"הוא נשאר כדי להגן על הקהילה היהודית"

הוא שלח את בנו לארה"ב עוד בשנות ה־50, התעקש להישאר באיראן אחרי המהפכה האסלאמית כדי לסייע לקהילה היהודית – והוצא להורג בכיתת יורים ● עורכת מדור הצילומים ברשת אן־בי־סי חושפת את הסיפור הנשכח של סבא שלה, חביב אלגניאן, מנהיגה החילוני של הקהילה היהודית באיראן: "הוא עזר ליהודי איראן לעלות לארץ הרבה לפני המהפכה"

שהרזאד אלגניאן, מחברת "הטיטאן מטהראן" (צילום: פטריק סיסון)
פטריק סיסון
שהרזאד אלגניאן, מחברת "הטיטאן מטהראן"

עורכת מדור הצילומים ברשת אן־בי־סי, שהרזאד אלגניאן, רגילה לעבוד עם צלמים שהאינסטינקט הראשוני שלהם הוא לקחת סיכונים. לדבריה, "זה סימן לאומץ לב, לאמפתיה ולתחושת אחריות כלפי אחרים".

האינסטינקט הזה הוא גם מה שמקשר בינה לבין סבא שלה חביב אלגניאן, איש עסקים מטהראן. חביב אלגניאן עמד בראש הקהילה היהודית של איראן עד שהוצא להורג אחרי המהפכה האסלאמית ב־1979. לחביב, שהיה באותם ימים המנהיג היהודי־חילוני הבולט באיראן, היו שלל הזדמנויות להציל את עצמו – אלא שהוא בחר להישאר ולסייע ליהודי איראן.

לחביב, שהיה באותם ימים המנהיג היהודי־חילוני הבולט באיראן, היו שלל הזדמנויות להציל את עצמו – אלא שהוא בחר להישאר ולסייע ליהודי איראן

"הוא נשאר שם כדי להגן על הקהילה היהודית שהנהיג מאז 1959, ועל כל מה שבנה מאפס", סיפרה אלגניאן. "ואני יכולה להבין את זה".

בספרה "הטיטאן מטהראן: מהגטו היהודי לתאגיד ענק ולכיתת יורים — חייו ומותו של סבא שלי", שפורסם בנובמבר האחרון בהוצאת Associated Press, אלגניאן לא רק מציגה את הנסיבות שהביאו למותו של סבא שלה, אלא גם מנציחה את חייו ופועלו.

חביב אלגניאן, מראשי הקהילה היהודית באיראן, כפי שנראה במהלך המשפט שהסתיים בהוצאתו להורג באיראן ב-1979 וכריכת הספר "הטיטאן מטהראן". מימין: חביב אלגניאן, מראשי הקהילה היהודית באיראן, כפי שנראה במהלך המשפט שהסתיים בהוצאתו להורג באיראן ב-1979 (צילום: גרייס יגל/JTA)
חביב אלגניאן, מראשי הקהילה היהודית באיראן, כפי שנראה במהלך משפטו. משמאל: כריכת הספר "הטיטאן מטהראן" (צילום: גרייס יגל/JTA)

היא כינתה אותו "טיטאן" (או נפיל) ואשף עסקי, שעמד יחד עם אחיו בראש תאגיד לייצור פלסטיק, מקררים, תנורים ואלומיניום, והיה אחד מדמויות המפתח במודרניזציה של איראן לפני המהפכה האסלאמית (בשנת 1962, האחים בנו את בניין פלאסקו – רב הקומות הגבוה ביותר שבנה המגזר הפרטי של איראן באותם ימים).

כיהודי, הוא נהנה במשך תקופה קצרה מאווירה של סובלנות, אף שגם בימי השאה הייתה הפתיחות הזו מוגבלת. למעשה, סבא של אלגניאן חי במה שמכונה "תור הזהב" של יהודי איראן. אך בסופו של דבר, חביב נפל גם הוא קורבן לגורל המוכר כל כך ליהודים במדינות רבות לאורך ההיסטוריה — הוא הפך שעיר לעזאזל והוצא להורג בשל מה שנתפס כנאמנות סודית לישראל.

בזמן שסבא של אלגניאן הוצא להורג באשמה מפוברקת של ריגול למען ישראל, ב־8 במאי 1979, היא הייתה בת שבע. קצת לפני כן היא ובני משפחתה עזבו את איראן ומצאו מקלט בארצות הברית. גם היום, היא מחזיקה ברשותה מטבע שבצדו האחד השאה ובצדו האחר מנורה. המטבע נועד לציין את הסובלנות כלפי יהודי איראן. חביב תרם 40 אלף דולר כדי להנפיקו.

כך הרגיש חביב, כמו שני צדדים של אותו מטבע: איראני ויהודי. "אבל איך שהוא הרגיש לעומת איך שהוא נתפס בידי אחרים – אלה שני דברים שונים", הסבירה אלגניאן. "הוא היה איראני ויהודי כמו שאני אמריקאית ויהודייה. איש לא יוכל לקחת את זה מאיתנו".

מפגינים הנושאים את תמונתו של האייתולה חומייני צועדים בטהראן, 20 בינואר 1979 (צילום: AP Photo/Saris)
מפגינים הנושאים את תמונתו של האייתולה חומייני צועדים בטהראן, 20 בינואר 1979 (צילום: AP Photo/Saris)

אלגניאן גילתה שכבר ב־1964 חביב היה מוכר לאייטולה לעתיד רוחאללה חומייני, שהפריח איום מובלע כלפי המנהיג היהודי באחד מנאומיו. "הוא נשא נאום נגד מאמצי המודרניזציה של איראן, והבהיר היטב שתחת שלטונו לא יהיה מקום לאיש עסקים יהודי מצליח", סיפרה אלגניאן.

"חומייני לא ראה בסבא שלי איראני. זו אותה קלישאה אנטישמית שטוענת לנאמנות כפולה, רק שעבור חומייני זו אפילו לא הייתה נאמנות כפולה. זו הייתה נאמנות אך ורק לישראל"

"חומייני לא ראה בסבא שלי איראני. זו אותה קלישאה אנטישמית ישנה ומוכרת שטוענת לנאמנות כפולה, רק שעבור חומייני זו אפילו לא הייתה נאמנות כפולה. זו הייתה נאמנות אך ורק לישראל". בסופו של דבר, זה היה האישום שבגינו העומד חביב בפני כיתת יורים.

"את האישום הזה אפשר לתאר בצורה הטובה ביותר בשלוש מילים: גזעני, מעורפל וחסר היגיון", הוסיפה אלגניאן. היחס ליהודים בכלל, ולחביב בפרט, כשעירים לעזאזל, לא היה נחלתם הבלעדית של המהפכנים האסלאמיים. גם השאה הורה לעצור את חביב. ואף שאלגניאן לא מאשימה את השאה בהוצאתו להורג, היא מדגישה את אחריותו ביצירת האווירה שאפשרה את המהפכה.

"משטר טוטליטרי אחד הוחלף בממשלה מדכא אחר", היא אמרה. "המשטר הקודם, שהיה כביכול ידידותי ליהודים, החזיק במרתפי השירות החשאי תיקיות שמתעדות את נסיעותיו של סבי לישראל, אף על פי שזה היה חוקי לחלוטין לבקר בה.

"גם השאה הפך את סבא שלי, ואנשי עסקים אחרים, לשעירים לעזאזל, והאשים אותם באינפלציה, משום שלא ידע איך לתקן את הכלכלה האיראנית שיצאה משליטה".

יהודי איראני מתפלל בבית כנסת בעיר יזד, 20 בנובמבר 2014 (צילום: AP Photo/Ebrahim Noroozi)
יהודי איראני מתפלל בבית כנסת בעיר יזד, 20 בנובמבר 2014 (צילום: AP Photo/Ebrahim Noroozi)

לחביב אכן היו קשרים הדוקים עם ישראל, והוא סייע לרבים מיהודי איראן לעלות אליה, בסיוע המגבית היהודית. הוא ואחרים מבין מנהיגי הקהילה היהודית באיראן השתתפו במשלחת מאורגנת של המגבית לישראל בשנת 1974, ופרטיה של המשלחת תועדו על ידי המשטרה החשאית של השאה.

"הוא עזר ליהודי איראן לעלות לארץ הרבה לפני המהפכה. אולם במחקר שלי לא מצאתי שום סימן לכך שהוא ראה באיראן מדינה לא בטוחה עבור יהודים", הסבירה אלגניאן. "הוא חשב שישראל היא התפתחות אדירה בדברי ימי היהודים. למעשה, כשנסע לישראל, ראשי המגבית לא היו מרוצים ממספרם הנמוך של יהודי איראן שעלו לישראל".

חביב עצמו, אלגניאן מוסיפה, כנראה הרכיב "אוזניות לנטרול רעשים" כשפרצה המהפכה. לדבריה, זה קרה לא משום שהוא סירב להאמין שהוא בסכנה אלא כי רצה להימצא במקום שבו יוכל לעזור לאנשי הקהילה.

"הוא היה מנהיג הקהילה היהודית, וכששמע שהמצב מסוכן עבורם ב־1979, הוא לא התכוון לעמוד מנגד ולצפות בהם נפגעים", הסבירה נכדתו. אבל חביב כן דאג לשלוח את בנו, אביה של אלגניאן, לארצות הברית עוד באמצע שנות ה־50. לדברי אלגניאן, היא "התקשתה להבין" מדוע החליט חביב "לעקור את בנו שלו ולשלוח אותו לאמריקה" בזמן שהוא עצמו סירב להגר, אבל היו לה כמה השערות.

יהודים מתפללים בבית כנסת בטהרן, 23 באפריל 2011 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)
יהודים מתפללים בבית כנסת בטהרן, 23 באפריל 2011 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

"בשלב הזה הוא כבר היה קשור מאוד לאיראן, שבה חיו יהודים במשך אלפי שנים", הסבירה. "הוא ואחיו דאבוּד היו נדבנים גדולים שתמכו רבות ביהודי איראן. הוא התבסס מאוד בבזאר, עוד מ־1936, כשהקים שם עסק, עוד לפני שנכנס לשותפות עם אחיו. הוא בנה לעצמו חיים יפים".

כשנשאלה האם יש לפרש את הסיפור של סבא שלה כתמרור אזהרה ליהודים שזוכים להצלחה גדולה בתפוצות, הודתה אלגניאן שאין לה תשובה לכך. "כתבתי את הספר כדי שאנשים יכירו את הסיפור, כי לא רציתי שפיסת ההיסטוריה הזו תלך לאיבוד", אמרה.

"ככלל, חשוב מאוד שארגונים ושעיתונאים יתעדו אירועים אנטישמיים ברחבי העולם ויעקבו אחר המתרחש. עיתונות חופשית עוזרת לחשוף את האמת ולראות את המציאות כפי שהיא". אבל זו לא רק "פיסת היסטוריה" עבור המחברת. מבחינתה, זה אישי.

הפגנה נגד טראמפ וארה"ב באיראן, מאי 2019 (צילום: AP Photo/Ebrahim Noroozi)
ארכיון: הפגנה נגד ארה"ב באיראן (צילום: AP Photo/Ebrahim Noroozi)

"זו טראומה, המחשבה על כך שהוא היה לגמרי לבד במהלך המשפט, שלא הייתה לו הזדמנות להיפרד מאף אחד לפני שהוצא להורג, ושאבא שלי היה צריך לשמוע על זה ברדיו בניו יורק"

"זו טראומה, המחשבה על כך שהוא היה לגמרי לבד במהלך המשפט, שלא הייתה לו הזדמנות להיפרד מאף אחד לפני שהוצא להורג, ושאבא שלי היה צריך לשמוע על זה ברדיו בניו יורק", אמרה. "בכיתי המון תוך כדי כתיבת הספר, אבל ידעתי שאני בונה מחדש משהו שנהרס, כדי שלעולם לא יישכח".

בעצם פרסום הספר על היחס שקיבל באיראן, קיוותה אלגניאן להפיח חיים חדשים גם בהישגיו הרבים. "ככל שהספר עוסק באירועים שהובילו להוצאתו להורג, הוא גם מנציח את חייו ואת פועלו, וזה משהו שקליעים לא יכולים להרוס", סיכמה אלגניאן. "הוא היה אומנם לבד ברגעיו האחרונים של חייו, אבל עכשיו הסיפור שלו יחיה בבתיהם ובלבבותיהם של הקוראים".

עוד 1,008 מילים
סגירה