היהודים בחייו של ואן גוך הפכו אותו לבלתי נשכח

120 שנה אחרי שאספן יהודי הפך את ואן גוך לכוכב, תערוכה חדשה ורב־חושית מקרינה את יצירותיו על קירות מוזאונים ● ההיסטוריון צ'ארלס דלהיים מסביר בספרו החדש כיצד הפכו יהודים את האומנות למודרנית: "לא היה צריך לאמץ שום אמונה כדי להבין את היצירות"

מתוך התערוכה במנהטן, ניו יורק, יוני 2021 (צילום: מאט ליבוביץ'/The Times of Israel)
מאט ליבוביץ'/The Times of Israel
מתוך התערוכה במנהטן, ניו יורק, יוני 2021

בתערוכה חדשה של מוזאון ואן גוך הבינלאומי ("Van Gogh: The Immersive Experience"), יצירות המופת של האומן קמות לחיים באמצעות הקרנתן על קירות המוזאון. אפילו כיסאות המבקרים מכוסים ב"חמניות" ובפרטים מוכרים אחרים מציוריו של וינסנט ואן גוך.

תהליך המסחור של ואן גוך החל לפני 120 שנה, כשסוחר האומנות הגרמני־יהודי פול קסירר הציג את התערוכה הראשונה של עבודותיו בברלין. אחרי אותה תערוכה, המורשת של ואן גוך – ואומנות מודרנית בכלל – נשזרה עם חייהם של יהודי אירופה, כך אמר ההיסטוריון צ'ארלס דלהיים בראיון לזמן ישראל.

דלהיים אומר כי כישורי "נטילת הסיכון" של קסירר, ושל יהודים אחרים, עזרו לוואן גוך לזכות בתהילה לאחר מותו. היום, כעבור יותר ממאה שנים, ציורים של ואן גוך – שהיו בעבר בבעלות יהודים – שבים לעלות לכותרות בהקשר הביזה הנאצית.

מתוך התערוכה במנהטן, ניו יורק, יוני 2021 (צילום: מאט ליבוביץ'/The Times of Israel)
מתוך התערוכה בניו יורק, יוני 2021 (צילום: מאט ליבוביץ'/The Times of Israel)

"האומנות של ואן גוך, בעיקר ההיסטוריה שלה לאחר מותו, מצטלבת עם חייהם של יהודי אירופה וארצות הברית"

"האומנות של ואן גוך, בעיקר ההיסטוריה שלה לאחר מותו, מצטלבת עם חייהם של יהודי אירופה וארצות הברית", אומר דלהיים, שספרו החדש, "Belonging and Betrayal: How Jews Made the Art World Modern" ("שייכות ובגידה: כיצד היהודים הפכו את עולם האומנות למודרני"), יצא לאור ב־21 בספטמבר.

לפני הפופולריזציה של אומנים כמו פול סזאן, קלוד מונה ופבלו פיקאסו, "אומנות" שירתה צרכים דתיים. הסוחרים היהודים, שדחפו את האומנות ה"מודרנית", המציאו תחום חדש – וסחרו במה שאחדים כינו "אומנות חילונית" או "מנוונת".

ואן גוך תפס מקום מרכזי בין הציירים המודרניסטים שזכו להערצת האספנים היהודים. כשני עשורים שלאחר מותו, רבים מציוריו ורישומיו נרכשו על ידי אספנים יהודים, אומר דלהיים, פרופסור ותיק באוניברסיטת בוסטון.

"בשל הפוסט־אימפרסיוניסטים כמו ואן גוך, יהודים התחילו להיתפס כהיסטוריונים, מבקרי אומנות, סוחרים, מומחים וגם ציירים", כתב דלהיים. ואן גוך, שנולד למשפחה של כומר ב־1853, ניסה את כוחו במקצועות שונים לפני שמצא את הייעוד שלו.

מתוך התערוכה במנהטן, ניו יורק, יוני 2021 (צילום: מאט ליבוביץ'/The Times of Israel)
מתוך התערוכה בניו יורק, יוני 2021 (צילום: מאט ליבוביץ'/The Times of Israel)

לעתים הוא רשם או צייר אתרים – ואנשים – יהודיים שנתקל בהם בהאג ובאמסטרדם. אולם במונטאז' הסוגר את התערוכה, אהבתו של האומן לנופי הכפר היא הבולטת מכול.

העצים הגבוהים והכהים של "ליל כוכבים" מתנועעים ברוח, בעוד דמויות האיכרים והמחרשות שלהם מרחפות על פני שדות חיטה. מלמעלה, עיני הדיוקנאות העצמיים של ואן גוך מביטות על תמונות פסטורליות שצייר בצרפת ובהולנד, והפכו מאז לאייקוניות.

זמן קצר לאחר שסיים כמה מתמונות הטבע המפורסמות ביותר שלו – בהן "שורשי עץ" ו"שדה חיטה עם עורבים" – ואן גוך התאבד. הוא היה בן 37 במותו.

ליל כוכבים, ציור: וינסנט ואן גוך
ליל כוכבים, ציור: וינסנט ואן גוך

"גניבה על רקע גזעני"

פול קסירר, שנולד למשפחה גרמנית־יהודית אמידה, "הקדים את כולם בהרבה" בכל מה שנגע לאומנות, אומר דלהיים. "הוא היה לוקח סיכונים אומנותיים והימר על אומנות חדשה", הוא אומר. "הוא נתן הרבה אמון בעין שלו". לדוגמה, קסירר היה הראשון שהציג ציירים אימפרסיוניסטים צרפתים בגרמניה, בכללם אדואר מאנה ופול גוגן.

במשך שנים הפציר קסירר ביוהנה ואן גוך – אלמנתו של תיאו, אחיו של וינסנט שגם תמך בו כלכלית – שתאפשר לו להציג כמה מציוריו. פריצת הדרך הגיעה ב־1901 כשקסירר הצליח להציג חמש עבודות של ואן גוך בתערוכת האומנות המודרניסטית השנתית של "הזצסיון הברלינאי".

"שייכות ובגידה" מאת צ'רלס דלהיים
"שייכות ובגידה" מאת צ'ארלס דלהיים

לדברי דלהיים, מרכיב מכריע בהצלחתו של קסירר היה טיפוח של "חוג אספנים נאורים ומתקדמים", שיכול היה למכור להם את ציוריו של ואן גוך. בעוד שיצירותיהם של הציירים הגדולים "היו גדושות בסמלים נוצריים", אומר דלהיים, "לא צריך היה להיות אדם דתי כדי להעריך את ואן גוך. לא היה צריך לאמץ שום אמונה כדי להבין את ציוריו".

התערוכות שהציג קסירר בברלין נודעו בתור כאלה המערבות יצירות של "ציירים גדולים" כמו אל גרקו לבין יצירות של אומני ה"אוונגרד" כמו רנואר ופיקאסו. לדברי דלהיים, המשיכה של קסירר ושל אספני אומנות יהודים אחרים לוואן גוך הייתה "עזה ואסתטית".

בעקבות התערוכה ב־1901, כמה גלריות ומוזיאונים בגרמניה רכשו עבודות של ואן גוך. אולם האומנות המודרנית נתפסה בדרך כלל כ"צרפתית ולא פטריוטית", אומר דלהיים. לפיכך סוחרי אומנות יהודים החלו לחפש קניינים בחו"ל, בכלל זאת מוזיאונים אמריקאים.

החל משנות ה־20, תעמולה גזענית קישרה יהודים ואומנות מודרנית ל"יסודות זרים" שצריך להשמיד. לאחר מלחמת העולם הראשונה, למשל, הופצה אגדת "תקיעת הסכין בגב", במסגרתה הואשמו יהודים ב"הרעלת גרמניה" באמצעות אומנות מנוונת ותנועות חברתיות.

ציור של קלוד מונה (צילום: רשות הכלל)
ציור של קלוד מונה (צילום: רשות הכלל)

לאחר שאותן משפחות חשבו כי הצליחו להיטמע בגרמניה, בצרפת ובמקומות אחרים, יצירות האומנות שלהן נבזזו. אלו שלא הצליחו להימלט בזמן מאירופה נרצחו

"בלוק, מוכר הספרים היהודי" של וינסנט ואן גוך (צילום: רשות הכלל)
"בלוק, מוכר הספרים היהודי" של וינסנט ואן גוך (צילום: רשות הכלל)

הדרמה בספרו של דלהיים מגיעה לשיאה עם נפילתן הפתאומית של משפחות הסחר היהודיות, שהאמינו כי הצליחו "לעשות את זה" באירופה. לאחר שאותן משפחות חשבו כי הצליחו להיטמע בגרמניה, בצרפת ובמקומות אחרים, יצירות האומנות שלהן נבזזו. אלו שלא הצליחו להימלט בזמן מאירופה נרצחו.

"הנאצים סיפקו את הרעב התרבותי והכלכלי שלהם באמצעות גניבה שיטתית של אוספים בבעלות יהודית", כותב דלהיים. "אומנות יפה הפכה, אם כן, לצומת מדמם בו תרבות וכסף, אסתטיקה ותאוות בצע מתנגשים בקטסטרופה".

עוד 698 מילים
סגירה