כשבנה בן הארבע של איסראא אובחן עם לוקמיה, היא ידעה מה גרם לכך. התשובה ריחפה סביבה – ערפיח חריף, רעיל, הנובע משרפת פסולת אלקטרונית ישראלית בידי פלסטינים כדי להפיק ממנה מתכות גולמיות יקרות.
"אין ברחוב שלנו בית שאין בו מישהו שחלה בסרטן או נפטר", אומרת איסראא מבית עווא, עיירה ליד חברון.
על הגבעות שמשתרעות ממערב לחברון חיים פלסטינים בתוך ענני עשן שחור, שנוצרים, כאמור, בעקבות הצתת פסולת – כמעט כולה מישראל – על ידי פלסטינים, זאת על מנת לחלץ את הנחושת היקרה שבתוכה.
התעשייה הזאת מפרנסת אלפי פלסטינים ומכניסה מיליוני שקלים לכלכלה המקומית, אולם הם גם משלמים מחיר גבוה על הזיהום שנפלט משרפת הפסולת. שיעור מקרי הסרטן בעיירות הסמוכות מרקיע שחקים, ושיעור הילדים הלוקים במחלה גבוה בהן פי ארבעה מאשר בשאר הגדה המערבית, כך על פי מחקר שערך הסביבתן הישראלי הפרופסור יעקב גארב.
אף שאוכלוסיית בית עווא מונה רק כ־8,000 בני אדם, ארבעה מהם נפטרו מסרטן בתוך שבוע אחד באמצע חודש נובמבר. על פי גורם רפואי מקומי, רובם צעירים. "אנחנו חיים על אדמה רעילה", אומר שאדי סוויטי, תושב העיירה. אחיו מוחמד מת מסרטן הכבד בסוף נובמבר בגיל 48.
כשהאוויר בחוץ מתמלא עשן חריף, איסראא – שהעדיפה לא למסור פרטים מזהים – מגיפה את חלונות ביתה כדי לנסות ולהגן על שאר ילדיה. כמו כן, היא פיזרה צמחים ירוקים ברחבי הבית בתקווה שיספגו את הזיהום.
"אם הייתי יכולה, הייתי לוקחת את הילדים שלי ובורחת מהמקום הזה. אני פוחדת שיום אחד, חס וחלילה, גם האחרים יחלו"
"אם הייתי יכולה, הייתי לוקחת את הילדים שלי ובורחת מהמקום הזה. אני פוחדת שיום אחד, חס וחלילה, גם האחרים יחלו", היא אומרת. העשן השחור, הרעיל, מגיע גם אל הצד השני של גדר ההפרדה שבין ישראל לגדה המערבית, לתוך חבל לכיש, ומעורר חשש גם בקרב תושבי האזור הישראלים.
"אנחנו עדיין לא רואים את ההשפעות של זה, אבל אנחנו יודעים שזה רק עניין של זמן. אנחנו נושמים את העשן הזה כל הזמן, וזה מפחיד", אומרת תמנע עידן, תושבת אליאב, יישוב שקט במרחק שני קילומטרים מבית עווא.
ישראל והרשות הפלסטינית הבטיחו שתיהן לפעול נגד שרפת הפסולת הרעילה, אולם הפלסטינים חיים תחת שורה של גופי שלטון חופפים, דבר שהופך את האכיפה לאתגר כמעט בלתי אפשרי.
הניסיונות להפסיק את שרפת הפסולת כשלו בעקבות מחלוקות שהתעוררו בנושא בין רמאללה לירושלים. לכן, נכון לעכשיו, הפעילות הרעילה נמשכת.
"בשביל כמה שקלים"
רוב הפסולת בעולם אינה ממוחזרת. מדינות עשירות ברחבי העולם מעבירות את הפסולת שלהן למדינות עניות. אותה דינמיקה פועלת גם בין ישראל לפלסטינים – מדינה עשירה שמתקיימת לצד ישות ענייה.
על פי הערכות הרשמיות, ישראל מייצרת כ־130 אלף טון של פסולת אלקטרונית מדי שנה. רובה מוברחת לגדה המערבית, שם היא נמכרת מחדש או מפורקת על ידי פלסטינים שמחפשים בתוכה מתכות גולמיות בעלות ערך.
ישראל מייצרת כ־130 אלף טון של פסולת אלקטרונית מדי שנה. רובה מוברחת לגדה המערבית, שם היא נמכרת מחדש או מפורקת על ידי פלסטינים שמחפשים בתוכה מתכות
"אנחנו רואים את התופעה הזאת בכל העולם, אבל 'העולם השלישי' של ישראל נמצא במרחק נסיעה של 10–15 דקות בלבד ממרכז הארץ", אומר גארב, פרופסור באוניברסיטת בן־גוריון שחוקר את התעשייה הזאת ואת השפעתה.
החוק הן בישראל והן ברשות הפלסטינית אוסר על העברת פסולת מישראל לגדה המערבית, אבל המשלוחים נמשכים בקצב מהיר. ישנם חברות ואנשים פרטיים בארץ שחוסכים אלפי שקלים, או אפילו גורפים רווח, ממסירת הפסולת שלהם למבריחים, שמוכרים אותה למגרשי גרוטאות פלסטיניים.
"פינוי טון של פסולת אלקטרונית, או אחרת, יכול להיות זול יותר במאות שקלים ברשות הפלסטינית מאשר בישראל. יש כאן תמריץ כלכלי חזק מאוד", אומר ישראל דנציגר, לשעבר מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, שכיהן בתפקיד מ־2015 ועד 2018.
בית עווא ושכניו אידנא ודיר סאמת הפכו למרכז הסחר בפסולת של הגדה המערבית. שלושת הכפרים מחוברים זה לזה באמצעות דרך מפותלת, סלולה למחצה, שלצידה חצרות מלאות בערימות גבוהות של גרוטאות מתכת.
"פינוי טון של פסולת אלקטרונית, או אחרת, יכול להיות זול יותר במאות שקלים ברשות הפלסטינית מאשר בישראל. יש כאן תמריץ כלכלי חזק מאוד"
מטעי הזיתים המוריקים בפאתי אידנא הולכים ומצטמצמים, אותם מחליפה אדמה חרוכה. חקלאים מקומיים אומרים כי האדמה הייתה פעם פורייה ומעובדת, אך כיום היא מזוהמת בעופרת ומניבה רק יבול כמוש ומקולקל. מטעי הזיתים, שהיו פעם בעלי ערך רב, מספקים כעת שמן מר שאינו מתאים לשימוש.
גדר ההפרדה בגדה המערבית מתנשאת מעל הנוף. לוחות הבטון שלה מושחרים מאפר ופחם בעקבות מבצעי שרפות פסולת ליליות ליד החומה. מעטפות מקררים, שהופשטו ממתכת ורוקנו מגז, פזורות בתוך הפיח.
אין משפחה שלא נפגעה מהזיהום המשתולל. ראש מועצת אידנא מועמר א־טמייזי מאשים את הערפיח הרעיל במותם של שני אחיו, שחלו בסרטן, שניהם באמצע שנות ה־40 לחייהם. "איבדתי שני אחים השנה, שניהם בגלל סרטן. בקרוב זה יפגע בכל בית באידנא", אומר טמייזי. "הכול בשביל כמה שקלים".
טמייזי מביע סולידריות כלפי שכניו הישראלים שמעבר לגדר, שגם הם סובלים מהשפעות הזיהום. "אנשים מסכנים. הם נדפקו", הוא אומר.
לפני האינתיפאדה השנייה, רוב תושבי הכפרים היו יורדים בדרך העפר שהובילה אל תוך ישראל ועובדים שם במהלך היום לפרנסתם. אבל בעקבות עשרות פיגועי ההתאבדות של תחילת שנות האלפיים, ישראל בנתה את גדר ההפרדה והחלה לעצור פלסטינים שמנסים לחצות אותה ללא היתר.
בו בזמן, בעקבות מהפכת התקשורת העולמית, מחיר הנחושת האמיר מ־2,200 דולר ל־8,000 דולר לטון. אלפי פלסטינים, שנותרו ללא היתרי עבודה בישראל, פנו לסחר בגרוטאות. על פי פרופסור גראב, הסחר הזה מפרנס כעת את רוב משקי הבית באזור.
מדי יום מבריחים ישראלים, יהודים וערבים, רוכשים פסולת אלקטרונית מחברות וממגרשי גרוטאות ישראליים. הסוחרים חוצים את המחסומים הישראליים במכוניות מסחריות עמוסות במסכי מחשב ובכבלים ישנים, ונכנסים לשטחי הגדה המערבית, שם הם פורקים את המטען שלהם.
מאות בעלי חנויות בבית עווא משתתפים במכירה פומבית לילית של גרוטאות. המכירה נערכת סמוך לעשרות המשאיות העמוסות במכשירי חשמל ישנים. חלקם נמכרים לבעלי חנויות – שמקווים לשפץ את הסחורה ולגרוף רווח – השאר נשלח למגרשי גרוטאות, שם יש מי שמפרקים את חלקי הפלסטיק בניסיון לחלץ כל גרם של מתכת יקרה.
על פי נתוני הרשות הפלסטינית, פועל ממוצע בחברון מכניס 110 שקלים ליום עבודה. עבודת הפסולת רווחית הרבה יותר: מי שמפרק ומוכר סחורות ישראליות ישנות יכול להשתכר בין 200 ל־250 שקלים חדשים ביום – סכומים דומים לשכר העבודה בישראל.
מי שמפרק ומוכר סחורות ישראליות ישנות יכול להשתכר בין 200 ל־250 שקלים חדשים ביום – סכומים דומים לשכר העבודה בישראל
אולם הכסף הגדול טמון בשרפת הפסולת. כבלים חשמליים ישנים הם זולים מאוד, אבל אפשר להמיס את כיסוי הפלסטיק שלהם ולחלץ מהם את חוטי הנחושת, מה שעשוי להניב כ־500 שקלים ליום עבודה, לדברי אנשים הבקיאים בתחום.
יש פלסטינים שרוכשים בעצמם כבלים כדי לשרוף אותם. אחרים עובדים בצוותים משומנים היטב. גורם ביטחוני פלסטיני כינה אותם "כנופיות מאורגנות" שמחלקות ביניהן את הרווחים. הרוב עובדים אצל בוס אחד, ושורפים עבורו כבלים תמורת חלק קטן מהשלל.
"הבעיה היא שפשוט אי אפשר לאכוף את החוק. השמות של מי ששורפים [פסולת] ידועים, אבל אנחנו חיים במדינה חסרת חוק", אומר תאמר אבו ג'חיישה, בעלים שותף של מפעל המחזור ספא באידנא, שעוסק במחזור נקי של כבלים להפקת נחושת.
המפעל של חברת ספא מלא במכונות מרשימות, יקרות, אבל הוא מתחרה בשורפי הפסולת. מגרשי גרוטאות ישראליים מעדיפים לעבוד עם מבריחים שלא משלמים מסים ולא מותירים אחריהם עקבות של ניירת במחסומים הישראליים, אומר אבו ג'חיישה.
תיאום לא יעיל
הלהבות המשתוללות ועמודי העשן המיתמרים בעקבות שרפות הפסולת נראים לעין ממרחק של קילומטרים. אבל המזהמים אינם נלכדים כמעט לעולם משום שפעילותם נופלת בין הכיסאות של גופי השלטון השונים בגדה המערבית.
מאז הסכמי אוסלו, הגדה המערבית מחולקת לשלושה אזורים מנהליים. ישראל נסוגה מערים ומכפרים פלסטיניים מרכזיים באזורי A ו־B, ואפשרה לרשות הפלסטינית לקבל מידה מסוימת של סמכות.
באזור C, הכולל 60% משטח הגדה המערבית, ישראל עדיין מחזיקה בשליטה ישירה. אולם מערכת אכיפת החוק הישראלית מתמקדת בהתנחלויות, והמשטרה הפלסטינית לא יכולה להיכנס לשם בחופשיות, כך שאף אחד לא אוכף האת החוק ביישובים הפלסטיניים.
במקרים רבים, שורפי הפסולת הפלסטינים מתגוררים באזורים הנמצאים בשליטת הרשות הפלסטינית, אך כשהם רוצים להמיס פלסטיק הם נוסעים לאזור C. המשטרה הפלסטינית לא יכולה לרדוף אחריהם ללא אישור מצד ישראל.
"הכנופיות האלה למדו לנצל את העובדה שהמשטרה וכוחות הביטחון שלנו לא יכולים להיכנס לשם ללא תיאום עם ישראל. יותר מזה, אי אפשר לדעת כמה זמן זה ייקח [לקבל אישור]. אין מערכת יציבה – זה יכול להיות מהיר או איטי או אפילו להיענות בסירוב", אומר סגן מושל חברון ח'אלד דודין.
לפי הסכמי אוסלו, גורמי אכיפה פלסטיניים מקומיים צריכים להתקשר תחילה למשרד התיאום האזורי, שמתקשר בתורו לרשויות הישראליות, שבודקות את הבקשה ומעניקות היתר. עד שהמשטרה הפלסטינית או הצבא הישראלי מגיעים למקום – לאחר כמה שעות או אפילו ימים – המזהמים כבר עזבו מזמן, כשהם משאירים אחריהם רק אפר וגחלים לוחשות.
הן בירושלים והן ברמאללה, גורמים רשמיים אומרים כי ישראל צריכה למנוע מלכתחילה את כניסתם של הרכבים העמוסים בפסולת אלקטרונית לגדה המערבית. "זה מנוגד לחוק הבינלאומי. זה מנוגד לאחריות של ישראל ככוח כובש. אנחנו לא נהפוך למזבלה של פסולת ישראלית מסוכנת", אומר רגולטור סביבתי מהרשות הפלסטינית שביקש להישאר אנונימי.
"זה מנוגד לחוק הבינלאומי. זה מנוגד לאחריות של ישראל ככוח כובש. אנחנו לא נהפוך למזבלה של פסולת ישראלית מסוכנת"
סגן מפקד המשטרה הירוקה עבד מחאמיד, זרוע האכיפה של המשרד להגנת הסביבה הישראלי, אומר כי המשרד פועל לאכיפה נגד מייצאי הפסולת מהצד הישראלי. הוא מבטיח שהפקחים יקבלו יותר משאבים ויוטלו עונשים על מגרשי גרוטאות שמוכרים פסולת למבריחים.
"התופעה לא תיעלם. אבל אנחנו עובדים, לאט־לאט, כדי למזער את הסכנה לציבור", אומר מחאמיד. אולם דנציגר, מנכ"ל המשרד לשעבר, מטיל ספק בכך שהגברת האכיפה לבדה תצליח לשים קץ להברחות. "כל עוד המניע הכלכלי לא יוסר, נמשיך לרדוף אחרי הזנב של עצמנו", הוא אומר.
תושבי הכפרים הפלסטיניים אומרים כי עצירה מוחלטת של משלוחי הפסולת תביא להרס הפרנסה שלהם. מגרשי גרוטאות רבים אינם עוסקים בשרפת פסולת, ומשתכרים יפה מפירוק או מהשמשת פסולת אלקטרונית ישראלית.
"צריך לבצע הסדרה של המגזר הזה, לא לחסל אותו. אנחנו מדברים על תעשייה שמעסיקה עשרות אלפי אנשים ברחבי הגדה המערבית", אומר אבו ג'חיישה, הבעלים של מפעל המחזור ספא.
הרגולטור הסביבתי של הרשות הפלסטינית דוחה את החששות שלפיהם עשרות אלפי פלסטינים יהיו מחוסרי עבודה אם הסחר בפסולת ייפסק. "תושבי הכפרים האלה התפרנסו פעם מחקלאות. זה לא עניין גדול – ברגע שהפסולת המסוכנת תיעלם, אנשים יחזרו לעבד את האדמות שלהם. אף אחד לא יגווע ברעב", הוא אומר.
אולם הפלסטינים שמתגוררים בכפרים העניים מותחים ביקורת על הגישה הזאת בטענה כי היא מנותקת מהמציאות. לדבריהם, הקמת גדר ההפרדה בסמוך לכפרים הייתה כרוכה בהפקעת קרקעות שעובדו בעבר על ידי חקלאים פלסטינים, מה שהפך את הגרוטאות למקור פרנסה עיקרי עבורם.
"לא נשארו לנו הרבה אדמות לחקלאות, והאדמות והמים שנותרו מזוהמים. תעשיית הפסולת מביאה לשגשוג ולעצמאות כלכלית מסוימים. הם רוצים שנחזור לתקופת האבן?", אומר אבו ג'חיישה.
סיפור הצלחה שסוכל
בשנת 2017 תורמים פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים רקמו פרויקט שאפתני שהביא להפסקת השרפות למשך כמה חודשים, אך עדיין אפשר לתושבים המקומיים להתפרנס מפירוק פסולת אלקטרונית.
הרעיון היה פשוט: במקום לנסות ולחסל את תעשיית הגרוטאות, הרשויות יעבירו את היישובים למחזור נקי. פרופסור גראב עיצב את המאמץ הזה יחד עם מנהיגים פלסטינים מקומיים; הרשויות הישראליות לא התנגדו.
בעזרת מימון שוודי, ראשי המועצות המקומיות גייסו עשרות "פקחי תגובה ראשונה" מקומיים לאכיפת האיסור על שרפת פסולת. הם הקימו קו תקשורת ישיר עם הצבא הישראלי – לעקיפת בירוקרטיית התיאום של הרשות הפלסטינית – מה שאפשר להם ללכוד את העבריינים בתוך דקות.
כמו כן, חולקו מענקים שאפשרו לשורפי הפסולת למחזר את הכבלים שלהם במקום לשרוף אותם, וצוותי ניקיון ניקו אתרי השרפה. הפרויקט השתלם: במשך אביב אחד השמים היו נקיים מעשן, אף על פי שאנשים המשיכו לעבוד במגרשי הגרוטאות. ראש מועצת אידנא טמייזי וראש מועצת בית עווא באותו הזמן עבדאללה סוויטי, החלו לקוות שהעתיד יהיה מעט בהיר יותר.
"לכדנו את שורפי הפסולת, החרמנו את הכבלים שלהם, הסגרנו אותם למשטרה, עם ראיות שסיפקו הוכחה לפשעים שלהם, וחלקם הועמדו לדין", אומר סוויטי.
סוויטי לא נראה כמו מישהו שיפעל לקידום הקשר עם הממשל הצבאי הישראלי. הוא שהה כמה שנים בכלא הישראלי במהלך האינתיפאדה הראשונה לאחר שהשתתף בכמה התנגשויות אלימות עם חיילים, וטוען כי לא ייתכן שלום אמת בין ישראל לפלסטינים.
"זאת מלחמה נגד כל מה שחי. היהודים והפלסטינים צריכים לשתף פעולה, ואם ניתן לנושא הפוליטי לעמוד בדרכנו אנחנו פשוט נמשיך למות"
אבל בנוגע לשרפת הפסולת הוא אומר: "זאת מלחמה נגד כל מה שחי. היהודים והפלסטינים צריכים לשתף פעולה, ואם ניתן לנושא הפוליטי לעמוד בדרכנו אנחנו פשוט נמשיך למות".
כל הצדדים מסכימים שהיוזמה הצליחה לעצור את הזיהום. סוכנות הפיתוח השוודית הבטיחה מענק נוסף של שלושה מיליון דולר להרחבת התוכנית ולהגדלת המשאבים של צוותי התגובה המהירה. עם הפסקת השרפות, אלפי טונות של אדמה רווית רעלים היו אמורים להישלח למפעל לנטרול ופירוק פסולת חומרים מסוכנים ברמת חובב.
אולם התוכנית קרסה בעקבות ויכוחים פוליטיים בין הרשות הפלסטינית, ישראל וראשי המועצות המקומיות, כך לדברי משקיפים וגורמים רשמיים לשעבר שהיו מעורים בפרויקט.
הרשות הפלסטינית לאיכות הסביבה התעקשה שכספי הסיוע יעברו דרכה. סוויטי וטמייזי התנגדו בטענה שאם הכספים יגיעו לרמאללה במקום לכפרים, השחיתות המשתוללת תבטיח שהם לא יראו מהם שקל.
הרשות הפלסטינית דרשה שישראל תחתום על אמנה בינלאומית ובתוך כך תצהיר כי הפסולת חוצה את הגבול למדינה שכנה. ישראל, שאינה מכירה במדינה פלסטינית, סירבה
במהלך המגעים עם הגורמים הישראלים, הרשות הפלסטינית דרשה שישראל תחתום על אמנה בינלאומית ובתוך כך תצהיר כי הפסולת חוצה את הגבול למדינה שכנה. ישראל, שאינה מכירה במדינה פלסטינית, סירבה.
"אם ישראל הייתה מסכימה לכך, זו הייתה הכרה בפלסטין בדרך שעוד לא ראינו. הרשות הפלסטינית לא הייתה מוכנה להסכמים מרומזים או בלתי רשמיים בנושא שיכלו לאפשר לנו להתקדם בלי זה", אומר יוהאן שאר, שניהל את הפרויקט מטעם שוודיה.
לדברי סוויטי, העמדה הזאת הגיעה עד לפרטים הקטנים, כמו, למשל, אם על הקבלות עבור האדמה שתישלח לישראל יהיה כתוב "מדינת פלסטין" או "הרשות הפלסטינית".
גורמים אחרים שהיו מעורים בפרויקט אומרים כי חששותיה האמיתיות של רמאללה היו נעוצים במקום אחר. על פי הסכמי אוסלו, רק הרשות הפלסטינית יכולה לסגור עסקאות עם ישראל. אולם הפרויקט פתח ערוץ ישיר בין ראשי מועצות פלסטיניות לישראלים, מה שעקף לחלוטין את הרשות הפלסטינית, לדבריהם.
גארב ניהל דיפלומטיית דילוגים אינטנסיבית והצליח להשיג הסכמות טנטטיביות בין גורמים בדרגים בינוניים. אבל כשההסכמים הגיעו לדרגים הפלסטיניים הגבוהים יותר לאישור, הם נתקלו במבוי סתום.
כשהמגעים כשלו, ממשלת שוודיה השעתה את מעורבותה. שרפת הפסולת התחדשה במהרה ושבה להקדיר את השמים מעל הכפרים. הרשות הפלסטינית לאיכות הסביבה, כלב השמירה הסביבתי של הרשות הפלסטינית, סירבה להגיב.
כל פרויקט סביבתי ישראלי–פלסטיני משותף בגדה המערבית הוא "רגיש ביותר" וכרוך ב"מאבקים פוליטיים על עצמאות ועל נראות של עצמאות", אומר דנציגר.
בהיעדר תהליך שלום, ישראל והפלסטינים משחקים במשיכת חבל שבו השחקנים משני הצדדים מנסים למשוך לפתרון המועדף עליהם. המאבק באיומים המשותפים נופל באופן בלתי נמנע לתוך המערבולת הפוליטית, אומר דנציגר.
"יש אינספור דוגמאות ליוזמות שנתקעו בגלל הרצון של הפלסטינים להוכיח את עצמאותם מישראל ובגלל הרצון של ישראל לומר שאין שום גבול, שאין שתי מדינות נפרדות", הוא אומר.
"אין שום גבול"
בית עווא נהנתה פעם מקשרים קרובים עם המושב הישראלי הסמוך, שקף. ילדי גנים ישראלים ופלסטינים ערכו ביקורים הדדיים, וחצו בחופשיות את הדרך שחסומה עכשיו על ידי גדר ההפרדה.
"הילדים שלהם היו באים לכאן, ושלנו היו הולכים לשם. בחגים היינו מבקרים אצלם והם אצלנו, עד מאוחר בלילה", משחזר אבראהים סוויטי, בן 65, פועל בניין בגמלאות ותושב בית עווא.
עם שחר האינתיפאדה הראשונה ב־1988, מעשי האלימות יצרו קרע בין שני היישובים. אלי כהן, חקלאי משקף שיצא לרסס חומרי הדברה על הגידולים שלו מאוחר בלילה, נורה למוות על ידי מחבלים פלסטינים; הרשויות הישראליות הטילו את האשם על תושבי בית עווא. אנדרטה לזכרו של כהן ניצבת כעת בין שני היישובים.
בשנים שחלפו מאז, חלה התרחקות הולכת וגוברת בין הישראלים והפלסטינים המקומיים: תהליך השלום קרס, האינתיפאדה השנייה הביאה שנים של אימה והובילה להקמת חומת בטון חוצצת.
אבל הפסולת הרעילה פוגעת גם בפלסטינים וגם בישראלים, משני צדי החומה. תמנע עידן, תושבת אליאב, מקווה ששני הצדדים יוכלו להתאחד כדי להילחם בתופעה. "החומה לא מרחיקה שום דבר. אין שום גבול, אנחנו חיים זה לצד זה: יש כאן יישוב עם ילדים ושם, מהצד השני, אותו הדבר", אומרת עידן.
"החומה לא מרחיקה שום דבר. אין שום גבול, אנחנו חיים זה לצד זה: יש כאן יישוב עם ילדים ושם, מהצד השני, אותו הדבר"
ישראלים ופלסטינים קיימו באליאב מפגשים לדיון בבעיה המשותפת שלהם; השכנים הפלסטינים קיבלו היתרים צבאיים מיוחדים כדי לחצות את הגדר. "באמת הרגשנו שכולנו נמצאים בזה יחד, שיש לנו גורל משותף. סיימנו בחיבוק", אומרת עידן.
בשיחת טלפון עם זמן ישראל, חבר הכנסת אלון טל מכחול לבן אמר כי ראש הסיעה שלו – שר הביטחון בני גנץ – עוקב אחר הנושא. "אם הם יבינו מאיפה מגיעה הפסולת, ויכו בהם חזק באמצעות אכיפה מנהלית, או הליכים פליליים אם יהיה צורך – הבעיה יכולה להיעלם תוך שישה חודשים", אומר טל. "זה לא דבר שיימשך לנצח".
עבדאללה סוויטי, לשעבר ראש מועצת בית עווא, פחות אופטימי. לאחר קריסת הפרויקט במימון השוודי הוא תקף בפומבי את הרשות הפלסטינית בפגישות מועצה ובמדיה החברתית.
הרשות הפלסטינית הגיבה בהקפאת המימון לרשות המקומית ובמעצרו של אחיו מוחמד. שיירה חמושה של כוחות הרשות הפלסטינית ביקשה להסתער על בית עווא והתעמתה עם תושבי הכפר. בעקבות לחץ גובר, סוויטי הגיש את התפטרותו בסוף 2017, שמונה חודשים בלבד אחרי שנכנס לתפקיד.
רמאללה מינתה יושב ראש מועצה משלה, קצין מודיעין של הרשות הפלסטינית שמוצאו מחוץ לבית עווא, לנהל את הכפר. סוויטי שב לעבודתו הקודמת כפועל בניין בישראל. "הכול כאן מתערבב עם הכול. אתה מנסה לעשות משהו טוב בשביל הכפר שלך, אבל אתה מוצא את עצמך מדבר על פוליטיקה וגבולות ומעמד של מדינה וכל השאר", אומר סוויטי.
"ובנושאים האלה – לעולם לא תהיה הסכמה. אין פתרון".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם