"אני גרה באותו הבניין ברחוב אופנהיימר שאמא גרה בו. נו, אתה מכיר אותו. אותו הבית שהבאת אליו אז את הקלטת עם ירושלים של זהב", אומרת לי ללי שמר בטלפון ומפטירה ציחקוק קל שמזכיר בניגונו את הצחוק האירוני של אמה, אבל בפחות נחישות.

אני כמובן לא הייתי מעז להעלות את ירושלים של זהב כבר בשיחה המקדימה לראיון. כלל ברזל הוא שכאשר אתה מתקשר למישהו להציע לו להתראיין, אתה לא פותח דווקא בנושא הכי רגיש ושנוי במחלוקת.

אבל ללי שמר מצאה מזמן את הדרך הבריאה להתמודד עם הסאגה ההיא שהתחילה בכתבה שהתפרסמה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" לפני 21 שנה, ותפחה למימדים של סקנדל, כזה שבהחלט מתאים להגדרה "והו והא ואל תשאל" משיר מוכר אחר של אמה המפורסמת.

ירושלים של זהב, שירה האיקוני של שמר, נכס צאן הברזל (והנחושת והאור) של הזמר הישראלי שנכתב ממש לפני איחוד ירושלים בששת הימים, זכה להצלחה כה גדולה עם צאתו בביצוע שולי נתן, עד שהיו כאלה אשר הציעו להפוך אותו להמנון המדינה, במקום "התקווה" הגלותית (שלחנה מושפע ממולדתי של המלחין הצ'כי סמטנה).

השיר הזה היה כל מה שישראל רצתה להיות ב-1967, ואף הייתה לרגע: חזקה, קדושה, טהורה, צודקת, מנצחת. לא עוד ערב רב של שברירי עמים, פליטי שואה מבוהלים.

במידה רבה ירושלים של זהב הוא התגלמותה המושלמת של נעמי שמר, המשוררת הלאומית כפי שציירנו אותה במוחנו: הגאונה המוזיקלית שידעה לשלב יותר טוב מכל אחד אחר בין לחנים קלאסיים למילים מודרניות, בין קדושת התנ"ך לעכשוויות העברית. וגם האידיאל שכולם העריצו: פמיניסטית, ציונית, חלוצה, פורצת דרך, ישרה כסרגל, נאמנה לדרכה, לא מתפשרת, לא חותכת פינות. מנהיגה מושלמת של דור מפורצלן, שלא ניתן לסדוק.

ורק בתה תמיד ידעה, עוד הרבה לפני שערוריית ירושלים של זהב, שאין דבר כזה מנהיג מושלם. גם אצל הגדולים באמת, החיים מורכבים.

"אני ואחי (המוזיקאי אריאל הורוביץ', בנה הצעיר של נעמי שמר – א.ה.) ועוד כמה במועדון של ילדים למפורסמים שגדלנו איתם, למדנו על בשרנו שהיוצרים הגדולים והאיקונים העצומים כמו נעמי הם בסך הכל בני אדם. לפעמים, הם אפילו פחות מושלמים מהמושלמים.

"אני ואחי ועוד כמה במועדון של ילדים למפורסמים שגדלנו איתם, למדנו על בשרנו שהיוצרים הגדולים והאיקונים העצומים כמו נעמי הם בסך הכל בני אדם. לפעמים, הם אפילו פחות מושלמים מהמושלמים"

"כל ההערצה הזאת, העיוורת, והציפייה לשלמות לא קיימת אצלי. יש לי מערכת חיסון בפני התופעה הזאת. אני יכולה להתרגש לפגוש אישיות שאני אוהבת מרחוק, ואז זהו – להבין שהוא בשר ודם כמו כל אחד".

נעמי שמר בירושלים, 1967 (צילום: בוריס כרמי)

המנוחה ואני

בשנת 2000, בעת שהייתי כתב ב"ידיעות אחרונות", העביר לידיי חובב המוסיקה מנחם קפלן קלטת חורקת ועליה הקלטה של שיר עם באסקי בשם "שערות יוסף" של הזמר פאקו איבנז. קפלן הקליט את השיר מהרדיו ב- 1972 והטמין את הקלטת במגירה במשך עשרות שנים. על העטיפה כתב באירוניה "ירושלים של באסקי", כאילו המתין ליום שבו יוכל לשלוף אותה ולהראות לעולם את המטמון המוזהב.

ואכן, לא היה צריך להאזין לשיר יותר מפעם אחת כדי לזהות את הדמיון העז לשירה המפורסם של שמר. אוחז בקלטת (ובתזזית עיתונאית) התקשרתי לשמר לבקש את תגובתה. שמר לא התרגשה במיוחד, וסיפרה ששמועות אודות "השיר שדומה לירושלים של זהב" הגיעו אליה לאורך השנים, אם כי מעולם לא יצא לה לשמוע אותו. מסרתי לה את הקלטת והיא הבטיחה להקשיב.

כעבור שעה קלה התקשרה אליי ובקול מלא בטחון עצמי בישרה לי שטעות בידי: "אבנר, זה לא דומה אפילו!" צהלה בקולה המוכר. "אם יש דמיון, הוא קלוש, מקרי, מינימלי. מצטערת להרוס לך את הכתבה".

כעבור שעה קלה התקשרה אליי ובקול מלא בטחון עצמי בישרה לי שטעות בידי: "אבנר, זה לא דומה אפילו!" צהלה בקולה המוכר. "אם יש דמיון, הוא קלוש, מקרי, מינימלי. מצטערת להרוס לך את הכתבה"

הכתבה דווקא כן פורסמה, אולם איש לא התרגש ושמר המשיכה להכחיש. רק שנה אחרי מותה של המשוררת והפיזמונאית הלאומית התברר שהאמת המרה אכלה אותה מבפנים במשך תקופה ארוכה.

הכתבה של אבנר הופשטיין ב"7 ימים" על השיר ירושלים של זהב ב-14 באפריל 2000

נאמנה לצורך לשמור על התדמית המושלמת והסטנדרטים הנורמטיביים המופלגים שלה, התוודתה שמר אחרי מותה במכתב שהפקידה בידיו של גיל אלדמע כי אכן, כנראה בתת מודע, הזדחל לראשה אותו שיר העם הבאסקי, כאשר נחמה הנדל השמיעה לה אותו לראשונה כמה שנים קודם לכן, וכך עשה את דרכו אל תיבות הבתים של שירה.

ההודאה ההיא בסוד הנורא שהסתירה, מאז הבאתי לידיה את הקלטת בשנת 2000, אותו סוד שכירסם בה כה קשה עד כי ראתה בו אחד המבשרים למחלת הסרטן ממנה נפטרה, הכתה בתדהמה את כולם – כולל חלקים לא קטנים ממשפחתה, שלא ידעו כלל על העניין ההוא. בראשם הבת ללי, כנראה האדם הקרוב והמשמעותי ביותר בחייה במשך תקופות ארוכות.

ההודאה ההיא בסוד הנורא שהסתירה, שכירסם בה כה קשה עד כי ראתה בו אחד המבשרים למחלת הסרטן ממנה נפטרה, הכתה בתדהמה את כולם – כולל חלקים לא קטנים ממשפחתה, שלא ידעו כלל על כך

עוד נחזור אל הפרשייה הזאת בהמשך השיחה, אל החרטות וכאבי הלב, הכעסים וההשלמה. אבל עם או בלי השיר, המגורים בבית הקבע בו בילתה אמה את המחצית השנייה והיציבה יותר של חייה, מתאימים לללי, בת ה-65, אשר שמה המקורי הוא הללי, שם עברי מקורי לחלוטין שאמה המציאה עבורה, ומאז נדד לילדות אחרות.

17 שנה אחרי מותה של שמר, אחרי מחזמר מצליח ב"הבימה" וביוגרפיה מקיפה ושפע מאמרים, בתה של שמר כבר מזמן החליקה אל תפקיד האוצרת הרשמית של כתביה וזכרונותיה.

ללי שמר (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

היא הכתובת הטבעית למכתבים של האנשים הרבים בהם שמר נגעה לאורך חייה, למזכרות שהם שומרים, לאגדות ולצ'יזבטים שאגרו בזכרונם מדמותה החיונית. היא הדוברת הרשמית של המורשת והמנציחה הרשמית של האגדה. והיא כבר מזמן חיה בשלום עם התפקיד.

עם השנים ניתן למצוא יותר נקודות דמיון בינה לבין אמה – בקול, במחוות, בצחוק ואפילו בתווי הפנים. גירסה מעודנת, רכה יותר, פחות זועמת ופחות יוקדת ותזזיתית של אמה. וכך גם בבית ברחוב אופנהיימר, בשכנות למה שהיה פעם ביתם של משפחת רבין ומשפחת פרס, בשכונה הוותיקה נווה אביבים בתל אביב.

את פסנתר ה-Steinway החום הוותיק של נעמי, שעבר באופן טבעי אל הבן הצעיר אריאל הורוביץ, המזוהה יותר כיורש המוזיקלי, החליף ימאהה שחור ומבריק. את הבלאגן של נעמי שמר, אחד מסממני ההיכר שלה, החליף סדר מוקפד ונעים, בורגני יותר.

"הבית שונה ממה שאתה ודאי זוכר", היא אומרת כשהיא מושיבה אותי ליד החלון המשקיף אל החורשה המרהיבה, זו שתוחלף בעתיד לטובת עוד כמה בניינים, כיאה לישראל פוסט-שמר, הלובשת כולה "שלמת בטון ומלט". "אצל אמא הבית היה קצת מוזנח ומבולגן, אבל נעים ומשדר חופש. הרצפות במטבח חרקו, ודברים שהתקלקלו לקח הרבה זמן לתקן. לא כמו אצלי, שאני מחליפה מייד נורה אם היא נשרפת".

"אצל אמא הבית היה קצת מוזנח ומבולגן, אבל נעים ומשדר חופש. הרצפות במטבח חרקו, ודברים שהתקלקלו לקח הרבה זמן לתקן. לא כמו אצלי, שאני מחליפה מייד נורה אם היא נשרפת"

חיסון נגד חשיפיליס

אכן, הבית השתנה מאז אמא באה הנה ב-1971, שנת הולדתי שלי, יפה וצעירה ואבא (השני, מרדכי) בנה לה בית, אחרי שנים של נדודים בין קיבוצים לערים, כנרת ותל אביב, פריז וניו יורק, כשבחלקן הלא מבוטל ללי הקטנה משתרכת לצידה.

חלפו האביבים ובדיוק עכשיו חצי מאה עברה. וללי עצמה, שתמיד התרחקה כמו מאש מאור הזרקורים ומחיי הבוהמה הסוריאליסטיים שהיו מנת חלקם של אמא – מתאהבת בשנים האחרונות מחדש בבמה. הילדה שהתכווצה מהבזק המצלמות ורצתה כל כך נורמליות אנונימית, פתאום לא מסרבת לאף הזמנה להופיע עם השירים והסיפורים מבית אמא.

ללי שמר, מימין, בטקס חניכת הכיכר על שם אמה, נעמי שמר, באזור ביוני 2021

בשנים האחרונות היא תרה את הארץ לאורכה ולרוחבה כמנחה של כמה ערבי זמר ושמר, ביחד עם הרכבים הכוללים אמנים כמו רוחמה רז, מיקה עינב וגבי ארגוב, או במופעי שירה בציבור. וכשמזכירים לה ש"יש לה את זה" בגנים – הכריזמה, השליטה בקהל, היכולת לנתב את המיקרופון למחוזות שהיא חפצה בהם מבלי להחסיר פעימה – אפשר לראות שהיא כבר לגמרי גאה בכך.

"כן, פיזית עם הזמן אני נהיית דומה קצת יותר לאמא שלי, זה נכון. אבל זה גם מטעה כי אנחנו הפוכות לגמרי. תמיד היינו. זה שהיום אני עומדת על במה – אוי, אם שלושת ההורים שלי (נעמי וגדעון שמר, ואביה החורג מרדכי הורוביץ, בעלה השני של שמר) היו מגלים, הם היו קמים מקברם בצחוק גדול.

"פיזית עם הזמן אני נהיית דומה קצת יותר לאמא שלי, זה נכון. אבל זה גם מטעה כי אנחנו הפוכות לגמרי. זה שהיום אני עומדת על במה – אוי, אם שלושת ההורים שלי היו מגלים, הם היו קמים מקברם בצחוק גדול"

"אני על במה? הרי אני התחבאתי כל כך בילדותי שלא הסכמתי אפילו שיצלמו אותי יושבת בקהל. עד כדי כך פחדתי מחשיפה. קראנו לזה במשפחה שלי חשיפיליס – מחלת הפחד מחשיפה. אני המצאתי את הביטוי, והתמדתי בפחד הזה במשך עשרות שנים".

פסיכולוגים ודאי היו חוגגים על ההבדלים ביניכן.
"ההפכים היו מאוד ברורים מהתחלה. אצלה הכול היה אינטנסיבי, מהיר. כועס מהר, סולח מהר, שוכח מהר. היא הייתה מחליטה בצ'יק, מגיבה בצ'יק. אני זוכרת שזה הוציא אותה מהכלים עד שאני זזה ואותי הוציא מהכלים הפוך – כמה היא מהירה. מגיל מאוד צעיר הייתי כבדה יותר".

ללי בת החמש ואמה נעמי שמר, בתחילת שנות ה-60

בין השנים 1969-1960 נעמי וללי היו חטיבה זוגית אחת מהודקת. אלה היו השנים ששמר כינתה "תקופת בין הבעלים" – לאחר הפרידה מהשחקן והבמאי גדעון שמר, ולפני החיבור לבעלה השני מרדכי הורוביץ.

"הסיטואציה הזאת חיברה בינינו מאוד חזק, והדגישה את המפריד והמאחד. היינו צמודות כל כך, כמו יחידת קומנדו נגד כל העולם. כל אחת הסתכלה על השנייה כתופעה מוזרה. היה חיבור חזק דרך ילדותיות כי אמא הייתה ילדה ששכחה להתבגר ואהבה להשתטות, ואני הייתי ילדה ממש. אז זה מאוד עזר. אבל גיל ההתבגרות לצידה היה זוועה. סיוט של ממש".

"היינו צמודות כל כך, כמו יחידת קומנדו נגד כל העולם. כל אחת הסתכלה על השנייה כתופעה מוזרה. היה חיבור חזק דרך ילדותיות כי אמא הייתה ילדה ששכחה להתבגר ואהבה להשתטות, ואני הייתי ילדה ממש"

 עייפת מחיי הבוהמה?
"מאוד. מאוד. שום חיוב לא ראיתי בזה. מצטערת לקלקל לך. היה לי אנטי מוחלט לבוהמה. הייתה ציפייה שאני אלך לשם, הרי אבא היה שחקן, אמא פזמונאית ופרפורמרית וגם סבא שלי היה צייר חובב וכתב שירים, כלומר הנטיות היו שם והן היו ברורות. וכולם ציפו תמיד.

"אבל אני התנגדתי! עמדתי בפרץ בעקשנות גדולה. אמרתי שבשום אופן אני לא רוצה להיות אמנית במה. לא לשיר, לא לשחק. כלום, כלום, כלום. הדבר היחיד שהתפתח בגיל מסוים זה ריקוד, אולי בגלל שזה תחום שאמא שלי לא עסקה בו. למדתי אצל רינה שיינפלד ועד היום אני עוסקת בכך בעקיפין כמורה לתנועה בשיטת מחשבת הגוף".

שר הבטחון משה דיין עם נעמי שמר ב17 ביוני 1973 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

אבל לא רצית להיות מפורסמת בשום שלב?
"לא רציתי להיות חלק מהדבר הזה. הוא לא נראה לי טוב. הוא לא נראה לי מושך. הוא נראה לי…אני לא רוצה להגיד דוחה, אבל אני ראיתי כל הזמן את הצד השלילי, את אחורי הקלעים הפחות זוהרים. מגיל מאוד צעיר הסתובבתי בין הרגליים והפרעתי או לא הפרעתי בחזרות גם של אבא וגם של אמא. העבודה עצמה על טקסטים לפני הצגה כן דיברה אליי. אבל עולם הבמה? אור מסנוור הוא אור לא טוב, כך תפסתי את זה".

כי הבמה החליפה אותך בתשומת הלב של אמא?
"לא, לפחות לא באופן מודע. אמא שלי, חשוב לציין, גם בתקופות שהייתה מאוד עסוקה בעצמה וביצירתה לא היה לי ספק שהיא מאוד אוהבת אותי, שהיא בעדי, שאני חשובה לה. מה שדחה אותי זה שהבנתי מגיל מאוד צעיר שמדובר בעולם לא יציב, לא אמין. שאני לא מאמינה לכל החברים-לרגע האלה שמסתובבים סביבה. ואת זה אני זוכרת מגיל נורא צעיר.

"יום אחד אתה מלך העולם ואז אף אחד לא מתייחס אליך. מאיגרא רמה לבירה עמיקתא. מגיל מאוד מאוד צעיר סלדתי מכך. שפתאום חמישים איש מתייחסים לאמא שלי כמו אל אלה קדושה – ידעתי שהם לא אמיתיים, ולא באמת קשורים זה לזה. הם באים לתקופה ואז נעלמים".

"יום אחד אתה מלך העולם ואז אף אחד לא מתייחס אליך. מגיל מאוד צעיר סלדתי מכך. שפתאום חמישים איש מתייחסים לאמא שלי כמו אל אלה קדושה – ידעתי שהם לא אמיתיים. הם באים לתקופה ואז נעלמים"

לאמא הזיוף הזה לא הפריע?
"אמא ידעה, אבל היצירה הייתה חשובה לה יותר מהכול. היא תמיד אמרה 'לא בחרתי בחיים האלה – הם בחרו בי'. היה לה ייעוד. צורך פנימי חזק ליצור. היא הייתה יכולה לעלות חולה על הבמה ולפרוח. עוד כילדה בכינרת היא הייתה חייבת להיות הנר הכסוף עם הביטנה המבריקה שזוהרת על הבמה.

נעמי ספיר, לימים שמר, בילדותה בכנרת

"אני חיפשתי חיים בורגניים, מסודרים. במקסימום כתבתי קטעים למסיבת סיום בתיכון והספיק לי לגמרי. אמא הייתה גאונה ממש, פרפקציוניסטית, פנומנלית. ומה שאני זוכרת בתור ילדה קטנה, בלי ניתוח מושכל, זה שמשהו לא טוב שם. מי רוצה להיות חריג? תעזבו אותי".

והיית הבת של נעמי שמר, תייגו אותך.
"כן. מאוד הטריד אותי שהכול אצלי חריג. זה לא נעים לילדה שכל הזמן מצביעים עליה כ'הבת של'. והיה גם העניין של השם, הללי, שהיה אז אישיו. מה זה השם הזה? שק כבד על הגב".

ניסית לשנות אותו?
"חס וחלילה, יש לי כבוד אליו. בכל זאת, מדובר בהמצאה של אמא. הייתי ההללי הראשונה בארץ. היום יש הללי ז'בוטינסקי, ויש את הללי, הנכדה של ירון לונדון. היום מדובר בשם פחות מוזר. אבל אז לא".

קול קורא לנדוד

כשהאב גדעון, מובטל ומיואש משוק התיאטרון התל אביבי, נסע לחפש לבדו את דרכו המקצועית בלונדון בתחילת שנות השישים, ללי בת החמש נותרה לבד עם אמא נעמי, שהחלה לרקום במוחה תוכנית נדודים פרטית משלה – לצאת למסע הופעות ברחבי ארה"ב.

בתחילה נסעה לבדה, כשברקע מאמצים קדחתניים לצרף אליה את ללי, שנותרה מאחור אצל קרובי משפחה. הפרידה התבררה כקשה מנשוא, בזמן שנעמי מיטלטלת בהופעות בין הקמפוסים בארה"ב עם הרכב מוסיקלי שכלל גם את הזמרת הצעירה אילנה רובינא.

לקראת סיומו, נקרעת מגעגועים, החליטה שמר לקצר את המסע ולחזור לארץ מוקדם מהמתוכנן כדי להתאחד עם בתה הקטנה. אולם אז קיבלה הצעת עבודה מפתיעה בת חודשיים במחנה קיץ יהודי בניו ג'רזי, עבודה קבועה שאפשרה לבתה להצטרף אליה.

נעמי שמר ב-1961

כמה מהזכרונות הראשונים של ללי מאמה נטועים במסע ההוא לארה"ב. ועל אף ההתרגשות מהמפגש המשותף, ללי לא שמחה לעקור מהארץ. "אני זוכרת בניו יורק את הצמידות של שתינו בתפוח הגדול וזוכרת הרבה שמחה, והרבה כיף, אבל גם מאבק מאוד קשה על פרנסה. אני זוכרת את זה בבירור".

כלומר, רעב?
"היא לא אמרה לי את זה אף פעם כך, אבל אני שמעתי אותה מתוודה שאינה יודעת מאיפה תבוא ארוחת הבוקר של מחר. משהו מזה הרגשתי, למרות שעוד לא ידעתי כיצד לפרש את זה. הרגשתי לחץ. היא הייתה לחוצה והוציאה פרנסה מן הגורן ומן היקב. עשתה כל מה שיכלה כדי להתפרנס.

"שמעתי אותה מתוודה שאינה יודעת מאיפה תבוא ארוחת הבוקר של מחר. משהו מזה הרגשתי, למרות שעוד לא ידעתי כיצד לפרש את זה. הרגשתי לחץ. היא הייתה לחוצה והוציאה פרנסה מן הגורן ומן היקב"

"הנסיעות האלה לא היו ממש קידום עצמי או קידום הקריירה. הן הפכו לשאיפה להסתדר ואז לחזור לארץ. אני גם זוכרת שביקשתי דברים והיא אמרה לי שאין כסף, שעכשיו זמן לא טוב".

והייתה בזבזנות גם.
"בוודאי. זה היה חלק מהעניין. היה אצלה משהו מבולגן מאוד עם כסף – הוא מגיע ופשוט נעלם. יש סיפור מאוד ידוע על איך פעם הלכה ברחוב וראתה מעיל נהדר והתלבטה 'מה אני אעשה עם המעיל כשבארץ כל כך חם'. אז היא עשתה עם עצמה מעין דיל – אם יגיע היום הצ'ק מאקו"ם אז זה סימן משמיים שאני יכולה לקנות את המעיל. וכך היא חייתה במשך שנים רבות".

נעמי שמר עם יוסי בנאי ב-1964

גם זאת תכונה מאוד בוהמיינית – קיבלתי כסף ומגיע לי ליהנות ממנו.
"'אני רוצה ליהנות ועכשיו!' ככה היא חשבה, ככה היא חיה. תמיד. אז עכשיו אני אסע, עכשיו אני אקנה. יש את הסיפור המדהים עם הדירה. תמיד חייתה בין דירות, עברה בתים. כשסוף סוף אספה די כסף, אחרי שקיבלה תמלוגים יפים מלהקת גשר הירקון ומלהקת הנח"ל, חתמה חוזה על דירה משלה, ושילמה את התשלום הראשון. הישג יפה, לא? סוף סוף לא תצטרך לנדוד. הפכה לאדם רציני".

זה היה בשנת 64', והדירה ברחוב סוקולוב הייתה אמורה לשים קץ לתקופה הצוענית של שמר. כמה זמן זה החזיק? לא הרבה. "כמה ימים אחרי ששילמה את התשלום הראשון על הדירה חשבה פתאום 'רגע, למה אני בכלל צריכה דירה עכשיו? אין לי אפילו בן זוג. מה, את כל הכסף שלי אני אכניס לדירה?' וזהו, אמא הודיעה למוכר שהיא מתחרטת. והוא כמובן סירב לוותר לה.

"אז מה עושים? אמא בכישרון שלה מגייסת את כל העולם, עורכי דין, חברים. כל החברים המבריקים בוחשים ועוזרים לה. והיא, חדורת צדק, מתייצבת בבית המשפט בפני שופט לא צעיר שקובע 'מותר להתחרט'. אמא כל כך שמחה.

"אבל אז הוא מורה למוכר להחזיר לה את כל התשלום הראשון פחות 600 לירות. ואמא מתמרדת ואומרת: 'אני רוצה את כל הכסף בחזרה'. אבל השופט לא ויתר וטבע משפט שהפך מאז מיתולוגי אצלנו: 'גם על טפשות צריך לשלם'. וזה בדיוק הסיפור של אמא שלי בקליפת אגוז. גם נלחמת למען עצמה, גם חולמת, גם פזיזה".

"השופט מורה להחזיר לה את כל התשלום פחות 600 לירות. ואמא מתמרדת ואומרת: 'אני רוצה את כל הכסף בחזרה'. אבל השופט לא ויתר וטבע משפט שהפך מאז מיתולוגי אצלנו: 'גם על טפשות צריך לשלם'"

הדירה שוחררה, ובמקומה נולד חלום חדש: לבקר בפריז. "במקום יציבות היא רצתה לעשות חיים, לבלות, ללמוד צרפתית, ותוך זמן לא רב כל הכסף הזה שאספה בעמל רב ובכל כך הרבה כישרון, נשרף".

נעמי וללי בשער סן סימון פריז 1965

"התשוקה לצאת מהפרובינציאליות הישראלית של ראשית שנות השישים ולחוש את העולם הגדול אחזה ברבים", כותב מוטי זעירא בביוגרפיה המצוינת "על הדבש ועל העוקץ". "יוסי בנאי, יגאל תומרקין, שמעון ישראלי, עמוס קינן, ריקה זראי – אם למנות רק חלק קטן מהם. אחדים היו ידידיה של נעמי, והיא נדבקה מהם במחלת הפרנקופיליות בכלל ובאהבת פריז בפרט – אהבה שלא תרפה ממנה ותביא אותה שוב ושוב לפריז לאורך כל חייה".

וכך חזר הריטואל על עצמו כששמר יצאה לנסות את מזלה בפריז, וללי הצטרפה אליה כעבור שלושה חודשים. ילדה בת שמונה עם אמה האמנית שבולעת את החיים, חובבת השווקים והבדים הצבעוניים וטורפת הקינוחים המתוקים ברחובות פריז הזוהרת. היש רומנטי מזה? ללי לא סברה כך כלל.

"לא ראיתי בנסיעה הזאת צ'ופר, ממש לא. היה לי קשה ורע. התגעגעתי לחברים שלי, לאבא שלי, לסבתא שלי ולארץ בכלל. פריז קרה נורא, ואני רציתי ללכת לים. ולבית הספר".

אמא חשבה שאת כפוית טובה? בכל זאת, היא מראה לך עולם.
"היא לא חשבה שהיא מראה לי עולם. היא חשבה שאנחנו שתי נודדות מכפר לכפר. היא קראה לנו בראיונות 'שתי צועניות נודדות'. להקה צוענית של שתיים. גם היא לא חשבה שזה רומנטי, היא חשבה שאין לנו ברירה. אלה החיים שלה, ואנחנו שתי שורדות. באמת זה לא היה לי נעים, להיות תלויה באם יזמינו ממנה שיר או בתזמון של תמלוגים. וכשכבר הגיע כסף, היא בזבזה אותו בצ'יק".

"היא חשבה שאנחנו שתי נודדות מכפר לכפר. היא קראה לנו בראיונות 'שתי צועניות נודדות'. להקה צוענית של שתיים. גם היא לא חשבה שזה רומנטי, היא חשבה שאין לנו ברירה. אלה החיים שלה, ואנחנו שתי שורדות"

נעמי וללי בשער סן סימון פריז 1965

האיש מבית חלומותיי

שעת הצוענים של נעמי וללי שמר הגיעה לסיומה הרשמי רק לקראת סוף שנות השישים, כששמר התחתנה בפעם השנייה עם עורך הדין והמשורר מרדכי הורוביץ, ונאותה סוף סוף לנטוש את חיי הנדודים לטובת קורטוב בורגנות.

"זה היה ממש אילוף הסוררת מה שמרדכי עשה. הוא עטף אותה קודם כל. הוא הכניס סדר, תחושה של בית, של היגיון. הוא היה ממש 'האיש מבית חלומותיי אשר בראש גבעה', כמו בשיר שכתבה שנים קודם. לימים הודתה לו על ההצלחה למתן אותה.

"זה היה ממש אילוף הסוררת מה שמרדכי עשה. הוא עטף אותה קודם כל. הוא הכניס סדר, תחושה של בית, של היגיון. הוא היה ממש 'האיש מבית חלומותיי אשר בראש גבעה', כמו בשיר שכתבה שנים קודם"

"מבחינות רבות, מרדכי ואני היינו דומים. כמוני הוא היה מאוד מתון ואיטי. איש סוער בפנים, שגם כתב והתבטא, אבל יותר דומה לי בהתנהגות. והוא הצליח לעצור לא מעט פדיחות".

למשל?
"קודם כל בכסף. הוא עשה סדר עם הכסף. עד אז הצ'קים היו פורחים באוויר. מרגע שנכנס לתמונה, כשהיה מגיע אליה צ'ק מאקו"ם, היה מראה לה אותו ואומר לה 'תסתכלי ועכשיו תשכחי ממנו. ביי ביי, אני מכניס אותו למטמון'. והיא, כיאה לילדה מורדת ענתה לו, 'זה לא מטמון, זה טמיון. אתה והטמיונות שלך'.

"אבל עם כל הטמיונות האלה, יותר לא חסר לה כלום עד סוף חייה. ולימים היא ידעה להכיר לו תודה על כך. כי אני משוכנעת שאלמלא מרדכי הצ'קים היו ממשיכים להיעלם גם בשנים המאוחרות.

נעמי שמר ומרדכי הורוביץ ביום חתונתם, ב-1969

"חוץ מזה היה את עניין ה'לנשום עמוק' לפני שעונים. כשאמא הייתה נעלבת ממישהו היא יכלה להתפוצץ. כשהשמיצו אותה היא לא יכלה לעצור את זה עצמה. מרדכי לימד אותה לספור עד עשר. הוא היה אומר לך 'תמשיכי בשלך, אל תשתקי. אבל נקמה היא מנה שאוכלים קר'. זה לא שלא הבינה שלא חייבים לענות לכל דבר. היא אפילו נהגה לצטט את המוטו 'אל תען כסיל כאיוולתו, פן תשווה לו'. אבל בגלל האופי שלה היה לה קשה ליישם זאת".

באותן שנים התעצבה ההשקפה הפוליטית שלך. את היית שמאל מובהק, והיא הייתה תומכת גוש אמונים, מתנגדת להסכמי השלום ולהחזרת שטחים. היו ויכוחים ביניכן?
"ויכוחים? שנות ההתבגרות שלי היו ריבים בלתי פוסקים. בשנות השבעים אמא כתבה את הטורים הקבועים שלה בעיתון 'דבר' ואני אטמתי את עצמי מלקרוא אותם מרוב עצבים. זאת הייתה תקופה מאוד סוערת – לקראת בואו של סאדאת והסכמי השלום. בן זוגי אז, דור הררי, אבי ילדיי, היה פעיל מאוד ב'שלום עכשיו'. לי לא הייתה פאזה ימנית לשנייה, ולה לא הייתה פאזה שמאלית לשנייה. היא ראתה בגוש אמונים המשך ישיר של החלוציות של הוריה, המשך ישיר של מפא"י.

"היא הייתה אומרת לי, 'כמו שההורים שלי התיישבו בעמק בלתי אפשרי והצמיחו שם גן עדן, אותו דבר סבסטיה. זה שלנו'. אמרתי לה 'בסדר, את צודקת. אבל יש שם עוד אנשים, מה עושים איתם? מסלקים אותם? הרי צריך לפחות לדבר איתם'.

"היא לא הייתה מוכנה לשמוע. מבחינתה, קיסינג'ר היה אסון, וסאדאת הוא הכריש ואנחנו הסרדינים שהוא טורף. היא חשבה במונחים של רשע מול חלש. כשהייתי אומרת לה, 'אבל אנחנו לא חלשים, ולא קטנים, עמדת המוצא שלך שגויה' היא הייתה זורקת 'אתם עיוורים. מה זה שלום עכשיו? מה זה עכשיו?'

"היא חשבה במונחים של רשע מול חלש. כשהייתי אומרת לה, 'אבל אנחנו לא חלשים, ולא קטנים, עמדת המוצא שלך שגויה' היא הייתה זורקת 'אתם עיוורים. מה זה שלום עכשיו? מה זה עכשיו?'"

"והכי גרוע כשזה עבר לפסים אישיים. היא הייתה עושה עם הידיים: מה זה שני צדדים? אין שני צדדים. יש צד אחד צודק ולא תמיד מותר להתפשר. ואני הייתי שומעת את זה והייתי נטרפת. היו ממש קטטות. לא במכות, אבל בצעקות, טריקות דלת, ובכי, ולא לדבר במשך ימים שלמים".

היא נהנתה לעצבן את השמאל עם הדעות שלה.
"לא זאת הייתה המוטיבציה, אלא יותר קטע של 'להראות להם'. אתם לא תסתמו לי את הפה, אני אדבר כמה שאני ארצה. בדיוק כמו השיר שלה, 'השמחה שלי – היא המחאה שלי'".

מבחינת המורשת האמנותית שלה – היא מזכירה קצת את המלחין והמנצח ליאונרד ברנשטיין שכתב סימפוניות לצד מחזמרים. היו לה רגליים קלאסיות נטועות באמנות גבוהה, בפסנתר של המאה ה-17 וה-18, בשירי משוררים – אבל היא תמיד נמשכה לתרבות פופולרית, לרחוב ולסלנג היומיומי.
"יש דמיון בינה לבין ברנשטיין ואמא באמת אהבה אותו מאוד ובעיקר התלהבה מהיכולת שלו להסביר מוסיקה כמורה – והוראת מוסיקה הייתה ללא ספק אחד התחומים שאמא הצטיינה בהם. היא הייתה מורה מדהימה. אבל עם כל הפעילויות הפופולריות שלו, ברנשטיין תמיד רצה יותר הכרה כמלחין רציני, של סימפוניות.

"אמא לא הייתה כזאת. היא אמנם פתחה כל בוקר ליד הפסנתר, בדרך כלל בנגינת באך, וגם ניגנה במשך תקופות מוזיקה קלאסית קאמרית עם אמנים אחרים. אבל מבחינת ההכרה הציבורית לא עניין אותה לכתוב סימפוניות או יצירות כבדות. היא תמיד הציגה את עצמה כיוצרת קרמיקה – קערות לריבה ולזיתים. במילים אחרות היא ראתה עצמה ככותבת מוסיקה פופולרית כמו פזמונים".

"לא עניין אותה לכתוב סימפוניות או יצירות כבדות. היא תמיד הציגה את עצמה כיוצרת קרמיקה – קערות לריבה ולזיתים. במילים אחרות היא ראתה עצמה ככותבת מוסיקה פופולרית כמו פזמונים"

נעמי שמר בהופעה ב-1967

ובכל זאת הפכה לקאנון גם כמשוררת, והייתה בין המלחינים הבולטים של שירי משוררים של אמנים כמו שלונסקי, אלתרמן, רחל.
"אי אפשר לשים את אמא בקופסאות. אני יודעת שזה נורא מתסכל, גם אותי זה מתסכל לפעמים. כן, יש לנו בעיה. אנשים נורא רוצים להגדיר, ואת נעמי אי אפשר להגדיר. אף הגדרה לא ממצה אותה. אני חושבת שהכי קרוב יהיה להגיד איקון תרבותי. היא מלחינה, משוררת, פזמונאית. והיא בכלל ראתה עצמה כמזמוראית. כלומר מעין שליחת ציבור.

"אי אפשר לשים את אמא בקופסאות. אנשים נורא רוצים להגדיר, ואת נעמי אי אפשר להגדיר. אני חושבת שהכי קרוב יהיה להגיד איקון תרבותי. היא מלחינה, משוררת, פזמונאית. והיא בכלל ראתה עצמה כמזמוראית"

למזמוראי יש תפקיד דתי כמעט, להוביל את הקהל. כמו בגוספל.
"ביהדות יש בעל תפילה, אבל אצל האורתודוקסים אין בעלת תפילה. אבל עוד כילדה קטנת קומה ורזונת בת שש, היא הובילה את השירה בציבור בכינרת. שוחריה נורא נעלבו כשלא הכניסו אותה ללקסיקון הספרות – כי הכניסו זמרים כמו מאיר אריאל, נניח. ואני זוכרת שדן מרגלית מחה באופן נוגע ללב בשמה. אבל לה לא ממש היה אכפת.

"היא לא ראתה פחיתות כבוד בכתיבת הפזמונים והמזמורים. פעם בראיון שאל אותה יצחק לבני אם מחניף לה שחוקרים אותה באקדמיה, אז היא השיבה, 'לי לא כל כך נוח כשמפרידים בין הלחן למילים'. מבחינתה היא הייתה singer-songwriter, יותר מאשר משוררת".

לאן את מתחברת יותר: לשירים כבדים כמו 'לו יהי' ו'עצוב למות באמצע התמוז' או לקלילים יותר כמו 'על הדבש ועל העוקץ' ו'עוד לא אהבתי די'?
"אני חושבת שהפסגה היא הצירוף של המילים והלחן. בניגוד למה שמקובל, אני מתחברת יותר לשירים הקלים והמצחיקים. הם הכי אהובים עלי. גם בהם יש עומק רב. 'לא אהבתי די' נכתב בתקופה של בלוז, וההשפעה ברורה. גם אותו וגם את 'עצוב למות באמצע התמוז' היא כתבה בעיצומו של משבר רפואי שנגמר בטוב. ובאותה תקופה היא כתבה טורים לעיתון 'דבר' מאשפוז בכירורגית ג'. אז 'לא אהבתי די' זה 'עצוב למות באמצע התמוז' עם עין אחת קורצת. והם אכן נכתבו יחד באותה שנה.

"כל הקטע הסאטירי של נעמי נורא מבלבל אנשים. לכן חלק מהאנשים פשוט מוחקים אותו מסדר היום, כולל חוקרים רציניים שמתעלמים מהפרק הזה, והוא בכלל לא בפוקוס שלהם, כאילו נמחק מהיצירה שלה. נעמי כעסה על זה. הרי חוקר הספרות דן מירון, במחקרו 'שירים מארץ להד"ם', בנה הר גבוה על כך ששמר מייפה את המציאות. הוא זכר רק את התמונה הפסטורלית בשירים כמו 'חורשת האקליפטוס' ושיעבד הכל לתוך זה.

"בעיניי זהו אבסורד. מישהו כתב לאחרונה בפייסבוק שהוא אוהב את נעמי שמר למרות שבשירים שלה אין שפיצים והכל רך. אבל ההיפך הוא הנכון. אמא הקפידה להראות את הפגמים, את הצדדים הלא יפים במציאות. אין לי רגע דל, למשל. או בשירה האחרון, אקטואליה, שכולל את השורה 'לא יעלה על הדעת, המדינה משתגעת'. שלא לדבר על כך שבעצם הייתה נביאה של מי-טו בוואלס להגנת הצומח. נכון, היו שירים כמו חורשת האקליפטוס שהם סיפורי אגדה. אבל היא ראתה גם את הפגמים בקיבוץ. ברור שראתה".

היא גם חזתה את המוות של עצמה, בשיר נועה.
"כן, בגיל 28 היא כתבה נבואה מפחידה על בחורה צעירה שעוזבת את כינרת, מרחיקה וחוזרת להיקבר שם וכך בדיוק קרה. את כל מהלך חייה היא ציירה בגיל צעיר".

"כן, בגיל 28 היא כתבה נבואה מפחידה על בחורה צעירה שעוזבת את כינרת, מרחיקה וחוזרת להיקבר שם וכך בדיוק קרה. את כל מהלך חייה היא ציירה בגיל צעיר"

איזה שיר את הכי אוהבת?
"הכי נפלא בעיניי, ההישג היצירתי העילאי הוא 'לשיר זה כמו להיות ירדן'. לא דומה לכלום. קודם כל הדימוי המרכזי. ואז המהלך, ובסוף – התפיסה של המוות. אנשים שרים אותו באזכרות והוא מעורר התפעלות ומרגש מאוד. וכשאתה מלביש עליו את הלחן הכל מתחבר".

באמת שמצטערת על המכתב

אנחנו עושים הפסקה מתודית, שותים עוד כוס קפה. בן הזוג ישי מגיע ומתנצל שהוא מפעיל את המיקרו, ומכין לעצמו ארוחת צהריים. הכול נינוח מאוד. אפילו הלמות הפטיש מהשיפוצים בדירה ממול נשמעים כמנגינה מונוטונית, לא מאוד טורדת ולא מאוד חזקה. "טוב", אומרת ללי, "אז מה אתה אומר, שנדבר על יש"ז?" – כך היא מכנה את השיר ירושלים של זהב – "בוא, אני חושבת שבשלנו".

האמנם בשלת?
"במובן הזה עברתי תהליך, שהחל לצערי רק אחרי שהיא לא הייתה פה. לא הייתי מעורבת במכתב שכתבה, לא ידעתי מה קורה עם הסיפור של השיר, כלום. אני רק זכרתי את התגובה שהיא נתנה לך בכתבה: 'מה פתאום, מה פתאום, זה אפילו לא דומה'. היא באמת הקשיבה לשיר בפעם הראשונה כשהבאת לה את הקלטת. והיא באמת לא זכרה שום שיר עם באסקי, אבל היא הבינה שזה דומה במקצת. ושם התחילה הבעיה שלה".

"היא באמת הקשיבה לשיר בפעם הראשונה כשהבאת לה את הקלטת. והיא באמת לא זכרה שום שיר עם באסקי, אבל היא הבינה שזה דומה במקצת. ושם התחילה הבעיה שלה"

היא אמרה לי בשיחה 'זה דמיון מקרי, וממילא בשיר-עם מותר להעתיק שבע תיבות, כך שגניבה אין כאן בשום מצב'.
"נכון, והיא הייתה מומחית לזכויות יוצרים, אז היא הבינה מייד, אינטואיטיבית, שאין כאן אסון גדול כי בשום מצב אין שבע תיבות. ובכל זאת, זה היה אסון בשבילה. זה הקטע. שלא הייתה גניבה, רק השראה – אבל מבחינתה ההשראה הזאת הייתה אסון. היא אדם שחשב כל חייו בתווים. כך שפורמלית לא הייתה גניבה, אבל אישית כן, אישית היא חשה גניבה".

כלפי חוץ שמר הפגינה שוויון נפש מוחלט כלפי הגילוי הפומבי על הדמיון בין שני השירים. באחת ההופעות הטלויזיוניות האחרונות שלה, כשנשאלה על כך, אמרה בטון צוהל, "אם הכתב היה שואל אותי, הייתי מספרת לו גם על הברזים שגנבתי מהמלון בטורקיה". אבל בפנים התחולל משהו אחר לגמרי.

"היא לא אמרה כלום, והמשיכה לעשות צחוקים על זה גם במשפחה, אבל כאב לה. כאב לה, כי לאורך כל החיים היא פחדה מגניבות ספרותיות פחד מוות. זאת האירוניה, כי בדיוק לנקודה הזאת הכל מתנקז. על זה הלב נשבר לי. כי הסיפור של ירושלים של זהב נגע בנקודה כל כך רגישה ורדופה אצלה.

"לאורך כל החיים היא פחדה מגניבות ספרותיות פחד מוות. זאת האירוניה, כי בדיוק לנקודה הזאת הכל מתנקז. על זה הלב נשבר לי. כי הסיפור של ירושלים של זהב נגע בנקודה כל כך רגישה ורדופה אצלה"

"אני זוכרת שבעבר פסלה שירים בגלל דמיונות קלושים הרבה יותר. למשל דוגמה נפלאה שנודעה לי רק אחרי מותה: היא הלחינה בשנות השישים את השיר פרחי אולי של רחל עבור הרכב של האחיות שמר (להקה שנעמי הקימה בשנות השישים, ואשר ביצעה שירים בהלחנתה – א.ה.). השיר רבץ ברדיו ואיש לא שמע אותו.

"כשיצא השיר 'אליעזר בן יהודה' של מתי כספי בשנות השבעים, התברר לה לחרדתה ששתי התיבות הראשונות של המנגינה דומות. מקרי לגמרי, ומייד אחר כך המנגינה משתנה לחלוטין – אבל זה הספיק לה.

"היא צלצלה לאברהם זיגמן שניהל את ארכיון הסרטייה, והורתה 'תעיף את השיר שלי, תגנוז אותו, תשמיד אותו'. הוא היה בהלם ואמר לה 'אבל את כתבת את השיר שלך קודם', אז היא ענתה 'אתה יודע את זה, ואני יודעת את זה, אבל הקהל לא יודע'. עד כדי כך הייתה רגישה לכך, עד כדי כך קיצונית. היא הייתה משמיעה לנו שירים שכתבה כשהיינו צעירים ושואלת 'תגידו לי אם זה דומה למשהו'".

נעמי שמר מקבלת את פרס ישראל מנשיא המדינה יצחק נבון, 1983 (צילום: נתן אלפרט/לע"מ)

זה מדהים שהיא העדיפה לאכול את עצמה מבפנים. הרי יכלה להגיד בזמן אמת 'הייתה כנראה השפעה בתת מודע' ולצאת אצילה.
"היא לא סלחה לעצמה, וכל העניין הפך לסיפור בגללה. רק בגללה. היא זאת שהפכה את כל העניין לסיפור גדול".

נשמע שאת עדיין כועסת.
"עליה! עליה אני כועסת. שחפרה לעצמה את הבור הזה, במלוא הלהט שלה, עם הניסוחים האלה שכתבה לגיל אלדמע. באמת. למי זה טוב? אבל מבחינתה זאת הדרך לפתור את הסוגיה, כי אתה הולך מהעולם הזה נקי. מורשת כינרת – אתה חייב להיות זך. אבל מי כמוה ידע שאין דבר כזה זך".

"עליה אני כועסת. שחפרה לעצמה את הבור הזה, במלוא הלהט שלה, עם הניסוחים האלה שכתבה לגיל אלדמע. באמת. למי זה טוב? אבל מבחינתה זאת הדרך לפתור את הסוגיה, כי אתה הולך מהעולם הזה נקי"

אני רואה במכתב משהו מאוד אנושי ונקי ויפה. כמה אנשים מתוודים לפני מותם על טעות?
"זה כי אתה לא בן שלה ואין לך את המעורבות האישית. לכל אחד יש את הכאבים כלפי ההורים שלו, בזמן שהוא רואה את ההורים של האחר כנפלאים".

אם הייתה שואלת אותך אם לכתוב את המכתב, היית אומרת לא?
"עובדה שהסתירה ממני וחלקה אותו רק עם אריאל. כנראה הניחה כיצד אגיב. אבל למען האמת, אני מפקפקת אם הייתי באמת נלחמת בה אז. כי כשישבנו ליד מיטתה בשבועות האחרונים כולנו הרגשנו שמדובר בזמן שאול, דקות יקרות במיוחד, ולא התנגדנו לשום בקשה שלה, כולל דברים דקדקניים.

"למשל, היא דרשה שעל המצבה שלה יהיה כתוב רק 'נעמי שמר 2004-1930' וזהו. מה עם תאריכים מלאים? מה עם תאריכים עבריים? אז עשינו מה שרצתה ואז שנתיים-שלוש אחרי הוספנו עוד לוחית עם התוספות. כי מותר לנו".

קברה של נעמי שמר בקיבוץ כינרת (צילום: ילנה שקולניק)

יש בביוגרפיה של זעירא תיאורים רבים על הסירוב שלה להמנע ממתוקים. אני מבין אותה לגמרי. גם אני לא חושב שהייתי מוותר על עוגות וגלידה אם הייתה לי סוכרת.
"היא הייתה כמו ציפור בכלוב עם הסוכרת הזאת באמת. כל כך ריחמתי עליה. אני זוכרת שהתאשפזה אצל פרופ' ערן דולב באיכילוב, בגלל פצעי סוכרת. ובדרך החוצה להשתחרר אריאל ואני החלטנו שנדבר איתו, אולי הוא יצליח לנער אותה.

"אז נכנסנו אליו לחדר ואמרנו לו שאנחנו לא מצליחים לשמור עליה ושהיא עושה מה שבא לה עם אוכל וזה נורא מסוכן. הוא חייך ואמר 'חביביי, אתם לא תצליחו להגיד לה מה לעשות. אני מבין את הטיפוס. תנו לה לחיות, כי זה לא יעזור לכם. אם תריבו איתה היא תתנהג במשך שבוע כמו ילדה טובה ואז תחזור לסורה. אתם לא תצליחו להגיד לדור הזה מה לעשות, פשוט רדו מהעסק'".

וירדתם?
"ממש לא. אני לקחתי מאוד קשה את האשפוז הזה. אמרתי לה 'אני לא מוכנה שאת תגמרי את עצמך, זה לא ייתכן'. והיא כרגיל 'כן, כן, אני מבינה, אני מבינה. אתם צודקים'. איפה, מה פתאום. רק כשהגיע הניתוח בלב היא נבהלה באמת. אבל אז זאת כבר הייתה תחילת הסוף, כי ניתוח כזה כל כך מטלטל את הגוף אצל חולי סוכרת".

איך נפרדים מאגדה חיה שהיא גם אמא? את זוכרת שיחה אחרונה?
"הפרידה של אמא מהעולם הייתה אמנם דרמטית, אחרי סרטן אכזרי, גרורתי, כואב וסופני, אבל מאוד מודעת וצלולה. היא הסתכלה למוות בעיניים ואמרה לנו, 'עשיתי את יום העבודה שלי, אני אמות מאושרת'.

"הפרידה של אמא מהעולם הייתה אמנם דרמטית, אחרי סרטן אכזרי, גרורתי, כואב וסופני, אבל מאוד מודעת וצלולה. היא הסתכלה למוות בעיניים ואמרה לנו, 'עשיתי את יום העבודה שלי, אני אמות מאושרת'"

ללי שמר מבקרת בגן בנתניה ומחלקת לילדים ספר המבוסס על השיר 'אנשים טובים' שנכתב על ידי אמה, נעמי שמר, 23 באוקטובר 2012 (צילום: ששון תירם)

"זה לא ממש ניחם אותנו, אבל הייתה בכל התקופה האחרונה שלה הרבה עוצמה. זה לא סותר את המריבות, הוויכוחים, המשברים לאורך כל החיים, שהם כנראה הצד השני של הקירבה הגדולה, עור לעור.

"לא הייתה שיחה אחת אחרונה בזמן המחלה והטיפולים – היו כמה שיחות אחרונות בעשרת הימים האחרונים שבהם הייתה מאושפזת באיכילוב. היא אמרה לנו שעשתה כל שגיאה אפשרית כאמא, ולי היא אמרה 'את יודעת את זה הכי טוב'. אבל כולנו יודעים גם את מה שעשתה נכון וטוב ואיך זה משפיע עלינו עד היום.

"אותי, למשל היא מאוד עודדה בזמן המחלה והטיפולים לקדם קריירה חדשה בתחום ההוראה של תנועה בריאותית במקום עבודות עריכה ופיתוח של תוכניות לימודים שעסקתי בעבר. היא תמכה בי, למרות שלא הזדהתה עם התחום הזה כלל – פשוט כי הבינה כמה הנאה וסיפוק הוא מסב לי.

"אז כולנו יודעים גם את מה שעשתה נכון וטוב, במודע או לא: הקשר הבלתי אמצעי איתנו, היושר הבלתי מתפשר, התחושה שבכל מצב היא ומרדכי תומכים באריאל ובי, והכבוד שלה לבחירות שלנו. את כל החשבונות הכואבים שתינו פתחנו לאורך כל החיים, אז לא נשארו כאלה לסיום. נשארה רק הקירבה הגדולה".