מועדון אריאנה נמחקה משורת הרווח

ליטל יעל מלניק
ליטל יעל מלניק

בתחילה היו אלה הידיים, על פי הדיווחים, שביצבצו מקבר טרי. זה מה שנותר מילדה בת 17. זוועה מבהילה שכזאת, שבגללה נשארים צמודים לטלויזיה או לאתר החדשות, כולם תאבי רייטינג, ורוצים לדעת עוד והרבה כדי להשקיט את החרדה ההורית, כדי שיבוא מישהו מבוגר באמת וחכם ומנחם ויסביר שזה חלום בלהות, סרט של דיוויד לינץ', לנו זה לא יקרה.

בתחילה היו אלה הידיים, עפ"י הדיווחים, שביצבצו מקבר טרי. זה מה שנותר מילדה בת 17. זוועה מבהילה שבגללה נשארים צמודים לטלויזיה או לאתר החדשות ורוצים לדעת עוד והרבה כדי להשקיט את החרדה ההורית

אחר כך מתבררות עובדות, ואת מקומה של החרדה תופס זעם קדוש: כיצד יתכן שכך. אח בבית חולים פסיכיאטרי, בן 49. ילדה בת 17. "קשר רומנטי", ממהרים עיתונאים למסגר את הסיפור, ושוכחים תחילה כי ייתכן שהקשר נראה כזה לבת 17 באשפוז, לבדה במחלקה של צעירים פגועי נפש, אבל אם נאמץ את נקודת המבט שלה הרי לא נמנע את הקורבן הבא: עוד ילדה שהיא קורבן לעבירת מין. עוד ילדה שהלכה שולל. עוד ילדה בלי עורף משפחתי יציב. ועוד אחת.

קורבן, אבל של מי? יעל ליטל מלניק, על כך יסכימו כולם, היתה זקוקה להגנה שלא התאפשרה לה בבית סבתה וסבה. הם ניסו כמיטב יכולתם לגדל שתי ילדות שהוריהן נעדרו מחייהן, איננו יודעים למה. תמונות ילדות מראות שתי קטנטנות מחייכות בחדר משותף, מטופח וורדרד. השכנים בבניין, עולים מכמה מדינות, מתמוגגים ודואבים לזכר הילדה הטובה, היפה כל כך. אחות בת 18 שעדותה חבויה מתחת לפרסומות סופדת למי שהיתה כל כך מוכשרת, וגם "מרדנית". אף אחד לא מספר את האמת כולה. אסור לספר את האמת.

מתמרנים בין צווי איסור פרסום לבין חוקים שנועדו להגן על חוסים, קטינים וקורבנות של עבירות, מתמרנים בין הצורך להביא ידיעה ראשונית ובלעדית לבין המחוייבות לעובדות, כתבי החדשות רודפים אחר פרטי הזוועה, ולמי יש כוח לפרשנויות, העיקר שיימצא כבר המניאק. הזעם גואה. מאסר עולם פלוס, מוות בתלייה, סירוס: זה מה שמאחלים לו.

ברצח הזה, כמו בכל עבירה שקטינים וקטינות בחסות המדינה מעורבים בה, יש אשם אחד – ויותר מדי אחראים. ראשית, בית החולים שידע כי האח נחקר במשטרה ולא עשה דבר. שנית, משטרה מיוגעת שלא ממהרת לחקור עבירות מין, להיפך: אלה נדחקות לתחתית ערימת התיקים. מה ידעו בבית החולים על צו ההרחקה שהוצא כנגד האח, ומדוע לא הרחיקו אותו מבית החולים? כיצד איפשרו לקשר כזה להתקיים באין מפריע? איך, ריבונו של עולם? ילדה מוחלשת, חולה, נפש מעונה – ולאף אחד לא אכפת?

ברצח הזה, כמו בכל עבירה שקטינים וקטינות בחסות המדינה מעורבים בה, יש אשם אחד – ויותר מדי אחראים. ביה"ח שידע כי האח נחקר במשטרה ולא עשה דבר. משטרה מיוגעת שלא ממהרת לחקור עבירות מין

ואיך, בחסות האפלה החוקית ועיקרון טובת החולה וחסיונות משפטיים מורכבים, נעלמת אמת פשוטה ומחרידה: יעל ליטל מלניק היתה "תחת צו". כלומר, שופטים רחומים בישראל קבעו כי תועבר מבית החולים לפנימיה מיטיבה ורחומה, מכילה ומשקמת, בפיקוח משרד הרווחה, ושם, בפסטורליה מבורכת עם מטפלים שוחרי טוב, נשמתה השסועה תמצא מעט מנוחה, שקט, מזור.

רובכם לא מכירים את המוסדות האלה, וטוב שכך. מתחת לפרסומים שלהם, מעבר לאתרים בהם נראים בני נוער מחייכים בשיט קיאקים או מעגל דרבוקות, מעבר למלים היפות על "חזון חינוכי" ו"שאיפה למצויינות", מסתתרות חברות מסחריות. לפעמים הן נקראות "עמותות". לפעמים אלה קונגלומרטים עשירים ששורת הרווח מעניינת אותם הרבה יותר מגורלה של אחת, מלניק הזאת, רק שלושה ימים מאז שיצאה מאשפוז והגיעה בצו.

חוסים בישראל – אנשים שחייהם, בריאותם ורווחתם הם באחריות מדינת ישראל, על פי חוקיה המיטיבים, הם סטטיסטיקה בשורות הרווח של מוסדות מופרטים. בשמם של יעילות וחיסכון, ממשלות ישראל נפטרו מזקנים דמנטים, חולי נפש, אנשים עם מוגבלויות נפשיות ופיזיות, והעבירו אותם לחברות בע"מ.

המדינה משלמת לגופים הללו מליונים רבים מדי חודש, ובלבד שלא תיאלץ להתעסק עם כל הצרות האלה, ובלבד שתוכל להגלות את כולם לחצר אחורית מזעזעת, שנחשפת לרגע רק כשמתרחש מקרה של אלימות קשה. וזה שבא אחריו.

חוסים בישראל – שחייהם, בריאותם ורווחתם הם באחריות המדינה, עפ"י חוקיה המיטיבים, הם סטטיסטיקה בשורות הרווח של מוסדות מופרטים. בשם היעילות נפטרים מזקנים דמנטים, חולי נפש, בעלי מוגבלויות

לצערי, אני מכירה את כל הטינופת בחצר האחורית. פעמים רבות מדי טבלתי בה ידיים. שני ילדיי, אנשים עם צרכים מיוחדים מורכבים שאימצתי מבלי שידעתי על הצרכים הללו, בילו זמן רב מדי במחלקות של ילדים ובני נוער מוחלשים בבתי חולים. ואחר כך בפנימיות המיטיבות הללו: מאחת מהן היה בני חוזר מכונם כל חופשה ומדווח על עוד ועוד אלימות. על מדריכים שהתחלפו כמו גרביים. על עבירות מין שכולם ידעו עליהן, אבל חוקרי הנוער בוששו לבוא. על התיוג שהדביקו לו, "לא פנוי ללמידה". על בריחות מבהילות.

והיתה גם הפנימיה האחרת, זו ששיטות הריפוי שלה שנויות במחלוקת אבל עובדות: מ"בני ארזים" יצא בני לשירות לאומי, ומשם, לתוכנית מיוחדת, "מגמה לעתיד" במכללת אורט. כשהביא הביתה תעודת סטודנט, בכינו שנינו בלי מלים. הילד שפנימיה מופרטת ויתרה עליו לגמרי חי חיים מלאי ערך: היה לו מזל. והיה לו עורף משפחתי חזק, שסינגר ותמך ורב את ריבו מול משרד הרווחה, פעם אחר פעם.

ליעל ליטל לא היה דבר כזה. היתה לה מדינה שמתהדרת בחמלה פונקציונלית כלפי חלכאים ונדכאים. והיתה פנימיה חדשה, שבה ידעו על הקשר האסור עם המניאק. ובכל זאת, שלושה ימים בלבד אחרי שהגיעה לשם, איש ממטפליה לא חשב שיש ללוות אותה בדרך הארוכה הביתה, לסבתא.

לבד יצאה אל התעתוע. לבדה, ומבלי שאיש יידע וישגיח וימנע, הלכה אל האיש ההוא, שבתואנות של מבוגר הוביל אותה אל המקום בו רק ידיים מבצבצות מן החול. מרפקים, ראו את המרפקים מעל לקבר, תיקנו אחר כך עיתונאים חובבי עובדות.

לבדה, ומבלי שאיש יידע וישגיח וימנע, הלכה אל האיש ההוא, שבתואנות של מבוגר הוביל אותה אל המקום בו רק ידיים מבצבצות מן החול. מרפקים, ראו את המרפקים מעל לקבר, תיקנו אחר כך עיתונאים חובבי עובדות

בחסות חוקים המקדשים את זכויות החוסים, הציבור לא יודע מה נעשה מאחורי גדרות ושערים של פנימיות. אולי זה מה שאנחנו רוצים באמת: לא לדעת. לא להיבהל יותר מדי. לא לחשוב שזה היה יכול לקרות גם לבת ה-17 שיושבת איתנו על הספה הנוחה בסלון המטופח. לא לחשוב, איך מונעים את הרצח הבא.
יעל ליטל נמחקה משורת הרווח. מיטתה בפנימיה לא תישאר מיותמת לזמן רב. מאות בני נוער בסיכון מחכים ל"השמה", בלשון הבירוקרטית. אחת מהן, אחד מהם או יותר, יהיו קורבן הרצח הבא.

אריאנה מלמד היא אזרחית ותיקה, כותבת ותיקה, פעילה פוליטית וחברתית ותיקה. נכה חדשה. ספרים; "בית ספר לבלט", "חלודה ואבק כוכבים". "קרולינה לא רוקדת", ספר לילדים שחושבים מחוץ לקופסה, יראה אור בראשית 2022.. עורכת ומנחה סדנאות כתיבה, גרה בראש פינה. משתדלת לחשוב באופן עצמאי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 957 מילים ו-2 תגובות
סגירה