באחד מימי חופשת החנוכה יצא לי לשוטט במכתש רמון. עליתי על הר קטן – יותר נכון להגדירו כגבעה תלולה – המכונה שן רמון. עליתי מצידו הדרומי ובחלק הנמוך יותר טיפסתי לאורך מספר מטרים על סלע תלול. הטיפוס על הסלע היה לא קשה ולא אתגרי. אני זוכר שציינתי לעצמי שהירידה בסלע הזה הרבה יותר אתגרית, ויש בה גם סיכון. המשכתי בעלייה, ונכונה לי הפתעה: על השביל מולי ירד טור של בני נוער. כשעליתי לראש שן רמון ראיתי במה מדובר. כ-500 חניכי תנועת הצופים וכ-200 חניכים של תנועת מכבי צעיר היו בנתיב של שביל ישראל מצפון לדרום, בדרך לעלות על שן רמון ולרדת ממנה.

טיולי תנועות הנוער

על אופי ההליכה של בני נוער יש מה להעיר:

בגדים לא מתאימים. היום כבר בעיצומו – לא קר, אפילו חם – והם לבושים בבגדים הארוכים והחמים של הלילה. הנעלים שלהם לא מתאימות להליכה בשטח, ובמיוחד לא להליכה על סלעים ואבנים, שזה מה שיש שם. ההליכה בנעליים כאלו לא נוחה, אבל יש בה גם סיכון, כי אחיזת השטח שלהן לא טובה.

תרמילים וציוד לא מותאם. תרמילי הגב שלהם לא נמנים על ציוד ההליכה הטוב, והם לא מהודקים לגב. התרמילים רפויים, וּמִיטַלטֵלִים וּמְטַלְטֵלִים מאחור את הנוער. גם מקשה מאוד על ההליכה, וגם מְסַכֵּן.

רבים מבני הנוער מחזיקים משהו בידיהם: צעיפים (מין שלים ארוכים כאלה. מה יש להם מהם? אלוהים יודע), מכלי מים קבוצתיים (ג'ריקנים, אבל לא על מנשא גב, אלא ביד), בקבוקי שתייה אישיים ועוד. בהליכה בכלל, בעליות, ובמיוחד בירידות, יש לעיתים להסתייע בידיים, ובמעידה או בנפילה ידיים פנויות זה עניין בטיחותי מהמעלה הראשונה. וכאן, בעלייה על שן רמון ובירידה ממנה, ידי הנערים והנערות היו לא פנויות.

ממרום שן רמון ראיתי שנוצר פקק בטור הנוער לפני הירידה בחלק הנמוך, שנדרש לרדת בו את הסלע התלול. החבר'ה עמדו.

אין לי מושג אם טורי הנוער באותו יום ירדו שם, או שנמצא מסלול עוקף. בשעות אחר הצהריים במכונית האזנתי לחדשות. הייתה לי הקלה גדולה כשלא הייתה ידיעה על אסון בטיולי נוער במכתש רמון.

אין לי מושג אם טורי הנוער באותו יום ירדו שם, או שנמצא מסלול עוקף. בשעות אחר הצהריים במכונית האזנתי לחדשות. הייתה לי הקלה גדולה כשלא הייתה ידיעה על אסון בטיולי נוער במכתש רמון

לא היה אסון באותו היום. ההסתברות הייתה לטובתנו. אך אין להקיש ולהכליל ממקרה זה. על תנועות הנוער – ועל אחת כמה וכמה בתי הספר – לטייל אך ורק במקטעים בהם אין סיכון. בכל אזור, וגם במכתש רמון, יש מספיק מקומות בהם גם אם ההליכה היא אתגרית, היא לא כרוכה בסיכון.

שביל ישראל ושבילים מסומנים אחרים

בשביל ישראל יש קטעים מסוכנים להולכים בהם. איני מומחה לשביל, אך מהתרשמותי, בחלק "הנגבי" של השביל יש קטעים שסכנה כרוכה בהליכה בהם.

אתמקד במעלה פלמ"ח, הממוקם בגדה הדרומית של נחל חתירה (ממזרח לעין ירקעם). לדעתי, הן העלייה והן הירידה במעלה פלמ"ח מסוכנות. בעלייה (או בירידה) יש קטע אופקי של הליכה בשביל צר (בין 100 ל-200 מטר, ואולי יותר) ברוחב 50 עד 70 ס"מ (ויש גם מספר מקומות מפוררים בהם הרוחב הוא פחות מ-50 ס"מ). מצד אחד קיר מצוק, ומהצד השני תהום. מעקה צמוד למצוק הקיר לסירוגין: כ-20 מטר מעקה, וכ-20 מטר ללא מעקה. ההיגיון של מטי חסד המעקה היה כנראה כזה: "לא צריך מעקה", אבל היות שלא ניתן לווסת את התנועה הדו-סטרית, הרי שמעקה נדרש כדי לאפשר מעבר של יורדים כשיש עולים בשביל. אני מנחש, שאם לא הייתה בעיה זו, לא היה בכלל מעקה לאורך השביל האופקי.

לדעתי, הסכנה בשביל של מעלה פלמ"ח היא גדולה. אנשים הולכים שם עם תרמיל גדול. מעידה קלה או חוסר תשומת לב, יכולים לגרום לנפילה. רעש חזק, למשל בום של מטוס על-קולי, עלול לגרום למישהו להיבהל ולהירתע ואסון יקרה. אני אישית הייתי מרגיש הרבה יותר טוב לו היה מעקה רצוף בצמוד למצוק הקיר לאורך כל קטע השביל מעל לתהום, ואת זה לדעתי צריך לעשות.

שביל ישראל בשביל רבים, ובמיוחד הורים, הוא מעין תו תקן. בבורותנו, אנחנו חושבים שמסלול שביל ישראל הוא בטוח. אני הופתעתי לגלות שיש בו סכנות. מכל מקום, לדעתי, קטע כמו מעלה פלמ"ח במצבו הנוכחי אין לכלול בשביל ישראל.

שביל ישראל בשביל רבים, ובמיוחד הורים, הוא מעין תו תקן. בבורותנו, אנחנו חושבים שמסלול שביל ישראל הוא בטוח. אני הופתעתי לגלות שיש בו סכנות. מכל מקום

בטיחות לא מתבססת על הסתברות

אני רוצה להציע למסמני שבילי הטיולים את דרכי הפעולה שלהלן:

• לקבוע תו תקן בטיחותי לשבילים המסומנים בישראל. תו התקן הבטיחותי צריך להתייחס לפחות ל: סכנת החלקה ו/או נפילה ממצוק, סכנת שיטפונות עונתית וגיאוגרפית, זמינות מים ודרכי חילוץ.
• שביל ישראל צריך להיות לכל אורכו עם תו בטיחות גבוה (כאשר מקיימים את ההנחיות המתייחסות לסכנת שיטפונות ואספקת מים).
• קטעי שביל ישראל היום, שאינם עומדים בתו הבטיחות הגבוה, יבוטלו משביל ישראל. יש למצוא מסלולים אחרים במקומם: עוקפים מקומיים או נתיבים אחרים, שיחליפו אותם בשביל ישראל.
• אם אנשי הטבע מסמני השבילים רוצים לשמור או לסמן שבילים מסוכנים, זה אפשרי, רק שהשביל המסומן צריך להיות בתו תקן בטיחותי של סיכון.

ניקח לדוגמה את מעלה פלמ"ח בשביל ישראל. אם מחליטים שלא להוסיף לו מעקות ולא לתת לו תו בטיחות, אזי אינו יכול להיות חלק משביל ישראל, ונדרש למצוא לו מסלול עוקף חליפי (נדמה לי שמדרום לַמעלֵה יש נתיב יציאה מהנחל). את מסלול העלייה והירידה במעלה פלמ"ח אפשר לסמן, ולתת לו תו בטיחות מתאים (מסוכן!). מי שרוצה, שילך בו במסגרת ההליכה בשביל ישראל או בטיול נפרד.

שבילים מסומנים צריכים להיות בדרך כלל בעלי תו בטיחות גבוה. במקרה שאינם כאלה, צריכה להיות אזהרה לגבי מידת הסכנה בהליכה בהם שתעלה בכל מקום – גם בפרסומי המקום וגם בשטח. אדם שפועל לפי ההנחיות צריך לדעת שהוא בטוח. בטיחות לא מתבססת על הסתברות, וזהו הכלל שצריך להנחות את הרשויות האחראיות על שבילי ישראל.

יאיר טל הוא מהנדס מכונות שעבד במספר חברות. היום הוא גמלאי. חקר את ניהול המלחמה במלחמת יום הכיפורים והשלים את כתיבת הספר ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים אשר יצא לאור ב-2019 בהוצאת "ידיעות ספרים". ספרים נוספים שלו יצאו לאור בהוצאת "טפר – הוצאה לאור": אכזבה וגאווה – מלחמת יום הכיפורים ב-2023; ו-טליק: פרקי חיים ב-2024.