שש בבוקר. אני יושבת בתנוחת לוטוס ומנסה להתרכז בנשימה.
שאיפה. עוד עשרה ימים כאלה לפניי, איך אני הולכת לעבור את זה? נשיפה. מעניין איך הילדים שלי מסתדרים בלעדיי בארץ. הרגליים שלי נרדמות והמחשבות מציפות אותי. שאיפה. מעניין כמה זמן עבר מתחילת המדיטציה. נשיפה. בטח משהו כמו 10 דקות, ויש עוד 40 דקות לפניי. הצוואר שלי תפוס. שאיפה.
אלוהים זה לא ייגמר לעולם. מה יקרה אם פשוט אקום אלך מפה? נשיפה. הבטן שלי מקרקרת. מאז שהגענו לפה אני כל הזמן רעבה. שאיפה. העיניים שלי נעצמות. רק לא להירדם. זה ממש סיוט.
אלוהים, מה חשבת לעצמך כשהחלטת לנסוע למנזר? איפה תחושת הסיפוק וההשראה שציפית למצוא כאן? ועוד השקעת כאלה מאמצים כדי להגיע הנה. מטומטמת. איזה שאיפה ונשיפה היו בראש שלך? אני רוצה לישון! אני רוצה לאכול! אני רוצה הביתה!
מדיטציה מהבוקר ועד הערב
בנקאית, פסיכותרפיסטית ועיתונאית מגיעות למנזר זן דרום קוריאני בהונגריה: אם לפני שנה היו אומרים לי שאהיה חלק מקבוצת ישראלים שנוסעת לעשות מדיטציה במשך עשרה ימים ביער מבודד, הייתי חושבת שזו התחלה של בדיחה.
אבל הנה, אחרי נסיעה של שעה משדה התעופה בבודפשט, הגענו בחושך מוחלט ליער הצמוד לעיירה אסטרגום, ונכנסנו אל המבנה המואר של מנזר Won Kwang Sa, מקדש האור המקורי, בתרגום מקוריאנית.
המבנה עשוי כולו מעץ, עם חלונות מנייר, ובנוי על פי השיטה הקוריאנית המסורתית – קורה בתוך קורה וללא מסמרים. פסל מוזהב של בודהה מוצב באולם המרכזי, בדומה למקדשים שראיתי במזרח אסיה בטיול של אחרי הצבא.
המבנה עשוי כולו מעץ, עם חלונות מנייר, ובנוי על פי השיטה הקוריאנית המסורתית – קורה בתוך קורה וללא מסמרים. פסל מוזהב של בודהה מוצב באולם המרכזי
אבל מרבית האנשים כאן אינם נזירים אלא מתרגלי מדיטציה, הונגרים כולם, בגילאים שונים שהגיעו לתקופות שונות. חלקם לכמה ימים, חלקם לכמה שבועות, כמה חודשים. ויש כאלה שחיים כאן כבר כמה שנים. חלקם מתרגלים מדיטציה מהבוקר ועד הערב ואחרים משלבים תרגול עם עבודת תחזוקה של המקום.
כולם הגיעו לכאן כדי לספוג את האווירה, לתרגל זן ובעיקר להקשיב וללמוד מהגורו – זן מאסטר צ'ונג אן סונים. גבר בשנות ה-50 לחייו, יליד הונגריה, שהשם הקוריאני הוענק לו לפני 27 שנים כשהפך לנזיר בקוריאה הדרומית. לאחר שקיבל את ההסמכה לזן מאסטר, הקים את המנזר בארץ הולדתו.
רוב המתרגלים נחשפו אל הלימוד של סונים דרך ההרצאות שלו ביוטיוב. הערוץ שלו בהונגרית מונה כ-20,000 מנויים. כאלפיים איש עוברים במנזר מדי שנה בתוכניות כאלה ואחרות שהוא מפעיל – סמינרים, טקסים והרצאות. ביניהם ישראלים.
הקשר של המנזר לישראל הדוק. המורה הישראלי שלנו לזן, תמיר מסאס (דהרמה מאסטר – תואר הסמכה בזן, ומחבר הספר "לשוב לעצמי בדרך הזן"), שארגן את הנסיעה הזו, הוא תלמידו של סונים מעל 20 שנה. בסוף שנות ה-90 מסאס חי כנזיר זן במשך 4 שנים בדרום קוריאה ושם הכירו. אחרי שהוסמך לזן מאסטר באמצע שנות האלפיים, הקים סונים את המנזר בהונגריה ומסאס את מרכז הזן Become One בנס ציונה.
סונים המשיך באורח חייו כנזיר, למעט השנה האחרונה שבה התחתן באופן מפתיע עם בחירת ליבו שהזדמנה למנזר, ונאלץ לעבור למסדר בזן שמאפשר לו להיות נזיר נשוי. מסאס לא חי כנזיר, הוא נשוי ואב לשלושה, אבל לא פשט את הגלימה. כל אחד מהם מקדיש את חייו ללימוד הזן והעברת המסורת בת 1,500 השנים.
סונים המשיך באורח חייו כנזיר, למעט השנה האחרונה שבה התחתן באופן מפתיע עם בחירת ליבו שהזדמנה למנזר, ונאלץ לעבור למסדר בזן שמאפשר לו להיות נזיר נשוי. מסאס לא חי כנזיר, הוא נשוי ואב לשלושה
עם הפנים לקיר
למרות שהגעתי מלאת מוטיבציה וסקרנות ללמוד ולחוות, מהר מאוד הבנתי שסדר היום במנזר, הקפדנות והלך הרוח הנוקשה, קשים לעיכול אפילו בשבילי, ילידת המשטר הקומוניסטי.
הצטרפנו למנזר בתקופה שבה התחיל הריטריט המסורתי של שלושה חודשים – "הקיולצ'ה". הריטריט הוא תקופה של תרגול מדיטציה אינטנסיבי שמתחיל בחמש בוקר ומסתיים ב-21:20 ועובר בשתיקה. אין דיבורים ואין צחוקים סתם כך, רק דיבור פונקציונלי.
התבקשנו לשמור על כללי המנזר, לסגור את הטלפונים ולהשתלב בצורה אקטיבית בסדר היום. אף אחד לא הכריח אותנו, כמובן, אבל באנו כדי להיות חלק, וכך נכנסנו לריטריט.
כל יום במנזר נראה כמו קודמו. אין קודש וחול, לא שישי ולא שבת. הבוקר מתחיל בשירת זן בקוריאנית ונקישות בפעמון. על פי זן, הקשבה לצליל הקול של עצמך ולצליל הפעמון מחברת את האדם לכאן ועכשיו, וזוהי הדרך הישירה לעצמך. ממשיכים עם ישיבת מדיטציה של 50 דקות. סידור הישיבה – לאורך קירות האולם עם הפנים לקיר.
כל יום במנזר נראה כמו קודמו. אין קודש וחול, לא שישי ולא שבת. הבוקר מתחיל בשירת זן בקוריאנית ונקישות בפעמון. ממשיכים עם ישיבת מדיטציה של 50 דקות. סידור הישיבה – לאורך קירות האולם עם הפנים לקיר
המדיטציה מתבצעת ללא הנחיה, בשקט מוחלט – כי ככה המתרגל פוגש רק את עצמו, ועושה את העבודה התודעתית בצורה עצמאית. ומהי העבודה? לא ללכת בעקבות המחשבות שמגיעות ורק לחזור לנשימה איטית ועמוקה לבטן. זה הכול. כמה פשוט, ככה בלתי אפשרי. לפחות בהתחלה.
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה פגשתי את עצמי בחמש בבוקר. בנסיבות ההן, זה לא היה מפגש נעים במיוחד. המחשבות שהופיעו היו מטרידות, מה גם שלא הייתי רגילה לישיבות כל כך ארוכות.
היו שבע ישיבות מדיטציה כאלה ביום. שלוש פעמים הן נערכו בסמיכות – 50 דקות ישיבה, עשר דקות הליכת מדיטציה עם אפשרות לצאת להתאוורר ו-50 דקות ישיבה נוספות. בארץ הכרתי ישיבות של 30 דקות, וההבדל משמעותי. מישיבה לישיבה הסבל רק הלך וגבר – אין איבר שלא נרדם בגוף, אין שריר שלא נתפס ולא זעק מכאבים. כל הניסיונות שלי להתרכז בנשימה כשלו.
לא רק מדיטציה בישיבה. גם שלוש הארוחות שאכלנו בכל יום נערכו על פי הטקס המסורתי המדיטטיבי שמצריך תשומת לב מיוחדת והקפדה יתרה על הפרטים. ארוחה בתוך ארבע קערות אישיות עטופות במפית, אשר נשלפות ומונחות בסדר מסוים, בפרקי זמן קצובים. גם חלוקת האוכל מתבצעת על פי נוהל. כולם משתתפים בתורנויות, המאסטרים והמתרגלים כאחד. כמו ריקוד משותף שעם הזמן למדנו לרקוד כקבוצה.
ארוחה בתוך ארבע קערות אישיות עטופות במפית, אשר נשלפות ומונחות בסדר מסוים, בפרקי זמן קצובים. גם חלוקת האוכל מתבצעת על פי נוהל. כולם משתתפים בתורנויות, המאסטרים והמתרגלים כאחד
החלק המאתגר בארוחה הוא שמותר לאכול רק את האוכל שלוקחים בתחילתה ואותו חייבים לסיים. כלומר, לא זורקים את מה שנשאר בצלחת, ולא ניתן לקבל תוספת. "כך לומדים לסנכרן בין העיניים שרואות, היד שלוקחת והבטן שרוצה לשבוע", מסביר מסאס. "העין תמיד רוצה יותר והבטן לא יכולה להכיל, ולכן יש כל כך הרבה הפרעות אכילה בימינו".
הלוואי שכל הישראלים יעברו סדרת חינוך במנזר לפני שהם מגיעים לארוחות בוקר בבתי מלון, חשבתי לעצמי. האוכל היה צמחוני ונהדר, אבל מכיוון שלא רציתי להגיע למצב שאני אוכלת בכוח, לקחתי מעט מדי בימים הראשונים וכל הזמן הייתי רעבה וזה לא תרם למצב הרוח הכללי שלי ולמוטיבציה שלי לתרגל.
גם הטקסיות המוגזמת סביב פסל הבודהה עוררה בי התנגדות עזה. הרי אני לומדת זן בישראל ובמרכז שלנו בנס ציונה הלימודים נטולי כל הקשר טקסי בודהיסטי, ובטח נטולי פסלים מוזהבים.
הספקות והשאלות עלו וגעשו במוחי. איך הגעתי הנה? מה אני עושה פה? למה הם קדים לפסל? אולי זו דת? אולי זו כת? נשברתי ורציתי לברוח, אבל מכיוון שאף אחד לא באמת החזיק אותי שם, בחרתי להישאר ולגלות: למה באמת הגעתי הנה ומה אני ועוד עשרות אנשים שיושבים לצדי מחפשים פה?
הספקות והשאלות עלו וגעשו במוחי. איך הגעתי הנה? מה אני עושה פה? למה הם קדים לפסל? אולי זו דת? אולי זו כת? נשברתי ורציתי לברוח, אבל מכיוון שאף אחד לא באמת החזיק אותי שם, בחרתי להישאר
פחות לחץ וצעקות, יותר חיבוקים ונשיקות
התחלתי לעשות מדיטציה לפני כשנה וחצי בסגר השני של קורונה באמצעות זום שפתחה המורה לזן קרן רול. כבר מהבוקר הראשון הבחנתי בהשפעה המיטיבה של התרגול על מצב הרוח שלי. השהות הממושכת עם הילדים בבית הפכה להיות נעימה יותר, פחות לחץ וצעקות, יותר חיבוקים ונשיקות. המועקה שישבה לי בחזה החלה להתפוגג והבנתי שעליתי כאן על משהו.
ככל שהעמקתי בלימודי זן ומיינדפולנס התחלתי לראות איך כל מערכות היחסים בחיים שלי הולכות ומשתפרות. ראיתי איך התקשורת שלי עם אנשים הופכת בהירה וטובה יותר, איך אני בטוחה יותר בצעדים ובהחלטות שלי. ראיתי איך המחשבות, שהיו מתרוצצות לי בראש מהבוקר ועד הלילה ומתישות אותי, נרגעות ונותנות לי להתרכז בעשייה.
את התוצאות המדהימות ביותר על חיי יכולתי לראות אחרי הריטריט הראשון שעשיתי בארץ. שלושה ימים מרוכזים של מדיטציה שעוברים בשתיקה. אחר כך נסעתי לחמישה ימים. כל כך נהניתי להתנתק מהעולם, לתרגל מדיטציה מהבוקר עד הערב ולחזור עם שלווה נפשית גדולה ואנרגיות גבוהות לחיי היומיום.
כששמעתי על הנסיעה למנזר, הייתי בטוחה שגם כאן אשב לי ישיבת לוטוס נעימה כאילו הייתי מרחפת על ענן, הימים יחלפו מעצמם, המחשבות יתפזרו במהרה ואשיג את השקט הנשגב. ומה שפגשתי לא היה דומה לשום דבר שידעתי בעבר.
הייתי בטוחה שגם כאן אשב לי ישיבת לוטוס נעימה כאילו הייתי מרחפת על ענן, הימים יחלפו מעצמם, המחשבות יתפזרו במהרה ואשיג את השקט הנשגב. ומה שפגשתי לא היה דומה לשום דבר שידעתי בעבר
"הכול נמצא פה"
כשספרתי דקות וסבלתי בשקט באחת מישיבות המדיטציה הראשונות, הסתכלתי על חברי למסע, דניאל וקשטיין, בן 72, לשעבר מרצה בכיר להתנהגות ארגונית באוניברסיטה. קלטתי שהוא מצליח לשבת על הרצפה (ישנה אפשרות גם לשבת על כיסא ללא משענת כי חשוב לשבת זקוף), בדיוק באותם תנאים כמו שלי, מבלי לזוז ומבלי להניד עפעף. "איך אתה עושה את זה?" לחשתי לו בהפסקה ומרגישה כל שריר ושריר בגוף העייף שלי. "הכול נמצא פה", הוא השיב, מצביע על המצח שלו.
ישיבה זקופה וממושכת ללא תזוזה היא הצורה למדיטציה נכונה על פי בזן, כפי שהסביר לי מסאס בהמשך, מכיוון שזו הדרך הישירה להגיע למיינד דומם, חד וערני. מיינד צלול ללא מחשבה.
דניאל, תל אביבי וחובב מוזיקה אלקטרונית, התחיל לתרגל זן עם פרוץ משבר הקורונה, ביחד עם בת זוגו צילי זיק, ילידת קיבוץ נגבה ופנסיונרית של משרד הביטחון. הם הגיעו למנזר יחד, וגם היא לא עשתה לעצמה הנחות. נכחה בכל התרגולים וישבה במדיטציה על הרצפה ללא ניע בצורה מעוררת פליאה.
דניאל, תל אביבי וחובב מוזיקה אלקטרונית, החל לתרגל זן עם פרוץ משבר הקורונה, ביחד עם בת זוגו צילי זיק, ילידת קיבוץ נגבה ופנסיונרית של משרד הביטחון. הם הגיעו למנזר יחד, וגם היא לא עשתה לעצמה הנחות
הם הכירו לפני כעשר שנים, לאחר שדניאל התאלמן (אשתו נפטרה מסרטן) וביחד הם עושים את המסע הרוחני. כעת הם לומדים בקורס מנחי הזן של מסאס על מנת להעביר מסר לאנשים בני גילם.
"בגיל הזה, כשאנחנו מתחילים כבר לספור לאחור, הזן עוזר להתמודד עם הפחד", אומר דניאל. "במקום להתעסק באיך שהגוף שלי הזדקן, אני בוחר לראות מה אני כן יכול לעשות עם הכוח שיש לי. הזן עוזר לי להתמקד ולחיות בכאן ועכשיו. אני אחראי על החיים שלי ואני בוחר איך הם ייראו.
"כל חיי רציתי לתקן את העולם ולעזור לכולם, אבל כל הידע שצברתי באוניברסיטה לא עזר לי להתקרב לבנות שלי, לא עזר לי לעזור לאשתי כשהיא חלתה. היום, אחרי שהתחלתי ללמוד זן, אני מצליח להתקרב ולהתמקד במה שחשוב באמת. בישיבת מדיטציה, כמו בחיים, כל כאב או הפרעה שמופיעים במיינד או בגוף, אני פשוט נותן להם לעבור דרכי. נושם לתוך זה ורואה את זה חולף".
"כל הידע שצברתי באוניברסיטה לא עזר לי להתקרב לבנות שלי, לא עזר לי לעזור לאשתי כשחלתה. היום, אחרי שהתחלתי ללמוד זן, אני מצליח להתמקד במה שחשוב באמת"
הדברים של דניאל מעודדים אותי ואני מחליטה לצאת למסע. אני מבקשת גם מצילי לשתף אותי בסוד הישיבה השקטה שלה, מנצלת את עילת העיתונות כדי לשבור את השתיקה ולגייס עוד השראה ומוטיבציה לתהליך שלי.
"יש לי כאבים בישיבות, ברור שיש לי", היא מסבירה. "אני פשוט אומרת לעצמי שאני לא זזה – ואני לא זזה. זה עניין של החלטה ונשימה. גיליתי את תרגול היוגה כבר בגיל שבע בבית הוריי בקיבוץ ואני מתרגלת כל החיים נשימה מודעת. זה עזר לי להתמודד עם כאבים ומחלות במשך כל חיי".
טוב, אלה אנשים מזן מיוחד, אני אומרת לעצמי. אנשים של פעם שקורצו מחומרים חזקים. אני לא כזו.
ואז אני מסתכלת על שלושת הבחורים הצעירים שהגיעו איתנו למנזר, כדי להישאר למשך כל תקופת הריטריט – 3 חודשים (לאחר מכן המנזר יחזור לסדר יום של תרגול בוקר וערב, ללא שתיקה ועשייה של למידה ותחזוקת המנזר). אפיק, רועי וסהר, בשנות ה-20 לחייהם.
בעודי נודדת במחשבות, ראיתי את שלושתם מתמסרים לגמרי לחיי המנזר כבר מהיום הראשון. מרוכזים, מבצעים את כל המשימות בלי להסתכל לצדדים, שומרים באדיקות על השתיקה ולא מחפשים דבר מימין ומשמאל. חיילים.
בשלב הזה אני לא רוצה להפריע להם בתהליך השתיקה ולא מציקה להם עם שאלות, אבל נזכרת בשיחות שניהלנו לפני שהגענו הנה, בנסיעה. "זה כמו הטיול אחרי הצבא בשבילכם?" שאלתי אותם. "כן, אבל לא מעניין אותי הטיול", ענה אחד מהם. "אני אמשיך לטייל אחרי שאסיים פה 3 חודשים", ענה השני. "אני רוצה לגלות מה אני רוצה לעשות ולהיות בחיים", ענה השלישי. ואני מקנאה בהם על האומץ לעשות תהליך תודעתי כל כך עמוק בגיל כל כך צעיר.
"זה כמו טיול אחרי צבא בשבילכם?" שאלתי אותם. "כן, אבל לא מעניין אותי הטיול", ענה אחד. "אני אמשיך לטייל אחרי שאסיים פה", ענה השני. "אני רוצה לגלות מה אני רוצה לעשות ולהיות בחיים", ענה השלישי
אני ממשיכה ומחליטה להפריע לאירית עמית, בת 51, מנהלת סניף בנק מנס ציונה. "למה התחלת לתרגל זן ולמה את פה?"
"התחלתי לפני שלוש שנים בעקבות משבר שחוויתי בעבודה. היו לי הרבה מחשבות טורדניות וכאבי בטן חזקים, ואז הרופאה המליצה לי להוריד סטרס ולעשות קולונוסקופיה. התחלתי לתרגל וללמוד זן והלחץ ירד אבל לא עשיתי את הבדיקה.
"היום אני יודעת שאז התחיל הגידול שגיליתי רק לפני חצי שנה. לימודי הזן כאילו הכינו אותי להתמודדות עם המחלה. אם לא הייתי לומדת, בטוח הייתי מודאגת יותר ונגררת אחר המחשבות על מה יהיה. היום הפחד זה קיים, אבל אני יכולה לזהות את המחשבות האלה ולשים אותם בצד.
"היום אני יודעת שאז התחיל הגידול שגיליתי רק לפני חצי שנה. לימודי הזן כאילו הכינו אותי להתמודדות עם המחלה. אם לא הייתי לומדת, בטוח הייתי מודאגת יותר ונגררת אחר המחשבות על מה יהיה"
"הנסיעה למנזר זו הזדמנות שלא רציתי לפספס, אני רואה בזה חלק מתהליך הריפוי שלי. לפגוש את עצמי ולשחרר במדיטציה את כל הפסולת שהצטברה לי בבטן. לא סתם הגידול התיישב לי דווקא שם".
הדרך השלישית
שיתפתי את תמיר מסאס, המורה שלי, בקושי שלי להתמסר לתרגול במנזר. במחשבות שמטרידות אותי, כמו "זה מתנהל פה כמו הטירונות בצבא ולמה אני עושה את זה לעצמי".
סיפרתי על העייפות הבלתי פוסקת, על כך שאני נרדמת במדיטציות וכל הגוף שלי כואב. שיש בי התנגדות עצומה לכל מה שנדרש מאיתנו מבחינת טקסים ומשמעת עצמית.
"האם את מכירה את המצב הזה של התנגדות למסגרת מהחיים שלך? איך את מתמודדת איתה?" הוא שואל אותי. "בטח, גם כשעליתי לארץ והגעתי לקיבוץ, וגם בצבא חוויתי את אותה התנגדות. נאלצתי להיכנע אז. אבל מאז אני עוזבת כל מסגרת שלא מתאימה לי, בין אם זו עבודה או זוגיות", אני עונה.
"רק להיכנע או לעזוב – את לא מכירה דרך שלישית?" הוא שואל, ואני נתקעת עם השאלה.
מסאס מזכיר לי "לשוב לעצמי", מושג חשוב בזן, המסמל את היכולת שלנו לשוב לנשימה ולבחור את הפעולה הנכונה לא מתוך תסכול ודפוס אוטומטי אלא מתוך חופש הבחירה. אם נדע להתרכז בנשימה מודעת, בכל מצב בחיים, נוכל תמיד לפעול ולהגיב בחופשיות וליצור מציאות מיטיבה יותר.
אחרי השיחה אני נרגעת ומחליטה לחזור לנשימה מודעת, כדי לקבל החלטה ללכת או להישאר ולא מתוך כניעה או התנגדות.
כך נכנסתי למדיטציה הבא, וראו זה פלא: אני מרוכזת יותר, עם מוטיבציה גבוהה לשים את המחשבות בצד. נושמת לאט ובתשומת לב, עד שעננה של מצב מדיטטיבי נעים משתררת בתודעה. 50 דקות חולפות ואני לא זזה. הזמן לא קיים. הגוף קליל. השרירים לא מפריעים לי. המחשבות ממשיכות להגיע אבל חולפות בלי שאני נגררת אחריהן. בבודהיזם קוראים לזה נירוונה.
50 דקות חולפות ואני לא זזה. הזמן לא קיים. הגוף קליל. השרירים לא מפריעים לי. המחשבות ממשיכות להגיע אבל חולפות בלי שאני נגררת אחריהן. בבודהיזם קוראים לזה נירוונה
לשחרר את המוח
רבות נכתב על כוחה המרפא של המדיטציה והנשימה המודעת. רבים משווים אותה או רואים בה כלי משלים לטיפול הפסיכולוגי הקונבנציונאלי. חברתי למסע אסתר צדוק, בת 56, מטפלת בתנועה ופסיכוטרפיסטית שמתמחה בהפרעות אכילה, רואה במדיטציה דמיון רב לפסיכואנליזה של פרויד.
"במדיטציה, אדם נדרש לשחרר את המוח החושב שמתיימר לדעת משהו על האדם האחר", היא אומרת. "וכשמטפל עובד בשיטה הפסיכואנליטית, הוא חייב לשבת עם המטופלים בגישה שהוא לא יודע עליו כלום. לשחרר כל זיכרון, כל תשוקה למשהו שיקרה, לבוא ממש נקי, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא פוגש את המטופל, ומתוך זה הכול נבנה מחדש ומתרחש הטיפול.
"במדיטציה, האדם פוגש את עצמו וכך גם בקליניקה – המטפל רק פותח את המרחב למטופל שיוכל לפגוש את עצמו. זו פעולה מאוד דומה.
"אני מתרגלת מדיטציה הרבה שנים. כמטפלת, כאימא, תרגול המדיטציה חשוב לי לתחזוקה של התודעה שלי. כמו שאני מתרחצת בכל יום, ככה אני מתרגלת מדיטציה. זה ממרכז אותי בכאן ועכשיו ומאפשר לעבור יום ביומו רק לפי מה שקורה. כמו להסתכל במראה ולראות רק את מה שיש. זה מוציא החוצה לכלוך ומאפשר לדייק, לדעת שהכול משתנה כל הזמן. היום אולי נעים לי וזה עובר, ולמחרת אני מוטרדת וגם זה עובר. כמו גלים בים".
"אני מתרגלת מדיטציה הרבה שנים. כמטפלת, כאימא, תרגול המדיטציה חשוב לי לתחזוקה של התודעה שלי. כמו שאני מתרחצת בכל יום, ככה אני מתרגלת מדיטציה"
למרות היותה מתרגלת מדיטציה ותיקה, הנסיעה למנזר זה המפגש הראשון של צדוק עם הזן הדרום קוריאני. "זה עומס אדיר", היא מסכמת ביום האחרון. "זה התחיל מכאב פיזי בלתי סביר אבל היום למדתי לשבת ללא תזוזה. בתור מנחת קבוצות במקצועי, גיליתי מחדש את הכוח של הקבוצה, של הפעולה המשותפת המעצימה והמרפאה".
"אנחנו משתמשים בקערה כדי להביא את התוכן"
אבל שום דבר מהדברים הנפלאים שחבריי למשא סיפרו לי ושום דבר ממה שאני חוויתי על בשרי, לא הסביר לי את הצורך בסדר הנוקשה והמשמעת המוגזמת של הזן הדרום קוריאני, כפי שחוויתי אותו במנזר.
ביום האחרון שלנו, אני מגיעה לשאול את שאלותיי את הזן מסטר סונים: מדוע הכפית של המרק צריכה להיות מונחת לצד ימין ונדרשות בדיוק שלוש קידות לבודהה בכל בוקר? האם לא ניתן להשיג את כל אותן התוצאות של המדיטציה בלי הסדר הנוקשה של הדברים?
"כי אם זה לא יהיה פשוט, בהיר ופונקציונאלי, זה לא יעבוד", הוא משיב. "אנשים מבינים את זה לגבי מכוניות אבל לא לגבי מדיטציה. אם לאדם יהיו ספקות לגבי המכונית שלו – האם יש לה שלושה או ארבעה צילינדרים? מה יקרה אם אסובב את ההגה ימינה, האם הגלגלים ילכו ימינה או שמאלה? כשזה מפסיק להיות בהיר זה מפסיק להיות פונקציונלי.
"אם לאדם יהיו ספקות לגבי המכונית שלו – האם יש לה שלושה או ארבעה צילינדרים? מה יקרה אם אסובב את ההגה ימינה, האם הגלגלים ילכו ימינה או שמאלה? כשזה מפסיק להיות בהיר זה מפסיק להיות פונקציונלי"
"יש בתי ספר שמנסים לרצות את התלמידים שמגיעים, ואני חושב שזה לא נכון. זה לא אומר שאנחנו לא נדיבים כאן. אבל אנחנו לא נמצאים כאן כדי להתחנף אליך אלא כדי לעזור לך להתעורר. ויש לכך שיטה ותהליך מאוד ספציפיים שקיימים במשך מאות שנים. הפונקציונליות והאפקטיביות של השיטה הזו כבר מוכחת.
"אז אנחנו משתמשים בקערה כדי להביא את התוכן, משתמשים בצורה הזו של הדברים כדי להעביר את המסר".
האם זן זה דת?
"אפשר להפוך את זה לדת, אבל במקור זה לא. זו דרך להתעוררות והיא לובשת צורות שונות בתרבויות שונות. בודהה שקיאמוני התחיל מהפכה שקטה בזמנו. הוא הסיר מעצמו את דת ההינדו על כל המנהגים והטקסים שלמד בתור נסיך צעיר. הוא מצא משהו עמוק בתוך הלב שלנו, הפוטנציאל להתעוררות. והבהירות הזו לא תלויה באף אל.
"אבל לכל מקום שזה הגיע, זה אימץ תרבות חדשה. במערב, התרבות הזו היא פסיכולוגיה. הרבה אנשים מאמינים שאם הם לומדים פסיכולוגיה הם בדרך להתעוררות, אבל אם הם לא מתרגלים משהו רוחני הם לא מגיעים לגרעין.
"הרבה נוצרים במערב מתרגלים מדיטציה, פגשתי כאלה, הם בעיקר קתולים. ומה שהם מגלים זה שהתפיסה שלהם של אלוהים משתנה בצורה קיצונית. דמותו של אלוהים לא נעלמת אבל משתנה והופכת להיות בלתי תלויה בלימודי הדת שהם קיבלו כאמת המוחלטת. במקום הזה אתה מגלה את האמת שלך כמתרגל מדיטציה. אתה לא תלוי באלוהים ולא בבודהה.
"אז כן, את יכולה להפוך את זה לדת, אבל למה? את יכולה להפוך את זה למדע, אבל למה? את יכולה להפוך את זה לפילוסופיה, אבל למה? אין צורך לצייר לנחש רגליים".
"כן, את יכולה להפוך את זה לדת, אבל למה? את יכולה להפוך את זה למדע, אבל למה? את יכולה להפוך את זה לפילוסופיה, אבל למה? אין צורך לצייר לנחש רגליים"
מתכון למרק כרובית
במקביל לשיחות עם חבריי הישראלים ועם המאסטרים לזן, נוצר גם חיבור מדהים לקבוצת המתרגלים ההונגרית. אני יכולה לגלות שבסוף גם צחקקנו והתלחששנו איתם באנגלית בין המדיטציות, וגילינו אנשים מדהימים.
ריטה, אישה עם שיער קצוץ בת כ-50, מתגוררת במנזר עם הצ'יוואווה המזקדנת שלה ומשתתפת בכל התרגולים. פטר, בן 37, מדריך טיולים סלובקי שעובד במטבח, בישל לכולנו מכל הלב וחלק איתי מתכון למרק כרובית מעולה.
ביום האחרון הם הכינו בשבילנו פלאפל לארוחת ערב ואנחנו הכנו להם פתקים של לב עם הוקרת TODA באותיות באנגליות. קרבה מיוחדת נוצרת בין אנשים שיושבים ונושמים ביחד בדממה במשך כל כך הרבה שעות.
וגם אני סיימתי את המסע שלי שבעה – גם מהאוכל שלמדתי לקחת בכמות המדויקת, גם מכל הידע החדש שצברתי ובעיקר מהחוויה. עם החזרה לישראל אני מתחילה במסע חדש – לעכל, להתאקלם, לסכם, אבל בעיקר להמשיך בדרך.
לא חייבים להיות במנזר כדי ללמוד ולהתפתח ולא חייבים לפנות 50 דקות כדי לתרגל מדיטציה. כל רגע וכל מקום הם ההזדמנות לקבל את מה שיש – ולהגיד תודה. וכמו שאומר המורה שלי, אל תאמינו לי, תבדקו בעצמכם.
לא חייבים להיות במנזר כדי ללמוד ולהתפתח ולא חייבים לפנות 50 דקות כדי לתרגל מדיטציה. כל רגע וכל מקום הם ההזדמנות לקבל את מה שיש – ולהגיד תודה
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אירה יקרה. תודה על הכתבה הנפלאה. למרות שאני בדאך במקביל אלייך בערך (ואף למדנו יחד אצל תמיר), לא העזתי להצטרף לנסיעה. כשאני שואלת את חבריי לדרך הזן הקוריאני איך היה במנזר, תשובתם היא: נפלא. כי זה מה שנשאר להם בסוף. אבל את הבאת כאן בכשרון רב את כל שלבי החווייה ותהליך ההסתגלות עד לאותו "נפלא". אוהבת אותך. שרה וינטר