מה קרה לי? אני מפחדת. אמרו שילדים זה שמחה - אז למה הם בוכים?

אפי אליסי ואמא שרה. הצילום באדיבות המשפחה

ישבתי במרפסת לרקום, בתשע וחצי עליתי על הספה, זה היה עוד יום רגיל, ההסעה החזירה אותי ממועדון הקשישים בשכונת התקווה. התעוררתי מבוהלת, מבט חלול ומפוחד.

מה קרה לי, איפה אני, מי אלה אותם אנשים סביבי, אני מפחדת, חסרת אונים, יש לי צינור באף וצינור גדול שתקוע לי בגרון. אני מונשמת, לא יכולה לנשום. אני רואה, אני שומעת, אני לא יכולה לדבר, אני לא מרגישה את הגרון שלי. אני בטיפול נמרץ. כל כך הרבה צינורות ומחטים. דוקרים אותי כל כך הרבה, אני לוקחת מדללי דם, זה משאיר בי הרבה כתמים כחולים ושחורים.

למה לא מספרים לי מה קורה, אני מפחדת. הילדים שלי סביבי. מתחלפים. עשיתי תשעה כאלה. אני רוצה לדבר איתם, אמרו ילדים זה שמחה – אז למה הם בוכים?

למה לא מספרים לי מה קורה, אני מפחדת. הילדים שלי סביבי. באים והולכים. מתחלפים. עשיתי תשעה כאלה. אני רוצה לדבר איתם, אמרו ילדים זה שמחה אז למה הם בוכים.

הנשימה שלי מתייצבת, רופא צעיר, נמרץ ויפה החליט להוציא לי את צינור ההנשמה. הוא אומר שאני נושמת יפה. זה היה מגעיל. הצינור שתקוע בנשמה וגם הדרך שמוציאים אותו. כואב. שמו לי מסיכת חמצן. הקלה.

אני לא יכולה לבלוע רוק, יש לי הרבה ליחה. אני לא מצליחה להוציא. מנסים לשאוב לי, יוצא להם דם. הם פצעו לי את הגרון. השאיבה חותכת בבשר, פוגעת בנימים. אי אפשר להוציא את הליחה. אני מלאה בליחה.

אני מקבלת אוגמנטין, נוזלים דרך הוריד. הזנה של מזון דרך האף מהזונדה שתקועה לי באף ומגיעה לקיבה. אני לא יכולה לקבל הזנה כי זה גורם לי לאספירציה. הפסיקו. גם לא שואבים לי יותר, הוושט שלי אני לא יודעת מה איתה.

אני מרימה הרבה את האצבע במבט חלול, מפוחד לא יודעת מה אני רוצה לומר. לא מבינים אותי. אני מרגישה אבודה.

אני מזיזה את הרגליים, והידיים שלי קשורות. זה מעצבן, למה קושרים אותי. שמישהו יגיד לי מה קורה. אני מפחדת.

מסביבי מיטות ואנשים חולים מאוד מחוברים למוניטור ומיליון צינורות. כל אחד והצרות שלו. מה הצרה שלי. הילדים מעודדים מהעובדה שאני שומעת, רואה ואפילו מצליחה לקרוא. עצוב להם שאני לא מצליחה לכתוב, לדבר, לאכול.

הנשימה שלי לא טובה. הסטורציה יורדת. בדיקות דם, צילום ריאות, סיטי מוח, סיטי ריאות. חטפתי זיהום בבית חולים. הריאות שלי מזוהמות. דלקת ריאות חריפה.

מחליפים לי אנטיביוטיקה. מעבירים אותי חדר. קרוב למרכז השליטה, עדיין חדר מוגבר. אני נלחמת בדלקת ריאות. באסה, עד שהתחלתי לנשום בכוחות עצמי. אני שומעת את הילדים והרופאים. היה לי אירוע מוחי. בסי.טי. ראו פגיעה באיזור הדיבור ובליעה. עלי האח אמר שזה בלתי הפיך.

 

אני מרימה הרבה את האצבע במבט חלול, מפוחד לא יודעת מה אני רוצה לומר. לא מבינים אותי. אני מרגישה אבודה

עלי מטפל בי במסירות יוצאת דופן, הצוות הרפואי יוצא מגדרו לטפל בי. אפי אמר: "תראי איזה חתיך עלי שמטפל בך", אז עלי ענה: "יש שני עלי, אני החתיך וההוא הגדול". מקסימים, איזו מסירות ועדינות. האנטיביטויקה החדשה עובדת. אני נלחמת ומנצחת את דלקת הריאות. מעבירים אותי למשקפי הנשמה. עדיין תקועה הזונדה, ולא יכולים להזין אותי, אני עושה אספירציה.

אני אוספת מידע. עברתי לספה בתשע וחצי. ציון העיר אותי באחת עשרה שאעבור למיטה שלי. היה לי קצף בפה ולא עניתי. חסרת הכרה. הזמין אמבולנס. הגיעו שלושה. אחד מהם שח"ל.

הם לא זיהו שזה אירוע מוחי. יש לי מדבקה שנותנים לקשישים לשפר להם את הזיכרון. הפרמדיק הסיק שזו מדבקת מורפיום ובגלל אובר מורפיום אני ישנה. אז הוא נתן לי טיפול אנטי נרקוטי.

גם במיון לא התייחסו מספיק למצב שלי. הם לא קיבלו דיווח שמגיעה אישה עם שבץ. זהבה שלי התחילה לצעוק. מהלחץ לא הכניסו טוב את הזונדה ואת הטובוס של הנשימה ושאפתי לריאות הרבה קיא ודם. זה יתנקם בי מאוחר יותר. יקח לריאות ולגוף הרבה זמן להלחם בפאדיחות.

עוד מעט שבועיים. היום מעבירים את כל החולים למחלקה ח'. פנימית ו' עוברת שיפוץ. אפי וניר היו אצלי אתמול. אני אוהבת את ניר כמו את הילדים שלי. אפי מאתגר אותי להשמיע קולות, הברות, אותיות. אמרתי: "מים", "רופא, אוכל", "אלף" "בית", "גימל". היה לי קשה עם ה"גימל". אני עם זונדה בגרון ובלי התותבות, וזה מוסיף על הקושי.

אפי ניקה לי את הפטריה שצמחה לי על הלשון. תוצאה של אינהלציות רבות. השד יודע ממה. הלימון ממש מנקה את הפטריה. כבר יומים כואבת לי הבטן ואני משלשלת. לא יודעים מה הסיבה. אפשר למות מכל הזיהומים שיש בבית חולים.

אפי הוא ילד של אמא. כשהיה קטן היה מחכה לי ליד העץ בקצה שביל העפר עד שהייתי חוזרת מהעבודה. תמיד גוננתי עליו. הוא כל היום איתי, שומר עליי. אני חייבת לחזור להיות האישה שהייתי, כן, זאת עם בעיות בלב, מחלת ריאות, לחץ דם גבוה, תפקודי כליות ירודים. ותיפקדתי.

חייבת לחזור לארח את הקשישות של שכונת עזרה בבית החם שאני מקיימת כבר שנים מאז שבעלי נפטר. חייבת להיות בברית של הנין החדש שיוולד לי עוד חודש, באירוסין ובחתונה של שירז הנכדה שלי, חייבת עוד קודם לשמוע את הרב מקדש את ליאורי של יפה. אני אצליח?

אפי אליסי, בן 53, בזוגיות עם יריב מזה 26 שנים, מגדל את רואי בן ה-20 ואת יאן בת ה-13. מייסד ועורך אחראי של מגזין אופנה Fashion Israel, מרצה על בריאות הנפש מטעם ״אנוש״, ״נגישות ישראל״ ובאופן פרטי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 753 מילים
סגירה