שי פירון, מי שהיה שר החינוך מטעם "יש עתיד", דן במאמר "אתגר ההתחדשות הציונית וחידושה של הממלכתיות" בכתב העת "האומה" (נובמבר 2021), במושג הממלכתיות. בדבריו הוא הולך בעקבות פרופ' ניר קידר, הגורס שניתן "להשוות את הממלכתיות לרפובליקניזם, הרואה בקיומו של מרחב ציבורי מפותח תנאי לחיים ריבוניים ומשמעותיים של הפרט, לצד השתתפותו במרחב הציבורי-פוליטי, תוך פיתוח תודעה ואחריות אזרחית".

למעשה הרפובליקניזם גורס שהפרט אינו יכול לממש את מהותו אלא במסגרת הקהילה הפוליטית, ובדומה לטענה הפמיניסטית (מאז שנות ה-60 של המאה העשרים) – גורס שהכול פוליטי. האזרחות הנדרשת היא של האזרח כפעיל ללא אבחנה בין החברה לבין המדינה.

למעשה הרפובליקניזם גורס שהפרט אינו יכול לממש את מהותו אלא במסגרת הקהילה הפוליטית, ובדומה לטענה הפמיניסטית (מאז שנות ה-60 של המאה העשרים) – גורס שהכול פוליטי

בהמשך מביא פירון את התפיסה הרואה בממלכתיות של בן גוריון "עדות לתפיסה אטטיסטית", אך לא ניתן לראות בממלכתיות של בן גוריון ביטוי לרפובליקנזם, באשר המשטר הבחין בין מעמד היהודים לבין מי שאינם יהודים, ובעיקר הערבים, שהיו תחת ממשל צבאי עד לשנת 1966.

רפובליקניזם דורש קיומה של חוקה ושלטון החוק, מה שלא התקיים בישראל  מאז הפכה עצמה האסיפה המכוננת לכנסת, ובמקום לחבר חוקה הפכה לפרלמנט.

טועה פירון בגורסו ש"מייסדי המדינה התעלמו משאלות זהות רחבות, כגון יחסי דת ומדינה, ממקומם של ערביי ישראל וחלקם בתוך הסיפור הישראלי". ברם, לא מדובר בהתעלמות אלא בחוסר יכולת לכונן מדינה מתוקנת, רפובליקה של כל אזרחיה הישראלים. וכך במקום הפרדה בין המיסוד הדתי למדינה, מהווה הממסד הדתי שלוחה של המדינה, כשבנוסף לכך אין מתקיימת הפרדה בין לאום המדינה לבין הדת.

דת ומדינה, כמו גם מעמדם של ערביי ישראל, היו יכולים להיות מוסדרים רק במדינה דמוקרטית ליברלית, בעלת חוקה המבחינה בין הדת לבין המדינה, והרואה בכלל אזרחיה את אומתה. אך אין זה המצב שנוצר מאז הקמת המדינה.

דת ומדינה, כמו מעמד ערביי ישראל, היו יכולים להיות מוסדרים רק במדינה דמוקרטית ליברלית, בעלת חוקה המבחינה בין הדת למדינה, והרואה בכלל אזרחיה את אומתה. אך אין זה המצב שנוצר מאז הקמת המדינה

פירון מציע לאפיין את הממלכתיות בשלושת המאפיינים הבאים:

1. הממלכתיות היא כבוד והדר.
2. הממלכתיות מחייבת הקפדה על כללי משחק בהירים.
3. הממלכתיות היא השלם הגדול מסך חלקיו.

פירון צודק שה"ממלכתיות יוצרת מסגרת חיים שבבסיסה תרבות שיח ומקום לקהילות השונות בישראל", אך המצב הקיים הוא ש"ישראל מתייחדת בשפה מתבהמת, נמוכה…השיח הציבורי מזוהם ומאופיין בהפרעת קשב תמידית".

פירון צודק לכאורה גם בטענתו השנייה, שה"ממלכתיות מחייבת יצירת כללי משחק והקפדה עליהם. הסדרה של מערכת  היחסים באמצעות כללים, תקנות וחוקים". אך מה שחסר בטיעונו הזה הוא שלטון החוק. מעצם היעדר קיומה של חוקה כתובה, היוצרת מדרג תחוקתי נורמטיבי מנרמל.

הטענה השלישית על הממלכתיות עולה בקנה אחד עם אחד ממאפייני הרפובליקניזם: "הרעיון הממלכתי הוא הגורם המארגן את החיים המשותפים במדינה…הממלכתיות…אורגת קהילות שונות לכלל קהילה אחת – המדינה". תפיסה קומונטרית זו חסרה בישראל, באשר הראשונה מבוססת על אזרחות, בעוד שישראל מתאפיינת כמדינה אתנוקרטית המבוססת על המוצא היהודי.

מבחינה זו יש כשל בטענת פירון, הצודק בטענתו ש"לא הצלחנו לגבש רעיון כולל המהווה את הבסיס לקיומה של מדינת ישראל", אך שוגה כי "בעת הקמתה של המדינה היווה חזון הקמת בית לאומי לעם היהודי חזון מספק".

החלטת החלוקה ציינה מפורשות כינון חוקות בשתי המדינות הדמוקרטיות, והחלק האופרטיבי של הכרזת העצמאות כולל קריאה לערביי המדינה לקחת חלק בה – כלומר עולה שהחזון נסב על מדינת אזרחים דמוקרטית ולא על מדינה יהודית שהיא דמוקרטית.

החלטת החלוקה ציינה מפורשות כינון חוקות בשתי המדינות הדמוקרטיות, והחלק האופרטיבי של הכרזת העצמאות כולל קריאה לערביי המדינה לקחת חלק בה. החזון כלל מדינת אזרחים דמוקרטית ולא מדינה יהודית שהיא דמוקרטית

פירון בהמשך מסביר שהממלכתיות "ביקשה להתמודד עם שאלת היהודים והתחמקה, בכל דרך, מעיסוק בשאלת היהדות". ברם, במדינה הדמוקרטית, כמקובל במערב, אין המדינה עוסקת בסוגיית הדת.

זאת ועוד, פירון מתנגד לדעת אלו ה"סבורים, כי ישראל זקוקה לחוקה, לחוקי יסוד (חוקי יסוד יש, חוקה אין- י.ב.)", בגורסו: "אני סבור כי חוקי יסוד בשלב הזה הם סכנה. שחוקה יכולה להוביל לפירוקה של החברה הישראלית או למיסודה של חוקה כזו, שהיקף הפשרות וההסכמות הנדרשות להעברתה יהפכו אותה לרזה, מצומקת וחסרת משמעות".

זוהי טענה שאין להקל בה ראש. יתכן ששעת החסד לחיבור חוקה היתה בשלב הקמת המדינה. מצד שני יש להעיר, שעצם חוסר היכולת לחבר חוקה נורמטיבית, יש בה כדי להעיד על פגם משטרי בסיסי.

למרות ויתורו של פירון על חקיקת חוקה, הוא מצדד בפתיחה בדיון אמיץ על היות ישראל "לא רק מדינת היהודים כי אם… מדינה יהודית", אך באותה נשימה הוא מצדד בדיון על "דמוקרטיותה של ישראל. האם דמוקרטיה מהותית, או שמא רק כזו המארגנת את סדרי החיים בישראל?".

לאחר שצידד בישראל כמדינת יהודים, כמו גם כמדינה יהודית, הוא סותר את עצמו בטיעונו ש"יש לחדש את ה'חוזה' עם האזרחים הערבים של מדינת ישראל…(כמו גם) עלינו ליצור תשתית לחיים משותפים", מה שכמובן לא עולה בקנה אחד עם המשך הטיעון " אנו סמוכים ובטוחים בהיותה של ישראל מדינה יהודית, ציונית".

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.