חברת ילדות שעזבה את הקיבוץ שבו שתינו נולדנו וגדלנו גילתה לי פעם, מזמן, סוד שנראה לה מביש: בבואה לבקר את הוריה היא פוחדת להסתובב על המדרכות כי הן מלאות כלבים שמסתובבים חופשי-חופשי. הקיבוצים היו אז גן-עדן לכלבים ולבעליהם.

אני כבר לא משוטטת בכפר הולדתי, ולעתים רחוקות בלבד מסתובבת בקיבוצים אחרים. ואיני יודעת בוודאות האם מאז המצב השתנה, לאחר שחדרי אוכל נסגרו, אירועים ציבוריים פחתו וההפרטה מאלצת בעלי כלבים לשאת במלוא ההוצאות הכרוכות באחזקת כלב. לפי סיפורים ששמעתי ממכרים ומקורבים קיבוצניקים הכלבים עדיין חוגגים.

אני כבר לא משוטטת בכפר הולדתי, ולעתים רחוקות בקיבוצים אחרים, ואיני יודעת אם המצב השתנה לאחר שחדרי אוכל נסגרו, אירועים ציבוריים פחתו וההפרטה מאלצת בעלי כלבים לשאת בהוצאות אחזקתם

הקיטורים על כלבים כמטרד ציבורי זכורים לי היטב מימי הרחוקים כקיבוצניקית. הם תועדו גם ברשימות ודיווחים שהופיעו בעבר בעיתונות קיבוצית. בעלי כלבים היו מקוששים שאריות בשר בחדר-האוכל הקולקטיבי, חלקם לא נמנעו מסריקת שולחנות הסועדים. היום, כידוע, רבים סועדים בביתם.

חלק מהכלבים היו מגוונים מדי פעם את תפריטם בזלילת תרנגולות וברווזים שנלקחו הישר מפינת החי. במזכירויות הקיבוצים נערמו תלונות חברי קיבוץ על חבלות שגרמו כלבים לרכושם. החבלה הנפוצה ביותר הייתה כרסום נעליים שהונחו בלילה במרפסות בתיהם של שכנים.

קיבוצניקים היו מתלוננים שהכלבים מקשטים בנוכחותם המסיבית אירועים ציבוריים ומופעים, ואז נביחותיהם מתערבבות בקולות וצלילים שנשמעים מהבמה. ולפעמים כלבים הפגינו נוכחות אפילו בהלוויות.

בימי הלינה המשותפת של הילדים בבית-הילדים, היו פעוטות שפחדו לעשות לבדם, בלי אבטחה של אבא-אימא, את הדרך מגן הילדים אל בית ההורים. כי בדרך הם נאלצו לחצות להקות של כלבים נבחנים. למי שלא יודע: פעוטות קיבוציים יכולים בדרך כלל לשוטט לבדם ב"רחוב" המקומי הבטוח. אפילו מבוגרים היו מוותרים מדי פעם על הליכה ליעד כלשהו בגלל אימת הכלבים.

והיו גם מקרי קיצון דרמטיים, אלימים וחריגים. יד נעלמה הרעילה כלבים שהיו למטרד מפחיד ושיבשו בעיקר את מנוחת השכנים. באחד המקומונים של "ידיעות אחרונות" צוטטה רשימה שפרסמה אלמנה קשישה בעלון קיבוצה. היא שכלה את כלבה האהוב והתוודתה ברשימתה: "קשה לי להיכנס לחדר-האוכל ולחשוב שאולי אחד הפרצופים שיושבים פה הרג את היצור הכי קרוב אלי".

הקיטורים על כלבים כמטרד ציבורי זכורים לי מימי כקיבוצניקית. הם תועדו גם ברשימות ודיווחים בעיתונות קיבוצית. בעלי כלבים היו מקוששים שאריות בשר בחדר-האוכל הקולקטיבי, חלקם משולחנות הסועדים

"זכותו הבסיסית של כל חבר לגדל כלב בביטחון!" מחו בעלי כלבים. חלקם נפנפו גם בזכותם להתנהל בקהילה ליברלית ולממש את חופש הפרט. אבל במקביל הועלתה תביעה לקבוע תקנות ומגבלות שיבטיחו את שלום הציבור ויחייבו בעלי כלבים. בחלק מהקיבוצים אכן נוסחו תקנונים ומונו "וועדות כלבים". איני יודעת האם אותן וועדות היו – ועודן- אפקטיביות. ככל שידוע לי, על- סמך שמועות וסיפורים, הקיבוץ עודנו גן-עדן לכלבים וגם בעליהם.

"פרצה קוראת לחתול"

והנה, איזה צירוף מקרים! בעודי טורחת על ניסוח הרשימה הזאת הבליחה בדף הפייסבוק שלי התראה על פוסט שפרסם אברהם שרון בקבוצת הפייסבוק ההמונית "דברים שקיבוצניקים יודעים". שרון, איש קיבוץ רשפים שבעמק-המעיינות, כתב על "פרצה קוראת לחתול".

הוא סיפר על חתול שניצל פרצה בביתו לאחר שהוא, שרון, התרשל ושכח לסגור את הדלת. אותו חתול עשה בבית כבתוך שלו. הנזקים שגורמים חתולים, כדברי אברהם שרון, אמנם מעטים מנזקי הכלבים, ובכל-זאת, לדעתו, ראוי לכונן בקיבוץ גם "וועדת חתולים" שתנסה למנוע את הנזקים שהם גורמים.

אברהם שרון סיפר על חתול שניצל פרצה בביתו לאחר שהוא שכח לסגור את הדלת, ועשה בבית כבתוך שלו. הנזקים שגורמים חתולים, כדבריו, אמנם מעטים מנזקי הכלבים, ובכל-זאת, לדעתו, ראוי לכונן בקיבוץ גם "וועדת חתולים"

ומה על וועדות הכלבים אשר מונו בחלק מהקיבוצים? בלשונו של אברהם שרון:

"יתכן שיש להן שיניים, אולי אף מלתעות. אבל כלבים ממשיכים לעולל ולחולל את פורענויותיהם: הם צואים על גינות ודשאים, מעלימים גרב או נעל, מאיימים בנביחותיהם. כלבים לא מחויבים לאמירה 'כלב נובח אינו נושך' מה עוד שיש גם וגם".

כלומר, גם כלבים נשכנים מתגלים מדי פעם בחצרו של קיבוץ.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.