כבר יותר מעשור שחיל החינוך נאבק על מקומו ותפקידו בצבא. מפקדיו נמנעו מ"לעשות גלים" ולכן גם לא השיגו השפעה של ממש. הבחירה באל"מ אופיר ליוויוס לקצין חינוך ראשי הבא עשויה לשנות זאת.

ביום שני פרסם דובר צה"ל את רשימת המינויים הבכירים עליהם החליט הרמטכ"ל, אביב כוכבי, ובהם מינויו של אל"מ אופיר ליוויוס, ראש מחלקת תכנון באג"ת, לקצין חינוך ראשי הבא (קח"ר). כמו קודמיו, גם הוא לא צמח בחיל החינוך אלא בגולני. צה"ל הוא צבא לוחם, האתוס שלו בנוי על עיקרון צבא העם ועל כך שתפקידו בסוף היום להבטיח את קיומנו במקום הזה. בצה"ל מפקד קרבי הוא גם מחנך, ואך טבעי הוא שבראש החיל שעוסק בערכיו ומורשתו יעמוד מי שעשה את רוב שירותו בתפקידי לחימה.

חיל שנאבק על מקומו ותפקידו

חיל החינוך הוקם בתקופה אחרת, שלצה"ל היו עוד תפקידים. בספרו, "המגש והכסף" ( כנרת זמורה-ביתן, 2003), כתב הפרשן הצבאי (ולימים הח"כ) עפר שלח כי ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, "ראה בצה"ל לא רק את הכוח המגן על המדינה, אלא את ליבתו של כור ההיתוך הציוני. צה"ל היה לא רק קבלן הביצוע של חלקים גדולים ממפעל ההתיישבות והחינוך, אלא גם נועד להיות "המשווה הגדול" – זה שמצידו האחד ייכנסו נערים שהגיעו מכל קצוות עולם ומצידו השני יצא אורי, הגיבור האמיתי של הוא הלך בשדות. כך הוקם הנח"ל וגויסו מורות-חיילות ושאר בעלי תפקידים שאין להם דבר עם ייעודו המקורי של צבא. מהיום ראשון נשא צה"ל על שכמו תפקיד חברתי אדיר" (עמודים 20-21).

שלח, בעצמו מ"פ צנחנים במילואים, ציין שהמודל הבן-גוריוני הזה היה מלא חורים כמעט מלכתחילה, ובישראל של שנות האלפיים הוא כבר כמעט בגדר אנכרוניזם מוחלט. הפרויקטים האדירים שאתם התמודד חיל החינוך הסתיימו מזמן. מגרעיני הנח"ל שהקימו היאחזויות יישובים נותרה בעיקר חטיבת חי"ר מעולה. חיל החינוך נאבק מאז על מקומו ותפקידו בצבא, ויהיה מי שיטען שבצה"ל 2019 כלל לא דרוש חיל חינוך (וקצין חינוך ראשי).

בשנים 2010-2006 החלה רבנות הצבאית שבראשה עמד אז תא"ל הרב אביחי רונצקי, להתחרות, הלכה למעשה, בחיל החינוך על תשומת ליבן של היחידות. רונצקי, שהוסמך לרבנות אחרי ששירת כמ"פ בסיירת שקד במלחמת יום הכיפורים, היה שונה מאוד מקודמיו ועסק בתודעה יהודית ורוח לחימה, הרבה יותר מאשר בדיני כשרות והלכות שבת. הרבנות נכנסה אז לוואקום שהותיר חיל החינוך. בהמשך נבלמה פעילות הענף לתודעה יהודית שהקים רונצקי, ובהנחיית הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, באכ"א נקבעו הגדרות וגבולות גזרה ברורים יותר בין הרבנות הצבאית לחיל החינוך. אבל העובדה נותרה שהחיל נשאר אנמי ולא משפיע.

לא מן הנמנע שתחת קצין חינוך ראשי אחר, שדומה יותר באופיו לקח"ר אלעזר שטרן הדעתן (לימים אלוף וח"כ), החיל היה פחות פאסיבי ודריסת הרגל של הרבנות היתה פחותה. אבל מאז שטרן, שצמח בצנחנים ואף פיקד על בית הספר לקצינים, ולמעשה גם לפניו, לא ששו במטכ"ל למנות לתפקיד קצינים בולטים מליבת הצבא הקרבי.

בעת ששטרן כיהן בתפקיד הוא יזם קמפיין כנגד השתמטות משירות צבאי, קידם בקיאות בשירה ובזמר עבריים, דחף לקליטת נערי מקא"ם ביחידות קרביות ועסק רבות בדילמות מוסריות ופיקודיות, שבניגוד למי שצמח ביחידות העלית, היו מוכרות לו היטב משירותו בלבנון ובשטחים. הוא זכה לקיתונות של ביקורת על כל צעד ושעל, אבל אי-אפשר היה להתעלם ממנו. כמו צועריו כשהיה מפקד בה"ד 1, מי ששירת בצבא (במיוחד בקרבי) בתקופה שהיה קח"ר, זוכר את שטרן.

שני קציני חינוך הראשיים האחרונים, תא"ל אבנר פז-צוק, יוצא סיירת מטכ"ל שעשה את עיקר שירותו ביחידות הטכנולוגיות של אמ"ן, ומי שמשמש בתפקיד כעת, תא"ל צביקה פייראיזן, בעברו נווט F-15 ומפקד טייסת כטב"מים, היו שונים ממנו מאוד. איש מהם לא "עשה גלים" או סיבך את הצבא עם אמירות מורכבות, וניכר שעשו כל שביכולתם בכדי להימנע מכך.

יתכן וליוויוס יילך בדרכם, אך הוא עשוי גם לפעול אחרת. מה שבטוח, איש לא יוכל לטעון כלפיו, כפי שנטען כלפי שלושת קודמיו בתפקיד, שאינו בקי בקשיים, המורכבויות והשחיקה שמאפיינים את שירותם מפקדי וחיילי צבא היבשה. אף אחד גם לא יטען שהוא קצין קונבנציונלי. מסלול השירות שלו לא אפשר לו להפוך לכזה.

המ"פ מהשריפה בסלוקי

ליוויוס התגייס בשנת 93', הודח לאחר כשנה ממסלול ההכשרה בסיירת מטכ"ל ועבר ליחידת אגוז. לאחר קורס קצינים עשה את רוב תפקידיו בגדוד 13 של חטיבת גולני ובלבנון. ב-28 באוגוסט 1997, כמפקד הפלוגה הרובאית בגדוד, הוביל כוח שארב למחבלי חזבאללה בוואדי סלוקי. הכוח, שהיה ערוך בשלוש עמדות, נתקל בשתי חוליות מחבלים שהגיעו מכיוונים שונים.

ליוויוס הורה לעמדה אחת לרתק את אחת החוליות ועל הכוח שבעמדה אחרת, עליו פיקד המ"מ, דותן דרוק (גם הוא יוצא יחידת אגוז), פקד לפתוח באש על החולייה השנייה. המחבלים נפגעו. חפ"ק המ"פ, ליוויוס, נע לעבר המחבלים שנורו. "זיהיתי מיד שאחד המחבלים מת, והשני זוחל לכיוון שלנו. ירינו בו ובעצם סיימנו את החלק הזה של האירוע", סיפר לימים בראיון. בסיוע מסוקי תקיפה מסוג קוברה הרג כוח גולני את שלושת המחבלים בחוליה השנייה.

עד לאותו הרגע היה מדובר באירוע מוצלח מאוד, אולם אש ארטילרית של צה"ל שנורתה לעבר הוואדי, בעקבות זיהוי המחבלים, הציתה את הצמחייה היבשה (שיא הקיץ) ויצרה דליקה שהלכה והתפשטה. לוחמי גולני נלכדו באש. חלקם נסוג למוצב וחלקם חולץ לבסוף בסיוע יחידת החילוץ של חיל האוויר, 669. כתוצאה מהדליקה שכונתה מאז "אסון השריפה בוואדי סלוקי" נהרגו חמישה לוחמים ונפצעו חמישה נוספים ובהם ליוויוס עצמו.

העיתונאי חיים הר-זהב, שחקר את שלהי שהיית צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון בספרו (העתיד לראות אור) "לבנון: המלחמה האבודה", כתב שכאשר לוחמי הפלוגה שבו מהלוויות חבריהם ללבנון הפגינו כשלושים מחברי תנועת ארבע אימהות מול משרד הביטחון בתל אביב. המפגינים הניפו שלטים שעליהם הודבקו כתבות אודות האסון והמילה "די" נכתבה באותיות גדולות. ב"מעריב", כתב הר-זהב (ששירת בעצמו בגדוד 931 של הנח"ל ובלבנון), נכתבה על ההפגנה ידיעה בת 23 מילים, שאורכה לא שיקף בשום צורה את מבול הפניות שהגיעו למחרת למובילות ארבע אימהות, מצדם של הורים לחיילי גולני ונח"ל שהיו בקו באותה העת".

האסון היה חלק מגל אסונות שהתרחש באותה (ובכלל זה אסון השייטת ואסון המסוקים), והביא למהפך בתודעת הציבור בישראל לגבי כדאיות השהייה בלבנון. כאמור, למרות התוצאות הקשות של האירוע על התפקוד של ליוויוס במהלכו אין עוררין, ומשיחות עם פקודיו מאותה תקופה הוא זכור כמפקד מצוין.

בהמשך שימש כסגן מפקד גדוד 13, ולקח חלק בפעילות מבצעית ברצועת עזה ובכלל זה במבצע "ימי תשובה". ב-2005 הפעיל מחבל מטען חבלה כנגד שיירת רכבים בה נסע בדרום גוש קטיף. סרן בנג'י הילמן, מ"פ בגדוד, שנסע בשיירה הרג את המחבל וחילץ את ליוויוס שנפצע קשה (הילמן נהרג שנה מאוחר יותר כמ"פ באגוז במלחמת לבנון השנייה). הפציעה הותירה את ליוויוס קטוע רגל מעל לברך. למרות זאת התעקש לשוב לשירות, פיקד על יחידת מיתר, יחידה מובחרת של חיל התותחנים, ועל חטיבת הבקעה.

צבא העם עוד כאן

השבוע שודר ב"חדשות 13" ראיון שקיים הכתב הצבאי אור הלר עם מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ דן גולדפוס. בראיון השמיע המח"ט, שעשה את רוב שירותו בשייטת 13 (עם גיחות לחטיבה הירוקה, בה פיקד על הסיירת החטיבתית ועל גדוד), כתב הגנה מרשים על מוסד צבא העם. "איזו עוד הזדמנות יש להיפגש עם כולם? איזו עוד הזדמנות", שאל את הכתב, בעיצומו של תרגיל חטיבתי בצאלים. "המדינה הזאת הופכת ליותר ויותר קוטבית, אבל יש מקום אחד במדינת ישראל שמאחד את כולם: כולם נפגשים ביחד, כולם משרתים ביחד. זאת אומרת שהסיפור הזה של המדים האלה, במרכאות "אובדן הזהות", יש בזה משהו מאוד מחזק, משהו מאוד ערכי, מאוד מייצר", אמר.

חיזוק והידוק החיבור הזה, של כלל האוכלוסיות החייבות בגיוס (וגם מתגייסות), כמו גם שימת דגש על חשיבות השירות הקרבי והמשמעותי, עשוי להיות התפקיד של חיל החינוך בעת הנוכחית.

במאמר שכתב ליוויוס ל"מקור ראשון" לפני כחמש שנים, עמד על כך שלמרות שצה"ל נסמך יותר ויותר על טכנולוגיה מתקדמת, "הניצחון בקרב ממשיך להיות תלוי בעיקר בלוחמים ומפקדים חדורי תחושת שליחות ואחריות, חסרי פחד אך מלאים מורא מגודל המשימה, תהיה אשר תהיה". אפשר להתווכח עם ליוויוס בנוגע להערה על היעדר הפחד. ממה שזכור לי על לחימה, הפחד הוא בן לוויה מתמיד, אבל בסך הכל הוא צודק.

ככל שיעמיקו בשיח על שליחות ואחריות כן ייטב. קצין חינוך ראשי הוא בדיוק האיש לכך, בתנאי שלא יברח מהעיסוק בסוגיות המורכבות בשירות הצבאי, ובהן החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים (וגם עם תושבי התנחלויות כמו יצהר), השירות המשותף של נשים וגברים ביחידות קרביות, חשיבות השמירה על מוסר לחימה גבוה, גם כשהאויב הוא ארגון הפועל מלב אוכלוסייה אזרחית. אם יעשה כן הוא עשוי להיזכר כקח"ר שהשפיע. אם לא, הוא יהיה עוד שם בשורה של קצינים טובים שלא הותירו חותם.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה, ומתאם תכניות צבא, אסטרטגיה וביטחון סייבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). קודם לכן עבדתי ככאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירתתי בצנחנים ועבדתי במשרד ראש הממשלה. יש לי תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריי אני עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות

הסירוב להכניס לארץ את חברות הקונגרס האמריקניות ראשידה טאליב ואילהן עומאר הזכיר לי את הסיפור הבא:

בשנות השבעים הייתי עדיין בחור צעיר ורווק, שלמד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב והתפרנס מעבודתו כמרכז שבט צופים.

בעבודתי זאת נהגתי להוציא את החניכים מהשבט לטיולים רבים בסופי שבוע.  ההנחה היתה שבטיולים הללו, שנקראו אז "מסעות", החניכים לומדים להכיר את הארץ דרך רגליהם ומקרוב, מתנסים בלהסתדר זה עם זה במצבים לא שגרתיים, וגם לומדים ומתנסים בעזרה הדדית. כל הדברים שציינתי כאן נחשבו באותם ימים לדברים חיוביים, חשוב לציין. כי כלל לא ברור מה עוד נחשב חיובי ומה לא בטירוף המערכות של המדינה כיום.

המסלול האהוב עלי ביותר באותם ימים, כאן המקום לציין, היה בוואדי קלט.

יום אחד אמר לי אבא שלי, שהיה מוטרד מאוד מעניין רווקותי, כמו שגם הייתה מוטרדת מכך אמי: "הבת של חבר שלי ארתור מאטפס מגיעה לביקור מגרמניה. היא רווקה, והיא בערך בגילך. הוא מאוד היה רוצה שאתה והיא תיפגשו. הוא חולם שאתה תהיה השידוך בשבילה".

ארתור מאטפס היה חבר טוב של אבא שלי ברומניה. עם עליית הקומוניסטים, כשאבא שלי וחברו ארתור מאטפס החליטו שרומניה לא מתאימה להם יותר, הוריי עלו לארץ, ואילו ארתור מאטפס עלה לגרמניה. שם הוא עשה הון קטן – בעצם גדול מאוד – בקניית ובניית דירות להשכרה.

המיועדת לי הייתה בחורה נחמדה, סטודנטית לאדריכלות, וחשבתי ביני לבין עצמי, שבכל העולם הזה כולו בוודאי יימצא מישהו שיחשוב שהיא יפה בעיניו. הבנתי גם שהמישהו הזה איננו אני

"לארתור מאטפס יש המון בתי דירות בגרמניה", אבא שלי אמר. "הוא שווה שישים מיליון מארק, בהערכה שמרנית. כדאי לך להתחתן עם הבת שלו".

כשראה שאני לא מגיב אמר: "הוא רוצה שהחתן שלו ייכנס לעסקים שלו וינהל אותם".

עדיין לא נראיתי נלהב אבל לאבא שלי היתה מספיק התלהבות בשביל שנינו.

"היא מגיעה לארץ עם חברה שלה", אבא שלי אמר. "דיברנו ארתור ואני שאתה תיקח אותן לטיול, תראה להן את הארץ. בזמן הטיול תלמדו להכיר אחד את השנייה ואחת את השני ואחר-כך נראה. כל ההוצאות עלי".

כאמור, הייתי באותם ימים מרכז שבט צופים, טיילתי רגלית בארץ לעיתים מזומנות, והמסלול האהוב עלי מכולם לטיולים היה בוואדי קלט. המסלול המקובל היה לרדת בהרי ירושלים אל הוואדי, ליד הבריכות, לעלות על האקוודוקט, מוביל המים, וללכת על דופן האקוודוקט החיצונית, היצוקה בטון, 15 עד 20 ס"מ' רוחבה, כשהמים משכשכים באקוודוקט עצמו, עד למנזר סט. ג'ורג'.

המנזר היה נגלה לעיניך באורח מפתיע, ללא הכנה מראש, בנוי על צלע ההר, כשעשית עיקול בדרך. במקום זה מוביל-המים התעקל על צלע ההר, והמראה שנגלה לפניך לפתע היה אחד המרשימים שפגשתי בחיי עד אז. נווה מדבר מוריק ובנייה יפהפייה על צלע ההר המדברי.

משם המשיכה הדרך בשביל עפר לכפר קטן בהמשך הדרך וליריחו. במקום הזה מקובל היה לתפוס טרמפ או מונית ולחזור אל נקודת המוצא שבה הושארה המכונית.

חשבתי שלילדה מפונקת שגדלה על מצע של שישים מיליון מארק גרמני זו תהיה חוויה חדשה לחלוטין, ועל כן צפוי שהיא גם תהיה מרשימה.

*  *  *

אבא שלי קיבל את פני הבנות בשדה התעופה ולקח אותן למלון. אחרי יומיים שבהם הן שהו בתל-אביב, באתי אל המלון בבוקר מוקדם, פגשתי את המיועדת לי ואת חברתה. עשינו היכרות קצרה ויצאנו אל הרי ירושלים, אל ואדי קלט.

המיועדת לי הייתה בחורה נחמדה, סטודנטית לאדריכלות, וחשבתי ביני לבין עצמי, שבכל העולם הזה כולו בוודאי יימצא גם מישהו שיחשוב שהיא יפה בעיניו.

גם הבנתי שהמישהו הזה איננו אני.

ולמה אני מספר את זה? כי אם מישהו רצה ללמד לקח את שתי חברות הקונגרס האמריקאיות, שתדענה להזהר מאיתנו, הדבר האחרון שהיינו צריכים לעשות הוא לאסור עליהן להיכנס

לאורך אותו יום מצאתי את עצמי תוהה לא פעם האם שווים לי שישים מיליון המארקים הללו כדי להתעורר מדי בוקר ולראות אותה מתעוררת במיטה לידי.

הגעתי למסקנה שלא, מה שלא הפריע לי להשתדל מאוד שהיום הזה יהיה מיוחד עבור המיועדת לי ועבור החברה שלה.

אלא מאי?

לא לקחתי בחשבון שעבור נערה אירופאית, מגרמניה נוסף לכל, שזה אומר צפון אירופה, טיול רגלי במדבר בשלושים ושתיים מעלות, בתקופה שטרם ההתחממות הגלובלית, כשבאירופה 25 מעלות עדיין נחשבו גל חום, כל מה שהיא תחלום עליו במהלך הטיול הוא להגיע לחדר עם מזגן ואל כוס קולה קרה עם הרבה קוביות קרח.

בעת ההיא עדיין לא המציאו את הדיאט-קולה, אגב.

כך קרה שלמיועדת לי ולחברתה היו פנים אדומים בכל מהלך הטיול, והן הזיעו והתנשפו, ולא ממש נראו מרוכזות בהסברים שלי בכל עצירה, שבה ניתחתי את צלע ההר מבחינה גיאולוגית, ואת צמחי המדבר מבחינה בוטנית, ואת המערה שבה נהגו המחבלים להסתתר בתקופת המרדפים מבחינה כרונולוגית ובטחונית, ואת העקרבים והנחשים ושאר הזוחלים שניתחתי זואולוגית – הרושם שלי היה שלא הצלחתי לעורר בהן הרבה עניין בכל זה.

רק בעיקול ההר, כשהמראה המדהים של מנזר סט. ג'ורג' נגלה לעינינו – עיניהן אורו.

חשבתי שהאור שעלה בעיניהן הוא כגלל המראה המדהים, אבל מאוחר יותר הבנתי, לאור השתלשלות העניינים כפי שיפורט כאן מיד, שעיניהן אורו בגלל שהן חשבו שהגענו לציביליזציה, והן חשבו שבזאת הן נפטרו ממני.

*  *  *

"מה עשית להן???" אבא שלי זעק בטלפון למחרת היום.

"עשיתי להן אחלה טיול לואדי קלט", אמרתי לו מופתע. "למה? מה קרה?"ג"כשהן חזרו למלון הן שינו את המועד של הטיסה חזרה", אבא שלי אמר בטלפון. "והבוקר הן לקחו מונית ונסעו לשדה התעופה. אפילו לא אמרו שלום. התקשרתי למלון ושם אמרו לי שהזמינו להן מונית ושהן עזבו לשדה התעופה. מה עשית להן, ריבונו של עולם???"

*  *  *

ולמה אני מספר את זה?

כי אם מישהו רצה ללמד לקח את שתי חברות הקונגרס האמריקאיות, ראשידה טאלב ואילהן עומאר, שתדענה לא להתחיל איתנו שוב ושתילמדנה להיזהר כשהן מתעסקות איתנו, מכאן ולהבא, ואם רצינו שהן לא תרצינה לשמוע עלינו עוד לעולם, הדבר האחרון שהיינו צריכים לעשות הוא לאסור עליהן להיכנס.

להיפך – היינו צריכים לקבל אותן בזרועות פתוחות כמו את החשובים שבאורחים: לגרור אותן שעתיים במרתפים של יד-ושם, לקחת אותן לקבר יוני,  שם יקבלו הרצאה ארוכה מפי בנימין נתניהו ואולי איזו נעל בראש מרעייתו, להכניס אותן לרחצה בים-המלח, ולהקשיב לצרחות הנוראות שלהן כשילד היפראקטיבי משפריץ להן מי-ים לעיניהן הפקוחות.

להיפך – היינו צריכים לקבל אותן בזרועות פתוחות כמו את החשובים שבאורחים: לגרור אותן שעתיים במרתפים של יד-ושם, לקחת אותן לקבר יוני להרצאה ארוכה מפי בנימין נתניהו, ואולי איזו נעל בראש מרעייתו

משם היינו צריכים לקחת אותן לעלייה למצדה בשביל הנחש, רצוי בשעה שתיים בצהריים כשהשמש קופחת, ולמעלה באתר לתת להן הסברים על הקנאות היהודית ויצר ההתאבדות המובנה בעם הזה.

וגם לעשות להן בראש ההר טקס השבעה, עם כתובת-אש ובה הסיסמה הבלתי נשכחת "שנית מצדה לא תיפול", כשהעשן מכתובת האש מחניק אותן ומדביק אותן בריחו, וגוזניקים מעלים אדים של נפט לאורך כל המסלול.

והיה ומישהי מהשתיים הייתה נופלת מסוחררת מאדי הנפט של כתובת האש והגוזניקים ומשתטחת על האבנים שבאתר וניפצעת ומדממת, היינו נותנים לה צ'אפחה ידידותית ומסבירים לה שזה כלום לעומת אבותינו, שקפצו מכאן כל הדרך למטה, ו"נו, נראה אותך עושה את זה, אחות שלי! אני מחכה לך למטה עם מאגנום-פקאן על חשבוני!".

אם היינו עושים את כל זה מובטח לכם שהן היו מזדרזות ואצות, כמו המיועדת ההיא להתחתן אתי. מזדרזות עד כדי כך שאפילו היו רצות ברגל בכל המהירות האפשרית עם המזוודות והתיקים ביד, כדי לא לבזבז זמן יקר עד שהמכונית תתניע, היישר לנתב"ג. עולות על המטוס הראשון לכל יעד שהוא, והעיקר שיהיה הרחק מפה, ולא היו מוכנות לשמוע יותר אפילו ציוץ על מדינת ישראל – קוראים למצב הזה PTSD  במונחים רפואיים (post traumatic stress syndrome)

אבל כהרגלנו, גם כאן החמצנו את ההזדמנות.