יורם טהרלב ז"ל - בחזרה לילדות חלוצית

יואל משה סלומון עם כנפיים – פסל ברחוב חיים עוזר במרכז פתח תקווה, בעקבות השיר "הבלדה על יואל משה סלומון", פזמון שכתב יורם טהרלב (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)
אבישי טייכר, ויקיפדיה
יואל משה סלומון עם כנפיים - פסל ברחוב חיים עוזר במרכז פתח תקווה, בעקבות השיר "הבלדה על יואל משה סלומון", פזמון שכתב יורם טהרלב

"הכול השתנה ביגור
האנשים שהיו אינם
האנשים שישנם אינם מה שהיו
ורק תמונת הקוצרות של מילה
עדיין תלויה בחדר-השינה
בגן הילדים
שלי"

שורר יורם טהרלב ז"ל בספרונו הקסום "משק יגור, טיוטה". הספר יצא לאור ב-1975. השירים הקצרצרים הכלולים בו מתארים ילדות קיבוצית-חלוצית בשנות השלושים, הארבעים ותחילת החמישים של המאה הקודמת. רבים מהשירים שובבים ואירוניים אך גם שופעי חיבה ואף חמלה. וכל שיר – מועט המחזיק מרובה.

השירים הקצרצרים הכלולים ב"משק יגור, טיוטה" מתארים ילדות קיבוצית-חלוצית בשנות ה-30, ה-40 ותחילת ה-50. רבים מהשירים שובבים ואירוניים אך גם שופעי חיבה וחמלה

בהשראתו של טהרלב חיברתי טור – "בחזרה אל ילדות חלוצית" – שפורסם ב-1975 ב"חותם" (המוסף השבועי של עיתון "על המשמר" המנוח). אותו טור הופיע בהמשך גם ברבעון הבין-קיבוצי "שדמות".

בחזרה אל ילדות חלוצית

היום, שלושים שנה לאחר הילדות הרחוקה בקיבוץ של שנות השלושים והארבעים, בימי הבראשית של הקיבוץ, בתוך העדה החלוצית, הקנאית והפוריטנית – מתחילים להבשיל ולהופיע ביטוייה הספרותיים של הילדות הזאת. זה קורה בסיפוריהם ובשיריהם של ילידי קיבוץ, שגילם הנוכחי סביב ארבעים ויותר (חלקם כיום קיבוצניקים במיל'). יורם טהרלב הוא אחד מהם, ובדומה לו כתב גם יוהאש ביבר, יליד מחניים, בספרו "חדר משפחה".

עדיין אין כאן "גל ספרותי", אך קווי הדמיון בין הספרים מרובים: המספרים אינם מתרפקים על העבר בנוסטלגיה, אבל יש בכתיבתם חיבה וסלחנות. הם גם אינם תוקפים את הקיבוץ. הם פשוט מתארים את הדברים שאירעו בילדותם מנקודת מבטו של המבוגר.

האירוניה מצויה בדברים עצמם:

"מי שבא לחדר-האוכל
במגפיים עם זבל ישר מהרפת
מקבל מהמגישה קציצה נוספת"

כדברי טהרלב, סולם היוקרה הקיבוצי מתחיל בנהג טרקטור, נוטר, גראז'ניק, עגלון, ובתחתית מוצבים גזבר, מזכיר קיבוץ, פקק ו…אני. בעלי צווארונים לבנים דווקא נחשבים כנחותים. זיקתם הפשוטה והישירה אל הטבע של ילדי הקיבוץ הראשונים אינה צריכה להכריז על עצמה. די לספר:

"אני חוזר בגשם בלילה
נעלי עמוסות בוץ
ועל הבוץ גחליליות".

אשר לשמירת הפרטיות:

"בחדר הורי יש דלת מרשת
היא עוצרת זבובים ויתושים
לא מבטים של אנשים".

כדברי טהרלב, סולם היוקרה הקיבוצי מתחיל בנהג טרקטור, נוטר, גראז'ניק, עגלון, ובתחתית מוצבים גזבר, מזכיר קיבוץ, פקק ו…אני. בעלי צווארונים לבנים דווקא נחשבים כנחותים

היום, ממרחק השנים, רואים הילדים שבגרו במשנה חריפות עד כמה דלים, חשופים, חסרי שורשים של בית ושרויים בהוויית תלישות וארעי היו חייהן של קבוצות הצעירים אשר עלו להקים קיבוץ. דומה שרק מי שספג כילד מראות תשתית של הקיבוץ בראשיתו, יכול לתאר את הדברים באותנטיות כמו יוהאש ביבר. הנה הרהוריו של אבי, גיבור ספרו בעת היותו שומר-לילה:

"אדם מהלך בודד בגשם. העולם צלוף וזלוף מים. אין עצים ואין בתים למגן הרוח…מהו כל היישוב? שני תריסרי בתים קטנים. דיר, רפת, אורווה. סככת מכונות פרוצה לרוח ובה טרקטור אחד ועוד מכונית פורד בלויה מזוקן. ישוב חדש מוקם במרכזה של השממה הזאת. ששים איש החליטו לחיות יחד חיים בלי מחיצות…מה זה בדיוק? אף אחד לא יודע…בתים די אין. גרים באוהלים שהרוח עוקרתם ומטילה אל הבוץ. עושים את הרווקים ל"פרימוסים"- דיירים נוספים בחדרי הזוגות הנשואים".

"ב'חדר משפחה' שלו מחפש אדם עוגן ומפלט מעט. לכאורה אנחנו חיים חיי יחד ולמעשה כל אחד לעצמו, לאשתו, לילדיו, לחדרו, שאפילו רק מיטה אחת בו וארגז במקום ארון, בחזקת פינה משלך הוא, שארבעת קירותיו סוגרים עליך מפני עיניים סקרניות של אחרים".

המשוררת עמירה הגני (ילידת עין-החורש וכיום חברת קיבוץ גן-שמואל) כותבת ברשימתה "הבית והחדר" (שהופיעה ברבעון "שדמות") על הדרך הלילית המפחידה מחדר ההורים אל בית-הילדים עם הלינה המשותפת, כאשר "בחושך עצים מתנשבים ואימה". אחר-כך, כשהיא כבר במיטתה:

"תנים מגיעים עד הבית ממש, באור הירח עומדים בחצר וקולם מנסר, מנסר את הלילה, פולח שמיכות, נושכת שפתיים נשבעת דומם להיות נפלאה".

היום, ממרחק השנים, רואים הילדים שבגרו במשנה חריפות עד כמה דלים, חשופים, חסרי שורשים של בית ושרויים בהוויית תלישות וארעי היו חייהן של קבוצות הצעירים אשר עלו להקים קיבוץ

האם מתיאוריהם של ילידי הקיבוץ הראשונים מצטיירת "דמות קיבוץ חיובית"? השאלה כמעט לא רלוונטית. הרי אין הם מנסים להתמודד עם "בעיית הקיבוץ" כפי שעשו בעבר קודמיהם, סופרים מדור המייסדים, אשר ניסיונם הנאיבי להקיף במבט פנורמי וריאליסטי את הוויית הקיבוץ במלואה נידון מראש לכישלון.

לא פלא שבשנים עברו היו קיבוצניקים מתלוננים על שטרם נכתב הספר בהא הידיעה על חיי הקיבוץ והרבו להאשים את חבריהם הסופרים בעיוות המציאות, סילופה או השחרתה ובהמצאת פרטים דמיוניים וכוזבים.

הקיבוץ, בכתוביהם של ראשוני בניו, איננו "הקיבוץ בכלל". הילדות שאליה הם חוזרים בכתיבתם מתרחשת בנוף מסוים ובתקופה מסוימת מאוד שלא ליקקו בה דבש. אצל יורם טהרלב, למשל:

"לילדים החלשים נותנים הוספה
בבוקר חמאה
בצהריים עוף.
והחזקים מקנאים, מציצים לצלחות שלנו,
מבקשים רק את העור,
ולחלשים כבר אין תיאבון
והם נשארים חלשים".

המקום והזמן מסוימים מאוד. אך מי שצמח בקיבוץ של אז יוכל לראות דברי ספרות אלו כמעין ספרי זיכרונות קולקטיביים אבל גם אישיים מאוד.

הנה כתבה בת קיבוץ לביבר, שעם קריאת ספרו: "כול מה שניסיתי לשכוח עלה לפני, חי וכואב". ואילו אחרת מצאה באותו ספר דווקא את מתיקותה של הילדות, את חוויותיה המאושרות מאז. "כאילו סיפרת על ילדותי ביגור", כתבה לבן מחניים שבגליל. כך מוצא כל אחד בספרים את משקעי ילדותו שלו, את המתוק ואת המר.

בת קיבוץ כתבה לביבר: "כול מה שניסיתי לשכוח עלה לפני, חי וכואב". אחרת מצאה בספרו דווקא את מתיקות הילדות. "כאילו סיפרת על ילדותי ביגור", כתבה לבן מחניים

יורם טהרלב נטמן ביגור למרגלות הכרמל, "ההר הירוק תמיד". יגורית בת דורו, רינה משיח-גוטליף, אמרה בהלווייתו: "בכל שיר שהוא כתב זיהיתי את הקיבוץ ואת החיבור לנופי ילדותו".

בית משיר של יורם טהרלב חקוק על סלע (צילום: ויקיפדיה, Kenohosting)
בית משיר של יורם טהרלב חקוק על סלע (צילום: ויקיפדיה, Kenohosting)

לפי ויקיפדיה, פסוקי שיר של טהרלב חקוקים על סלעים במקומות רבים בארצנו. יתכן, אני מנחשת, שהנוכחות הנמשכת בהווה מקילה על יוצר לומר: דייני, כבר עשיתי את שלי. וכך, נעמי שמר אמרה בראיון בהתקרבה לגיל שבעים: "כבר אמרתי מה שיש לי לומר. כבר אין לי אותה אש בבטן. אני יכולה להסתפק בשיר אחד לשנה". "עכשיו אני יכול להזדקן בשקט", אמר המלחין דובי זלצר בסיום ערב מחווה ליצירתו שהוקרן בטלוויזיה.

טהרלב, כידוע, חדל מכתיבת שירים ופזמונים סביב גיל חמישים ופנה לאפיקי יצירה אחרים. הוא עזב את אזור הנוחות שלו כשלזכותו סביב אלף שירים (כ-850 מתוכם הולחנו).

"אם יבש מעין שיריך / אל תיתן שנדע זאת לפניך", נאמר באחד משיריו המאוחרים. טהרלב לא התבזבז ולא איבד את דרכו כמו לא מעטים מה"לשעברים", שחווים טלטלות קשות ונהיים לעתים טרגיים. אולי חשים כמי שנקברו בעודם בחיים. יורם טהרלב השכיל להמציא את עצמו מחדש ופתח, כידוע, בחקר ספרים שעוסקים ביהדות, בחיבור פירושים לספרי מוסר יהודיים וכן גם פרפרזות משלו על פסוקי תנ"ך ועל דברי חכמים. ובעצם, לא הייתה זאת תפנית של מאה שמונים מעלות. החיבור למקורות יהודיים בלט גם בשיריו של טהרלב למרות היותו יוצא קיבוץ חילוני. במקביל הוא התמיד בהופעותיו בערבי שירים משלו וסיפורים.

בשיר שיורם טהרלב חיבר בצעירותו הוא כתב על רבים שקדמו לו ואשר:

"השאירו שביל,
השאירו עץ,
השאירו אבן לרגלי.
ומה אני אשאיר אחרי?
האם אשאיר איזה דבר?".

לפי ויקיפדיה, פסוקי שיר של טהרלב חקוקים על סלעים במקומות רבים בארצנו. יתכן, אני מנחשת, שהנוכחות הנמשכת בהווה מקילה על יוצר לומר: דייני, כבר עשיתי את שלי

התשובה כבר נראית וודאית. טהרלב סיפר בראיון מאוחר שפורסם ב"מעריב":

"יש פרויקט לא ממוסד שנקרא 'שירים מונצחים בנוף'. אלה שירים שחקקו אותם בטבע ובצידי דרכים. איני יודע מי אחראי לרעיון המדהים הזה. גיליתי שיש הרבה שירים שמונצחים כך בלי שאיש שאל אותי. זה מעורר בי שמחה גדולה. כאילו מי שחקק את השירים אמר לי: 'זה יישאר כך הרבה אחריך'".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,084 מילים
סגירה