בחודש שעבר ביקרתי בבית הקברות היהודי הישן בקובנה, העיר השנייה בגודלה בליטא. הנציגה הליטאית הרשמית שליוותה אותי בביקור התחרטה בוודאי על כך שלקחה אותי לשם, כשהביטה בי חסרת ישע בשעה שחלפתי על פני אלפי המצבות שנעקרו ממקומן. ליטא, שהשיגה עצמאות מבריה"מ ב-1991, היא מדינה קטנה עם משאבים מוגבלים, אמרה לי הנציגה, "אנחנו עושים כמיטב יכולתנו".
יום קודם לכן, במשרד ממשלתי בווילנה, דיווידס מטוליוניס, יועצו הבכיר של ראש הממשלה, הגיש לי מסמך בן שבעה עמודים, ובו נקודות הנוגעות ליהדות ליטא. "עבודות שיקום מבוצעות בבית הקברות הגדול בקובנה", נכתב שם.
ובכן, מר מטוליוניס, זה לא נראה כך, ואני לא היחיד שחושב כך. "בהיותו מקום פופולרי עבור התושבים לטיול עם הכלב ולהשלכת פסולת, בית הקברות הזה, שבו קבורים רבים מיהודי האליטה של העיר מלפני המלחמה, מהווה עדות לגישה המקומית להיסטוריה", נכתב במדריך הטיולים "In Your Pocket".
כמו בבית הקברות, ביקורי בליטא חשף פער גלוי בין כוונותיה המוצהרות של הממשלה לבין המציאות בשטח, שבה מתאמצים להפגין כבוד כלפי המורשת היהודית של ליטא מתנגשים עם הקושי להתמודד עם עברה הבעייתי.
בשנה שעברה, הפרלמנט הליטאי החליט פה אחד לציין את שנת 2020 כ"שנת הגאון מווילנה וההיסטוריה של היהודים בליטא", לקראת יום הולדתו ה-300 של החכם הידוע רבי אליהו בן שלמה זלמן קרמר.
עד השואה, וילנה – הידועה בקרב היהודים האשכנזים כירושלים של ליטא – הייתה מרכז חיי היהדות של מזרח אירופה. עד סוף מלחמת העולם השנייה בשנת 1945, יותר מ-90 אחוזים מתוך 250 אלף יהודי המדינה נרצחו.
המקומות שנלקחתי אליהם והאנשים שהוצגו בפניי לא נבחרו, כמובן, באקראי, אלא נועדו לקדם את האג'נדה של הממשלה. למשל, בלה שירין, שנולדה בקובנה כבת לניצולי שואה, חיה לראשון לציון, ולפני 3 שנים שבה לעיר הולדתה.
"אני אוהבת את המקום הזה", הוא אומרת לי, ומספרת שמעולם לא נתקלה באנטישמיות ושהיא מעריצה את "הצניעות הליטאית" ואת חיי התרבות שם.
כן, היו כמה ליטאים שסייעו לנאצים, וכמה מהם אכן היו מעורבים ברצח יהודים, הסכימו רבים מבני-שיחי, אבל באופן כללי, היינו קרבנות בעצמנו. הייתה כאן אנטישמיות בעבר, אבל היום, בעיקרו של דבר, היא נכחדה. נכון, ישנם עדיין כמה רחובות הקרויים על שם אנטישמים ידועים לשמצה, אבל אנחנו עובדים על זה.
"הממשלה מסרבת להתמודד עם העובדה שליטאים רבים – ולא רק מעטים – היו, בצורה כזו או אחרת, מעורבים ברצח יהודים"
ליטא של היום, מדינה של 2.8 מיליון איש, כנה ברצונה לחבק את ההיסטוריה היהודית העשירה שלה (אם כי ייתכן שגם זה קשור בתועלת שמביאה גישה כזאת ליחסי הציבור שלה ולתיירות). ליהודים המקומיים אין הרבה תלונות: האנטישמיות שולית. הקשרים הדיפלומטיים עם ירושלים מצוינים, איש לא שמע כאן על ה-BDS.
מצד שני, וילנה, כמו ורשה, בודפשט, קייב וערים אחרות באזור, עדיין מחפשת את הדרך הנכונה להתייחס לזכרם של אלה המכונים "לוחמי חופש", שלחמו נגד הכיבוש הסובייטי אבל גם ביצעו פשעי שואה.
ועדיין, יותר בעייתי מכך הוא סירוב הממשלה להתמודד עם העובדה שליטאים רבים – ולא רק מעטים – היו, בצורה כזו או אחרת, מעורבים ברצח יהודים.
1. בית הכנסת הגדול
התחנה הראשונה שלנו, ביום שלישי בבוקר, הייתה בשוּלהוֹף האגדי, אזור שבתקופת השיא שלו הכיל 12 בתי כנסת, כמה מקוואות ואפילו בית סוהר קטן. החפירות הארכאולוגיות באתר בית הכנסת הגדול של וילנה היו אז בעיצומן.
במהלך חמשת הקיצים האחרונים עיריית וילנה, הקהילה היהודית המקומית ורשות העתיקות של ישראל ערכו חפירות חודרות קרקע במקום שבו חי הגאון מווילנה לפני שָלוש מאות, אף על פי שככל הנראה לא התפלל שם בעצמו.
"העניין עם הגאון מווילנה הוא שהוא לא אהב להיות בציבור בשום צורה", אמר לנו ג'ון זליגמן, ארכאולוג ישראלי שמפקח על החפירות השנתיות במקום. "הוא העדיף להתבודד ולעסוק בלימוד לבדו או עם כמה מתלמידיו".
באופן מפתיע, בית הכנסת הגדול של וילנה שרד את הכיבוש הנאצי, ונהרס רק על ידי הסובייטים, שבנו על חורבותיו גן ילדים. "הבנייה המכוערת הזו תיהרס בסופו של דבר, למרות המחסור בגני ילדים בעיר", אומר לי ראש העיר, רמיגיוס שימשיוס.
לדבריו, יהודים מקומיים מתנגדים לבנייתו של בית הכנסת הגדול מחדש, מפני שלקהילה היהודית כבר יש בית תפילה פעיל אחד, ואחד נוסף נמצא כעת בבנייה, "וגם אנחנו לא רוצים שיעמוד כאן בית כנסת ריק בלי יהודים שמתפללים בו".
אבל יש גם קולות אחרים בקהילה היהודית בווילנה, שקוראים להקים מחדש ולהשמיש את בית הכנסת הגדול. וכך, בשנה הבאה, וילנה מתכננת לקיים תחרות אדריכלות בינלאומית, שתקבע את עתיד האתר "הרגיש", כדברי שימשיוס.
2. היועץ לענייני יהודים
מאוחר יותר באותו יום הובטחה לי כשעה של ריאיון עם מטוליוניס, יועצו הבכיר של ראש הממשלה, שבין השאר מחזיק בתיק לענייני יהודים בממשלה.
"יהדות ליטא הייתה חלק מהחברה הליטאית במשך יותר מ-500 שנים; היא הייתה פעילה מאוד בבניית הכלכלה שלנו והמערכת הפוליטית שלנו", הוא אמר. סביו של ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיעו מליטא, הוא ציין.
"קיימת אנטישמיות, אבל היא הולכת ונעלמת", הוא מעריך. "לפני 20 שנה, החברה הייתה הרבה יותר מורעלת בסטראוטיפים שונים. היום המצב אחר לגמרי".
כמו בעלי תפקידים אחרים ששוחחתי איתם בליטא, מטוליניוס נזכר בנאום שנשא בכנסת ב-1995 נשיאה הראשון של המדינה, אלגירדס ברזאוסקאס, שביקש "סליחה בשם אותם ליטאים שהרגו, ירו, גירשו ושדדו יהודים ללא רחם".
"קיימת אנטישמיות, אבל היא הולכת ונעלמת. לפני 20 שנה החברה הייתה יותר מורעלת בסטראוטיפים שונים. היום המצב אחר"
הממשלה לא מכבסת את העובדה ש"כמה ליטאים" לקחו חלק בשואה, התעקש מטוליניוס. אבל, "זה לא הוגן לומר שכל הליטאים היו אנטישמים. הטרגדיה היא ש-95 אחוזים מהיהודים הליטאים נהרגו, אבל קיימת תפיסה מוטעית. מקורות לא מהימנים טוענים כי חברים במחתרת האנטי-סובייטית ביצעו פשעי שואה".
3. חוקרי השואה מישראל
מטוליניוס התכוון בראש ובראשונה לאפרים זורוף מירושלים, צייד הנאצים ממרכז שמעון ויזנטל, ולדוד כץ, מומחה ליידיש ולספרות יידית, שניהם מבקרים נצחיים של מה שהם מחשיבים לתפיסה רביזיוניסטית של עברה של ליטא בזמן המלחמה.
זורוף אמר לי השבוע שכ-20 אלף ליטאים ביצעו פשעים נגד יהודים במהלך המלחמה. שותפתו למחקר, הסופרת הליטאית רוטה ונאגייטה, אמרה לי כי "קודם כול, היה צריך לאתר את היהודים, אחר כך היה צריך לאסוף אותם, היה צריך להסיע אותם משם, ואז היה צריך לחלק את הרכוש שלהם. אז על איזה חלק של השואה אתה מדבר? אותם אנשים בערי ליטא שהיו אחראיים לחלוקת רכושם של היהודים כשהם עדיין היו בגטו – האם הם היו חלק מהשואה או לא?".
"השאלה האמיתית היא: מה הסיפור שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו בבית הספר? האם משתפי הפעולה היו רק משולי החברה?"
ונאגייטה, שאיננה יהודייה, הפכה לדמות שנויה במחלוקת כאן לאחר שהטילה ספק בעברו של הגיבור הלאומי, אדולפס רמנאוסקס, מנהיג הפרטיזנים הליטאים. אף על פי שמאוחר יותר היא חזרה בה מדבריה באופן חלקי, היא זכתה לכינוי הגנאי "זונה יהודייה תומכת פוטין" וליריקות ברחוב, וספריה נעלמו מהחנויות.
"השאלה העיקרית עכשיו היא כמה ליטאים היו מעורבים במעשי הרצח", היא אמרה לי. "השאלה האמיתית היא: מה הסיפור שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו בבית הספר? האם משתפי הפעולה היו רק כמה אנשים נלוזים או שהם היו אנשים רגילים? האם רק אנשים משולי החברה היו מעורבים בשואה?"
עבורה, התשובה ברורה: ממשלת ליטא מקדמת נרטיב שקרי של מדינה קטנה שנפלה קרבן בידי הנאצים והסובייטים, ושבה, למרבה הצער, כמה טיפוסים לא-מייצגים לקחו חלק בשואה. "ליטא צריכה להתמודד עם הטראומה שלה כמדינה, ולא רק לומר ליהודים, 'כן, כמה מאיתנו היו רעים'".
מנגד, מטוליניוס אמר לי: "אנחנו מבינים מה קרה, אבל לעולם לא נקבל את הטענות שהייתה מעורבות ליטאית מתוזמרת ברצח יהודים".
4. שר החוץ
באופן דומה, גם שר החוץ של ליטא, לינאס לינקוויציוס, הכיר באופן דומה באחריות פרטית מוגבלת למעשים של בני ארצו במהלך השואה, אבל דחה בשיחה איתי כל ניסיון להטיל אשמה על רובם של הליטאים.
כשנשאל אם הוא מסכים עם ההערכה שמופיעה באתר של יד ושם, ולפיה "חלק משמעותי ממעשי הרצח בוצע בידי יחידות העזר הליטאיות", לינקוויציוס מחה. "'משמעותי' יכול להשתמע כ'רוב'. וזה לא היה הרוב, ככל שאני יודע", הוא אמר.
החוקר הישראלי יהודה באואר, אומר שהוא יודע שזה אכן היה הרוב. "בליטא היו 227 מקומות שבהם נרצחו יהודים, רובם בידי הליטאים, גם ללא נוכחות גרמנית. הסיפור שממשלת ליטא מספרת לך הוא לא מבוסס", אמר לי בשבוע שעבר.
"היו כמה ליטאים, בעיקר נשים, שעזרו ליהודים, אבל הם היו מיעוט קטן. רוב עצום של העם הליטאי, בגלל הכיבוש הסובייטי הקודם, שמח מאוד כשהגרמנים הגיעו ושיתף איתם פעולה. זה ברור שרוב היהודים נרצחו בידי ליטאים".
בכירים ליטאים אוהבים לציין ש-904 ליטאים לא יהודים הוכרו ע"י יד ושם כחסידי אומות העולם. "האנשים האלה היו גיבורים, אין ספק", אמר באואר. "אבל הם נאלצו לפעול נגד עמם. זה היה מאוד לא פופולרי לעזור ליהודים".
לדבריו, בליטא יש כמה היסטוריונים "רציניים מאוד" שאומרים את האמת על עברה של המדינה בזמן המלחמה. "אבל הם לא בדיוק חביביה של הממשלה".
"בליטא היו 227 מקומות שבהם נרצחו יהודים, רובם בידי הליטאים, גם ללא נוכחות גרמנית. הסיפור שממשלת ליטא מספרת לא מבוסס"
מנגד, מרקס זינגריס, סופר יהודי-ליטאי בולט, שכתב לדבריו את נאומו המפורסם של ברזאוסקאס בכנסת ב-1995, ידוע כמי שמקבל באופן כללי את נקודת המבט של הממשלה על ההיסטוריה.
פגשתי אותו במוזיאון היהודי על שם הגאון מווילנה, שהוא עמד בראשו בעבר, וכעת מייעץ לו. איש בממשלה אינו מגביל את חופש הדיבור שלו או של המוזיאון, הוא התעקש. "אנחנו פתוחים לגבי הכול, ואני אלחם בכל השתקה".
שאלתי אותו אם הוא מרגיש יותר יהודי או יותר ליטאי. "זה מעורב", הוא השיב. "כשאני רואה אנטישמיות, אני מרגיש יהודי. כשאני כותב, אני מרגיש ליטאי".
3. הטלוויזיה הלאומית
בווילנה, ערכו לי היכרות עם שני אנשי קולנוע צעירים שעובדים על העונה השנייה של סדרה תיעודית בשם "חסידי אומות העולם", שתשודר בטלוויזיה הלאומית.
"יש לנו הרבה כאלה, אבל אנחנו לא מדברים עליהם מספיק. הם הולכים ומתים", אמרה לי התסריטאית רוטה ודרייטה-מאציאוסקינה. "אבל יהודי מקובנה אמר לי פעם שהיה קל יותר להרוג מאשר להציל", היא הוסיפה.
בלה שירין, האמנית ילידת קובנה שבילתה את רוב חייה בישראל אבל שבה לאחרונה לליטא, אמרה שהוריה שרדו את מחנות הריכוז בדכאו ובשטוטהוף באופן חלקי בזכות "ליטאים טובים" שעזרו להם.
"הליטאים, שנאסר עליהם לעזור ליהודים, הם הגיבורים האמיתיים", היא אמרה. "אם הייתי במקומם, מה הייתי עושה? הייתי מוכנה לסכן את החיים שלי כדי לעזור, אבל האם הייתי מוכנה לסכן את חיי הילדים שלי? אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת לעתים קרובות, אבל לעולם לא אוכל לענות עליה".
4. ראשת הקהילה היהודית
כשפרצה מלחמת העולם השנייה, חיו בליטא כרבע מיליון יהודים. כיום חיים בה כ-3,000 יהודים – 0.1% מהאוכלוסייה הכללית.
כאשר שאלתי את פאינה קוקליאנסקי, ראשת קהילת יהודי ליטא, מה הם האתגרים העיקריים של הקהילה כיום, היא השיבה: "אני לא יודעת. אני צריכה לחשוב על זה". כעבור כמה שניות אמרה שאין שום דבר שמטריד אותה במיוחד.
"אנחנו קהילה קטנה. מה שמדאיג אותנו זה כסף, כמו תמיד", היא הציעה לבסוף תשובה, והתלוננה על קושי בגיוס תרומות ובחלוקת מעט כספי הפיצויים על השואה שהקהילה מקבלת. היא עצמה לא מקבלת שכר על עבודתה בקהילה, היא אמרה. "אין לנו גן ילדים יהודי, ובית הספר היהודי קטן מדי", הוסיפה.
אם תשאלו מנהיגים יהודים מצרפת או מגרמניה מהם האתגרים העיקריים שלהם, הם ככל הנראה ידברו על החרם על ישראל ועל האנטישמיות הגוברת. אבל קוקליאנסקי, שהוריה שרדו את השואה בליטא, אמרה שאף אחד כאן לא שמע על ה-BDS, וששנאת היהודים פחתה לאמיתו של דבר מאז 1991.
5. שליח חב"ד וכדורגלן העבר
הרב שלום קרינסקי, שליח חב"ד שהגיע לווילנה ב-1994, אמר שהוא כמעט מעולם לא נתקל באנטישמיות, אף על פי שהוא מזוהה בבירור כיהודי.
"כשגדלתי בבוסטון, לעתים קרובות הייתי חולף על פני חבורה של ילדים שהיו צועקים לעברי 'לך תזדיין', זה לא קרה לי אף פעם כאן בווילנה".
גרצס ז'אקאס, שעמד בראש הקהילה היהודית הקטנה בקובנה, גם הוא לא זוכר רגשות אנטישמיים בחברה הליטאית, למעט טוקבקים ברשת אחת לכמה זמן. ז'אקאס, שחקן כדורגל מקצועי לשעבר, מציין שלפני 20 שנה שימש כמפקח על שופטים – היהודי היחיד שהחזיק במשרה כזאת – ומעולם לא חווה אנטישמיות.
באותה נקודה העוזרת שלו התערבה בדבריו, והזכירה לו שמאמן אחד קרא לו פעם יהודי מלוכלך. אבל ז'אקאס ביטל את ההערה שלה, ואמר שדברים כאלה קורים בכל מקום. "אנחנו צריכים להפעיל את השכל הישר. תמיד תהיה אנטישמיות, אבל אין סכנה. לא תוקפים כאן יהודים".
ז'אקאס הוסיף שאחד הדודים שלו נרצח במלחמת העולם השנייה בידי ליטאי, אבל אביו מעולם לא שמר בלבו שנאה לאומה הליטאית. לדבריו, היהודים לא צריכים להתמקד במעורבות הליטאית בשואה, שכן דיבורים כאלה רק מובילים לאיבה ולעימותים. "הליטאים צריכים לדבר על שיתוף הפעולה עם הנאצים, היהודים צריכים לדבר על אלה שהצילו יהודים".
ז'אקאס אינו מדבר אנגלית, ויודע רק עברית בסיסית, כך שחלק משיחתנו התנהל ביידיש. היידיש שלי אינה טובה כל כך, אבל יהודים ליטאים רבים – והוא ביניהם – התרגשו בכל זאת לשוחח איתי ב"מומֶה לושן", שפת האם, שלהם.
6. גיבורים אנטישמיים
מלבד הקושי של ליטא להכיר בהיקף מעורבותה בשואה, ביקורת עיקרית נוספת של היסטוריונים ואקטיביסטים יהודים כלפי הממשלה נסבה על ההאדרה המתמשכת, לדבריהם, של אנשים שהיו אנטישמים ידועים לשמצה או משתפי פעולה עם הנאצים – או שניהם גם יחד.
רבים מגיבורי המדינה היו פרטיזנים אנטי-סובייטים – או לוחמי חופש, כפי שהם מכונים כאן – אבל כמה מהם היו מעורבים גם בהסתה נגד יהודים ובמעשי זוועה.
שני מקרים שערורייתיים בהקשר זה היו קריאת רחוב על שם קאזיס שקירפה, ששימש כדיפלומט בזמן המלחמה והיה בעל בריתו של היטלר, וקביעת לוחית לזכרו של משתף הפעולה יונאס נורייקה בכניסה לבניין האקדמיה למדעים.
במשך שנים, פעילים מקומיים ובינלאומיים טענו שמדינה שמכבדת את עצמה אינה יכולה להמשיך להוקיר את האנשים האלה.
"מיהו גיבור? זהו המבחן הגדול של ליטא כיום", אמר לי חבר הפרלמנט היהודי-ליטאי עמנואליס זינגריס בבניין הפרלמנט בווילנה. "כל מי שלקח חלק, בצורה כלשהי, ברדיפת שכניו היהודים אינו יכול להיחשב לגיבור".
אפילו פרטיזנים שמתו בשעה שלחמו בגבורה בפולשים הסובייטים אינם יכולים להיחשב מודלים לחיקוי אם היה להם חלק כלשהו, פעיל או סביל, בשיתוף פעולה עם השלטון הנאצי, הוא התעקש.
"מיהו גיבור? זה המבחן הגדול של ליטא. כל מי שלקח חלק, בצורה כלשהי, ברדיפת שכניו היהודים אינו יכול להיחשב לגיבור"
גם נשיאה החדש של ליטא, גיטנאס נאוסדה, שנכנס לתפקידו שלושה ימים לפני שהגעתי לווילנה, התייחס לוויכוח הזה. בהצהרה שפורסמה באתר שלו, הוא טען שפוליטיקאים מקומיים אינם צריכים להיות אלה שמחליטים מי גיבור ומי נבל.
תחת זאת, הוא הזמין היסטוריונים, ומומחים למדעי המדינה ולמורשת תרבותית "לקיים דיון משותף שישמש בסיס לניסוח עקרונות ותקנות למדיניות הנצחה לאומית". הוא הציע להניח בצד את המחלוקות בנושא עד לביסוס עקרונות כאלה.
שר החוץ לינקוויציוס ופוליטיקאים בכירים נוספים מודעים מאוד לבעיה. "מובן שזה לא בסדר" שיש רחוב על שמו של שקירפה, הוא אמר לי. אבל, הוא הוסיף, "זה לוקח זמן, אנחנו מדינה דמוקרטית, אתה לא יכול להאיץ את התהליך הטבעי".
אם זה היה תלוי בו, סמטת שקירפה הייתה מחליפה את שמה כבר מחר, והלוחית לזכרו של נורייקה הייתה מוסרת מחרתיים, אבל זה לא תלוי בו, הוא אמר.
7. מועצת העיר
שמונה ימים לאחר מכן, ב-24 ביולי, מועצת העיר של וילנה דנה בהצעה לשנות את שם סמטת שקירפה ל"סמטת הטריקולור", כהוקרה לדגלה הצבעוני של ליטא. כתריסר מפגינים התאספו מחוץ לבית העירייה והפצירו בחברי המועצה להתנגד להצעה, אבל בסופו של דבר הצביעו 21 חברים בעד, 16 נגד, ואחד נמנע.
"אם אנחנו רוצים להיות שמחים וגאים בעיר פתוחה ומכבדת כלפי כל בני האדם, אנחנו לא יכולים להציג שלטים כדי להוקיר מישהו שאמר, 'בואו ננצל את ההזדמנות להיפטר מהיהודים וניצור אווירה של דיכוי, כדי שהם לא יחשבו אפילו שהם יכולים לקבל זכויות בליטא'", אמר ראש העיר שימשיוס בתום ההצבעה.
"אנחנו עדיין לא יודעים מתי בדיוק השלט יוחלף, אבל הוא יוחלף ברגע שכל השאלות הטכניות ייפתרו", אמר לי בשבוע שעבר יועצו, אלכסנדרס זובריאקובס.
ארבעה ימים לאחר מכן, בשבת בבוקר, שימשיוס עשה עוד צעד אמיץ והורה להסיר את הלוחית לזכר נורייקה.
8. היכל הספורט
לא כולם בקהילה היהודית בטוחים שהקהילה היא שצריכה להוביל את המאבק לשינוי הנרטיב הלאומי. "מובן שהיו ליטאים ששמחו לעזור לנאצים להיפטר מהיהודים, אבל כשהיהודים מנסים להסב לכך תשומת לב, זה יוצר תגובת נגד – זה טבעי", אמר לי הרב קרינסקי, כששאלתי אותו על שקירפה ונורייקה.
לדברי הרב, "חשוב יותר להחזיר את הילדים היהודים ליידישקייט מאשר להלהיט ויכוחים היסטוריים, ועדיף לנהל דיונים כאלה עם הממשלה בדלתיים סגורות. ברגע שהדברים נהיים פומביים, יותר קשה לליטאים לעשות את הדבר הנכון".
כדי להדגים את הנקודה, הרב קרינסקי מספר על מחאתו מאחורי הקלעים נגד התכנית להפוך היכל ספורט נטוש שנבנה על בית הקברות היהודי ההיסטורי של העיר למרכז קונגרסים חדשני. "לא הובלתי מסע תעמולה נגד תכניות הממשלה, אלא נפגשתי עם אנשים בשקט, והסברתי להם את נקודת המבט שלי".
שאלתי אותו היכן הדברים עומדים עכשיו בנושא הזה. "אני לא יודע. בפגישה האחרונה שלנו ראש העירייה הבטיח לי שהוא יחפש מקום אחר לאולם הכנסים".
לא הייתי מודע לפני כן למחלוקת הזאת, לכן ביקשתי מדאיניוס יונביצ'יוס, בכיר במשרד החוץ שעוסק בעניינים יהודיים, לעדכן אותי. הוא נאנח, כאילו קיווה שאעזוב את ליטא מבלי לגלות עוד נושא כאוב – ואז הבטיח לקחת אותי לשם.
בניגוד למה שהרב קרינסקי חושב, ועל אף מחאה ברחבי העולם (מצד חברי קונגרס בארה"ב, הרבנות בישראל והקרן האירופית לזכויות אדם) וילנה מתכוונת להמשיך בתכנית השיפוץ, אמר יונביצ'יוס. "אבל יעבדו רק על הבניין", הדגיש. "השטח סביבו, היכן שאולי עוד נמצאים קברים, יישאר כפי שהוא", הבטיח.
כעבור כמה שעות, יונביצ'יוס ואני כבר התהלכנו באזור העצום, הריק ברובו ששהיה פעם בית הקברות העתיק "פירמונט", שנבנה בשלהי המאה ה-16. הגאון מווילנה נקבר כאן, אם כי קברו העותק משם ב-1950. כמה שנים מאוחר יותר בית הקברות בסניפיסקס נהרס, וב-1971 נבנה "היכל הספורט" במרכזו.
לצורך בניית היסודות להיכל הספורט, הסובייטים חפרו לעומק תשעה מטרים והרסו את כל הקברים שהיו מתחת לבניין, אמר לי יונביצ'יוס בשעה שצעדנו לעבר הבניין הריק והמכוער למדי. זו טרגדיה, הוא אמר, והוסיף שאהב לבוא לכאן לבד בימיו כסטודנט. לא היה לו מושג שהוא דורך במקום שהיה בעבר בית קברות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם