תמונה של ארון איינקו, על רציף דראנסי, משם גורש לאושוויץ ב-9 בפברואר 1943 (צילום: מארק וילסון)
מארק וילסון
תמונה של ארון איינקו, על רציף דראנסי, משם גורש לאושוויץ ב-9 בפברואר 1943

השואה שצילמתי

הצלם הבריטי מארק וילסון מציג בספר הצילומים החדש שלו, "נוף פצוע: עדות לשואה", את ביקוריו ב־130 אתרים באירופה ● ב־350 תמונות, ו־22 עדויות, הוא מתמודד לראשונה עם הסיפור הטרגי של משפחתו ● בריאיון לזמן ישראל הוא מסביר למה פחד להתחיל את הפרויקט: "לא חשבתי שאני צלם מספיק טוב"

הצלם הבריטי מארק וילסון מציג בספר הצילומים החדש שלו, "נוף פצוע: עדות לשואה", את ביקוריו ב־130 אתרים באירופה ● ב־350 תמונות, ו־22 עדויות, הוא מתמודד לראשונה עם הסיפור הטרגי של משפחתו ● בריאיון לזמן ישראל הוא מסביר למה פחד להתחיל את הפרויקט: "לא חשבתי שאני צלם מספיק טוב"

ב־9 בפברואר 1943 יצא טרנספורט 43 ממחנה הריכוז דרנסי מפאתי פריז לכיוון אושוויץ. ארון איינקו, בן ה־73, היה בין אלף המגורשים שעשו את דרכם אל מותם.

שבעה עשורים אחר כך, נינו של איינקו, הצלם הבריטי מארק וילסון, יצא לפרויקט שבמסגרתו חרש את אירופה לאורכה ולרוחבה כדי ללכוד בצילומים לא רק את הסיפור הטרגי של משפחתו, אלא גם את סיפורן של 21 משפחות נוספות.

התוצאה – ספר בן 750 עמודים, אותו השיק בלונדון בשבוע שעבר תחת הכותרת, “A Wounded Landscape: Bearing Witness to the Holocaust” ("נוף פצוע: עדות לשואה"). הספר כולל 350 צילומים מרהיבים ומטרידים שצולמו ב־130 לוקיישנים ב־20 מדינות.

הצלם מארק וילסון (צילום: Anna Nekrasova)
הצלם מארק וילסון (צילום: Anna Nekrasova)

התמונות מציגות את האזורים בהם חיו הקהילות התוססות לשעבר, גטאות שנחרבו ואתרים בהם נרצחו יהודים – בין אם כבודדים ובין אם כחלק מטבח המוני. את הצילומים מלווים תמלילי שיחות שערך וילסון עם שורדי שואה ובני משפחותיהם.

וילסון, צלם מקצועי בעיסוקו זה 25 שנה, מודה שהתמהמה שנים ארוכות לפני שהתחיל את הפרויקט. "ידעתי שהנושא חשוב באופן כללי, וידעתי שהוא קשור אליי אישית, אל המשפחה שלי", אומר וילסון לזמן ישראל.

"לא הרגשתי שאני צלם טוב מספיק. לא הרגשתי שיש לי את השפה הוויזואלית הנכונה שתאפשר לי לתת לנושא הזה את הצילומים שמגיעים לו"

"אבל מעולם לא הרגשתי טוב מספיק לטפל בו. לא הרגשתי שאני צלם טוב מספיק. לא הרגשתי שיש לי את השפה הוויזואלית הנכונה שתאפשר לי לתת לנושא הזה את הצילומים שמגיעים לו, ולא את הרגישות והחשיבות הדרושות".

אבל וילסון שינה את דעתו ב־2014 אחרי שהשלים את "העמדה האחרונה" – פרויקט שנמשך ארבע שנים ובו תיעד חפירות ומבנים אחרים ממלחמת העולם השנייה, שנותרו על קו החוף הבריטי ובצפון אירופה.

חצר פנימית בבניין הגטו בלבוב, אוקראינה. דצמבר 2018 (צילום: מארק וילסון)
חצר פנימית בבניין הגטו בלבוב, אוקראינה. דצמבר 2018 (צילום: מארק וילסון)

הדימויים שיצר, "רכים, עדינים, רגישים ומרמזים על ההיסטוריה", שכנעו אותו שאולי הוא מוכן לעבור לפרויקט המתמקד בשואה. יחד עם זאת, הוא אמר, למרות שהכיר את ההיסטוריה, הוא לא היה בטוח איך זה ישפיע עליו "לא רק כצלם, אלא גם כאדם".

ביעד הראשון שלו, מחנה הריכוז ריווזאלט בדרום צרפת, וילסון הבין שטכניקת הצילום שאימץ במהלך "העמדה האחרונה" לא תעבוד פה. "הצילומים הראשונים הקפיאו אותי וידעתי שזה לגמרי טעות", הוא נזכר. במקום זה, הוא הבין, הוא צריך לעבור את המחסום שמשאיר אותו מחוץ למחנה – "ברמה המילולית והמטאפורית".

למחרת חזר לריווזאלט וחיפש את צריפי הילדים. בן דודה של אמו, שעבד עם ניצולים בז'נבה, אמר לו שאפשר עדיין למצוא רמזים לציורים שציירו ילדים על הקירות בחומרים שקיבלו מהצלב האדום השוויצרי. הפרויקט, החליט וילסון, יהיה חייב להיות אינטימי וסובייקטיבי, ויש לספר אותו באמצעות סיפורים אישיים. "בפועל, המקום עצמו הסביר לי איך אני יכול לגרום לזה לעבוד", הוא אומר.

שולחן הניתוח שלאחר המוות במחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה, צולם ב-2018. מאז הפוגרומים של ליל הבדולח בנובמבר 1938, למעלה מ-56,000 מתוך 280,000 האסירים הכלואים במחנה נרצחו, ביניהם 8,000 חיילים סובייטים (צילום: מארק וילסון)
שולחן הניתוח שלאחר המוות במחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה, צולם ב־2018 (צילום: מארק וילסון)

"לא בחרתי בסיפור המשפחתי שלי בגלל שהוא היה הכי חשוב לי. במובנים מסוימים בחרתי בו כי הוא היה הנגיש ביותר"

הסיפור הראשון אותו יצא לתעד היה הסיפור של סבא־רבא שלו, יהודי מרומניה שעבר עם משפחתו לפריז בשנות ה־30.

"לא בחרתי בסיפור המשפחתי שלי בגלל שהוא היה הכי חשוב לי. במובנים מסוימים בחרתי בו כי הוא היה הנגיש ביותר", אומר וילסון. "ידעתי עליו מעט מאוד בגלל שזה משהו שאנחנו לא ממש מדברים עליו… אבל ידעתי שיש שם משהו. בילדותי לא הרגשתי שזה מאיים עליי בשום צורה, זאת פשוט הייתה תקופה איומה בהיסטוריה שלא מדברים עליה".

סיפורו של איינקו מסופר באמצעות פרגמנטים של שיחות בין וילסון לאמו, אליאנה (שלא כמו 40 מבני משפחתה, סבתה של וילסון שרדה את השואה משום שנישאה לגבר שוויצרי ועברה לז'נבה לפני המלחמה).

באחת הקומפוזיציות בספר, תיעוד של מחנה הריכוז דראנסי, תחנת הרכבת הישנה בוויני שבפריז – משם נשלח הטרנספורט של איינקו למזרח – ומסמכים עם שמו תועדו יחד על הרציף בו התבצעה הסלקציה, וממנו נלקח לתאי הגזים באושוויץ.

תחנת הרכבת בוביני בפריז, נקודת הטרנספורט מדראנסי לאושוויץ, 2016 (צילום: מארק וילסון)
תחנת הרכבת בווביני, פריז, נקודת הטרנספורט מדראנסי לאושוויץ, 2016 (צילום: מארק וילסון)

אבל וילסון מעולם לא רצה שהיצירה תתמקד במשפחתו. "מעולם לא ייחסתי חשיבות רבה יותר לאדם זה או אחר, בין אם מדובר בבן משפחתי ובין אם באדם זר", הוא אומר. "הם היו חשובים במידה שווה. ולא משנה מה הייתה החוויה האישית שלהם, היא הייתה מחרידה באותה מידה, לא משנה לאן הם נלקחו ומאין הם באו".

וילסון אומר שתמיד ראה את הסיפור המשפחתי שלו "כאחד מ־22 סיפורים ביצירה, ו־22 הסיפורים האלה, כמובן, מייצגים מיליונים אחרים".

כל אחד מהסיפורים בספר קשור או נובע מסיפור או חוויה של וילסון. לדוגמה, בזמן ביקורו בישראל, וילסון שוחח עם אישה באוטובוס מתל אביב לקיבוץ. האישה, שעובדת עם קבוצה של ניצולי שואה, שאלה את וילסון אם הוא רוצה שהיא תברר בשבילו אם אחד מהניצולים רוצה להיחשף. כמה מהסיפורים נכתבו בעקבות המפגש הזה.

תמונה של ארון איינקו, על רציף דראנסי, משם גורש לאושוויץ ב-9 בפברואר 1943 (צילום: מארק וילסון)
תמונות על רציף דראנסי, משם גורש ארון איינקו לאושוויץ ב־9 בפברואר 1943 (צילום: מארק וילסון)

"הסיפור תמיד מגיע מהאדם", אומר וילסון. "זה תמיד מישהו שרוצה לשתף אותי בסיפור שלו, וזה היה מאוד חשוב לי כי מעולם לא רציתי להכריח אף אחד או לדחוף מישהו"

"הסיפור תמיד מגיע מהאדם", אומר וילסון. "זה תמיד מישהו שרוצה לשתף אותי בסיפור שלו, וזה היה מאוד חשוב לי כי מעולם לא רציתי להכריח אף אחד או לדחוף מישהו".

וילסון נמנע לכנות את ליקוט הסיפורים ראיונות. "אני מרגיש שניהלתי 22 שיחות ושהתפקיד שלי היה להאזין. מעולם לא הכנתי שאלות בגלל שרציתי שיספרו לי את מה שנוח להם לספר באותו יום", הוא אומר.

"גיליתי שבאמצעות האזנה, בניגוד להכנת שאלות, אני מקבל את כל המידע – לא את המידע שרציתי, אלא את המידע שהם רצו לתת לי, וזה הדבר היחיד שרציתי להציג בספר".

על אף שהאנשים שסיפוריהם מופיעים בספר לא הכירו אחד את השני במהלך המלחמה, רבים מהם, כמובן, קשורים על ידי ההיסטוריה. קיים קשר בין סיפורי המחנות וצעדות המוות. אבל לכל אחד מהם יש אלמנטים ייחודיים.

האזור שמימין לקרמטוריום במחנה היער, מחנה ההשמדה חלמנו. יער ז'וכוב, פולין, 2015 (צילום: מארק וילסון)
האזור שמימין לקרמטוריום במחנה היער, מחנה ההשמדה חלמנו. יער ז'וכוב, פולין, 2015 (צילום: מארק וילסון)

נגה, מקיבוץ ניר דוד, נזכרת איך סבא שלה הנגר הציל את משפחתו מגירוש מטרזיינשטט לאושוויץ. אחרי שהורד מהרכבת בגלל שהגרמנים רצו שיסיים עבורם עבודה שהתחיל – הוא ביקש בתמורה להוריד את כל משפחתו מהרכבת.

בעיר לידס שבצפון אנגליה, סיפרה ליליאן בלק לווילסון על אביה יוג'ין ששרד את ברגן־בלזן, בוכנוואלד ואושוויץ, שם נרצחה משפחתו. אחרי מותו מילאה ליליאן את בקשתו ופיזרה חלק מאפרו באושוויץ, כדי שיוכל להיות שוב עם משפחתו. "זה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי, הדבר הזה", היא אומרת.

ליליאן בלק, בתו של יוג'ין בלק, צולמה ב-21 במאי, 2018 בלידס, אנגליה (צילום: מארק וילסון)
ליליאן בלק, בתו של יוג'ין בלק, 21 במאי 2018, לידס, אנגליה (צילום: מארק וילסון)

בלונדון, הארי מנס, שהלך מאז לעולמו, מנה את המשפחות בהולנד שהגנו עליו לפני שמצא מסתור עם 11 ילדים יהודים נוספים במגדל מים בברונסום. "מפעם לפעם, כשהיה ערב חשוך, וילי (שהיה מטפל בהם) היה מחלק אותנו לשתי קבוצות ולוקח אותנו להליכה בסביבה הכפרית, בעיקר באזור המיוער", הוא סיפר לווילסון.

"הוא הוציא כל קבוצה בערב אחר. זה היה באמצע החורף והיה קר מאוד. בזמן שהלכנו שמענו את הקרח נשבר מתחת לכפות רגלינו. אסור היה לדבר ואפילו לא ללחוש".

וילסון מודה שהעבודה על הפרויקט הייתה לעיתים קשה בצורה בלתי נסבלת. הקול שלו בקושי נשמע בספר. בפסקת הפתיחה הקצרה הוא מתאר את ביקורו בכפר רומני "מאובק ומלוכלך", בחיפוש אחר שורשיו של סבא־רבא שלו. "כעסתי, הייתי מלא שנאה ומעל הכול, הייתי פשוט עצוב ואבוד", הוא כותב.

הארי מנס, לונדון, יולי 2018 (צילום: מארק וילסון)
הארי מנס, לונדון, יולי 2018 (צילום: מארק וילסון)

"הסתכלתי מבעד לעדשת המצלמה שלי ובכיתי אבל מעולם לא נמנעתי לצלם את התמונות האלה, בגלל שאני חייב לצלם אותן"

וילסון נזכר: "היו רגעים מאוד ספציפיים בשש השנים האחרונות שבהם ראיתי דברים שגרמו לי לבכות, הסתכלתי מבעד לעדשת המצלמה שלי ובכיתי. אבל מעולם לא נמנעתי מלצלם את התמונות האלה, בגלל שאני חייב לצלם אותן".

הוא מוסיף שהיו רגעים שבהם תהה אם יוכל להמשיך, רגעים שבהם ניצב מול מראה או סיפור מחרידים. "אבל התשובה הייתה תמיד כן", הוא אומר, "מהסיבה הפשוטה שאני חופשי ואני חי ואני יכול לראות את הדברים האלה. אני מסוגל להגיע למקומות האלה וללכת מהם… אז זאת האחריות שלי לגרום לזה לעבוד".

וילסון מתאר את עבודתו כ"נוף, היסטוריה וזיכרון". הוא אומר ש"רגעי האבל" שחווה לעיתים קרובות עם שובו לבריטניה נבעו לרוב מהעובדה שהמקומות שבהם ביקר היו קשורים לאחד מ־22 הסיפורים. "אם אתה מגיע למקומות האלה ומכיר את האדם שהיה שם, זה הופך להרבה יותר עוצמתי", הוא אומר.

רחוב בגטו קרקוב, פולין, 2020 (צילום: מארק וילסון)
רחוב בגטו קרקוב, פולין, 2020 (צילום: מארק וילסון)

"המטרה היא לגרום לקורא להבין כמה מדהימים הם היו, כמה הם דומים לנו וכמה אנחנו דומים להם ובאיזו קלות אלה היו יכולים להיות אנחנו"

הוא מקווה שקוראיי הספר יחוו את אותה אינטנסיביות כשיבקרו במקומות האלה. "הרבה יותר קשה להתמודד ככה, אבל זה יוצר רגשות חזקים בהרבה, מה שאומר שאני מקווה שאנשים ישכילו וזה יישאר איתם יותר זמן", אומר וילסון.

אבל יש לו גם מסר פשוט יותר, ואולי עמוק יותר. וילסון רוצה שהסיפורים של האנשים בספר יעברו האלה: "המטרה היא לגרום לקורא להבין כמה מדהימים הם היו, כמה הם דומים לנו וכמה אנחנו דומים להם ובאיזו קלות אלה היו יכולים להיות אנחנו".

הכנסייה שבה הוחזקו האסירים בלילה ליד מחנה ההשמדה חלמנו. צולם ב-2015 (צילום: מארק וילסון)
הכנסייה שבה הוחזקו האסירים בלילה ליד מחנה ההשמדה חלמנו. צולם ב־2015 (צילום: מארק וילסון)
עוד 1,254 מילים
סגירה