הבריחה מכלא גלבוע חשפה כי רמת הסוהרות שלנו לא משהו. המומחים באולפני הטלוויזיה נחלקים בשאלה אם הכשל טמון ברמת סוהרות הפרט או בתפקוד דרג הסוהרות הבכיר: האם זו הסוהרת שנרדמה, מפקד המתקן שהתרשל, הנציבה שטרם התפטרה? לאומה שחוגגת בגאווה את רמת החיילות של בניה, קשה להשלים עם זה שרמת הסוהרות ירודה כל כך. הקצף יוצא על העוצמה שניתנה בידם של מנהיגי האסירים, על מיקום הכלואים על פי שיוכם האירגוני, על רכישת "שקט תעשייתי" בתמורה להפקרת השליטה על האסירים.

הבריחה מכלא גלבוע חשפה כי רמת הסוהרות שלנו לא משהו. המומחים באולפנים נחלקים בשאלה אם הכשל טמון בסוהרות הפרט או בדרג הבכיר: האם זו הסוהרת שנרדמה, מפקד המתקן שהתרשל, הנציבה שטרם התפטרה?

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

טבעי שתקלת הבריחה דוחקת מן העין את יתרונות מדיניות "השקט התעשייתי". מדיניות זו מעניקה כתובת שבכוחה להטיל משמעת בקרב האסירים ומאפשרת מסגרת חברתית המעניקה משמעות לחייהם של המוני הכלואים. מסגרת שבלעדיה הם עלולים לחוש שאין להם מה להפסיד. על רבים מהם נגזר לכלות את מיטב שנותיהם מאחורי סורג ובריח. והרי ישראל אינה מבקשת להידרדר למצב בו יום-יום עליה לדכא בכוח התפרצויות אלימות של אסירים או להתמודד עם שובתי רעב שגוססים תחת עינה הפקוחה של התקשורת הבינ"ל.

אסטרטגיית "השקט התעשייתי" אינה מתייחדת לעולם הסוהרות בלבד. הכיבוש המתמשך של עם זר מציב את ישראל ואת כוחות הביטחון הפועלים בשמה בסיטואציה מתמדת של סוהרות. אנו מונעים מציבורים גדולים דרגות שונות של חירות. בקרב ציבורים אלה יש מחבלים נתעבים שהושמו בבתי הכלא ויש המוני אחרים חפים מפשע החיים במרחבים תחומים המפוקחים על ידינו: בגדה המערבית ובעזה.

כמו בכלא גלבוע, גם במרחבים הללו, אנו זקוקים לשיטה שתכיל את המצב הנפיץ. אחרי הכול, אנשים שניטלה מהם החירות עלולים לנסות להחזירה לידיהם באמצעים אלימים. כמו בכלא גלבוע, גם בשטחים אנו זקוקים להנהגה מקומית שתהווה עבורנו כתובת, ושניתן להניעה להטיל משמעת על הציבור הפלסטיני.

לכן אתגר הסוהרות הישראלי מחייב לנווט על מסלול מאוד חלקלק. יש להעניק מספיק כוח להנהגה, ליצור מספיק אינטרסים שיניעו אותה למלא את תפקידה, ולאפשר להמונים שחירותם הוגבלה מספיק תמריצים כדי שלא יתפתו לשבור את הכלים. אסור להביאם למצב בו ינקטו מעשים של ייאוש. ההתרחשויות ליד הגדרות בעזה מלמדות לאן מציאות כזו עלולה להוביל. מה נעשה אם מיליון פלסטינים זועמים יצעדו כול חודש לאל-אקצא?

אסטרטגיית "השקט התעשייתי" אינה מתייחדת לעולם הסוהרות בלבד. הכיבוש המתמשך של עם זר מציב את ישראל ואת כוחות הביטחון הפועלים בשמה בסיטואציה מתמדת של סוהרות

המחדל בכלא גלבוע וכישלונות נוספים לאורך השנים אינם שוחקים את ההישגים האסטרטגיים של הסוהרות הישראלית. הישגים שהנם מרשימים במיוחד נוכח העובדה שישראל אינה מַתְוַוה שום מסלול שיש בו תקווה לסיום הכיבוש. ההוכחה – למרות אזהרותיהם של השמאלנים, חבית אבק השרפה הפלסטינית שהולכת ותופחת מול פנינו טרם התפוצצה.

ממשלת ישראל לא הייתה יכולה להתקיים דקה אחת אם הייתה מכריזה שאינה מתכוונת לטפל במגפת הקורונה בגלל חילוקי דעות מהותיים בתוך הקואליציה. לא כך לגבי הסוגיה הפלסטינית, שסכנתה לעתיד ישראל גדול עשרות מונים מן הקורונה. היעדר פתרון לסכסוך מאיים לחסל את החלום הציוני: מדינה שהיא יהודית ודמוקרטית. אך רוב הציבור אדיש לסכנת הכיבוש ואינו מוצא פסול –ביטחוני, יהודי או מוסרי – בהמשך היותנו סוהריו של עם אחר.

ישראלים רבים מצדיקים את דחיקת העיסוק בנושא הפלסטיני בטענה, שכך התאפשרה הקמתה של ממשלת בנט-לפיד. ממשלה המתארת עצמה כמי שמחזירה לישראל את "הנורמליות" שאבדה לה בשנות שלטונו הארוכות של נתניהו. במהלך שנים אלה, נתניהו פעל בשיטתיות להחליש את הפרטנר הפלסטיני ובמקביל הצליח בתחכומו לשכנע את רוב הציבור הישראלי שאכן אין לנו פרטנר אמין.

עורמת ההיסטוריה קטלנית כרגיל: "הצלחתו" זו של נתניהו סייעה לסלול את הדרך להקמת הקואליציה שהדיחה אותו. אם אין עם מי לדבר בצד הפלסטיני, הימין והשמאל יכולים לדלג מעל סלע המחלוקת העיקרי שמפריד ביניהם. ללא עיסוק בכאב הראש הפלסטיני ניתן  לאחד כוחות כדי להדיח את ביבי ו"להחזיר את הנורמליות לישראל".

עורמת ההיסטוריה קטלנית כרגיל: "הצלחת" נתניהו סייעה לסלול את הדרך להקמת הקואליציה שהדיחה אותו. אם אין עם מי לדבר בצד הפלסטיני, הימין והשמאל יכולים לדלג מעל סלע המחלוקת העיקרי ביניהם

האמנם "נורמליות"? יורשיו של נתניהו מְתַחְזקים כמוהו את הכיבוש ואת משימות הסוהרות שנגזרות מן השליטה על עם אחר. בפרספקטיבה היסטורית, החלטה להתעלם מן הנושא הפלסטיני היא "נורמלית" בערך כמו החלטה להתעלם ממגפת הקורונה.

אבי גיל הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI), לשעבר מנכ"ל משרד החוץ.