למעלה משבוע חלף מאז שהחליט שר הביטחון בני גנץ להכניס שישה ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים, בהם ארגוני זכויות אדם מרכזיים, לרשימת ארגוני הטרור, וההכרזה הזאת ממשיכה למשוך תגובות נמרצות.
ארגוני זכויות אדם בכל העולם גינו את המהלך בקול רם. מנהיגים באירופה ובארצות הברית הגיבו בחריפות על המתקפה של הממשלה החדשה נגד אחת מאבני היסוד של משטרים דמוקרטיים. במוסדות האו"ם נשמעים גינויים חריפים במיוחד.
בישראל, לצד התשואות הצפויות מימין וחוסר הנוחות הגובר בחלקים מהקואליציה (שגובל בהתנגדות גלויה בשוליה השמאליים), עדיין מורמות גבות לא רק באשר לעיתוי, לתועלת ולכדאיות הכוללת של ההחלטה אבל גם לגבי מהותה.
בוויכוח המתעצם והמתרחב הזה – שאינו מראה סימנים של רגיעה בזמן הקרוב – יותר מדי דגש ניתן לכאן ועכשיו. לא מופנית כמעט תשומת לב להקשר ההיסטורי וההשוואתי של המהלך הזה. אפילו מבט חטוף בדינמיקה של הניסיונות הרבים של מיעוטים אתניים ולאומיים לאורך ההיסטוריה להכניע רוב מקומי כנגד רצונו רק מדגיש את האבסורד ואת חוסר התוחלת שבהחלטה זו.
טוב תעשה ממשלת ישראל אם תלמד את הלקחים האלה בקפידה, שמא תתפתה לחזור – אם לא להוסיף – עליהם, לא רק לרעתם של הפלסטינים אלא גם על חשבונה שלה.
האופן שבו נעשתה ההכרזה על שישה ארגונים כארגוני טרור גרם לישראל נזק גדול בקרב ידידותנו הגדולות והחשובות ביותר. מהלכים כאלה, ככל שהם נדרשים, צריכים להיעשות כמו שצריך עם הכנה ראויה, כזאת שתוודא שהאינטרסים של ישראל לא מתפרקים. pic.twitter.com/h6GRLWSJNO
— Merav Michaeli מרב מיכאלי (@MeravMichaeli) October 25, 2021
ההיסטוריה המודרנית מלאה בדוגמאות של כיבוש חיצוני, התפשטות אימפריאלית ושלטון קולוניאלי. מכנה משותף מחבר בין האירועים השונים והמגוונים הללו שהתרחשו בחלקיו השונים של העולם: כל פלישה זרה מולידה תגובה מקומית. ככל שהשליטה החיצונית פולשנית יותר – מענייני כלכלה ודת ועד לכיבוש צבאי ושלטון בירוקרטי מתמשך – גדלים גם ההיקף והעוצמה של התגובות המקומיות.
להוציא מקרים של הכחדה כמעט מוחלטת של האוכלוסייה המקומית, שלטון חיצוני זרע תמיד, בשיטתיות, באופן ברור ובצורה כמעט אחידה את הזרעים להתפוררותו שלו. תהליך היסטורי זה קיבל ביטויים שונים באזורים ספציפיים, אבל פיתח לאורך זמן מסלול של הסלמה, רדיקליזציה, פיצול ובינאום עד לנסיגת השלטון הזר.
להוציא מקרים של הכחדה כמעט מוחלטת של האוכלוסייה המקומית, שלטון חיצוני זרע תמיד, בשיטתיות, באופן ברור ובצורה כמעט אחידה את הזרעים להתפוררותו שלו
מה שנכון לרוב אזורי אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית נכון גם להיסטוריה של ישראל-פלסטין במאה השנים האחרונות ויותר. הדפוס מוכר היטב, אבל שינונו מחדש מפעם לפעם תמיד מניב תובנות חשובות.
לפני 1948, התנועה הציונית הצעירה ותושביה הערבים של הארץ – למרות העוינות הגוברת ביניהם – חלקו את הסלידה משליטיהם העות'מאנים ומאוחר יותר הבריטים. מאז הם מתחרים ביניהם על השליטה בשטח שבין הים לירדן.
אם ב-19 השנים הראשונות של ישראל סכסוך זה הוחצן, הרי שבעקבות מלחמת ששת הימים הוא שינה את צורתו באופן דרמטי כאשר ישראל השתלטה על השטחים שהיו עד אז בשליטתן של מצרים, סוריה וירדן והמאבק בינה לבין הפלסטינים בגדה ובעזה הופנם בהדרגה.
![צה"ל אוסף שבויי מלחמה ברצועת עזה ביום השני של מלחמת ששת הימים, 6 ביוני 1967 (צילום: AP Photo/Israel Army)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/06/AP6706060461-1024x640.jpg "צה"ל אוסף שבויי מלחמה ברצועת עזה ביום השני של מלחמת ששת הימים, 6 ביוני 1967 (צילום: AP Photo/Israel Army)")
האסימטריה שנבעה מההשתלטות הצבאית מאז 1967 לוותה מלכתחילה בהתנגדות פלסטינית, וכמעט מייד גם לבשה צורות אזרחיות עם התרחבות הקשרים הכלכליים, החברתיים ואף התרבותיים.
הוקמו איגודים מקצועיים, אגודות סוחרים וארגונים של בעלי מקצועות חופשיים. קמו גם תנועות נוער, ארגוני נשים ומסגרות רווחה. ארגונים דתיים (בעיקר חמאס, בתמיכתה של ישראל) נוסדו לצד ארגוני זכויות אדם. והפעילות הפוליטית התרחבה עם הדרישה הגוברת להגדרה עצמית פלסטינית, תחילה על חשבונה של ישראל, ומאוחר יותר, אחרי 1988, לצדה בגבולות המוכרים על ידי הקהילה הבינלאומית.
היעדרה של התקדמות כלשהי הוביל תחילה בסוף 1987 להתקוממות ספונטנית בעזה, שמאוחר יותר התפשטה גם לגדה המערבית. האינתיפאדה הראשונה, מרד אזרחי בעיקרו שהלך ונעשה מאורגן וממוקד יותר, הניחה את הבסיס לוועידת מדריד ואז להסכמי אוסלו.
הקמתה של הרשות הפלסטינית ויחד עמה חלוקת השטחים הכבושים לאזורי A, B ו-C ורצועת עזה הגבירו בסופו של דבר את התסכול הפלסטיני מבלי לקדם פתרון מדיני בצורה משמעותית. האינתיפאדה השנייה, שפרצה בעקבות כישלון התהליך הזה – והייתה מאורגנת ואלימה הרבה יותר – דוכאה צבאית במהירות, וגרמה לפיצול ולרדיקליזציה במאבק נגד ישראל.
במצב זה, נסללה הדרך לתחייתם של ארגוני חברה אזרחית ושל ארגוני זכויות אדם – כאשר אלה קיבלו צביון פוליטי השולל את הכיבוש באופן מובהק. מגמה זאת, בעיקר בעזה, התאפיינה גם בנימה דתית חזקה, שהובילה לעליונותו הפוליטית של חמאס שם ולנסיגתה של ישראל מרצועת עזה – אבל לא ממש להפסקת מעורבותה שם.
העשור האחרון צוין על ידי נוכחות הולכת וגדלה של התנחלויות ישראליות בגדה המערבית, הכרה של ממשל טראמפ בירושלים כבירתה הבלעדית של ישראל ושורה של מעשי התנגדות אלימים, רובם ביוזמת אנשים בודדים, שכונתה האינתיפאדה השלישית.
פעולות של החברה האזרחית הפלסטינית פתחו מרחב לפעולה עצמאית בלתי אלימה מבית ולהרחבת הפנייה לקהילה הבינלאומית. אבל הן לא הצליחו לבלום את התפשטות הנוכחות הישראלית בשטח. היקף הדיכוי והחדירה לחיי הפלסטינים המשיכו להתרחב.
ממשלת בנט-לפיד, למרות הסכמתה להתמקד רק בנושאים השייכים לתחום הקונצנזוס, נקטה למעשה צעדים שהחמירו את המצב.
בעקבות העימותים של מאי, שהוצתו על ידי אירועים שהתרחשו בירושלים ובסביבתה, בזמן האחרון אושרו מכרזי בנייה להתנחלויות במקומות הרגישים ביותר, בהם עטרות, חלקים ממזרח ירושלים, וכמובן גם באזור E1 החוצה בין דרום הגדה וצפונה.
מתנחלים יהודים ממשיכים בפשיטות אלימות שכוונו נגד חקלאים, רכוש וחיים פלסטיניים, לעיתים קרובות בחסות צה"ל. מספר הפלסטינים שנהרגו בהתנגשויות ספונטניות גדל. הפינויים והריסות הבתים נמשכים בקצב מוגבר. התפילה היהודית על הר הבית הפכה לשגרה, ופורטת על רגישויות מוסלמיות מתוחות ממילא. מסיק הזיתים סובל שוב מהתנכלויות.
וכעת, כאשר לא נותרו עוד ערוצים רבים להתנגדות בלתי אלימה, הארגונים האזרחיים הפכו למטרה. זהו ההפך הגמור משימור הסטטוס קוו.
ההחלטה של גנץ היא יותר מתמוהה. תיוגם של ארגוני חברה אזרחית מרכזיים כארגוני טרור כמוהו כגדיעת כל אפשרות של התנגדות לגיטימית לכיבוש. אין בכך כדי לשכך את התסיסה בקרב הפלסטינים. להפך, הדבר משאיר להם רק שתי אפשרויות: כניעה או אלימות. הראשונה מנוגדת לשאיפה האנושית לחופש (כפי שיהודים יודעים היטב); האחרונה אינה רצויה, ורק תוביל לאנרכיה גדולה עוד יותר.
יתר על כן, אם כמעט כל התנגדות פלסטינית היא מעשה טרור על פי הגדרה, נובע מכך שהמצב הזה יכול להימשך לנצח. אולם זו אינה עמדתה הרשמית של הממשלה או עמדתם של רוב אזרחי ישראל.
אם כמעט כל התנגדות פלסטינית היא מעשה טרור על פי הגדרה, נובע מכך שהמצב הזה יכול להימשך לנצח. אולם זו אינה עמדתה הרשמית של הממשלה או עמדתם של רוב אזרחי ישראל
אז מדוע לדחוף את המהלך הזה עכשיו, בייחוד כאשר ישראל מחזיקה בכל הכלים ללכוד חשודים בפעילות טרור נגד ישראלים? מדוע הממשלה מטלטלת את הסירה כשלקואליציה השברירית שלה אין אינטרס נראה לעין להבליט כרגע את הסכסוך הישראלי-פלסטיני?
כל הטיעונים המרכזיים נגד הפרוצדורה הקלוקלת כבר נשמעו בשבוע האחרון. יש מי שטוען כי המהלך הזה אינו אלא תכסיס פוליטי להרגעת הימין. אם זאת מטרתו, הרי שמדובר בצעד טיפשי: הוא מפלג את הקואליציה, ואם החבל יימתח יותר מדי הוא עלול להביא להתפרקותה.
היות שהוא מתבסס על טענות שטרם נחשפו, הוא מעורר האשמות קשות לגבי חוסר שקיפות ואחריותיות. הוא מדגיש את המחלוקות המתמשכות בניהול ענייניה היומיומיים של הממשלה (גנץ לא יידע את ראש הממשלה נפתלי בנט במהלך שלו, והוא אף לא הובא בפני המועצה לביטחון לאומי, הממשלה, הקבינט הביטחוני או בפני ועדת המשנה של ועדת חוץ וביטחון).
בעוד שנראה כי הממשלה החדשה תצליח להעביר את התקציב בשבוע הקרוב ובכך להתייצב במעט, החלטת גנץ מניחה את הבסיס למחלוקות אידיאולוגיות שעלולות לערער עוד יותר את יכולת התקיימותה לאורך זמן.
בעוד שנראה כי הממשלה החדשה תצליח להעביר את התקציב בשבוע הקרוב ובכך להתייצב במעט, החלטת גנץ מניחה את הבסיס למחלוקות אידיאולוגיות שעלולות לערער עוד יותר את יכולת התקיימותה לאורך זמן
אולם משמעותי הרבה יותר הוא הנזק שנגרם לישראלים, לפלסטינים ולעתידם. המשך הכיבוש והעמקתו בעשור השלישי של המאה ה-21 מביאים להתגברות הביקורת כלפי המפעל הישראלי כולו.
הגינויים החריפים שנשמעים לא רק מארגוני זכויות אדם בעולם או מגורמים הנוטים באופן מסורתי לביקורת כלפי ישראל אלא גם מצד בעלי בריתה הקרובים ביותר מדגישים את הקשר הקרוב בין חברה אזרחית אוטונומית לבין חיים דמוקרטיים (ובכך גם מערערים על מה שנותר מצביונה הדמוקרטי של ישראל).
כאשר מדובר בפגיעה במרחבי התמרון האזרחיים הלא-אלימים של פלסטינים חסרי זכויות אדם וזכויות פוליטיות בסיסיות, הרי שהדבר משקף חוסר הבנה בסיסי של תהליכים היסטוריים שהובילו לעצמאותן של מעל למאה וחמישים מדינות מאז סיום מלחמת העולם השנייה (כולל ישראל).
איפוק, לצד נקיטת מידה רבה של זהירות על בסיס הלקחים שנלמדו מניסיונות העבר, הם כעת צו השעה. האם הממשלה הזאת והאנשים שבראשה ישכילו לעשות זאת, גם אם יידרש מהם לבטל החלטות שגויות ולשנות מסלול באומץ, לפני שיהיה מאוחר מדי?
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם