יום אחד ב-1943, ד"ר מוחמד חלמי, רופא מצרי שחי בגרמניה זה יותר מעשרים שנה, קיבל זימון מפחיד. הוא נדרש להתייצב יחד עם אחייניתו, נדיה, בבית המלון פרינץ אלברכט, מטה האס-אס הידוע לשמצה בברלין.

כשהגיעו למקום, חלמי ונדיה הוכנסו לחדר ובו קהל של כמה עשרות אנשים. במרכז עמד חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הגדול של ירושלים, שהיה אנטישמי ותמך בנאצים. בשנתיים האחרונות הוא היה אורח של כבוד ברייך השלישי, והסמל הבולט ביותר למאמציו של היטלר לחזר אחר העולם המוסלמי. חלמי, שזכה לאמונם של הנאצים, גילה כעת את הסיבה לזימון הבלתי מוסבר: הוא נדרש כדי לספק טיפול רפואי לאחיו המוסלמים.

אולם כפי שכותב העיתונאי הגרמני רונן שטיינקה בספרו החדש, המפגש היה שונה בתכלית מכפי שנראה – שכן חלמי לא היה אוהד של הנאצים, והנערה שהתלוותה אליו לא הייתה אחייניתו ואף לא מוסלמית, אלא אנה בורוס, נערה יהודייה בת 17, שנרדפה על ידי הגסטפו ושהרופא העניק לה מקלט חשאי בשנה האחרונה.

רונן שטיינקה (צילום: פטר פון פלברט)

הספר "אנה ודוקטור חלמי: איך רופא ערבי הציל נערה יהודייה בברלין של היטלר" הוא תיעוד מרגש, ולעתים עוצר נשימה, של סיפור יוצא דופן, אך בלתי מוכר, על גבורה – ועל רמאות.

חלמי, בנו של קצין בדרגת רב-סרן בצבא המצרי, הגיע לברלין ב-1922 כדי ללמוד רפואה. עשר שנים לאחר מכן הוא עדיין היה בבירה הגרמנית, לאחר שהפך לבן טיפוחיו של היועץ היהודי הבכיר פרופסור גאורג קלמפרר, שתחתיו הוא עבד בבית החולים היוקרתי על-שם רוברט קוך בשכונת מואביט בעיר.

בין אלפי נפגעי החרם שהטילו הנאצים על היהודים ב-1 באפריל 1933 נמנו רבים מרופאי בית החולים במואביט, ששני שלישים מהם היו יהודים. הם הוצאו בכוח מבית החולים על ידי כוחות הסער של האס-אה ונלקחו למחנה צבאי לשעבר, שם הם הוכו באכזריות במהלך הלילה, וחלקם מתו מפצעיהם.

אולם חלמי לא נמנה עם יעדיו של טיהור זה, ואסונם של היהודים תרם לשגשוגו המקצועי. בגיל 31 בלבד הוא קודם מרופא זוטר ליועץ בכיר. הנאצים "נתנו לו את הפריווילגיות האלה, ובעיקרו של דבר הפכו אותו לשותף לדבר עבירה בכך שחלקו איתו את השלל", מסביר שטיינקה בראיון לזמן ישראל. "הייתה תקופה שזה עבד במידת מה, כשהוא לא לגמרי התנגד למשטר. בהתחלה הוא לא היה אדם פוליטי. הוא בא מרקע מצרי צבאי, שהוא לא רקע פרוגרסיבי או הומניסטי במיוחד".

חלמי הגיע לברלין ב-1922 כדי ללמוד רפואה. עשר שנים לאחר מכן הוא עדיין היה בבירה הגרמנית, לאחר שהפך לבן טיפוחיו של היועץ היהודי הבכיר, פרופסור גאורג קלמפרר, שתחתיו עבד בבית החולים על-שם רוברט קוך

הממונים על חלמי בבית החולים בהחלט האמינו כי הוא לכל הפחות אינו עוין את הנאצים. "אף על פי שהוא זר, התנהגותו של דוקטור חלמי העידה באופן עקבי על גישה פרו-גרמנית", נכתב בדוח מ-1934. מאוחר יותר אמר חלמי בקרירות על הסתגלותו לכאורה לאדוניה החדשים של גרמניה: "התפנו הרבה משרות".

העובדה שחלמי יכול היה לשגשג בברלין הנאצית שיקפה את ניסיונותיו הרחבים יותר של הרייך השלישי להושיט יד למזרח התיכון ולעולם הערבי – בתקווה לבנות שם בריתות נגד בריטניה וצרפת. שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, לדוגמה, הורה לעיתונות לחדול מלתקוף מוסלמים, וחוקי נירנברג נוסחו כך שלא יפגעו בערבים. בפגישה שאירח משרד החוץ הגרמני ביולי 1936 הוחלט כי אף על פי שהערבים אולי אינם "קשורים" מבחינה גזעית לארים, יש להציב אותם "על בסיס שווה" עם אירופאים אחרים. לפיכך, כבר ב-1934, הממונה על חלמי במואביט תיאר את עבודתו בבית החולים כ"רצויה מאוד עבור האינטרסים של הגרמנים בחו"ל, על פי הצהרותיהם של משרד החוץ והנציגות [המצרית]".

אנשי אס-אס חולפים על פני בניין הקנצלר בווילהלמשטראסה בעת תהלוכה בברלין, גרמניה, 30 בינואר 1937 (צילום: AP)

אולם עם הזמן חלמי נעשה פוליטי יותר והחל להתנגד למשטר בתוקף. המקור לחוסר הנחת של הרופא היה עמיתיו החדשים לעבודה, אשר מונו על ידי הנאצים על בסיס נאמנותם ולא על בסיס מומחיותם, והתייחסו למטופלים שלהם בתערובת מבהילה של חוסר רגישות וחוסר כשירות. כשהמוניטין של בית החולים מואביט צנח, נהגי האמבולנסים אף יעצו למטופלים להימנע מלהגיע אליו.

חלמי, שהיה גאה בהכשרתו האקדמית וחש פגוע מבחינה מקצועית, לא הסתיר את ביקורתו כלפי הרופאים הנאצים הבלתי מנוסים. כפי שניסח זאת אחד היועצים הבכירים בכעס, לחלמי לא היו "כל נקיפות מצפון לפגוע בשמם של רופאים גרמנים בפני מטופלים והצוות הסיעודי".

האסון של היהודים תרם לשגשוגו המקצועי. בגיל 31 בלבד הוא קודם ליועץ בכיר. הנאצים "נתנו לו את הפריווילגיות האלה, ובעיקרו של דבר הפכו אותו לשותף לדבר עבירה בכך שחלקו איתו את השלל", מסביר שטיינקה

כמו כן נרשמו תלונות על "יהירותו וסגנונו הדוגמטי והלא חברי" של הרופא המצרי ועל אי יכולתו, "כאוריינטלי", "להתאים את עצמו לסדר, למשמעת ולאתוס המקצועי של הרופאים הגרמנים". בנוסף, הופצה עצומה שדרשה כי ה"חמית" – כינוי נאצי גזעי לערבים (צאצאיו של חם) – לא יורשה לטפל בנשים גרמניות. חלמי הצליח להחזיק במשרה שלו רק בזכות פנייה למשרד החוץ הגרמני, שהורה לבית החולים להמשיך להעסיקו "מסיבות של מדיניות חוץ".

עמיתיו של חלמי גם ידעו כי הוא ממשיך לקבל מטופלים יהודים – ואף עורך אצלם ביקורי בית במהלך שעות העבודה. לאחר שניצל מגרזן הנאצים, בשל הנחתם שכמוסלמי הוא יצדד בהם כנגד היהודים – כותב שטיינקה – חלמי "חתר תחת התוכנית שלהם". כעת הוא השתמש בפריווילגיות המקצועיות שהעניק לו המשטר כדי לסייע לאויביו הגרועים ביותר.

כריכת ספרו של רונן שטיינקה, "אנה ודוקטור חלמי: איך רופא ערבי הציל נערה יהודייה בברלין של היטלר" (צילום: באדיבות המחבר)

מניעיו של חלמי נבעו הן מסיבות הומניות והן, כך מאמין שטיינקה, מתוך "רצון להתנקם" ברופאים הנאצים שניסו להיפטר ממנו. עם זאת, כאשר חוזה העסקתו של חלמי הסתיים בסוף יוני 1937, הוא נפלט החוצה, ונאלץ לפתוח מרפאה פרטית. אולם בסופו של דבר הוא מצא דרך יותר דרמטית – גם אם מסוכנת ביותר – "להתנקם" בנאצים.

בין המטופלים היהודיים שביקר חלמי כשעוד עבד במואביט נמנתה משפחתה האמידה של אנה בורוס. אנה התגוררה בבית טורי ברחוב נויֶה פרידריכשטראסה עם אמה, ג'ולי – שעברה לברלין ממולדתה הונגריה לאחר התפרקות נישואיה עם לדיסלאוס בורוס, בעל מפעל – ועם סבתה האלמנה ססיליה. שתי הנשים ניהלו את רשת המרכולים של בעלה השני של ססיליה, מויסי "מקס" רודניק, שהייתה פעם עסק משגשג ונפגעה מהחוקים האנטי-יהודיים ומהגבלות הייבוא, עד ל"אריזציה" שלה תמורת סכום זעום ביוני 1939.

עד מהרה התחיל חלמי לעזור לאנה, שתקוותיה להפוך לאחות ברפואת ילדים סוכלו על ידי הנאצים, ולימד אותה כיצד לנתח דגימות דם ושתן באמצעות מיקרוסקופ.

כשפרצה המלחמה, הנאצים עצרו את חלמי יחד עם כמה מצרים נוספים בתקווה להשתמש בהם כקלף מיקוח נגד הבריטים, שהחזיקו במעצר נתינים גרמנים במצרים, בפלשתינה ובדרום אפריקה.

נרשמו תלונות על "יהירותו וסגנונו הלא חברי" של הרופא המצרי ועל אי יכולתו, "כאוריינטלי", "להתאים את עצמו לסדר ולאתוס המקצועי של הרופאים הגרמנים". בנוסף, הופצה עצומה שדרשה שהוא לא יורשה לטפל בנשים גרמניות

חלמי, שלפני כן נטל לעצמו "חירויות מדהימות" בהתנהלותו מול הנאצים, כותב שטיינקה, החל כעת לאמץ לעצמו פרסונה חדשה. מעתה ואילך הוא "שיחק את הערבי הפרו-נאצי האידיאלי, על פי חזונו של משרד התעמולה של גבלס… מצרי שמולדתו סבלה תחת הבריטים המתועבים".

מתוך תא המעצר שלו, חלמי כתב להיטלר (שאליו הוא פנה בתואר "הוד מעלתו") ולמנהיגים נאצים אחרים, והצהיר על נאמנותו למטרתם. הוא טען כי הוא "מקיים תעמולה פעילה" למען הנאצים מאז 1929, כי הוא נפגע בשל אמונותיו ב-1931, וכי הוא חבר המפלגה – "המצרי היחיד" הרשום – במשך עשור. הוא גם טען כי ממוניו היהודים במואביט הכריחו אותו לעבוד ללא תשלום עד 1933 ומנעו ממנו להפוך לרופא בשל האנטישמיות שלו. חלמי אף שכנע את משרד החוץ לשחרר אותו ואסיר נוסף למשך שלושים יום, כדי שיוכל להפעיל את "ההשפעה והקשרים" שלו במצרים לטובת שחרורם של הגרמנים העצורים בקהיר.

חאג' אמין אל-חוסייני ומייל בודאק, ששיתפו פעולה עם הנאצים, נפגשים בסראייבו הכבושה, 1943. אל-חוסייני היה אחראי לגיוסם של מאות מוסלמים שהתנדבו לשורות האס-אס לקחת חלק במעשי זוועה נגד יהודים, צוענים וקבוצות אחרות (צילום: ויקישיתוף)

חלמי, כמובן, כשל במשימתו – לא היו לו "השפעה וקשרים" להפעיל במצרים – וטענתו כי הוא חבר במפלגה הנאצית התגלתה בקלות כשקרית. עם זאת, אומר שטיינקה, נראה שהנאצים "שמחו להעלים עין מהכזבים של התומך הנלהב הזה, שככל הנראה פשוט התאמץ יותר מדי". ואמנם, שיתוף פעולה עם המשטר הפך לברירת מחדל עבור חברים רבים אחרים בקהילה המוסלמית של ברלין.

כאשר חלמי שוחרר לבסוף, במאי 1940, נראה כי העמדת הפנים שלו שכנעה את הנאצים, שנתנו לו מרפאה משלו ברובע שרלוטנבורג היוקרתי.

אולם הכישרון של חלמי כ"רמאי מחונן", במילותיו של שטיינקה, הוקדש כעת להצלת חייהן של אנה ושל סבתה. כאשר ססיליה קיבלה במרץ 1942 מכתב שהורה לה להתייצב בבית הכנסת במואביט, שבו הוקם מחנה אשר נועד להקל על גירושם של יהודי ברלין, היא פנתה לרופא לעצה. חלמי הפציר בה להימלט, ואז ארגן עבורה מקום מסתור אצל מטופלת לשעבר שבטח בה.

מתוך תא המעצר שלו כתב חלמי להיטלר ולמנהיגים נאצים אחרים והצהיר על נאמנותו. הוא טען שהוא "מקיים תעמולה פעילה" למען הנאצים מאז 1929 וכי הוא חבר המפלגה – "המצרי היחיד" הרשום – במשך עשור

אולם החלטתה של ססיליה הפחידה את אביה החורג של אנה, גאורג והר, שלא היה יהודי והאמין כי המשפחה צריכה לציית לחוקים ולהימנע מלמשוך את תשומת לבם של הנאצים. והר איים לעזוב, אך חלמי הרגיע אותו ובסופו של דבר הוא התרצה. כפי שסיפרה אנה מאוחר יותר, "הרופא נטל כעת סיכון גדול למען כולם. בין אם היה מדובר בטיפול במחלות, בחיפוש אחר מקום מגורים חדש או בעקיפת התקנות האחרונות, הוא היה צריך למצוא כל הזמן פתרונות חדשים. אבי החורג פשוט לא היה מסוגל לעשות את זה בעצמו".

בשונה מאמה ומסבתה, שקיבלו אזרחות גרמנית דרך בעליהן השניים, אנה, שנולדה בעיר אראד הסמוכה לגבול עם הונגריה, המשיכה להחזיק בדרכון רומני. למשך זמן מה הדבר הגן עליה מפני מעשיהם האיומים ביותר של הנאצים. אולם במרץ 1942 יהודים זרים נדרשו לעזוב את גרמניה, וניתנו לאנה שלושה ימים כדי לחזור לרומניה. בהתחשב בהשתתפותה הפעילה של הממשלה הרומנית, שתמכה במדינות הציר, בפתרון הסופי, קרוב לוודאי שהיה מדובר בגזר דין מוות עבורה.

קורבנות יהודים של פוגרום יאשי ברומניה, 1 ביולי 1941 (צילום: ויקישיתוף)

אנה, שהבינה כי משפחתה לא תוכל לעזור לה, פנתה לחלמי. לאחר שנמסר לגסטפו כי אנה עזבה את הרייך כפי שנדרשה, "נדיה" – השם הוצע על ידי חלמי – החלה לעבוד כפקידת קבלה במרפאתו של הרופא. העלמה הצעירה, שגילתה שכיסוי הראש שלה מסיט ביעילות את תשומת הלב מפניה, הייתה, כך יידע חלמי את משגיחיו מטעם המדינה בשרלוטנבורג, אחייניתו המוסלמית מדרזדן. שטיינקה מאמין כי אנה ראתה את חלמי כ"תחליף אב" או כ"דמות של דוד"; בורוס האב כבר מזמן הפר את הבטחתו לבקר את בתו פעמיים בשנה.

הנערה נשארה במהלך היום לצדו של חלמי, שגם הסיע אותה אל המרפאה וממנה. כאשר מכוניתו של הרופא נעצרה לבדיקה, והשניים נדרשו להציג את ניירותיהם, חלמי הגיב ביהירות והתלונן כי הוא מקורב למשרד החוץ וכי יש לו חובות רפואיות שעליו למלא. במרפאה, חלמי היה פונה לאנה בערבית, והיא הייתה מעמידה פנים שהיא מבינה.

אנה עברה להתגורר עם חלמי וארוסתו, אחות בת 26 בשם אמי ארנסט, ועזרה במטבח ובמטלות משק הבית. אמי התגלתה גם היא כשחקנית מוכשרת בהצגת הנאמנות שהרופא העמיד למען הגסטפו. "כל עוד הם יכלו להעמיד פנים שחלמי נמנה עם אותם ערבים שאהדו את המשטר, היה לו סיכוי להציל את עצמו ולהגן על אנה", כותב שטיינקה.

כשמכוניתו נעצרה לבדיקה, וחלמי ואנה נדרשו להציג את ניירותיהם, הוא הגיב ביהירות וטען שהוא מקורב למשרד החוץ וכי יש לו חובות רפואיות. במרפאה, חלמי היה פונה לאנה בערבית, והיא העמידה פנים שהיא מבינה

למרות המצב המסוכן שנמצאו בו, חלמי ואנה עשו כמיטב יכולתם כדי לעזור לאחרים, והשתמשו באישורים רפואיים כדי לסייע לעובדי כפייה ולגרמנים שאוימו בעבודה פיזית קשה. הם גם טיפלו ביהודים בחשאי ובאופן בלתי חוקי – פעילות שגררה ביקורים של הגסטפו.

"לא רק שהם היו מוכשרים ויצירתיים להפליא בתור שחקנים… הם גם היו מאוד מיומנים בהתגברות על הפחד שלהם", אומר שטיינקה. "בדרך כלל התגובה של אנשים לפחד היא קיפאון. אבל איכשהו הם הצליחו להכניע את הפחד שלהם ולתפקד במצבים האלה".

אדולף היטלר וכוחות של הצבא הגרמני בשדרת אונטר דן לינדן בברלין, 16 במרץ 1941 (צילום: AP)

חלמי עשה מאמצים אדירים כדי לתמוך בסיפור הכיסוי של אנה. ביוני 1943, לדוגמה, הוא ארגן את התאסלמותה של נדיה, וכך סייע לה לקבל את המסמך הרשמי הראשון שלה. באופן מפתיע, על המסמך היה חתום כמאל א-דין ג'לאל, חבר ותיק של חלמי, שאף על פי שעבד עבור המופתי הגדול, לא היה אנטישמי ושמח לסייע בהונאה.

שבוע לאחר מכן חלמי ביקש מחבר מצרי נוסף, עבד אל-עזיז חלמי חמאד – שאותו הוא פגש בעת שהותו בכלא וידע כי הוא מתנגד תקיף לנאצים – להינשא לנדיה. על מנת להבטיח כי הנישואים יהיו תקפים, הוא גם ביקש משני חברים אחרים לשמש כעדים. תקוותו של חלמי הייתה כי ה"נישואים על הנייר" יאפשרו לנדיה, כאשתו של חמאד, לקבל דרכון מצרי, ובאמצעותו לעזוב את גרמניה ולנסוע לפלשתינה.

"לא רק שהם היו מוכשרים ויצירתיים להפליא בתור שחקנים, הם גם היו מאוד מיומנים בהתגברות על הפחד שלהם", אומר שטיינקה. "בדרך כלל התגובה של אנשים לפחד היא קיפאון. איכשהו הם הצליחו להכניע את הפחד"

אולם בסופו של דבר התוכנית קרסה. משרד הרישום המקומי דחה את בקשת הנישואים כשחלמי הגיש אותה לאישור, והגסטפו, שחשדו התעורר, הגיע פעמיים לחיפוש בדירתו של הרופא, ושאל שוב ושוב את מנהל התחזוקה של הבניין אם ידוע לו משהו על נערה יהודייה שמסתתרת בו. במשך זמן מה חלמי העביר את אנה ממקום למקום, עד שלבסוף שיכן אותה בבקתת גן שהייתה לו גישה אליה בצד הצפוני של רובע פנקו. נוכחותה של אנה במושבת הגינות – מתחם של גינות פרטיות שנועד לעיסוק בגינון – הסתייעה בכאוס ששרר בחודשים האחרונים למלחמה, כשאלפי ברלינאים נסו אל ביתני הגינות הממוקמים הרחק ממרכז העיר כדי להימלט מהתקיפות האוויריות הבלתי פוסקות של בעלות הברית.

חלמי ביצע את מה ששטיינקה מכנה "הצגת המופת האחרונה" שלו כאשר הגסטפו גילה את מקום הימצאה החדש של אנה. הרופא, שהתכונן מראש לאפשרות כזאת, הכתיב לאנה מכתב, שאותו הכניס למעטפה שמוענה אליו. כעת הגיע הרגע להשתמש בו.

הוא איתר את שוטרי הגסטפו שחיפשו את אנה, ובעודו מעמיד פנים כמי שנעשה לו עוול, אמר להם כי היה קורבן להונאה איומה מצד הנערה שהם מחפשים. "נדיה", הוא אמר, נעלמה מביתו והותירה אחריה רק מכתב. במכתב, שאותו מסר לידיהם, אנה הודתה בפני חלמי כי "שיקרה לו לגבי מוצאה", וכי למעשה איננה מוסלמית אלא יהודייה. היא גם סיפרה כי היא עוזבת לבית דודתה בדסאו. חלמי דרש כעת מהשוטרים שימצאו את הנערה שהונתה אותו בצורה כה אכזרית.

הצבא האדום חוגג לאחר סיום הקרב על ברלין בסוף מאי 1945 (צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני)

זה היה, כפי שכותב שטיינקה, סיפור בלתי סביר, אבל – אולי הודות לערפל של ימי סוף המלחמה – נראה כי הוא הרחיק את הגסטפו מעקבותיה של אנה למשך די זמן עד שהצבא האדום הגיע למקום מחבואה בפנקו.

קרוב לוודאי שבזכות אותו שקר נועז, שתוכנן בקפידה, הוא הציל את חייה של אנה – ואת חייו שלו.

שטיינקה מספר כי כאשר חקר את הסיפור, הוא הופתע לגלות שהקהילה המוסלמית בגרמניה, שנהוג לחשוב כי היא הגיעה למדינה לאחר המלחמה, קדמה לנאצים.

חלמי ביקש מחבר, מתנגד תקיף לנאצים, להינשא לנדיה. כדי להבטיח כי הנישואים יהיו תקפים, הוא גם ביקש משני חברים לשמש כעדים. תקוותו הייתה כי ה"נישואים על הנייר" יאפשרו לנדיה לקבל דרכון מצרי

"ברלין הערבית הישנה של תקופת ויימאר", הוא גילה עוד, "הייתה מתורבתת, מתקדמת, ובעיקרה רחוקה מלהיות אנטישמית", ותושבי העיר המוסלמים והיהודים נהנו מ"יחסים קרובים". יתר על כן, סיפורם של אנה וחלמי מראה כי בניגוד למה שחושבים רבים, היו מוסלמים שמילאו "תפקיד מיוחד" בסיוע ליהודי גרמניה ברגעים שבהם היו נתונים בסכנה מרבית.

ב-1960, אנה, שהיגרה לארצות הברית לאחר המלחמה, חתמה על תצהיר המבקש מראש עיריית ברלין להעניק לחלמי אות של כבוד. הוא היה, לדבריה, "אדם נפלא" שמעולם לא ציפה להכרת תודה על גבורתו בתקופת המלחמה. אף על פי שחלמי לא זכה להכרה עד מותו ב-1982, שלושים שנה לאחר מכן, ב-2013, יד ושם החליט להעניק לו את אות חסיד אומות העולם, ובכך הפך אותו לערבי הראשון שקיבל את התואר. אולם קרובי משפחתו של חלמי בקהיר סירבו לקבל את האות מידי ישראל.

כששטיינקה ביקר את בני המשפחה הוא התקבל בחום, אבל גילה שגישתה של המשפחה לא השתנתה. "נשמח אם מדינה אחרת תחלוק לו כבוד. חלמי עזר לכולם, לא חשוב מאיזו דת הם היו", הסביר אחד מבני המשפחה. "עכשיו ישראל רוצה לתת לו אות של כבוד מפני שהוא עזר ליהודים באופן ספציפי. אבל זה לא עושה צדק עם מה שהוא עשה". שטיינקה סבור כי תגובתה של המשפחה נובעת מפחד בחברה שבה "'יהודי' זו מילה רעילה".

אף על פי כן, שטיינקה מאמין כי סיפורו של חלמי "צריך להיות מקור לגאווה".

מוחמד חלמי ואשתו לצד אנה בורוס גוטמן ובתה (צילום: באדיבות יד ושם)

"לא ברור מדוע העולם הערבי לא קופץ על ההזדמנות להציג את האיש הזה כדוגמה ומופת; להראות שהיו ערבים שמילאו תפקיד מאוד מוסרי", הוא אומר.

שטיינקה גם נפגש עם בני משפחתה של אנה בניו יורק. "אם דוקטור חלמי לא היה קיים, החדר הזה, שמלא ב-25 אנשים, פשוט היה ריק", אמרה בתה של אנה, קרלה גוטמן גרינשפן.

"הדמיון בין שתי המשפחות האלה הוא כמעט פואטי", אומר שטיינקה על צאצאיהם של אנה ושל חלמי. "הדירות שלהן, סגנון הריהוט, המעמד החברתי. שתיהן משפחות מבוססות, אמידות למדי. משפחות גדולות. יש להן כל כך הרבה במשותף".

אף שחלמי לא זכה להכרה עד מותו ב-1982, שלושים שנה אחר כך, ב-2013, יד ושם החליט להעניק לו את אות חסיד אומות העולם. אולם קרובי משפחתו של חלמי בקהיר סירבו לקבל את האות מידי ישראל

אולם, הוא מוסיף, בנוגע לחברות המוסלמית והיהודית הרחבות יותר, "יש חשד בשני הצדדים וחוסר ידע בשני הצדדים… לכל צד יש דעות איתנות על הצד השני, אבל מעט מאוד מגע עם הצד השני".

עם זאת, בסיום הספר, בתה של אנה פונה לבני משפחתו של חלמי בקהיר, במסר פשוט, הכלול במכתב שהיא מבקשת משטיינקה למסור להם: "אני רק רוצה שתדעו שיש משפחה בקצה השני של העולם שחשה אסירות תודה ואהבה כלפי דוקטור חלמי. לעולם לא נפסיק להתפעל ממה שהוא עשה, ואנחנו מקווים שהגבורה שלו תהווה השראה לאחרים".