ברית הורים-מורים חייבת להתחדש

תלמידי בית ספר, אילוסטרציה (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)
יוסי זמיר, פלאש 90
תלמידי בית ספר, אילוסטרציה

דומה שאין יום סמלי מאסרו חג סוכות, כדי להמשיך בעוד סיבוב התנצחות בין הורים למורים סביב אורך החופשות והצורך לקצר אותן. עבור ההורים, שעברו ימים ארוכים ומתישים עם ילדיהם בחגים, היום הזה, שאף אחד לא זוכר למה מציינים אותו אפילו, הוא פעמים רבות הקש ששובר את גב הגמל. הרי אף מקום עבודה לא מעניק חופש ביום הזה, ולך תמצא פתרון לילדים.

דומה שאין יום סמלי מאסרו חג סוכות, לעוד סיבוב התנצחות בין הורים למורים סביב אורך החופשות. להורים, שעברו ימים מתישים עם ילדיהם בחגים, היום הזה, שאיש לא זוכר את מקורו, הוא הקש ששובר את גב הגמל

האמירות כלפי המורים העצלנים והחמדנים, שלא יכולים לוותר על יום אחד מחופשתם, נשמעות בבתים רבים. למען האמת, ככל שעובר הזמן, התחושה היא כי הורים ומורים נמצאים משני צדי המתרס בכל הקשור למערכת החינוך.

העניין הוא שתלמידי יסודי בישראל לומדים יותר ימים מכל תלמיד אחר בעולם המערבי. 20 ימים יותר מהמקום השני (יפן) ו-35 ימים יותר מהממוצע. כלומר החופשות כאן הן הקצרות בעולם. לוח החופשות אולי צריך לעבור רענון, ואולי אפשר ללמוד באסרו חג ולצאת לחופש ביום אחר – אבל קיצור נוסף לא הגיוני לאור הנתונים.

בפועל, הגורם האמיתי לקושי שלנו הוא מיעוט ימי החופשה להורים – במיוחד הורים צעירים שמקבלים עוד פחות ימי חופשה, ובטח יחסית למספרים במדינות ה-OECD. מנגד, כל עוד השיח הציבורי נסוב סביב אורך חופשות בית הספר, המצב בשוק העבודה הישראלי נותר מחוץ לזרקורים, ולא בצדק. דמיינו כמה יותר פשוט היה היום הזה, אם היה בו יום חופש לאומי כמו בחג שנחוג יום לפניו.

שוק העבודה בישראל מחייב בחינה, משום שהבעיה איננה רק בפער בימי החופש, שמותיר את ההורים למצוא פתרונות בלתי אפשריים לילדיהם. אם נהיה כנים, אנחנו חוזרים הביתה מותשים, פעמים רבות עם משימות/מיילים/טלפונים שעוד צריכים לעשות בבית – והקשב והפניות לילדים שלנו הולך ופוחת. וזה עוד לפני הפיתוי של המסכים שנוגס גם הוא באיכות הקשר שלנו עם ילדינו.

תלמידי יסודי בישראל לומדים יותר ימים מכל תלמיד אחר בעולם המערבי. 20 ימים יותר מהמקום השני (יפן). החופשות כאן הן הקצרות בעולם. הגורם האמיתי לקושי הוא מיעוט ימי החופשה להורים

אם הגענו למצב שאנחנו מסתכלים על זמן עם הילדים כמטלה מעייפת ולא נעימה (אני כמובן מכליל, אך אם נודה על האמת, פעמים רבות זה המצב אצל רבים מאתנו), אם הגענו למצב שאנחנו נאבקים לשלוח את ילדינו לעוד ימים במסגרות במקום להיאבק לקבל עוד ימים כדי להיות אתם – משהו כאן התעוות לגמרי.

אחד הדברים הכי משמעותיים בחיי ילדים הוא שהמבוגרים האחראים בחייהם משדרים את אותם ערכים, ומשתפים פעולה באופן גידולם. כיום אנחנו מבלבלים אותם פעמים רבות עם מסרים סותרים, ועם תחושה שהצד השני "נגדנו".

אובדן הסמכות שמאפיין את התקופה שלנו מחייב שיתוף פעולה נרחב בין הורים למורים – ובמקום זה אנחנו מסייעים לנגיסה בסמכותנו בעצם המחלוקות בינינו. המורים אינם עצלנים, וההורים אינם חסרי אחריות – המחלוקת משטיחה את השיח, וגרוע מכל, מותירה את הילדים מחוץ לדיון.

שוק העבודה הוא רק דוגמה אחת לכך שמערכת החינוך איננה גוף בלתי תלוי. מערכת החינוך היא חלק מהמדינה, ומושפעת מכל התהליכים המתרחשים בה. בנקודת הזמן הנוכחית, אני לא יכול להצביע על החלטה אחת שהתקבלה בשנים האחרונות, ששמה את טובת הילדים בעדיפות העליונה. אפילו בוויכוח על החופשות – מתי מישהו דיבר או חשב על טובת הילדים בסיפור הזה? כמה חופש נכון להם? האם זה נבדק? זה בכלל מרכיב בדיון?

אובדן הסמכות שמאפיין את התקופה שלנו מחייב שת"פ נרחב בין הורים למורים – ובמקום זה אנחנו מסייעים לנגיסה בסמכותנו בעצם המחלוקות בינינו. המורים אינם עצלנים, וההורים אינם חסרי אחריות

החברה הישראלית מוכרחה להשיב את טובת הילדים לראש סדר העדיפויות, ולהתחיל להבין את ההשפעה של החברה שאנחנו הופכים להיות – עם השיח האלים, הקיטוב, עוצמת בעלי הממון, השפעת תרבות הצריכה והרייטינג, ועוד – על הילדים שלנו. הכח היחידי שיכול להתייצב מול המגמה המדאיגה הזו, הוא ברית בין ההורים למורים, שחייבת לקום מחדש.

חגי לביא הוא איש חינוך, בוגר תכנית ה-120 של מכון שחרית ועמית בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית. שימש בתפקידים סגן מנהלת תיכון בויאר בירושלים וראש מטה במשרד לחיזוק וקידום קהילתי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 593 מילים
סגירה