כבר יותר מעשור שחיל החינוך נאבק על מקומו ותפקידו בצבא. מפקדיו נמנעו מ"לעשות גלים" ולכן גם לא השיגו השפעה של ממש. הבחירה באל"מ אופיר ליוויוס לקצין חינוך ראשי הבא עשויה לשנות זאת.

ביום שני פרסם דובר צה"ל את רשימת המינויים הבכירים עליהם החליט הרמטכ"ל, אביב כוכבי, ובהם מינויו של אל"מ אופיר ליוויוס, ראש מחלקת תכנון באג"ת, לקצין חינוך ראשי הבא (קח"ר). כמו קודמיו, גם הוא לא צמח בחיל החינוך אלא בגולני. צה"ל הוא צבא לוחם, האתוס שלו בנוי על עיקרון צבא העם ועל כך שתפקידו בסוף היום להבטיח את קיומנו במקום הזה. בצה"ל מפקד קרבי הוא גם מחנך, ואך טבעי הוא שבראש החיל שעוסק בערכיו ומורשתו יעמוד מי שעשה את רוב שירותו בתפקידי לחימה.

חיל שנאבק על מקומו ותפקידו

חיל החינוך הוקם בתקופה אחרת, שלצה"ל היו עוד תפקידים. בספרו, "המגש והכסף" ( כנרת זמורה-ביתן, 2003), כתב הפרשן הצבאי (ולימים הח"כ) עפר שלח כי ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, "ראה בצה"ל לא רק את הכוח המגן על המדינה, אלא את ליבתו של כור ההיתוך הציוני. צה"ל היה לא רק קבלן הביצוע של חלקים גדולים ממפעל ההתיישבות והחינוך, אלא גם נועד להיות "המשווה הגדול" – זה שמצידו האחד ייכנסו נערים שהגיעו מכל קצוות עולם ומצידו השני יצא אורי, הגיבור האמיתי של הוא הלך בשדות. כך הוקם הנח"ל וגויסו מורות-חיילות ושאר בעלי תפקידים שאין להם דבר עם ייעודו המקורי של צבא. מהיום ראשון נשא צה"ל על שכמו תפקיד חברתי אדיר" (עמודים 21-20).

שלח, בעצמו מ"פ צנחנים במילואים, ציין שהמודל הבן-גוריוני הזה היה מלא חורים כמעט מלכתחילה, ובישראל של שנות האלפיים הוא כבר כמעט בגדר אנכרוניזם מוחלט. הפרויקטים האדירים שאתם התמודד חיל החינוך הסתיימו מזמן. מגרעיני הנח"ל שהקימו היאחזויות יישובים נותרה בעיקר חטיבת חי"ר מעולה. חיל החינוך נאבק מאז על מקומו ותפקידו בצבא, ויהיה מי שיטען שבצה"ל 2019 כלל לא דרוש חיל חינוך (וקצין חינוך ראשי).

בשנים 2010-2006 החלה רבנות הצבאית שבראשה עמד אז תא"ל הרב אביחי רונצקי, להתחרות, הלכה למעשה, בחיל החינוך על תשומת ליבן של היחידות. רונצקי, שהוסמך לרבנות אחרי ששירת כמ"פ בסיירת שקד במלחמת יום הכיפורים, היה שונה מאוד מקודמיו ועסק בתודעה יהודית ורוח לחימה, הרבה יותר מאשר בדיני כשרות והלכות שבת. הרבנות נכנסה אז לוואקום שהותיר חיל החינוך. בהמשך נבלמה פעילות הענף לתודעה יהודית שהקים רונצקי, ובהנחיית הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, באכ"א נקבעו הגדרות וגבולות גזרה ברורים יותר בין הרבנות הצבאית לחיל החינוך. אבל העובדה נותרה שהחיל נשאר אנמי ולא משפיע.

לא מן הנמנע שתחת קצין חינוך ראשי אחר, שדומה יותר באופיו לקח"ר אלעזר שטרן הדעתן (לימים אלוף וח"כ), החיל היה פחות פאסיבי ודריסת הרגל של הרבנות היתה פחותה. אבל מאז שטרן, שצמח בצנחנים ואף פיקד על בית הספר לקצינים, ולמעשה גם לפניו, לא ששו במטכ"ל למנות לתפקיד קצינים בולטים מליבת הצבא הקרבי.

בעת ששטרן כיהן בתפקיד הוא יזם קמפיין כנגד השתמטות משירות צבאי, קידם בקיאות בשירה ובזמר עבריים, דחף לקליטת נערי מקא"ם ביחידות קרביות ועסק רבות בדילמות מוסריות ופיקודיות, שבניגוד למי שצמח ביחידות העלית, היו מוכרות לו היטב משירותו בלבנון ובשטחים. הוא זכה לקיתונות של ביקורת על כל צעד ושעל, אבל אי-אפשר היה להתעלם ממנו. כמו צועריו כשהיה מפקד בה"ד 1, מי ששירת בצבא (במיוחד בקרבי) בתקופה שהיה קח"ר, זוכר את שטרן.

שני קציני חינוך הראשיים האחרונים, תא"ל אבנר פז-צוק, יוצא סיירת מטכ"ל שעשה את עיקר שירותו ביחידות הטכנולוגיות של אמ"ן, ומי שמשמש בתפקיד כעת, תא"ל צביקה פייראיזן, בעברו נווט F-15 ומפקד טייסת כטב"מים, היו שונים ממנו מאוד. איש מהם לא "עשה גלים" או סיבך את הצבא עם אמירות מורכבות, וניכר שעשו כל שביכולתם בכדי להימנע מכך.

יתכן וליוויוס יילך בדרכם, אך הוא עשוי גם לפעול אחרת. מה שבטוח, איש לא יוכל לטעון כלפיו, כפי שנטען כלפי שלושת קודמיו בתפקיד, שאינו בקי בקשיים, המורכבויות והשחיקה שמאפיינים את שירותם מפקדי וחיילי צבא היבשה. אף אחד גם לא יטען שהוא קצין קונבנציונלי. מסלול השירות שלו לא אפשר לו להפוך לכזה.

המ"פ מהשריפה בסלוקי

ליוויוס התגייס בשנת 93', הודח לאחר כשנה ממסלול ההכשרה בסיירת מטכ"ל ועבר ליחידת אגוז. לאחר קורס קצינים עשה את רוב תפקידיו בגדוד 13 של חטיבת גולני ובלבנון. ב-28 באוגוסט 1997, כמפקד הפלוגה הרובאית בגדוד, הוביל כוח שארב למחבלי חזבאללה בוואדי סלוקי. הכוח, שהיה ערוך בשלוש עמדות, נתקל בשתי חוליות מחבלים שהגיעו מכיוונים שונים.

ליוויוס הורה לעמדה אחת לרתק את אחת החוליות ועל הכוח שבעמדה אחרת, עליו פיקד המ"מ, דותן דרוק (גם הוא יוצא יחידת אגוז), פקד לפתוח באש על החולייה השנייה. המחבלים נפגעו. חפ"ק המ"פ, ליוויוס, נע לעבר המחבלים שנורו. "זיהיתי מיד שאחד המחבלים מת, והשני זוחל לכיוון שלנו. ירינו בו ובעצם סיימנו את החלק הזה של האירוע", סיפר לימים בראיון. בסיוע מסוקי תקיפה מסוג קוברה הרג כוח גולני את שלושת המחבלים בחוליה השנייה.

עד לאותו הרגע היה מדובר באירוע מוצלח מאוד, אולם אש ארטילרית של צה"ל שנורתה לעבר הוואדי, בעקבות זיהוי המחבלים, הציתה את הצמחייה היבשה (שיא הקיץ) ויצרה דליקה שהלכה והתפשטה. לוחמי גולני נלכדו באש. חלקם נסוג למוצב וחלקם חולץ לבסוף בסיוע יחידת החילוץ של חיל האוויר, 669. כתוצאה מהדליקה שכונתה מאז "אסון השריפה בוואדי סלוקי" נהרגו חמישה לוחמים ונפצעו חמישה נוספים ובהם ליוויוס עצמו.

העיתונאי חיים הר-זהב, שחקר את שלהי שהיית צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון בספרו (העתיד לראות אור) "לבנון: המלחמה האבודה", כתב שכאשר לוחמי הפלוגה שבו מהלוויות חבריהם ללבנון הפגינו כשלושים מחברי תנועת ארבע אימהות מול משרד הביטחון בתל אביב. המפגינים הניפו שלטים שעליהם הודבקו כתבות אודות האסון והמילה "די" נכתבה באותיות גדולות. ב"מעריב", כתב הר-זהב (ששירת בעצמו בגדוד 931 של הנח"ל ובלבנון), נכתבה על ההפגנה ידיעה בת 23 מילים, שאורכה לא שיקף בשום צורה את מבול הפניות שהגיעו למחרת למובילות ארבע אימהות, מצדם של הורים לחיילי גולני ונח"ל שהיו בקו באותה העת".

האסון היה חלק מגל אסונות שהתרחש באותה (ובכלל זה אסון השייטת ואסון המסוקים), והביא למהפך בתודעת הציבור בישראל לגבי כדאיות השהייה בלבנון. כאמור, למרות התוצאות הקשות של האירוע על התפקוד של ליוויוס במהלכו אין עוררין, ומשיחות עם פקודיו מאותה תקופה הוא זכור כמפקד מצוין.

בהמשך שימש כסגן מפקד גדוד 13, ולקח חלק בפעילות מבצעית ברצועת עזה ובכלל זה במבצע "ימי תשובה". ב-2005 הפעיל מחבל מטען חבלה כנגד שיירת רכבים בה נסע בדרום גוש קטיף. סרן בנג'י הילמן, מ"פ בגדוד, שנסע בשיירה הרג את המחבל וחילץ את ליוויוס שנפצע קשה (הילמן נהרג שנה מאוחר יותר כמ"פ באגוז במלחמת לבנון השנייה). הפציעה הותירה את ליוויוס קטוע רגל מעל לברך. למרות זאת התעקש לשוב לשירות, פיקד על יחידת מיתר, יחידה מובחרת של חיל התותחנים, ועל חטיבת הבקעה.

צבא העם עוד כאן

השבוע שודר ב"חדשות 13" ראיון שקיים הכתב הצבאי אור הלר עם מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ דן גולדפוס. בראיון השמיע המח"ט, שעשה את רוב שירותו בשייטת 13 (עם גיחות לחטיבה הירוקה, בה פיקד על הסיירת החטיבתית ועל גדוד), כתב הגנה מרשים על מוסד צבא העם. "איזו עוד הזדמנות יש להיפגש עם כולם? איזו עוד הזדמנות", שאל את הכתב, בעיצומו של תרגיל חטיבתי בצאלים. "המדינה הזאת הופכת ליותר ויותר קוטבית, אבל יש מקום אחד במדינת ישראל שמאחד את כולם: כולם נפגשים ביחד, כולם משרתים ביחד. זאת אומרת שהסיפור הזה של המדים האלה, במרכאות "אובדן הזהות", יש בזה משהו מאוד מחזק, משהו מאוד ערכי, מאוד מייצר", אמר.

חיזוק והידוק החיבור הזה, של כלל האוכלוסיות החייבות בגיוס (וגם מתגייסות), כמו גם שימת דגש על חשיבות השירות הקרבי והמשמעותי, עשוי להיות התפקיד של חיל החינוך בעת הנוכחית.

במאמר שכתב ליוויוס ל"מקור ראשון" לפני כחמש שנים, עמד על כך שלמרות שצה"ל נסמך יותר ויותר על טכנולוגיה מתקדמת, "הניצחון בקרב ממשיך להיות תלוי בעיקר בלוחמים ומפקדים חדורי תחושת שליחות ואחריות, חסרי פחד אך מלאים מורא מגודל המשימה, תהיה אשר תהיה". אפשר להתווכח עם ליוויוס בנוגע להערה על היעדר הפחד. ממה שזכור לי על לחימה, הפחד הוא בן לוויה מתמיד, אבל בסך הכל הוא צודק.

ככל שיעמיקו בשיח על שליחות ואחריות כן ייטב. קצין חינוך ראשי הוא בדיוק האיש לכך, בתנאי שלא יברח מהעיסוק בסוגיות המורכבות בשירות הצבאי, ובהן החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים (וגם עם תושבי התנחלויות כמו יצהר), השירות המשותף של נשים וגברים ביחידות קרביות, חשיבות השמירה על מוסר לחימה גבוה, גם כשהאויב הוא ארגון הפועל מלב אוכלוסייה אזרחית. אם יעשה כן הוא עשוי להיזכר כקח"ר שהשפיע. אם לא, הוא יהיה עוד שם בשורה של קצינים טובים שלא הותירו חותם.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.