החינוך הציבורי בארה"ב נמצא תחת מתקפה שמרנית כבר שנים. עכשיו, כשמערכת החינוך שלנו במשבר עמוק (תודה לנפתלי), כמו גם החינוך לגיל הרך, מנסים לייבא את המתקפה הזו לישראל באופן שנראה כמו קופי-פייסט חסר דעת.
עו"ד ליבי מולד, שעד לא מזמן היתה מועמדת ברשימה של מפלגת "זהות" הליברטאריאנית-משיחית, כתבה לאחרונה בגלובס כי "העלויות הגבוהות של חינוך פרטי בגילאי 0-3 בישראל, בתוספת פרשיות ההתעללויות האחרונות, גורמות לדרישות פוליטיות להתערבות מוגברת של הממשלה…השוק החופשי, ולא פיקוח ממשלתי מוגבר, הוא זה שיבטיח את בטיחות ילדינו".
היא רק שכחה שמה שהולך בגילאי לידה עד 3 בישראל הוא בדיוק שוק חופשי ללא פיקוח ורגולציה.
כל תלמיד חמישי בישראל נכשל במבחני הפיז"ה בקריאה, מתמטיקה ומדעים. הפערים מהגדולים בעולם. מומחים מזהירים שלמרות עברנו כמדינה משכילה, המשבר בחינוך עלול להקריס את הכלכלה
כיום כל תלמיד חמישי בישראל נכשל בכל שלושת המקצועות של מבחני הפיז"ה: קריאה, מתמטיקה ומדעים. הפערים בין התלמידים החזקים והחלשים אצלנו הם מבין הגדולים בעולם, והמומחים מזהירים שלמרות שהיינו בעבר מדינה משכילה, המשבר במערכת החינוך עלול להוביל לקריסת הכלכלה.
נפתלי בנט נכנס לתפקידו כשהמצב לא טוב, ובמקום לנסות לשפר אותו, פצח במדיניות ביזה שכללה בעיקר העברת עוד ועוד תקציבים לסעיפי "זהות יהודית" (למשל, שתי העברות כספים בוועדת הכספים על סך 98 מיליון ש"ח לסעיפי "תרבות יהודית" עמומים), שעברו לעמותות, המקושרות למחנה הפוליטי הלאומני דתי.
העמותות עסקו בהפרטת החינוך הערכי. התקצוב תיעדף נערות בנות 19 חסרות הכשרה, מחוייבות או אחריות לכיתה – על פני שיפור תנאי העבודה וההכשרה של מורה מקצועית מנוסה.
באופן טבעי נוצר שוק לרעיונות ופתרונות למערכת החינוך השבורה שלנו. ולשם בדיוק נכנסים עכשיו אוונגליסטים כמו ליבי מולד ואחרים, שמקדמים את תפיסת הימין השמרני בחינוך, ובזאת תוקפים את יסודות החינוך הציבורי.
בדיוק כמו המתקפה נגד בית המשפט העליון, כך המתקפה נגד חינוך ציבורי הוא נסיון חתירה נגד עמוד תווך של הדמוקרטיה.
ללא חינוך ציבורי שמייצר שיוויון הזדמנויות, מכין את בוגריו להיות אזרחים בדמוקרטיה, מכשיר את בוגריו להיות תורמים יצרניים בחברה, ובונה מכנה משותף רחב ומכיל, אין דמוקרטיה.
בדיוק כמו המתקפה נגד בית המשפט העליון, כך המתקפה נגד חינוך ציבורי הוא נסיון חתירה נגד עמוד תווך של הדמוקרטיה
כדי להסוות את הכוונה הזו הם זורקים לאויר סיסמאות כמו "שוק חופשי" ו"שיטת הוואוצ'רים", וסומכים על בורות או נואשות של הורים ואנשי חינוך.
בשנות ה-50 למאה הקודמת הכלכלן מילטון פרידמן טען ששיטת הוואוצ'רים, בה ילדים למעשה מקבלים מהמדינה כיסוי ללימודים במוסד פרטי לפי בחירתם, במקום ללכת לבתי ספר ציבוריים, תייצר תחרות בין בתי ספר שתשפר את איכותם, ותוריד את עלויות החינוך הכוללות בגלל יעולות של שוק תחרותי.
אחרי כמעט 70 שנה של מחקרי אורך ורוחב, לא הצליחו להוכיח שמילטון צדק. כאשר העמידו את שיטת הוואוצ'רים במבחן אמפירי ולא אידאולוגי – לא הצליחו להוכיח שוואצ'רים מורידים עלויות כוללות של חינוך. לא הצליחו להוכיח גם שתלמידים בשיטת הוואצ'רים מגיעים להשגים טובים יותר מתלמידים בבתי ספר ציבוריים. לא הצליחו להוכיח אפילו שבתי ספר משתפרים בשיטת וואצ'רים, או שבתי ספר פרטיים טובים יותר מבתי ספר ציבוריים. זה רק מוכיח שוואוצ'רים זו לא שיטה טובה יותר מחינוך ציבורי לפי אזור מגורים (גם לא מוכיח את ההיפך).
ומה עם עצם חופש הבחירה? כל מי שהלך לסופרמרקט יודע שבחירה לא גורמת לשביעות רצון. בעצם ההיפך. מה שחוקרים כמו דן אריאלי גילו לנו זה שדווקא כשאדם משקיע במשהו, בונה אותו, תורם לו, קושר אותו רגשית והופך אותו למרוצה. קוראים לזה "אפקט איקאה".
מה זה אומר על בתי ספר? שלא נהיה מרוצים אם נבחר אותם בעצמנו. נהיה מרוצים אם נשקיע בהם מעצמנו. ברמה המערכתית, וואצ'רים מדרדרים את כל מערך החינוך בגלל שלל סיבות.
אחת מרכזית היא, שהם פוגעים ביכולת של בתי ספר ומערכת החינוך בכלל ללמוד איך להשתפר. הכלכלן אלברט הירשמן טען, שכשאנשים לא מרוצים ממשהו, מוצר, שירות, לא משנה מה, יש להם בעצם שתי אופציות: הם יכולים לעזוב (exit), מה שלא נותן לארגון הרבה אינפורציה, או להשמיע את קולם (voice) – מה שכן עוזר לארגונים להשתפר.
מה שקורה עכשיו, שהורים לא מרוצים ברחבי הארץ לא יכולים לעזוב את מערכת החינוך הממלכתית, כי אין בגדול לאן. זה מאלץ אותם לעשות מה שאנחנו רואים שמתחיל לקרות: להשמיע את קולם. וזו הדרך הכי טובה לשפר את הגנים ובתי הספר שלנו, גם אם זה מתסכל.
הורים לא מרוצים ברחבי הארץ לא יכולים לעזוב את מערכת החינוך הממלכתית, כי אין לאן. זה מאלץ אותם לעשות מה שאנחנו רואים שמתחיל לקרות: להשמיע את קולם
מה שחשוב לזכור, זה שבארץ יש כבר סוג של שיטת וואצ'רים – כי יש לנו 4 מערכות חינוך נפרדות, לבחירת ההורים: ממלכתי, ממלכתי-דתי, חרדי וערבי.
בדומה למקומות אחרים בעולם, אנחנו רואים מה קורה עם בתי ספר פרטיים או מה שנקרא "צ'ארטרים", כי יש לנו כאלה בעיקר בחינוך הדתי וחרדי. ישיבות ואולפנות יוקרתיים בוחרים אך ורק תלמידים חזקים, ולפעמים אפילו מפעילים קריטריונים גזעניים בבחירה. התלמידים הדחויים מקובצים בבתי ספר שהולכים ומתדרדרים. וחוזר חלילה.
במקביל אנחנו רואים מה עושה רשת בתי ספר כמו זו של ש"ס, שמנוכסת למפלגה ומגוייסת פוליטית – אבל לא מחוייבת להשכלה מינימלית, שמאפשרת לבוגריה להיות אזרחים חופשיים ויצרנים בדמוקרטיה.
תארו לכם מה יקרה בפריפריה הישראלית כאשר הימין השמרני יקבל את משאלת ליבו והחינוך הציבורי בישראל יופרט כולו? רשתות לימוד כמו של ש"ס או בני עקיבא יוכלו להציע יום לימודים ארוך בחינם ובורות מגוייסת פוליטית לכולם!
זה החלום של השמרנים האמריקאים לקבל תקצוב ממשלתי לחינוך פונדמנטליסטי גזעני ללא חיוב בלימודי ליבה להמונים כמו אצלנו. מעבר לבורות ואפליה, מנסיון של 70 שנה, אנחנו הרי יודעים מה זה עושה לאומה. זה קורע אותה לגזרים. אם אין מכנה משותף ללמידה יחד, למה שיהיה מכנה משותף לעבודה או פתרון בעיות יחד? מכנה משותף בסיסי הוא ה-הצדקה למערכת חינוך ציבורית.
לנו כחילוניים החינוך הציבורי צריך להיות אפילו יותר חשוב: לדתיים יש בית כנסת. זהו מוסד שמאחד קהילה גאוגרפית. מה שלא יהיה הם נפגשים שם כל שבת ומדברים, צוחקים. מרגישים שייכים.
לחילונים, הגן ובית הספר הם מוסד שבונה קהילה גיאוגרפית. אולי זה לא אידיאלי, ואולי צריך לחזק את המוסד הזה ואת הקהילות בו, אבל זה משהו שיש לנו. וזה שבתי ספר ממוקמים בשכונה, בונה את השכונה.
ילדים ישראלים הולכים אחד לשני הביתה אחרי בית ספר, נפגשים אחר כך בגינה או המכולת. זה נראה לנו כלום, אבל מזה בנוי חוסן חברתי. חוסן אזרחי. חוסן מדיני. ואנחנו מסוג המדינות, שחייבות את זה. זה לא פריווילגיה, כי אצלנו יש לפעמים מלחמות. עורף חלש = פאניקה וקריסה של המדינה כמדינה.
חינוך אינו מוצר מדף. עקרונות השוק החופשי שעובדים היטב כדי לפזר שפע בתחומים שונים, באופן עקבי אינם מוכיחים את עצמם כשזה מגיע לחינוך
חינוך אינו מוצר מדף. עקרונות השוק החופשי שעובדים היטב לפזר שפע בתחומים שונים, באופן עקבי אינם מוכיחים את עצמם כאשר זה מגיע לחינוך. הרכיבה האידאולוגית של הימין השמרני על המשבר במערכת החינוך היא מסוכנת, כי היא מתעלמת באופן עקבי מהרים של ראיות אמפיריות המצביעות על כך שאין לאידאולוגיית הימין השמרני פתרונות אמיתיים בתחום. כמו גם מכך שלהבדיל מארה"ב, בישראל דווקא מיושמים החלומות השמרנים כמו שוק חופשי נטול פיקוח בחינוך מלידה עד 3, והתוצאות איומות.
יש פתרונות אמיתיים, מוכחים, שאנחנו יודעים שיכולים להפוך מערכת חינוך ציבורית כושלת למערכת חינוך ציבורית מובילה. ויש גם דרכים מתודולוגיות להגיע לפתרונות אמיתיים לקשיים של מערכת החינוך שלנו.
אבל בשביל זה צריך להתעניין בחינוך, ולא בנצחונות אידאולוגים שהם המקבילה של לעלות על מערכת החינוך הציבורית עם D9, על חשבון עתיד הילדים שלנו, ועתיד החברה.
ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
יש לנו מערכת חינוך לא מתפקדת.
השיטה הנוכחית כשלה, כן כשלה!
אם בחו"ל תלמידים היהודים נמצאים בצמרת, פה בארץ יש לנו תלמידים יהודים שמדשדשים במבחנים הבינ"ל.
מערכת חינוך שמנוהלת באופן ריכוזי ממשרד החינוך בירושלים, כזאת שמתגמלת מורים לפי וותק ולא השגיות(נזק כפול: המצליחים לא בוחרים בהוראה, ואילו שמשחקים לא פורשים ממנה, בגלל שהכסף הגדול מגיע רק עם הוותיק), שמוריה הכושלים הופכים למפקחים, נדרשת להפרטה, שתביא ליעילות ותחרות.
במערכת חינוך מופרטת, משרד החינוך עדיין יקבע תפוקה שהוא מצפה מבית ספר, אך ייתן לה עצמאות איך להתנהל.