ביקורת על ספרו של ד"ר אודי פרישמן: "העיקר השוויון הבריאות: מלחמתה המסוכנת של המערכת ברפואה הפרטית", הספרייה העסקית, הוצאת סלע מאיר, 236 עמודים.

מטרת הספר היא להראות "כיצד חלק גדול מהבעיות נגרם מרדיפה לכפות שוויון מדומה בכל מחיר, מהמלחמה ברפואה הפרטית ובביטוחים הפרטיים, ממתן הדגש הגדול מדי על בתי החולים על חשבון רפואה בקהילה, ממחסור חמור באנשי צוות רפואי שנובע מאינטרסנטים המונעים הכשרה בקנה מידה רחב, ומרגולציה עודפת ולא חכמה הנלחמת ביוזמות מלמטה ומנסה לנהל אותן באופן כושל" (עמ' 9). על מטרה זו חוזר פרישמן מדי פעם בניסוחים שונים.

ד"ר פרישמן אינו חוקר אובייקטיבי, אלא אדם מעורב מעצם היותו בנו של מי שניהל את בית החולים הפרטי אסותא, הגם שאין בכך בכדי לערער על התיזה שלו.

על תרומת הרפואה הפרטית ניתן ללמוד בכך שהצוות באסותא היה מהראשונים שהביא לארץ את ה-CT, את ה-MRI, כמו גם "הקמנו מכון לאולטרסאונד והבאנו ליתטריפטר (מכשיר לריסוק אבנים בכליות)". (עמ' 13). מיותר לציין שהמכשור עבד 24 שעות ביממה, ושבעה ימים בשבוע (עמ' 76).

עטיפת ספרו של אודי פרישמן, "העיקר הבריאות: מלחמתה המסוכנת של המערכת ברפואה הפרטית"

המחבר עוסק בתחלואי מערכת הבריאות ומציין בצדק שחלק משמעותי מהבעיה נוגע למדיניות האשפוז. כך, למשל, 10% מהמטופלים שכבו במסדרון במהלך אשפוזם (עמ' 31).

בישראל תוחלת החיים אמנם גבוהה "אבל פערים בין המרכז לפריפריה צריכים להדאיג אותנו" (עמ35).

בעיית המערכת אינה מחסור כספי והמחבר מצביע על כך שתקציבי הבריאות בישראל עלו מאוד בין השנים 2010 ל-2020 גם נומינלית, גם באחוז מהתקציב וגם באחוז מהתמ"ג – ולמרות זאת איננו רואים שיפור של ממש ברפואה (עמ' 35). ומה הבעיה?

"הבעיה בישראל אינה תקציבית אלא ניהולית…בחברות פרטיות הרצון של הלקוח מנחה את המנהלים. אם הם אינם קשובים לכך – המתחרים יהפכו אותם במהירות ללא רלוונטים. אבל בתי חולים ציבוריים ומשרדי ממשלה רגישים הרבה פחות לרצונות הציבור, והתוצאה היא שורה של מנהלים גרועים (או בינוניים במקרה הטוב) וכסף ציבורי רב שיורד לטמיון" (עמ' 36).

"הבעיה בישראל אינה תקציבית אלא ניהולית…בחברות פרטיות הרצון של הלקוח מנחה את המנהלים. אם הם אינם קשובים לכך – המתחרים יהפכו אותם במהירות ללא רלוונטים"

בצדק טוען פרישמן "האם המנכ"ל יכול להחליט נגד האינטרסים של חבריו בבית החולים, שלפני רגע עבד איתם כתף אל כתף, ובעוד רגע יחזור אליהם?" (עמ' 37).

אבחנה נוספת חשובה נוגעת לתקציב, לאמור "במערכת הציבורית הזמינות נקבעת על פי התקציב, במערכת הפרטית הזמינות נקבעת על פי הביקוש" (עמ' 45). ביחס לחלק השני של המשוואה, הוא כותב כי השר"פ מהווה פגיעה בשוויון, אך מדובר ב"אי שוויון שיוויוני" כי לפחות ברמתו העקרונית יכול הפציינט לקבוע אם הוא רוצה בו או לא.

ברם, השר"פ התדרדר כש"רופאים ניצלו את מעמדם וכפו את עצמם על החולים שטיפלו בהם" (עמ'55).

פרישמן מצדד ברפואה פרטית ומבהיר שהיא מאפשרת "בחירה בשלושה מישורים: בחירה של עיתוי הטיפול, בחירה של הרופא המטפל, ובחירה של המוסד הרפואי" (עמ' 61). לעומת זאת, הוא סבור שבית החולים הציבורי צריך לעסוק בשלושה תפקידים על פי הסדר הבא: " הכשרה והדרכה, מחקר ופיתוח וטיפול בחולים" (עמ' 63).

לזכות המחבר יש לציין את הצבעתו על תחלואי המערכת הקיימת תוך הצעות אופרטיביות. למשל, כיצד פותרים את בעיית העומס בחדרי מיון ובמחלקות? ההסבר לכך היא שיטת התשלום לבתי חולים.

לזכות המחבר יש לציין את הצבעתו על תחלואי המערכת הקיימת תוך הצעות אופרטיביות. למשל, כיצד פותרים את בעיית העומס בחדרי מיון ובמחלקות? ההסבר לכך היא שיטת התשלום לבתי חולים

בית החולים מקבל סכום כסף משמעותי עבור יום אשפוז. במקום זאת, פרישמן מציע תשלום לפי אבחנה ללא התערבות מה בית החולים יעשה עם הכסף. זאת ועוד, הוא מציע אשפוז בבית החולה, כמו גם בחדרי חולים שבקהילה. (המחבר מפרט שש קטגוריות של אשפוז בית. הוא גם פיתח תכנית ביטוח פרטי לאשפוז בית שטרם זכתה למענה מצד הבירוקרטיה הממשלתית).

ושוב המוטו בספר: "אם בית החולים הפרטי יודע ויכול להרוויח כסף, מדוע מרבית בתי החולים הציבוריים נאנקים תחת עול התקציב החסר והגירעונות?" (עמ' 102).

הרפואה הפרטית עומדת כמודל הרצוי. כך גם לגבי ביטוחי בריאות הגם ש"לכלל הציבור (יש)  כיסוי רפואי מכוח חוק בריאות ממלכתי, ולחלק משמעותי מהציבור יש כיסוי במסגרת הביטוח המשלים. למה צריך ביטוח רפואי  פרטי"? (עמ' 161).

התשובה לכך מורכבת מ:

1. מימון השירותים הרפואיים שאינם בסל הבריאות;
2. הביטוח המשלים אינו למעשה ביטוח, כי מנהליו יכולים לשנות את תנאיו גם למי שכבר הינו חבר בפועל;
3. יכול אדם להחזיק שני ביטוחים זהים משני גורמים באשר הם נותנים כיסויים מכיוונים שונים. זאת ועוד, יש ביטוח מסוג "שיפוי" הנותן החזר הוצאות בעוד שביטוח מסוג "פיצוי" אינו תלוי בהוצאות.

פרישמן כותב על כך שלפני מספר שנים ראיין אותו הכתב מתן חודורוב על הביטוח המשלים: "לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו, מתן אני מצדד בביטוחים פרטיים ולא בביטוח המשלים… 'הכל בסדר', הוא פטר אותי.

"בערב שודרה הכתבה, וחשכו עיניי. בעריכה מגמתית נקטעו חצאי אמירות שלי כך שיתאימו לתוכן שביקש הכתב להעביר, תוך שהוא מציג אותי כמי שמתנגד לביטוחים פרטיים ותומך בביטוח המשלים….בעקבות הכתבה פוטרתי מלהיות יועץ של לשכת סוכני הביטוח" (עמ' 170).

לסיום סוגיית הביטוחים אציין את צידודו בשני ביטוחים הכרחיים: ביטוח תרופות שאינן בסל התרופות של קופת חולים, והשני הוא ביטוח להשתלות וטיפולים מיוחדים בחו"ל.

לסיום סוגיית הביטוחים אציין את צידודו בשני ביטוחים הכרחיים: ביטוח תרופות שאינן בסל התרופות של קופת חולים, והשני הוא ביטוח להשתלות וטיפולים מיוחדים בחו"ל

לעומת זאת, הוא מבקר את ביטוח הסיעוד בשל המחלוקות בין  המבוטח לחברת הביטוח, מה שדורש הוצאת הביטוח מידי הרגולטור והגדרה מקצועית של החולים הסיעודיים. הוא ממליץ על מתן הקלות למי שירכוש ביטוח סיעודי בגיל צעיר תוך הכרה בפרמיה לביטוח סעודי כהוצאה לצרכי מס והפיכתה לרכיב פנסיוני מוכר כשאר הרכיבים הפנסיוניים המוכרים בשכר (עמ' 192).

אסיים בציון העובדה שפרק 10 הוא פרק מעשי, לאמור – "איך בוחרים ביטוח ומבטיחים תשלום, מדריך למשתמש" (עמ'  194- 210), וכן יש לציין את הפרק הצופה את רפואת המחר ( עמ' 211- 221).

בסיכומו של דבר, ניתן היה לקצר משמעותית את הספר מבלי לפגוע בו.

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.