באפריל 2014 ישבתי בלובי מלון בעקבה בירדן וצפיתי בחצי גמר ליגת האלופות בין אתלטיקו מדריד וצ'לסי. תיירת רוסייה בדרכה החוצה שאלה אותי מי משחק, נענתה ואז הריעה: "צ'לסי! רומן אברמוביץ'! רוסיה!"

אלו היו ימים בהם ראיתי עשרות משחקים בשנה בסטמפורד ברידג', אצטדיונה של צ'לסי. אחרי ניצחונות גדולים, בעיקר מול ליברפול או ברצלונה, הדי.ג'יי המקומי ניגן את "קלינקה", שיר העם הרוסי, וכולם ידעו למה הוא מתכוון. צ'לסי! אברמוביץ'! רוסיה!

1.5 מיליארד ליש"ט השקיע רומן אברמוביץ' בצ'לסי וקיבל בתמורה שני גביעי אירופה, חמש אליפויות אנגליה, עוד כמה תארים פחות חשובים וקישור של צ'לסי לרוסיה. עסקה לא רעה בהתחשב בעובדה שלאברמוביץ' הייתה את היכולת הכלכלית לפזר סכומים כאלו. אפשר להיות בטוח שמישהו חשוב ברוסיה ידע להעריך את ההישגים האלו.

אלו היו ימים אחרים, ימים נורמליים בהם אוהדי כדורגל התנהגו כמו אוהדי כדורגל. תן להם, לנו, ניצחונות והכל נסבל, גם אם מבקיע השערים הוא אדם מפוקפק והמועדון עצמו משמש למטרות נסתרות.

ובכן, אלו כבר לא ימים נורמליים ולתת לאחד כמו אברמוביץ' להחזיק בנכס כמו צ'לסי הם מותרות לימי שלום. בימים הקרובים, יש לקוות, יוטלו על אברמוביץ' ובעלי הון רוסים אחרים סנקציות, והוא הבין שלא נותרה לו ברירה ומנהל מו"מ על מכירת המועדון שברשותו מאז 2003.

היום זה נראה טבעי שאדם כמו אברמוביץ' מחזיק במועדון כדורגל חשוב, אבל לפני 19 שנה אלו היו חדשות ענק שאכן התגלו כאירוע היסטורי, מהחשובים בתולדות הכדורגל המודרני. האדם הביישן שלא דיבר אנגלית ולא התראיין, מושל חבל ארץ נידח ברוסיה, הגיע ללא התרעה מוקדמת ושינה סדרי עולם.

בעלי צ'לסי רומן אברמוביץ' ובנו אהרון במשחק של צ'לסי נגד קריסטל פאלאס באצטדיון סטמפורד ברידג', 3 במאי 2015 (צילום: AP Photo/Alastair Grant)

אז היה רק בעל מועדון אחד זר בליגה האנגלית הבכירה – מוחמד אל פאייד, הבעלים של פולהאם – וגם הוא התגורר יותר משלושים שנה בבריטניה. היום, קבוצות בבעלות אנגלית הן מיעוט קטן. בצ'לסי, האוהדים חבשו כובעי פרווה סינטטיים עם סמלים סובייטים ונופפו בשטרי רובל מזויפים. 19 שנה מאוחר יותר, השטרות האלו שווי ערך לשטרות אמיתיים.

היום, קבוצות בבעלות אנגלית הן מיעוט קטן. בצ'לסי, האוהדים חבשו כובעי פרווה סינטטיים עם סמלים סובייטים ונופפו בשטרי רובל מזויפים. 19 שנה מאוחר יותר, השטרות האלו שווי ערך לשטרות אמיתיים

אברמוביץ' קנה את המועדון ממערב לונדון תמורת 140 מיליון ליש"ט בשלהי קיץ שקט במיוחד. באוויר הייתה תחושה שבועת כדורגל האנגלי הולכת להתפוגג בכל רגע, היו כדורגלנים שדרשו לקבל 100 אלף ליש"ט לשבוע, סכום שזעזע אוהדים מהשורה. היום כדורגלן צמרת ייעלב מהצעה כזו. אברמוביץ' הגיע, החל לקנות שחקנים, לחלק משכורות עתק, והבועה שלום לה. אפילו הקורונה ושנה ללא אוהדים ביציעים כמעט שלא פוצצו את הבועה.

היו בעלי בית עשירים לפני אברמוביץ' והיו בעלים בזבזנים – הכדורגל תמיד משך אנשים בעלי אמצעים עוד מהימים שזה היה משחק של פועלים בבתי חרושת בצפון ומרכז אנגליה. אבל האוליגרך הרוסי הוציא כל שיקול כלכלי מהמערכת.

הוא לא ציפה מהמועדון להגיע לאיזון, הוא לא שאף לראות את ההשקעות שלו, "הלוואות", מוחזרות, הייתה לו מטרה והוא היה מוכן לשפוך עבורה מיליארדים. בשנתיים הראשונות הוא החתים עשרות שחקנים בעלות שלא נראתה עד אז בכדורגל העולמי. המערכת כולה נכנסה לסחרור של משכורות והוצאות שדומה שעדיין לא נרגע.

אצטדיון סטמפורד ברידג', הבית של מועדון צ'לסי, בלונדון, 3 במרץ 2022 (צילום: amer ghazzal / Alamy)

אברמוביץ' היה לכדורגל מה ש"ישראל היום" היה לדמוקרטיה הישראלית: אמצעי למען מטרה נסתרת שהושגה בכל מחיר. צ'לסי הוציאה סכומים אדירים, פי כמה וכמה יותר מהמתחרות שלה, עד שראשי הענף ניסו לקבוע תקנות מגבילות – אבל הנזק כבר נגרם. הוא הראה את הדרך לאנשים ומדינות בעלי אמצעים ומטרות משלהם.

סיפורו של אברמוביץ' הוא גם סיפורה של "לונדונגרד", אחת הערים המועדפות על מעמד העל של הרוסים הפוסט-סובייטים מזה שלושים שנה. בלונדון הם יכלו ליהנות משרותי הלבנת הון אדירים, להשקיע בשוק ההון, לקנות נכסים ולרשום אותם על שם חברות ממקלטי מס, לשלוח את הילדים לבתי ספר מעולים, לבזבז כסף בחנויות הפאר וגם לקבל תארי כבוד מהמדינה תמורת תרומות והשקעות.

בלונדון הם נהנו מעושרם המופלג, התקוטטו בבתי משפט, התגרשו לשמחת הצהובונים ונהנו מהחיים. הם תרמו למטרות נאות, טיפחו גלריות ומוזאונים וסייעו לקמפיינים חיוביים. רוסיה נהנתה מקופה של כסף מולבן ומידי פעם חוסלו כאלו שהמשטר במולדת מאס בהם. אבל בבריטניה, האוליגרכים גילו שמהערכת הפוליטית רואה בהם אורחים רצויים.

בלונדון הם נהנו מעושרם המופלג, התקוטטו בבתי משפט, התגרשו לשמחת הצהובונים ונהנו מהחיים. הם תרמו למטרות נאות, טיפחו גלריות ומוזאונים וסייעו לקמפיינים חיוביים

המפלגה השמרנית קיבלה תרומות בהיקפים נאים וחילקה בתמורה כיבודים והטבות, ואילו הלייבור בראשות ג'רמי קורבין תמך באיש שהם חייבים לו את עושרם. קורבין וחבריו הסטלינסטים שהיו על סף זכיה בבחירות המשיכו לתמוך בוולדימיר פוטין גם כשזה הפך לקפיטליסט נצלן, מכיוון שהוא אויב האמריקאים ונאט"ו.

רומן אברמוביץ', אז מושל מחוז צ'וקוטקה, עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, 27 במאי 2005 (צילום: ITAR-TASS News Agency / Alamy)

השנאה לארצות הברית, מערב אירופה וישראל היא הבסיס האידאולוגי של השמאל הבריטי הרדיקלי ואפילו השבוע הם לא הצליחו לגנות את פוטין ורוסיה ודיברו על תוקפנות של נאט"ו ושאיפות התפשטות. עבור האוליגרכים, בריטניה הייתה מקום אידיאלי; הדאגה היחידה הייתה לרצות את בעל המאה האמיתי, זה שיושב בקרמלין. זה שיכול לשלוח חולית חיסול לאדמת בריטניה ולפזר פולוניום ברחובות.

קורבין היום הוא דמות נלעגת ועומד בראש סיעת יחיד בעוד שבפרלמנט תוקף יורשו של קורבין בראשות הלייבור, קיר סטראמר, את ראש הממשלה בוריס ג'ונסון וקורא להטיל סנקציות על אברמוביץ'. חברי פרלמנט נוספים הצטרפו לקריאה, ולמרות שעדיין לא ננקטו צעדים של ממש הכיוון ברור: ימי "לונדונגרד" חלפו.

הקופה האנגלית של משטר הדמים הרוסי על הכוונת ואברמוביץ' נותר ללא ברירות: הוא חייב למכור את המועדון כל עוד הוא יכול לעשות זאת. ברגע שיוטלו עליו סנקציות של ממש, המכירה תהפוך למסובכת מבחינה חוקית והמועדון כבר לא יהיה אטרקטיבי. אנחנו נמצאים כבר בדקה ה-90.

אברמוביץ' חייב למכור את המועדון כל עוד הוא יכול לעשות זאת. ברגע שיוטלו עליו סנקציות של ממש, המכירה תהפוך למסובכת מבחינה חוקית והמועדון כבר לא יהיה אטרקטיבי. אנחנו נמצאים כבר בדקה ה-90

צ'לסי של אברמוביץ' הפכה למועדון מצליח, כפי שארון הגביעים מעיד. ממועדון בסדר גודל בינוני שלא זכה באליפות אנגליה מאז 1955 והסתפק בגביעים שונים הוא הפך לאחד מהמועדונים הגדולים בעולם שגרף חמש אליפויות מקומיות בין 2005 ל-2017 ושתי זכיות בליגת האלופות, האחרונה שבהם בקיץ האחרון. אלו הישגים שאיש מאוהדי הקבוצה לא העז לפנטז עליהם לפני שאברמוביץ' הגיע לקבוצה.

קבוצת צ'לסי חוגגת זכייה בגביע העולם, 12 בפברואר 2022 (צילום: AP Photo/Hassan Ammar)

היו עונות שבהן הכדורגל של צ'לסי היה מבריק ומהנה, אבל החזון הגדול של אברמוביץ' לא הושג. הוא רצה לראות ברצלונה על התמזה, את הכדורגל שהציגה ברצלונה הגדולה של ג'וזפ גוארדיולה וליאו מסי ויותר מכך את הזהות של בארסה. את אופי המשחק, או האסתטיקה, את הקשר למקום.

אז כן, הוא העניק לאוהדי צ'לסי את הרגעים היפים ביותר בחיי הכדורגל שלהם, אבל הוא לא יכל להעניק להם את ערך. לשם כך יש צורך בחזון, מנהיגות וסבלנות. בארסה נבנתה על ערכי הכדורגל של יוהאן קרויף, איש הכדורגל החשוב ביותר בכל הזמנים; צ'לסי נבנתה על כסף.

באופן אירוני, ישנה קבוצה אחת שהצליחה לשבט את הזהות של ברצלונה. מנצ'סטר סיטי היא ההמשך של מהפכת אברמוביץ', עוד מועדון מסדר חשיבות שני או שלישי שזכה בלוטו הבעלים. ב-2008 נרכש המועדון על ידי קרן ההשקעות של אבו דאבי, ולמעשה הפך לחזית הספורטיבית של איחוד האמירויות.

בישיבה עם אנשי הקרן הובא אברמוביץ' כדוגמה ליכולת של כדורגל להביא פרסום ותדמית חיובית לאנשי האמירויות שהיו נחושים לכבס את התדמית הבעייתית של מדינתם על ידי ספורט. "אף אחד לא ידע מי זה אברמוביץ' עד שהוא קנה את צ'לסי", נאמר במהלך המשא והמתן, "אם אתם מטפחים את מדינתכם ורוצים לעלות לבמה הבינלאומית, אנחנו נהיה המותג שלכם".

בישיבה עם אנשי הקרן הובא אברמוביץ' כדוגמה ליכולת של כדורגל להביא פרסום ותדמית חיובית לאנשי האמירויות שהיו נחושים לכבס את התדמית הבעייתית של מדינתם על ידי ספורט

שחקן צ'לסי נגולו קנטה במשחק הצ'מפיונס ליג מול ליל בסטמפורד ברידג', לונדון, 22 בפברואר 2022 (צילום: AP Photo/Ian Walton)

הם לא טעו. התקציב של האמירויות גימד את זה של צ'לסי ושאר הליגה והם הביאו מערכת שלמה של אנשי ברצלונה בראשות גוארדיולה ובנו את אחת הקבוצות הטובות בעולם שם. קבוצה עם סגנון, זהות כדורגל ויכולת. הכיבוס המושלם.

התקציב של האמירויות גימד את זה של צ'לסי ושאר הליגה והם הביאו מערכת שלמה של אנשי ברצלונה בראשות גוארדיולה, שהפכו את מנצ'סטר סיטי לאחת הקבוצות הטובות בעולם

ספורט תמיד היה נגוע באינטרסים פוליטיים ושימש משטרים כדי לקדם או להסתיר את מעשיהם. הדוגמה הבוטה ביותר היא המשחקים האולימפיים בברלין ב-1936, אז הציגה גרמניה הנאצית את האומה לעולם ביוזמתו של יוזף גבלס שהבין את הערך התדמיתי.

לני ריפנשטאהל יצרה סרטים פורצי דרך על המשחקים, אבל היום הם נחשבת אולימפיאדת ברלין לחרפת הוועד האולימפי הבינלאומי והמדינות שנטלו בה חלק. קל לדמיין את התגובה הרגשית היום למחזה של תחרות ריצה מול עיני היטלר כשאצטדיון שלם מצדיע לו.

ובכן, לפני ארבע שנים העניק ולדימיר פוטין את גביע העולם בכדורגל, הפרס היוקרתי ביותר בעולם הספורט, לקפטן נבחרת צרפת. זה היה ב-2018, אז עוד אפשר היה להתעלם ולהדחיק, ליהנות מהכדורגל, מהאווירה, מההיסטוריה.

אוהדי ליברפול במפגן תמיכה באוקראינה במהלך גמר גביע הליגה האנגלית בין צ'לסי וליברפול באיצטדיון ומבלי בלונדון, 27 בפברואר 2022 (צילום: AP Photo/Alastair Grant)

בעיתונות האיכותית היו כתבים שסיפרו על ההיסטוריה של וולגוגרד, שם נערך המשחק בין אנגליה וטוניסיה. הם הרחיבו על העבר של העיר, סטלינגרד בשמה הקודם, המצור הנאצי, הלחימה, ההקרבה. או המעמד המיוחד של קלינינגרד, המובלעת הרוסית בין ליטא לפולין.

פחות מארבע שנים עברו, והרוסים מבצעים את פשעי סטלינגרד בעצמם ומדברים על קלינינגרד כיעד הבא במלחמת העולם שלהם. השנה היא כבר לא 1936, אולי כבר 1939. נוכחות של פוטין ואנשיו באירועי ספורט היא בלתי נסבלת. אליפות עולם עם נבחרת רוסית היא מתן במה לפושעי מלחמה.

השנה היא כבר לא 1936, אולי כבר 1939. נוכחות של פוטין ואנשיו באירועי ספורט היא בלתי נסבלת. אליפות עולם עם נבחרת רוסית היא מתן במה לפושעי מלחמה

אברמוביץ' לא היה בעלים רע למועדון, בהחלט לא. היו לו קפריזות, הוא החתים את השחקן האוקראיני אנדריי שבצ'נקו כשזה כבר היה רחוק משיאו ודרש ממאמנים שיעניקו לו דקות משחק הולמות. הוא החליף את ז'וזה מוריניו באברהם גרנט נטול היכולת לאמן מועדון שכזה, ומדי פעם הציב הגבלות ותנאים למאמניו.

הוא פיטר מאמנים מצליחים דוגמת קרלו אנצ'לוטי למרות שתי אליפויות כי לא היה שלם עם סגנון המשחק, אבל הוא איפשר רכש איכותי. הוא גם השקיע כספים רבים באקדמיה לשחקנים צעירים שאחרי שנים עקרות ארוכות הפכה לאחת הטובות באנגליה.

האחוזה של רומן אברמוביץ' במערב סאסקס, ב-2008 (צילום: David Cooper / Alamy)

הוא לא ניצל את המועדון דוגמת משפחת גלייזר שמוצצת את דמה של מנצ'סטר יונייטד מזה שנות דור, הוא יזם פעילויות חינוכיות רבות, ומעולם לא הזניח את צ'לסי. ובכל זאת, הוא מותיר אחריו מועדון מוכתם.

אברמוביץ' תמיד טען שהוא רכש את צ'לסי בשל אהבת המשחק ואכן אין סיבה לפקפק בקשר הרגשי שלו למועדון ולספורט. עם זאת, צריך להיות תמים בכדי להאמין שלא היו לו מטרות נוספות.

אברמוביץ' תמיד טען שהוא רכש את צ'לסי בשל אהבת המשחק ואכן אין סיבה לפקפק בקשר הרגשי שלו למועדון ולספורט. עם זאת, צריך להיות תמים בכדי להאמין שלא היו לו מטרות נוספות

אברמוביץ' הוא איש שעשה את הונו בשוד הגדול של נכסי האומה הרוסית על ידי חבורת אוליגרכים בדמדומי תקופת הנשיא בוריס ילצין, שקנה חברה נפט במאה מיליון ומכר אותה במיליארדים. הוא לא בחור תמים.

ב-2005 רכשה חברת האנרגיה הממשלתית גזפרום את מועדון זניט סנט פטרסבורג ומאוחר יותר העניקה חסות רשמית למשחקי ליגת האלופות. כספים ממשלתיים הושקעו בכדורגל לקראת המטרה הגדולה: אירוח מונדיאל 2018. צ'לסי הייתה הסנונית הראשונה.

נשיא המדינה יצחק הרצוג עם רומן אברמוביץ' באצטדיון סטמפורד ברידג' בלונדון,21 בנובמבר 2021 (צילום: קובי גדעון/לע"מ)

בינואר השנה ניצל חבר הפרלמנט דיוויד דיוויס את החסינות שלו ונשא דברים במליאה ואמר: "כדאי להזכיר את הרקע של מר אברמוביץ' ואת אופיו. אנחנו מדברים על אדם שמנהל את ענייניו הכלכליים הפרטיים של הנשיא פוטין על פי סוכנות הביון הספרדית. זהו אדם שלא קיבל אישור לגור בשוויץ בשל חשדות להלבנת הון וקשרים עם ארגונים פלילים".

"אנחנו מדברים על אדם שמנהל את ענייניו הכלכליים הפרטיים של הנשיא פוטין על פי סוכנות הביון הספרדית. זהו אדם שלא קיבל אישור לגור בשוויץ בשל חשדות להלבנת הון וקשרים עם ארגונים פלילים"

מאוחר יותר הוא הוסיף: "שותפים שלו טענו שרכישת צ'לסי נעשתה בהוראת הקרמלין. כתוצאה מהרכישה הוא הפך לבעל כוח עצום והשפעה בבריטניה. אני מבקש מהבית להסיק את מסקנותיו האם הוא פועל בהוראת הקרמלין או ממשלת פוטין". אברמוביץ' עצמו הכחיש כל קשר לפוטין או הקרמלין.

יש כאלו שסבורים שצ'לסי נועדה להגן על אברמוביץ' מפני היום שבו פוטין כבר לא ימצא בו ערך. הוא ראה מה קורה לאוליגרכים אחרים שסר חינם או למתנגדי שלטון. בכל מקרה, עם השנים צ'לסי הפכה למקור השפעה, כוח רך שהציג את רוסיה באור חיובי.

אי אפשר להאשים את האוהדים שעדיין אוהבים את אברמוביץ'. הוא העניק להם זיכרונות לחיים שלמים, רגעי אושר רבים מספור ולא דרש מהם דבר בתמורה.

רומן אברמוביץ' (צילום: AP Photo/Matt Dunham)

אוהדים מוכנים כמעט לכל בעל בית או ספורטאי שייתן להם את הרגעים האלו, זה חלק מהאופי הטוטאלי, הילדותי, המשעבד של אהדה. אפילו משטר דמים מוכתם בדם וזוועות כמו זה של ערב הסעודית התקבל בברכה על ידי אוהדי ניוקאסל לפני מספר חודשים כשקרן ההשקעות של המדינה, שם מכובס לשלטון שמשווע לספורטווש מיידי, קנתה את המועדון.

עבור אוהדי צ'לסי, עד השבוע האחרון לא היו דילמות כאלו בכלל. גם עבורי, כעיתונאי שראה מאות משחקים שם ונהנה מהקייטרינג המצוין של סטמפורד ברידג' לפני המשחקים, לא צצו דילמות.

ניתן היה להתעלם מהקשרים לפוטין, לרוסיה, לביזת האוליגרכים. זה לא היה עניינו של העולם. גם אחרי הפלישה לחצי האי קרים ב-2014, אפילו אחרי הרצח של תושב השכונה שלי אנדרי ליטווננקו ב-2006, שהורעל על ידי סוכנים רוסים על אדמת לונדון.

גם כשפוטין שלח חולית רוצחים שהפיצה רעל קטלני ברחובות סולסברי, האוהדים נהנו מדידיה דרוגבה ואדן אזאר, אני כתבתי על כדורגל של פרנק למפארד וג'ון טרי, ושתיתי תה לצלילי קלינקה מאיה.

גם כשפוטין שלח חולית רוצחים שהפיצה רעל קטלני ברחובות סולסברי, האוהדים נהנו מדידיה דרוגבה ואדן אזאר, אני כתבתי על כדורגל של פרנק למפארד וג'ון טרי, ושתיתי תה לצלילי קלינקה מאיה

רומן אברמוביץ' מניף את הגביע אחרי גמר הצ'מפיונס ליג בין באיירן מינכן וצ'לסי, 19 במאי 2012 (צילום: AP Photo/Kerstin Joensson)

עכשיו מדובר במותרות שכדורגל בזמן מלחמה לא יכול להרשות לעצמו. אברמוביץ' לא מטיל פצצות על ערי אוקראינה אבל הוא חלק מהמכונה שמאפשרת פשעי מלחמה.

אברמוביץ' כבר לא יכול להחזיק במועדון כי הסנקציות מתקרבות אליו. ואילו לונדון לא יכולה לסבול את הנוכחות שלו יותר, כי הבעלות שלו בנכס תרבותי וחברתי חשוב כמו מועדון כדורגל היא כתם על הכדורגל האנגלי, העיר ובריטניה כולה.