"אל תספקו תחמושת לעיתוני ערב צהובונים"

מתוך שער "העולם הזה" בשנות החמישים, אילוסטרציה
מתוך שער "העולם הזה" בשנות החמישים, אילוסטרציה

בימי הסתיו האלו מלאו ארבעים שנה לתחילת הסיקור השוטף של הקיבוצים בשני עיתוני הערב: "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", אז העיתונים המובילים. אותו סיקור נתפס אז על-ידי קיבוצניקים כ"הוצאתה החוצה של כביסה פנימית משפחתית". היוזם הראשון היה אריה פלגי ז"ל מקיבוץ גבעת עוז. הוא היה אז עיתונאי ב"על המשמר" המנוח, יומון מפלגת מפ"ם והציע לראשי "מעריב" לפרסם בעיתונם מדור שבועי על הנעשה בקיבוצים.

בימים אלו מלאו 40 שנה לתחילת הסיקור השוטף של הקיבוצים בשני עיתוני הערב: "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", אז העיתונים המובילים. אותו סיקור נתפס אז ע"י קיבוצניקים כהוצאת הכביסה המלוכלכת

באותם ימים התקשורת גילתה התעניינות מוגברת בקיבוצים בעקבות מערכת הבחירות הסוערת-עכורה של 1981, שבמהלכה החריפו העימותים בין "ישראל השנייה" והקיבוצים והתרבו גילויי ה"עליהום", השיסוי וההסתה.

השמועה על המדור העומד להופיע בעיתון המתחרה הגיעה אל קברניטי "ידיעות אחרונות". העורך הראשי דאז, דוב יודקובסקי ז"ל, מיהר לזמן אותי אליו והציע לי, כעוזבת קיבוץ טרייה, סיקור שוטף של הקיבוצים, שבמרכזו מדור שבועי נרחב אשר יוכתר בשם "מקבץ מהקיבוץ". אז כבר הייתה לי דריסת רגל קודמת ב"עיתון של המדינה". מדי פעם מילאתי זמנית את מקומו של הכתב לענייני תקשורת, רדיו וטלוויזיה במקביל לעבודתי ב"על-המשמר" וגם פרסמתי כתבות אחדות על קיבוצים.

קיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפת אורחות חייהם ב"עיתונות הגדולה", הארצית, מחוץ לעיתונות הקיבוצית. ניסו להתבצר ולהיאחז בכלל הישן: "הכול נשאר במשפחה". רבים מהם גילו כלפיי התייחסות חשדנית. ציפו שאהיה "יורקת לבאר" ופורעת חשבונות ישנים, כפי שאכן עשו יוצאי קיבוץ לא מעטים.

לקראת תחילת עבודתי ב"ידיעות אחרונות", מערכת העיתון שיגרה פנייה אל כול הקיבוצים, שהתבקשו לשגר אלינו את עלוניהם הפנימיים. להפתעתי, ההיענות הייתה דווקא יפה. אבל רכז המדור לעלוני קיבוצים, יואל דורקהים ז"ל מקיבוץ פלמ"ח-צובה, קרא לעלונאים: "אל תיתנו להם קטעים!". קריאתו פורסמה בבולטין קיבוצי ששמו פרח מזיכרוני. הוא תבע "לא לספק תחמושת למלעיגים ומשטינים למיניהם, לעיתוני ערב צהובונים השוקדים לספק יצרי קנאה וטינה של קוראים עירוניים".

רכז המדור לעלוני קיבוצים קרא לעלונאים: "אל תיתנו להם קטעים!". הוא תבע "לא לספק תחמושת למלעיגים ומשטינים למיניהם, לעיתוני ערב צהובונים השוקדים לספק יצרי קנאה וטינה של קוראים עירוניים"

נדמה לי שהיום כבר לא תיתכן התלהמות פרנואידית כל-כך. העוינות של קיבוצניקים כלפי התקשורת רפתה מאז בהדרגה. הקיבוצים שהתמודדו מאז עם משברים קשים הפכו, כידוע, לשק אגרוף של החברה הישראלית. רבים מהחובטים בהם כיום הם דווקא יוצאי קיבוצים.

המדור השבועי "מקבץ מהקיבוץ" שרד ארבע שנים בדיוק, ובמהלכן עורכים בעיתון אפשרו לי לפרוח: לעסוק כמעט בכל נושא שהצעתי, לפרסם (בנוסף למדור) כתבות מגזיניות במוסף הדגל של העיתון "שבעה ימים" וכן גם במדור "זמנים מודרניים" (שם גם פרסמתי כתבות על נושאים חברתיים שונים). אפשרו לי, כמובן, להשתלב בעמודי החדשות, במדורי הכלכלה ואפילו במוסף הספרות. נושא הקיבוצים הוא עשיר, רבגוני, מורכב ורב-תחומי. גיליתי בשמחה שכמעט אפשר למלא את העיתון בנושא סקטוריאלי שנחשב לשולי.

רבים מהעורכים התייחסו אל הנושא הזה כאל משהו שולי, אזוטרי, שמעניין רק קיבוצניקים המהווים לא יותר משלושה אחוזים מאוכלוסיית ישראל. ואילו עורכים אחרים, בעיקר אלה שיש להם איזה "קטע קיבוצי" בעברם, הבינו שמדובר ביצירה הכי בלעדית ומקורית תוצרת כחול-לבן, בניסוי חברתי שלקחיו רלוונטיים לחברה הישראלית כולה. ואגב, בשנות השמונים של המאה הקודמת הקיבוץ עדיין נחשב בקהילייה הסוציולוגית ל"חברה הנחקרת ביותר בעולם".

בשנים הבאות החגיגה נגמרה והקשיים התרבו. המשכתי בסיקור הקיבוצים בלי מדור שבועי קבוע וחוויתי ממש על בשרי את השינויים הקיצוניים אשר התחוללו בעיתון שהנמיך והצהיב עקב הרדיפה אחרי הרייטינג.

נדמה לי שהיום כבר לא תיתכן התלהמות פרנואידית כ"כ. עוינות קיבוצניקים כלפי התקשורת רפתה מאז בהדרגה. הקיבוצים, שהתמודדו מאז עם משברים קשים הפכו, כידוע, לשק אגרוף של החברה הישראלית

התהליך הזה התחיל בעקבות התחרות עם שחקן חדש שנכנס לזירה: העיתון היומי "חדשות". ובמקביל הלך והחמיר משבר הקיבוצים. כבר היה ברור שהקיבוץ איבד את מעמדו המוביל בחברה הישראלית והעניין התקשורתי בו נחלש והתרופף.

בעידן הרייטינג גברה הציפייה במערכת העיתון לכתבות גדושות ריגושים ומלודרמות, לתיאורים שטוחים-פשטניים בשיטת השחור-לבן, להימנעות ממסרים מורכבים. מבחר הנושאים הקיבוציים המבוקשים במערכת התכווץ והצטמצם. הנושאים הפופולריים מבחינתם של עורכי היו סיפורי קרימינלים שמתרחשים בחצר הקיבוץ, חשיפת מעילות בכספים, מתנדבים מחו"ל שהדביקו קיבוצניקים באיידס, או ויכוחים נצחיים ברוח: האם להתיר הקרנת סרטים כחולים ברשתות כבלים מקומיות?

עדיפות מיוחדת ניתנה, כמובן, ל"סיפורים אנושיים". סיפורים אנושיים היו הבשר והלחם של "ידיעות אחרונות".

העורך הראשי, דוב יודקובסקי המיתולוגי, הוא האיש שהגה ושכלל את נוסחת הפלא שעשתה את עיתונו ל"עיתון של המדינה". לשיאן התפוצה המדבר בניסוחים פשוטים ובהירים אל הפרופסורים וגם אל העמך. אלה שאלכס גלעדי תייג לימים, עם פריצת ערוץ הטלוויזיה השני, כ"מסעודה משדרות".

עם הכניסה לעידן הרייטינג הנוסחה הזאת כבר לא נשמרה. "הפרופסורים" התלוננו על קיפוח. עיתונאים וותיקים חשו שעיתונם מתחיל להעליב גם את האינטליגנציה שלהם ולא רק של הקוראים.

"את כותבת יותר מדי על בעיות, פחות מדי על סיפורי אנשים" אמר לי פעם יודקובסקי. לעומת זאת, בדיון על העיתונות הקיבוצית שהתקיים בפורום מסוים נמצא מי שהזדעק: "האם נפקיר את השטח לאותה רכילאית מ"ידיעות אחרונות?".

הנושאים הפופולריים מבחינת עורכיי היו סיפורי קרימינלים בחצר הקיבוץ, מעילות, מתנדבים מחו"ל שהדביקו קיבוצניקים באיידס, או ויכוחים ברוח: האם להתיר הקרנת סרטים כחולים ברשתות כבלים מקומיות?

והיו קיבוצניקים שציפו ממני לפעול בתוך העיתון כדוברת הקיבוץ. "בשביל מה שלחנו אותך לשם?" שאלו, ספק באירוניה מסוימת, ספק ברצינות. אני מקווה, כמובן, שלא מימשתי את החשד ב"יריקה לבאר" וב"הדגשת השלילה", גם לא את הציפייה שאהיה לשליחת הקיבוץ במסווה של עיתונאית. ניסיתי להיות אובייקטיבית והוגנת במידת האפשר.

אבל אובייקטיביות מלאה ומוחלטת אינה אפשרית. הלוא כל אחד נושא עימו את עולמו, את התנסויותיו, את ההשפעות של בית גידולו. וכבר נאמר שעיתונאי, בדומה להיסטוריון או לאנתרופולוג, לא יכול להיות אובייקטיבי לחלוטין, אבל עליו לשאוף להוגנות.

*  *  *

מאז הכול השתנה, בקיבוצים וגם בתקשורת. אבל עדיין קשה מאוד לתפוס את הקיבוץ מבחוץ. מדובר ב"חברה האחרת", כפי שכינוה סוציולוגים, ועדיין חל עליה הכלל "זר לא יבין זאת". מי שאין לו בעברו איזשהי נקודה קיבוצית, או שהוא מקורב מאוד לאנשי קיבוצים, מתקשה לתפוס ולפצח את הקודים הפנימיים.

למרות זאת זכורים לי כמה עיתונאים כוכבים שהשכילו לתפוס את הדברים לעומקם למרות היותם חסרי רקע קיבוצי. אני נזכרת בכתבות מופתיות של נחום ברנע ויגאל סרנה בעיתונות הדפוס, של מוטי קירשנבאום בטלוויזיה.

עדיין קשה לתפוס את הקיבוץ מבחוץ. מדובר ב"חברה האחרת", כפי שכינוה סוציולוגים, וחל עליה הכלל "זר לא יבין זאת". מי שאין בעברו נקודה קיבוצית, מתקשה לפצח את הקודים

זכורה במיוחד לטוב כתבה של ירון לונדון במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות". לונדון התארח כמעין משקיף באסיפה הכללית של חברי קיבוץ אפיקים ובראייתו החדה הפליא ללכוד דקויות וסבטקסט, וגם למצות את היתרון של "אורח לרגע רואה כל פגע".

אבל לונדון, ברנע, קירשנבאום וסרנה הם היוצאים מהכלל. זרותם של רוב העיתונאים להוויה הקיבוצית היא, לדעתי, הסיבה העיקרית לגילויי בורות, סילופים ועיוותים וכן גם לקלישאות וסטריאוטיפים המאפיינים גם היום את טיפולה של התקשורת בקיבוץ.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,021 מילים
סגירה