטשרניחובסקי כדי להנגיש אותם לחלוצים ששיוועו לתרבות עברית.

או המלחין מרדכי זעירא, מי שכונה "הטרובדור של הזמר העברי" והלחין שירים רבים של יעקב אורלנד, אלכסנדר פן ונתן אלתרמן (שירו איתי: לילה לילה, הרוח עוברת / לילה לילה, הומה הצמרת / לילה לילה, כוכב מזמר / נומי נומי, כבי את הנר).

"שירי המשוררים" המולחנים הראשונים נקראו "שירי ארץ ישראל", "משירי הארץ" או "שירים עבריים". לימדו אותם בבתי הספר, שרו אותם בתנועות הנוער, ושידרו אותם בלי הפסקה מראשית שידורי הרדיו בעברית. זה היה אקט חינוכי, מוכתב ומנוהל מלמעלה. אוקסימורון של פולקלור יזום.

"שירי המשוררים" המולחנים הראשונים נקראו "שירי ארץ ישראל", "משירי הארץ" או "שירים עבריים". לימדו אותם בבתי הספר, שרו אותם בתנועות הנוער, ושידרו אותם בלי הפסקה מראשית שידורי הרדיו בעברית

היו שירים לעידוד החריצות (מי יצילנו מרעב? מי יאכילנו לחם רב? ומי ישקנו כוס חלב? למי תודה, למי ברכה? לעבודה ולמלאכה!  – מילים: חיים נחמן ביאליק, לחן: נחום נרדי, על פי לחן עממי בוכרי).

היו שירים לעידוד הפועל החרוץ שעייף ממלאכתו (באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל, לילה חיוור משתרע על שדות עמק יזרעאל, טל מלמעלה ולבנה מעל, מבית אלפא עד נהלל – מילים: נתן אלתרמן, לחן: דניאל סמבורסקי).

והיו שירים של פליאה והתפעמות מזה שהנס הזה של החריצות והעייפות בכלל התקיים (ואולי לא היו הדברים מעולם, ואולי לא השכמתי עם שחר לגן, לעבדו בזיעת אפי – מילים: רחל, לחן יהודה שרת).

וכל הפרויקט העצום הזה נתפס כצעד הכרחי במעבר הלא פשוט בין עברית כשפת קודש של תפילה ולימוד, לעברית כשפת חול של ימי שיגרה.

"מנגינה, הדבר שהיא יודעת לעשות הכי טוב, זה להכניס את הטקסט ללב ולהכניס אותו למוח", אומר המנצח ומגיש תוכניות המוזיקה ניר ברנד, "מכיוון שהמנגינה היא בלתי אמצעית. מנגינה היא מסילה, שאתה יכול להסיע עליה מה שאתה רוצה.

"מנגינה, הדבר שהיא יודעת לעשות הכי טוב, זה להכניס את הטקסט ללב ולהכניס אותו למוח. מכיוון שהמנגינה היא בלתי אמצעית. מנגינה היא מסילה, שאתה יכול להסיע עליה מה שאתה רוצה"

"זו יכולה להיות רכבת פחם, רכבת נוסעים, כל דבר שהוא. היא פשוט תסיע את זה לאן שאתה רוצה. זה הקסם של מנגינה. לא לחינם הכי קל ללמוד את אותיות האלף-בית בכל שפה בעזרת שיר. גם לוח הכפל, אם מכניסים אותו לקצב, קל יותר ללמוד אותו.

"לציונות נוצר צורך, למלא מהר את החוסר, שאירופה כבר מילאה מהמאה ה-12, מתחילת המוזיקה הרשומה, הרנסנס והלאה, דרך הבארוק אל הקלאסי והרומנטי. ליהודים לא היה מענה מוזיקלי לזה. הדבר הראשון שיכלו לשים עליו את היד היה שירה עברית.

"ואז הגיעה הפעלתנות הנפלאה של אנשים מאנשים שונים, בעיקר 'ערב שירי המשוררים' שגל"צ ייסדו, ומשם זה נהיה פשוט לגיטימי, לפתוח ספר שירה ולהלחין אותו. בין אם אתה פרעך כמו צביקה פיק, או נער תל אביבי תמים כמו שלמה ארצי, נער מפנימייה חקלאית כמו חנן יובל, קיבוצניק כמו מתי כספי, או בחור מהשכונות כמו מיקי גבריאלוב. כולם הלחינו שירה גבוהה".

"בין אם אתה פרעך כמו צביקה פיק, או נער תל אביבי תמים כמו שלמה ארצי, נער מפנימייה חקלאית כמו חנן יובל, קיבוצניק כמו מתי כספי, או בחור מהשכונות כמו מיקי גבריאלוב. כולם הלחינו שירה גבוהה"

ההתחלה הייתה ממש בראשית הציונות. במאמר "התהוותו של שיר העם העברי: היבטי לשון וסגנון", כותבת החוקרת יעל רשף:

"חשיבותם של שירי העם העבריים בעולמם של חברי הקהילה הלשונית הצעירה משתקפת שוב ושוב בעדויות האצורות בספרי זיכרונות שכתבו אנשי היישוב העברי בראשית ימיו. רבים מבני דור זה זוכרים בעל פה עד היום מאות רבות של שירים מתחילתם ועד סופם, ומחזיקים מחברות ופנקסים שבהם העתיקו בשקדנות את מילותיהם של שירים חדשים שלמדו בבית הספר או בתנועת הנוער. שירים אלה תרמו לליכודה של החברה הישראלית שהיתה חברת מהגרים.

"'חומת הניכור בין איש הגח"ל לבין בן הארץ', קובעת הקדמה לשירון שיצא לאור מטעם צבא ההגנה לישראל סמוך להקמת המדינה, 'הובקעה לא אחת בעזרת הצליל, ללא אומר ודברים. במקום שם נאלמה השפה – קרבה ומקרבת הרינה את הלבבות'.

"נוסף על כך סייע הזמר בהפצתה של העברית כלשון דיבור, שיקף את הווי החיים הארץ־ישראלי, תרם לביסוסה של האידיאולוגיה הלאומית ועוד. תפקידיו אלו השפיעו על עיצוב מאפייניו מבחינת הלחן והתמליל כאחד".

כל זה נשמע אקדמי מאוד וגם יבשושי למדי, עד שאנחנו מתחילים להיזכר בעשרות השירים שאנחנו מכירים בעל פה עד היום, אפילו שהשנה היא כבר 2021 וכל הנושאים האלה – התהוותו של העם העברי, חומת הניכור בין גח"ל (גיוס חוץ לארץ) לבן הארץ – כבר מזמן לא רלוונטיים לחיינו. וזה בלי שבכלל התחלנו להיזכר בכל שירי המאבק הלאומי, המלחמה והשכול, שלצערנו עדיין רלוונטיים לחיינו גם עכשיו.

זה קרה לא רק בזכות השירים הנהדרים אלא גם בזכות הלחנים – שהצליחו לעשות את מה שנראה כמשימה בלתי אפשרית: להיות קליטים למרות מורכבותם, בלתי נשכחים גם אם לא שמענו אותם זמן רב, להישאר פופולריים למרות שהם "איכותיים".

הכרומוזום התרבותי הזה המשיך לעצב את הפסקול של חיינו הרבה אחרי שכבר אפשר היה להכריז על ניצחונה של העברית, ולכאורה כבר לא היה יותר צורך במפעל החינוכי הזה. משורר כחיים גורי כתב את שני השירים שהפכו להמנונים של דור תש"ח ("הרעות" שהלחין סשה ארגוב, ו"באב אל וואד" שהלחין שמואל פרשקו, מלחין מעט נשכח שהלחין בראשית המדינה להיטים רבים כמו "מכתב מאמא", "מוטי מוטי", "היי הג'יפ" ועוד).

הוא עבר גלגולים רבים עד שמפקד גלי צה"ל, יצחק לבני, החליט לפני חמישים שנה בדיוק לחדש את המסורת הזו וייסד את ערב שירי המשוררים הראשון של גל"צ, שהוליד מהדורות רבות, והכניס אל מחזור הדם של הפופ הישראלי שירים כמו "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", "דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד", "אומרים ישנה ארץ", "יום יום אני הולך למעונך", "לילות לילך", "הרחובות ממריאים לאט", "יש לי סימפטיה" ועוד.

בזכות הלחנים החדשים של מוזיקאים שהיו אז בתחילת דרכם כמו מתי כספי, שלמה ארצי, שלמה גרוניך, שלמה יידוב ואחרים אנחנו יודעים היום בעל פה לא רק שירים של ביאליק, אלתרמן ורחל אלא גם שירים של נתן זך, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ', יונה וולך, דוד אבידן, ומאיר ויזלטיר.

אנחנו לא תמיד זוכרים כמה כל העניין הזה יוצא דופן ולא מובן מאליו. ועד כמה סיפור האהבה הזה בין שירה למוזיקה הוא בעצם המצאה מקורית ישראלית. אחת ההצלחות המרשימות של התרבות העברית המתחדשת. תופעה תרבותית שאין דומה לה באף תרבות אחרת בעולם.

לכן החלטנו לערוך בזמן ישראל חגיגה לאורך כל חגי תשרי, ולהיזכר בכל יום בשיר אחד משירי המשוררים המולחנים הגדולים שלנו, להביא את הסיפור הנפלא שמאחוריו.

מתחילים.

שיר העמק

מילים: נתן אלתרמן
לחן: דניאל סמבורסקי (1934)

בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ
וּמַרְגּוֹעַ לֶעָמֵל.
לַיְלָה חִוֵּר מִשְׂתָּרֵעַ
עַל שְׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
טַל מִלְּמַטָּה וּלְבָנָה מֵעַל,
מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל.

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?
דְּמָמָה בְּיִזְרְעֶאל.
נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת,
אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת.

יָם הַדָּגָן מִתְנוֹעֵעַ,
שִׁיר הָעֵדֶר מְצַלְצֵל,
זוֹהִי אַרְצִי וּשְׂדוֹתֶיהָ,
זֶהוּ עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
תְּבֹרַךְ אַרְצִי וְתִתְהַלַּל
מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל.

אֹפֶל בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ,
סוּס דּוֹהֵר מִצֵּל אֶל צֵל.
קוֹל זְעָקָה עָף גָּבוֹהַּ,
מִשְּׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
מִי יָרָה וּמִי זֶה שָׁם נָפַל
בֵּין בֵּית אַלְפָא וְנַהֲלָל?

מאחר שהחיבור בין משוררים למלחינים נולד כדי ליצור יש מאין שירי עם ישראלים, שישרתו את האתגרים של התנועה הציונית הצעירה והנאבקת על קיומה, קשה לחשוב על שיר מתאים יותר לצאת איתו לדרך מ"שיר העמק" של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי.

כל המרכיבים שיחזרו בהמשך כבר כאן: רתימת השירה לתעמולה הלאומית. הרצון לחנך את הציבור באמצעות מילים ולחנים. ניהול התרבות מלמעלה. וגם כתיבה משובחת שחודרת אל הלב, ולחן כובש שמרגע ששומעים אותו הוא לא מרפה.

כל המרכיבים שיחזרו בהמשך כבר כאן: רתימת השירה לתעמולה. הרצון לחנך את הציבור. ניהול התרבות מלמעלה. וגם כתיבה משובחת שחודרת אל הלב, ולחן כובש שמרגע ששומעים אותו הוא לא מרפה

לא מפתיע שהשיר הזה, מתחילת שנות השלושים, יזכה בהמשך לאינספור ביצועים, ביניהם של אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, נחמה הנדל, הפרברים, האריות, ועד הדורבנים ותומר ישעיהו מהדור הצעיר יותר.

לי יש חיבור אישי מיוחד לשיר הזה: הייתה תקופה שנהגנו לבצע אותו בהופעות של אבטיפוס, והוא היה מוביל לשיר "הנה ההומור שלי", שמתכתב עם שיר העמק ונפתח במילים "הנה באה מנוחה ליגע, הנה בא דיכאון לעמל, על כל פעם שאני פוגע, באות שלוש שאני מתנצל". שיר שהוא מין ניסיון רוקנרולי לחבר את הטקסט האלתרמני מלא הפאתוס, להוויה של תל אביב בשנות התשעים.

ב-1934 נתן אלתרמן היה בן 24. שלוש שנים קודם הוא פרסם את שירו הראשון – "בשטף עיר" – בכתב העת "כתובים" שערך אברהם שלונסקי והצטרף לחבורת המשוררים שהקיפה את המשורר הוותיק. כבר התחילו לשים לב אליו, הוא פרסם רשימות בעיתוני התקופה והזמינו ממנו פזמונים לתיאטרון "המטאטא", אבל את ספר שיריו הראשון והמשפיע "כוכבים בחוץ" יפרסם רק בעוד ארבע שנים.

באוגוסט של 1934 נשא לאישה את שחקנית התיאטרון רחל מרכוס, שכעבור שבע שנים תלד את בתם היחידה, תרצה אתר.

דניאל סמבורסקי היה מבוגר מאלתרמן בשנה. הוא נולד בגרמניה ולמד שם מוזיקה. הוא עלה לתל אביב ב-1933, אחרי עליית הנאצים לשלטון, והחל ללמד מוזיקה בבית הספר "בלפור". אז הוא גם הגה את רעיון "ערבי הזמר" אותם החל לערוך בכל ערב שישי בבית ברנר, ושהיו בעצם המקור לכל ערבי השירה בציבור שהפכו פופולריים מאוד בישראל.

לחיבור בין סמבורסקי לאלתרמן אחראית מרגוט קלאוזנר, שיחד עם בעלה השני, יהושע ברנדשטטאר, הקימה שנה קודם את חברת הסרטים הראשונה בארץ ישראל, חברת ההפקות "אורים", במסגרתה התחילה להפיק למען קרן היסוד את הסרט העברי הראשון – "לחיים חדשים" – שנועד לגייס כסף ליישוב הצעיר.

"לחיים חדשים" היה בעצם סרט תעמולה באורך של כשעה, שנועד לעודד יהודים לעלות ולהתיישב בישראל, או לפחות לפתוח את הארנק ולתמוך בחלוצים. קלאוזנר הבינה בחושיה החדים, ששיר מרגש יעשה את העבודה יותר טוב מכל סצנה קולנועית, והקצתה ארבע לירות לסמבורסקי ואלתרמן, שכתבו לסרט את "שיר העמק".

קלאוזנר הבינה בחושיה החדים, ששיר מרגש יעשה את העבודה יותר טוב מכל סצנה קולנועית, והקצתה ארבע לירות לסמבורסקי ואלתרמן, שכתבו לסרט את "שיר העמק"

בסרט רואים את סמבורסקי עצמו יושב ליד הפסנתר בחדר האוכל של גבעת ברנר ומתחיל לנגן ולשיר את השיר החדש. השיר כובש מייד את המאזינים לו, ובהמשך הסרט רואים אותם שרים את השיר לעצמם תוך כדי עבודה, והשיר נראה כשגור בפי כל.

רפתן מזמר אותו תוך כדי חליבה ברפת, חלוץ אחר מפזם את השיר לעצמו תוך כדי גילוח, חלוצה שרה אותו תוך כדי תליית כביסה. המטרה הייתה ברורה – להראות בסרט איך השיר הופך במהירות ללהיט. וכך אכן קרה – "שיר העמק" הפך מהר מאוד לשגור בפי כל. עד היום.

הסרט "לחיים חדשים", הסרט הראשון הדובר עברית שצולם בישראל, זכה ב-1935 בציון לשבח של חבר השופטים בפסטיבל הסרטים בוונציה. סמבורסקי ואלתרמן המשיכו לשתף פעולה וכתבו יחד את "זמר הפלוגות" ואת "שיר בוקר" (בהרים כבר השמש מלהטת).

סמבורסקי אמנם נשכח עם השנים, אבל לפחות שיר אחד שלו מושר בכל יום במאות גינות משחק בישראל, כשהורים מנדנדים את ילדיהם ושרים "נד נד, נד נד, רד עלה, עלה ורד" – בלי לדעת שמי שהלחין את השיר היה סמבורסקי, ומי שכתב את המילים היה חיים נחמן ביאליק.

* * *

מחר: הכניסי תחת כנפך (חיים נחמן ביאליק, 1905)