"הייתי פרפר

שהוא אי עשייה

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

שהוא אי קבע

שהוא מלכות".

(זלדה)

*  *  *

אני מחפשת את הילדה שהייתי, אני רוצה לקרוא לה את השיר הזה. אני קוראת בשמה, היא לא עונה, אני לוחשת את שמה, גם לא, אני מסתכלת לכל הצדדים, מי שעומד מלפני או מצדדיי הוא העומד, היא לא עומדת שם. מצאתי שיר יפה, אני אומרת מאוד ברכות, בואי, אני יודעת שאת אוהבת מילים. 

זה שיר אהבה בשבילך, אני אומרת.

אין קול.

אני עומדת נבוכה ולא יודעת מה לעשות, אני מרגישה שהיא שם אבל היא לא עוזרת לי.

בואי בואי.

ואין עונה.

תזכרי, תזכרי, אני אומרת לעצמי, תחשבי חזק, תכווצי את העיניים בכל הכוח עד שתראי, אני רואה.

ברור.

היא יושבת מאחורי כיסא קש רחב, מאחורי הרגל הימנית שלו ליתר דיוק, כל כך קטנה, אולי בת חמש, היא יושבת בישיבת כריעה ומתנדנדת, הקצב קבוע, איטי, היא נראית כמו ציפור שלא יודעת לעוף, בכלל לא כמו פרפר, אני מסתכלת על התנועה, על המון התלתלים החומים שלה, משום מה אני נעשית מנומנמת פתאום.

אני נעשית מבולבלת.

הייתי פרפר שהוא אי עשייה, שהוא אי קבע, אני מתחילה בקול חלש. בבת אחת היא מגבירה את קצב הנדנוד, הרכות שדמיינתי נעלמת, מאחורי סבך התלתלים הפרועים אני רואה ברק כחול, הבזק זהוב ואז רק התנועה, יותר ויותר חזקה. שהוא מלכות, אני מתעקשת לגמור את השיר. 

היא לא אומרת כלום.

היא לא מסתכלת עלי.

אני מנסה שוב. הייתי פרפר, שהוא אי עשייה, היא מתנדנדת הלוך ושוב, הלוך ושוב  מתוך ישיבת הכריעה המוזרה שלה. שהוא אי קבע, היא שמה את הידיים על האוזניים נגדי. מתחשק לי לצעוק, איך טעיתי כל כך, מה לילדה הקטנה הזו, עם התלתלים הפרועים וכפות הידיים המלוכלכות עם פרפרים ומלכות, מה לברכיים הפצועות שלה עם אי עשייה, יש ילדים אחרים ש… בבת אחת התנועה נפסקת.

בבת אחת היא מסתכלת עליי, כאילו שהיא קראה את המחשבות שלי.

המבט שלה חד, כחול עמוק, אבל יש עוד משהו, מה זה הצבע הזהוב הזה?

באת להגיד לי שאני יפה? היא שואלת אותי.

*  *  *

אמא של הילדה אף פעם לא אמרה לה שהיא יפה, ואיך אפשר להגיד יפה לילדה כל כך פרועה, בסבכי התלתלים שלה ציפורים יכולות לגור, אפשר למצוא שם אוצרות של בוץ, והברכיים שלה תמיד אדומות, הרי כולם יודעים מה זה יפה.

זה משהו אחר לגמרי.

יש לילדה אח גדול עם שיער חלק ובלונדיני, גם לאמא שלה יש שיער חלק, אבל לא לה. לפעמים, בערב, היא מסתכלת על אמא שלה מסתרקת והעיניים שלה גדלות מכמיהה, אבל אמא שלה לא רואה, אולי כי היא יושבת עם הפנים למראה ועם הגב לילדה, מול כל היופי הזה הילדה מתחילה לכעוס.

הוי, איך שאני כועסת.

הילדה מרגישה שיש לפניה שתי ברירות, או להפוך לבלתי נראית, או להפוך לילדה לא יפה אבל קיימת, ילדה שהיא ההיפך מיפה, קיימת ובועטת, עם לכלוך בידיים ובפנים, היא לא תשטוף פנים אף פעם באמצע היום, הו לא, והשיער שלה דווקא יקפוץ לכל הצדדים. גם הילדה קופצת לכל הצדדים, היא תמיד בתנועה, לרוב אפשר למצוא אותה בחוץ, משחקת בחול, שופכת מים על החול, הופכת אותו לבוץ, בונה ארמונות, אופה עוגות של בוץ, אפילו רוקדת שם, אפשר לקרוא לה ילדת בוץ.

מגיע לה.

היא לא מגלה לאף אחד שבלילה היא חולמת על נעלי לאק אדומות וחדשות.

כמובן שהיא לא מגלה דברים כאלה.

*  *  *

נולד לה אח קטן, לילדת הבוץ.

גם לו יש שיער חלק, בצבע דבש. שאר הגוף שלו בצבע לבן-ורוד, והעיניים שלו בצבע כחול זוהר. אמנם בהתחלה הילדה אומרת לעצמה שגם עליו תכעס, אבל להפתעתה היא לא מצליחה, אולי בגלל שהוא צוחק תמיד כשהיא מתקרבת אליו, והוא ממש מסתכל עליה. היא אפילו שוטפת ידיים ונותנת לו להחזיק באגודל שלה, היא אוהבת להרגיש את כף ידו השמנמנה והחמימה עוטפת לה את האגודל, לפעמים הוא נרדם ככה והיא מגלה שהיא יכולה לשבת המון זמן, בלי לזוז, בלי להזיז את האצבעות, רק כדי שהוא לא יתעורר. היא נעשית רכה לידו והיא אפילו לא יכולה להסתיר את זה.

היא כבר לא ממש רוצה.

היא מתנדבת לקחת אותו לטייל.

בעגלה.

הילדה מטיילת עם אח שלה, הנקי והיפה, בעגלה, היא מטיילת איתו בשביל, משני הצדדים כרי הדשא של השכונה, כל כולה גאה, כל כולה רצינית, היא אפילו חושבת על שיר ילדים לשיר לו, היא מנסה לחשוב על השיר הכי מתאים, אבל אז מפריעים לה.

שלוש נשים ריחניות עוצרות מולה, בעצם נעמדות מול העגלה וחוסמות לה את הדרך. היא מכירה את האימהות האלה, זו שכונה קטנה וכולם מכירים אבל הן אף פעם לא עצרו לידה להגיד לה שלום, ועוד בחיוך שכזה.

זה התינוק החדש?

הנהון.

בן כמה המתוקי פוקי הזה?

היא עונה.

אוי איזה שיער דבש, אוי איזה לחיים רכות, בקולות גבוהים ועליזים, בצהלות שנשמעות לה מוגזמות הן מתפעלות מאחיה, הן אומרות שבחיים, אבל בחיים, הן לא ראו ילד כל כך יפה והן מוכרחות, פשוט מוכרחות, לרכון לתוך העגלה ולהביט עליו ממש ממש מקרוב, לגעת באצבעות מטופחות בפנים המתוקות שלו.

אוי, איזה מלאך.

הילדה מתפללת שהמלאך יצרח, אבל לצערה הוא נותר חייכן ושקט.

הוא יפהפה, אומרת אחת ונאנחת, והשניה עושה קולות מצחיקים כדי להצחיק אותו, הילדה עומדת שם זמן שנראה לה ארוך מאוד, אף אחד לא מדבר איתה, אף אחד לא אומר לה למשל, כל הכבוד, ילדה כל כך טובה, לוקחת את אח שלה לטיול ועוזרת לאמא, אף אחד לא שואל, את עולה בשנה הבאה לכיתה א'? אף אחד בכלל לא מסתכל עליה, היא עומדת שם. ליד העגלה. כמו מוט.

הפצעים בברכיים שלה מגרדים מאוד פתאום, אבל  היא יודעת שאם תגרד ירד שוב דם, אז היא מתאפקת.

ואיזה עיניים יפות, היא שומעת פתאום קול אחד, וקול אחר עונה, כן, עיניים כחולות, וקול שלישי בהתפעלות, כחולות לגמרי לגמרי, אני בטוחה שהן ישארו ככה, זה כבר הצבע הקבוע, רואים.

עיניים כחולות, שלוש הנשים נאנחות, כאילו שעיניים כחולות הן משאת נפשו של כל אחד, הן אוצר בלום, עיניים של בני מלוכה.

הילדה נזכרת שגם לה יש.

היא פוקחת את עיניה חזק, אבל הנשים לא מרגישות והרי הן רכונות אל העגלה ואיך יראו, הראשים שלהן מול התינוק הקטן, הילדה פוקחת את עיניה חזק יותר, אבל עיניים לא עושות קול ואפילו ילדה בת שש מבינה את זה. 

צריך לעשות מעשה.

היא מתכופפת ומצרפת את פניה לזר הפנים שליד אחיה, זה בכלל לא קשה להתכופף לשם, היא עושה את זה בשניה. היא פוערת את עיניה מול הנשים המופתעות, פוערת את עיניה חזק חזק ולא אומרת כלום, העיניים כל כך קרועות עד שהן מתחילות לדמוע.

הילדה מרגישה בכל הכוח

את העיניים הכחולות שלה.  

שלושה עיגולים בוהים בה, עוד מעט הצבע הכחול מעיניה יקפוץ על החולצות שלהן, בכל עיגול שתי נקודות חומות, כמה זמן עד שיבינו, עוד מעט והכחול ישפך על החצאיות המסודרות, תראו את העיניים שלי, היא חושבת בכל הכוח, תראו את העיניים היפות שלי, המבט שלה נדחף קדימה, זה יעליב אותה אם אכתוב, מתחנן.

*  *  *

ואז זה קורה, חיוך דק מאוד על פני אחת הנשים, מבט הצידה, החיוך הדק מתפשט, מפלצת עם שלוש ראשים מחייכת אליה בשפתיים דקות. מה יש בחיוך הזה שכל כך משפיל, ששורף יותר מברך פצועה, מה זה הרעל הזה? רחמים ולגלוג, לגלוג או רחמים, הילדה לא יודעת לנתח את הסיטואציה, היא רק ילדה, אבל היא מרגישה טוב טוב. ואז אחת הנשים אומרת בקול מתוק, נסוך רעל, נכון, איך שכחנו, גם לך יש עיניים יפות. מאוד יפות, מוסיפה השניה, והשלישית צוחקת.

תכבי את המבט הזה מהר, היא מצווה על עצמה, מהר, תורידי את העפעפיים, את לא רוצה לבכות, את לא רוצה לבכות לידן, העיניים שלך אדומות רק בגלל שפקחת אותן כל כך חזק, מהר, אסור שיראו כלום, תתיישרי.

היא מתיישרת.

אף אחת מהנשים לא רואה את ההבזק הזהוב שבתוך הברק הכחול, אולי אף אחת לא הסתכלה באמת, ובכל מקרה הוא זהר שם רק לרגע.

 *  *  *

הילדה מסובבת את העגלה בתנועה חדה, תיזהרי, אומרת אחת מהן, כמעט ונתקלת בי. היא מפנה לנשים את הגב ודוחפת את העגלה חזק, לכיוון השני.

ככה, שואלת האחת, אפילו שלום לא אומרים?

ככה לא מתנהגת ילדה מנומסת, אומר קול שני בצדקנות.

ד"ש לאמא, הקול השלישי רם מדי, ושוב, תמסרי לה מזל טוב מאיתנו, על התינוק החדש.

אולי הן עוד עומדות שם, כשהילדה מסתלקת, היא מחליטה לחזור הביתה, אולי הן מושכות בכתפיהן וחושבות, מה כבר אפשר לצפות מילדה שכזו, שהרגליים שלה רזות מדי, שהחולצה שלה תמיד מלוכלכת.

אחיה התינוק מסתכל עליה, נראה חמוד כרגיל, כמו פרוסה עם ריבה. אתה לא יודע כלום, היא אומרת לו בקול כועס.

היא אומרת לו את זה הרבה פעמים, עד שהוא מתחיל לבכות.

*  *  *

אפשר לגדול גם בלי להיות יפה, אפשר להיות מכוערת, וכועסת וצודקת, גם ככה רואים אותך. עובדה. הילדה כבר גמרה את כיתה א' ושוב הגיע החופש הגדול. את כנראה תהיי יפה מאוד כשתגדלי, אומר אח שלה הגדול בוקר אחד, יפהפייה. היא מסתכלת על הפה האדום שלו, על השיער בצורת מקלות ולא מבינה עדיין. היא מצמצמת את עיניה ליתר בטחון ושואלת, למה אתה מתכוון? זה הרי ידוע, הוא מחייך, כמה שילדה יותר מכוערת כשהיא קטנה, כך היא תהיה יותר יפה כשתגדל, ולפי זה אני קובע שאת תהיי מלכת היופי. מלכת היופי של העולם, עכשיו הוא כבר צורח ומנער את שיער המקלות שלו, של העולללללם.

היא יוצאת החוצה, מזל שיש כרי דשא בחוץ, ושמש מבריקה, מזל שיש עצים לטפס עליהם ומקומות מחבוא, מזל שנורית מחכה לה. נורית מחייכת אליה, כמו בכל בוקר, ובלי להגיד שום דבר מיותר הן מתחילות לרוץ, בהתחלה הן רצות אל הדשא, מטפסות לראש הגבעה ומתגלגלות למטה, אחר כך הן רצות על העלים היבשים שליד השיחים, איזה קול נהדר, הן עושות הפסקה, שותות מהברז שמאחורי הבניין וממהרות לשביל המתפתל של השכונה, הן מתחילות להסתובב במעגלים סביב עצמן, כמו פרחים ענקיים, כל אחת לעצמה אבל בתיאום, כשמסתובבים ממש מהר כל הצבעים נמרחים, ונכנסים אחד לתוך השני, כחול וירוק וצהוב, אפשר להמשיך לעד אבל אז הן נתקלות במשהו ונעצרות, מתנדנדות וכמעט נופלות. אופס. אופס, הן שומעות קול צחקני, שני קולות צחקניים. הן מסתכלות ורואות, שתי נערות גדולות עומדות מולן. אלה נערות ממש גדולות, עם שמלות צבעוניות ועגילים מוזהבים, ילדת הבוץ ונורית מתנשפות, הן מתכוונות להצטדק אבל הנערות דווקא מחייכות אליהן, אף אחת לא אומרת כלום.

שתי ילדות מול שתי נערות. 

ריבוע.

הנערות סוקרות אותן, אחת לוחשת משהו לשניה ושוב הן מסתכלות, ופתאום אחת מהן אומרת, אלוהים, את צודקת, היא מאוד יפה. ילדת הבוץ מורידה את הראש ומחכה, היא רגילה שמתפעלים מנורית והיא רוצה כבר שזה יגמר והן יחזרו להתעופף ברחבי השכונה, עוד יש לה הרבה מרץ, עוד לא צהריים.

תורידי רגע את המשקפיים, היא שומעת.

מה?

בבקשה, תורידי אותן.

לילדת הבוץ יש משקפיים כבר מאמצע כיתה א', אלה משקפיים גדולים יחסית לפרצופה הקטן, המסגרת שלהם עשויה מפלאסטיק חום שבצדדים עולה כלפי מעלה. הם לא יפים אבל היא רואה איתם טוב מאוד. היא מורידה את המשקפיים ועומדת שם, ממצמצת פתאום מול השמש.

אמרתי לך, מתגלגל קול פעמוני, אמרתי לך שהיא יפהפייה אמיתית.

הזמן הופך לבדולח, אפשר לטעום את האוויר מרוב שהוא מתוק. כשיד צעירה נוגעת בתלתליה החומים נושר כל הבוץ מהילדה, השיער שלה נהפך למסך גלי יפהפה והיא שומעת את הריסים שלה מתארכים.

היא ממשיכה לעמוד שם, על המדרכה, גם אחרי כשהנערות כבר הסתלקו.

נורית מושכת בקצה חולצתה, בואי נמשיך כבר, זוכרת את המחבוא החדש שמצאתי אתמול?

היא לא עונה.

מה קרה לך, דוחקת בה נורית, קפאת באמצע הקיץ?

נורית לא יכולה להבין את זה. לנורית אמרו אלף פעמים שהיא יפה, יש לה שיער זהוב (דבר ידוע הוא, אם שערך לא חלק, עדיף שיהיו לך תלתלי זהב) והיא כולה קטנה ולבנה. אפילו אחרי יום שלם בחוץ היא לא נראית ממש מלוכלכת.  את חולה? היא מסתכלת על ילדת הבוץ שהשתנתה.

מה פתאום, מסתכלת עליה הילדה בעיניים זוהרות, פתאום מתחשק לה להגיד, תודה אלוהים.

*  *  *

ביום הראשון של כיתה ב' לובשת הילדה חולצה לבנה עם רקמה אדומה בצוואר, ובשרוולים. אמא שלה רוצה לעשות לה צמות אבל הילדה מתעקשת שהשיער שלה יהיה פזור, היא אפילו מסתרקת, מיוזמתה. נרגשת כולה היא מרימה את הילקוט החדש והאדום שקנו לה, וכשהיא נפרדת מאמא שלה, בפתח הבניין, היא עושה עוד דבר. חשוב. היא מורידה את המשקפיים ודוחפת אותם עמוק לתיק.

הילדה יושבת ליד נורית, איך שנכנסה לכיתה נורית קראה לה, בואי בואי, שמרתי לך מקום, לאן את הולכת, אני כאן. המורה נכנסת ואומרת כל מיני מילים וכותבת גם על הלוח, הילדה מודעת מאוד לחולצה שלה, ולשיער שלה ולעיניים, המורה ממשיכה לדבר אבל הקשב של הילדה מכוון פנימה. היא שומעת את המילים שנאמרו לה בפעם הראשונה, לא מזמן, היא חוזרת עליהן שוב ושוב, לא נמאס לה. מזל שהיא יושבת בגב ישר ונראית כמו תלמידה קשובה מאוד.  בצלצול היא מחכה שכולם יצאו החוצה, גם נורית, היא לוקחת את המחברת שלה, מתקרבת אל הלוח, קרוב קרוב, עומדת על קצות האצבעות ואז היא מצליחה. היא קוראת מהר מהר את כל המשפטים שכתובים שם ואפילו מעתיקה אותם לדף הראשון של המחברת החדשה.

זה לא היה קשה מדי, היא אומרת לעצמה, אף אחד לא ישים לב.

*  *  *

בערב היא יושבת על הספה בסלון, ליד אבא שלה. איך היה היום הראשון בבית הספר? הוא שואל אותה, היא אומרת שבסדר. הוא לא מציק יותר מדי בשאלות מיותרות. הוא יושב לידה קרוב והזרועות שלהם נוגעות בצדדים. הילדה אוהבת מילים אבל ביניהם לא המילים הן העיקר, החום הזהוב שיוצא ממנו עוטף אותם בעיגול מושלם וסגור. בדרך כלל זה מספיק, זה הרבה יותר ממספיק.

אבל הפעם היא מכחכחת בגרונה ואומרת, אבא… הקול שלה מרמז שזו שאלה חשובה ואבא שלה מפנה אליה עיניים משועשעות. 

אני מקשיב.

אבא, אתה חושב שאני ילדה יפה?

הוא מתכופף אליה, מסתכל לה ממש לתוך העיניים. את יודעת, הוא  לוחש, יש לך עיגול בצבע אש מסביב לאישון.

לי?

עוד לא החלטתי אם זו להבה אמיתית או שאולי אריה גר שם.

אריה?

אריה הזהב המפורסם, הוא אומר, את לא מכירה אותו?

לא.

ראיתי אותו, ולא פעם אחת, הוא אומר, הוא רצה לזנק מתוך העיניים שלך ולברוח, תשמרי עליו.

*  *  *

עכשיו, כשנהייתה יפה, הילדה חושבת שאמא שלה תאהב אותה יותר, אולי היא תחשוב שהן קצת דומות. ביום שבת אחד היא אפילו מעזה ואומרת לאבא שלה, אבא, תגיד לאמא שתיקח גם אותי ליום כיף מיוחד, גם אני רוצה.

אמא שלה נוסעת לפעמים לתל אביב עם אחיה הגדול, אפילו על חשבון הלימודים. הוא חוזר משם תמיד בלחיים משולהבות ומבט מסתורי בכוונה, כמובן שהוא לא מספר לה אף פעם מה הם עושים שם. אפילו את אחיה התינוק אמא שלה לוקחת לפעמים למקומות אחרים, רק הילדה נשארת תמיד באותו מקום. בשביל הילדה תל אביב זו מילה מסתורית, היא בכלל חושבת שכל מקום מחוץ לשכונה שלה הוא חוץ לארץ. עכשיו כשהיא מרגישה יפה היא מעזה לרצות.

תגיד לה שאני רוצה לנסוע איתה לתל אביב, בסדר?

אבא שלה מסתכל עליה ולא אומר כלום, המבט שלו משתנה מולה, באחת, כאילו שנהיה לו פצע בתוך העיניים. היא רוצה לשאול אותו מה קרה אבל היא נאלמת מולו ושותקת. היא רוצה לומר לו, היי, גם לך יש עיגול של אש מסביב לכל אישון, אבל היא לא מצליחה. היא חושבת לומר גם, תיזהר, אם תמשיך ככה אריה הזהב המפורסם יברח ממך חת-שתיים, אבל גם את זה היא לא מצליחה להגיד.

היא לא מבינה מה קורה.

בלילה היא לא נרדמת ורק שוכבת בשקט עם עיניים סגורות. זה קורה לה הרבה. שנים יעברו עד שתדע שאמא שלה מכורה לכדורי שינה, ושאם לא תיקח את הכדור שלה בערב גם היא תשכב כמוה בחושך, היא עוד לא יודעת הרבה דברים, הילדה הזאת.

היא שומעת קולות מחדר השינה. הדלת בחדר שלהם סגורה אבל היא מחדדת את אוזניה לאוזני שועל ושומעת, היא יכולה לשמוע הכל, זו לא פעם ראשונה, תסמכו עליה.

אני לא רוצה, הקול של אמא שלה מתפנק קצת, כאילו שהיא בעצמה ילדה.

את לא יכולה לעשות את זה, הלחישה של אבא שלה נשמעת דחוסה, את לא יכולה להתעלם מהילדה הזו כל הזמן, היא גם הבת שלך, היא צריכה אותך.

היא ממלמלת משהו, הוא ממשיך ללחוש באותו קול כועס, היא שומעת עוד כמה פעמים, אבל אני לא רוצה, ואתה לא יכול להכריח אותי, ואז המילים העקשניות של אבא שלה, אין לך רק שני בנים, יש לך גם בת, תתייחסי אליה לפעמים, תשתדלי.

תשתדלי.

פתאום היא לא רוצה לשמוע יותר, היא לא רוצה להבין את השיחה הזו, היא מקפלת את אוזני השועל שלה ונרדמת באחת.

בבת אחת.

להפתעתה.

בבוקר הלחיים של אמא שלה חיוורות והיא מסתכלת למטה. הקול של אבא שלה עייף כשהוא אומר לה, מחר את לא הולכת לבית הספר, את ואמא נוסעות ליום כיף, לתל אביב.

אמא שלה לא אומרת כלום, גם הילדה לא אומרת כלום. זה לא שהיא לא רוצה, היא רוצה לומר, התחרטתי, אני לא רוצה לנסוע איתה, אבל היא מפחדת. היא מפחדת לאכזב את אבא שלה שנראה כל כך עייף מרוב השתדלויות.

*  *  *

למחרת זה באמת קורה. את שמחה? שואל אותה אבא שלה בבוקר, היום יהיה לך יום כיף אמיתי, בתל אביב.

הילדה שותקת, היא מרגישה איך הכעס מציף לה את הבטן ואת העיניים. הילדה ואמא שלה נכנסות למכונית בשתיקה, הילדה כבר גדולה ולכן היא יושבת במושב ליד אמא שלה, כל הדרך אמא שלה ממשיכה לשתוק ולהסתכל קדימה, על הכביש. הילדה גם מסתכלת קדימה אבל מהצד היא רואה את זנב הסוס של אמא שלה מנצנץ, בצבע דבש. 

בתל אביב, שמתגלה כסתם רחובות עם רמזורים, אמא שלה לוקחת אותה לחנות אחת ואומרת לה לבחור מה שהיא רוצה.

הילדה בוחרת את הבובה הראשונה שהיא רואה, בובה של צפרדע מכוערת והן קונות.

האמא שואלת את הילדה אם היא רוצה גלידה, הילדה אומרת שלא. הן נכנסות לאוטו ונוסעות חזרה, הילדה מחזיקה את הצפרדע המכוערת, להפתעתה הצפרדע נעימה מאוד, היא ממולאת בגרגרים קטנים, היא די כבדה יחסית לבובה, והמגע שלה מנחם.

*  *  *

היא חוזרת להרכיב את המשקפיים בבית הספר, היא רואה טוב מאוד מה כתוב על הלוח וזה לא סוד שהיא ילדה חכמה. היא כבר לא משחקת בבוץ כמו מקודם, היא גדלה קצת אבל מסיכת היופי נושרת ממנה ושוב היא ילדה רגילה. מכוערת, יגיד אח שלה אם תשאלו אותו, מה פתאום רגילה, מכוערת. למי איכפת מה הוא אומר, למי איכפת מה אמא שלה אומרת, היא מלמדת את עצמה לא להקשיב, גם לשיחות של ההורים בלילה היא כבר לא מקשיבה יותר. אוזני השועל שלה מקופלות טוב טוב בתוך הראש, זהו.

יום אחד אבא שלה בא להגיד לה לילה טוב, הוא יושב על קצה מיטתה ומסתכל עליה, היא לא יודעת למה אבל היא מתחילה לבכות פתאום.

והיא לא ילדה שבוכה הרבה, תשאלו כל אחד.

אבא שלה לא שואל למה היא בוכה, הוא אף פעם לא שואל שאלות טיפשיות, הוא מסתכל עליה ואומר בחיוך עצוב, את מרטיבה את האריה.

די אבא, היא אומרת לו, מספיק עם הדמיונות, אני יודעת שאין אריה באמת.

איך שהיא אומרת את זה היא מפסיקה לבכות ומתחרטת, היא שונאת שאבא שלה מסתכל עליה ככה, היא שונאת שהוא נהיה עצוב בגללה, חבל שהיא לא יכולה לבלוע את המילים שלה חזרה. הוא ממשיך לשבת על קצה המיטה שלה ושניהם שותקים, כאילו שהם מחכים. הילדה יודעת למה היא מחכה, היא מחכה לעיגול המוזהב והמושלם שיעטוף אותם, היא מחכה לנחמה. אבל בערב ההוא שום חום לא יצא מאבא שלה, הוא קם ונאנח, לילה טוב מה פטיט פי, הוא אמר. 

לילה טוב, אבא, היא עונה, והמילים שלה נשארו עוד קצת באוויר, תלויות בחדר מיותרות.

*  *  *

היא שוכבת בחושך, היא לא מפחדת, היא כבר לא קטנה הילדה הזו והיא יודעת הרבה דברים. דברים, כמו זה שהיא לא באמת יפהפייה, כמו זה שאמא שלה צריכה להתאמץ ממש חזק כדי לאהוב אותה, כמו שזה שאין לה שום אריה זהב בעיניים, דברים.

אין שום אריה, היא חושבת, בזה אני בטוחה, הרי אם היה אריה כזה הוא כבר היה קופץ החוצה ביום שבו נסעתי עם אמא לתל אביב. הוא היה קופץ בפראות מתוך העיניים שלי, טורף אותה והייתי נשארת לבד עם אבא.

מתחשק לה לצחוק ולבכות בבת אחת.

*  *  *

באת לספר לי סיפורים שאני כבר יודעת או להגיד לי סוף סוף שאני יפה? שואלת אותי הילדה הקטנה שהייתי, היא כבר מזמן הפסיקה להתנדנד והיא מסתכלת עלי במבט ישיר, כחול וזהוב. את מאוד יפה, אני אומרת לה, יש לך עיגול של אש בתוך העיניים.

זה אריה.

אני יודעת, אני אומרת, אני מכירה אותו. 

היא פושטת את גופה הקטן, כמו כוכב, ושוכבת לגמרי על הרצפה.

אני עושה את אותו דבר.

אני מספרת לה סיפור חדש, אני מספרת לה שהיא כבר גדולה והיא כבר אישה, אני מספרת לה על איש אחד שהגיע לא מזמן והוא ממש ממש אוהב אותה, זה מפתיע אותה שאפשר לאהוב אותה בלי להתאמץ והעיניים שלה מתרחבות.

היא מבקשת שאקרא שוב את השיר.

הייתי פרפר

שהוא אי עשייה

שהוא אי קבע

שהוא מלכות.

שיר יפה, היא אומרת, אבל ממש אי עשייה? 

זה אפשרי, הנה, אנחנו נחות.

*  *  *

יש רק עוד דבר אחד שהיא חייבת להגיד. 

תגידי.

היא רוצה להחליף את המילה פרפר במילה אריה.

יש לי הרגשה שזלדה לא תכעס, ואני אומרת לה שמותר. 

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה